מוסריים בלימבו

הפגנת השמאל במוצ"ש תחת הסיסמא "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש" היוותה מעין הצהרה שמקומו הטבעי של השמאל הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי. זוהי עמדה רטרוספקטיבית של מטיפנים שרוצים לומר את הדבר המוסרי, הגם שאין לו כל השפעה על המציאות
דניאל ודורית ארגו

בשנת 2011 שטף את העולם גל מחאה שהקוד הגנטי שלה הוא השאיפה לדמוקרטיזציה. תנועות עממיות  שפעלו במודל דומה התעוררו לא רק במדינות שאינן דמוקרטיות, אלא במדינות שלהן מסורת דמוקרטית ארוכת שנים. בדברי הימים קיימות שתי סיבות להתקוממות עממית, אדמה וכוח. עניינן של המהפכות הדמוקרטיות של שנת 2011 הוא כוח. ליתר דיוק, ביזור של כוח שמוחזק בידי מתי-מעט, והחזרתו לידי ההמונים. כך גם בישראל. בני מעמדות הביניים והפריפריות החברתיות יצאו בהמוניהם לרחוב מתוך תחושת ייאוש גוברת, לנוכח היחלשותם מול ברית ההון-שלטון.

קשה לחשוב על דרך פחות מעוררת השראה מהאופן שבו התחילה המחאה החברתית בישראל. עוד לפני שננעץ יתד האוהל הראשון יצא קצפו של הציבור על מחירה של גבינה דלוחה במיוחד –קוטג'. היה קל לטעות ולחשוב שיש כאן מרד צרכני חסר חשיבות. אולם הזעם על העלות הגבוהה של המצרך הבסיסי הזה היה מכוון לא רק כדי להוזיל מחיר של מוצר כזה או אחר, אלא כנגד השיטה שעל פיה היוקר לא נקבע על אלפי מדדים ריאליים כמו גובה המשכורות, אלא על פי גחמותיהם של בעלי ההון המחזיקים בתנובה ושטראוס. זאת הייתה סנונית ראשונה, שביטאה חוסר נחת של מעמד הביניים מההסדרים הכלכליים-חברתיים שמונעים ממנו לשגשג. כמליון ישראלים גדשו את הכיכרות בדרישה להשיב את הכוח האצור בידיהם של בעלי ההון חזרה לנציגות שמבטאת בדרך נאמנה יותר את  האינטרסים של האזרחים.

ביזור הכוח הקובע איך ייראו ההסדרים הכלכליים חברתיים, הוא כמובן רק היבט אחד, וכנראה גם לא הראשון במעלה, כשמדובר בדמוקרטיזציה של המרחב בו אנחנו חיים. הדוגמא המאלפת ביותר בעיניי נמצאת בירושלים. בשיאו של הקיץ שעבר עמדו על הבמות המרכזיות במערב ירושלים הורים ומורים שזעקו כנגד תהליכי ההפרטה שעוברת המערכת, על פיחות במעמד המורה ועל שחיקת הערך של חינוך חינם שיוויוני לכל ילד.

באותו זמן, במזרח ירושלים, מיעוט הילדים שזכו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים עשו זאת במשמרות בכיתות דחוקות ורעועות. בשעות שאחרי או לפני הלימודים הם היו חשופים, כיתר חבריהם, לאלימות הקשה של מתנחלים ושוטרים ברחובות, למעצרים ולפגיעה בגוף. למעשה, כשקוראים דוחות על החינוך במזרח ירושלים הנתונים דומים באופן מעורר חלחלה למצב בדרום אפריקה של שיא האפרטהייד. הרבה נאמר לאחרונה על היעדר הפתיחות של מארגני המחאה בבחירת הנואמים. מתוך היכרות עם מובילי המחאה, לפחות בימים התמימים של 2011, אנו בטוחים שהם היו שמחים לעלות על הבמה הורה ממזרח ירושלים שיביע את כעסו על היעדר עתיד מבטיח לילדיו. אלא שהמניע להתקוממות של ההורה המזרח ירושלמי אינו מצבה של מערכת החינוך, אלא שלילת חירותו וחייו תחת שלטון זר.  ההורה המזרח ירושלמי אינו שותף למחאה, משום שאין משמעות להתקוממות נגד מעילה של שלטון בתפקידו כאשר העמדה הבסיסית היא חוסר הכרה בריבונותו של אותו שלטון.

צעדה לציון 45 שנות כיבוש, 10.06.12. צילום: אקטיבסטילס
הפגנה לציון 45 שנות כיבוש, 10.06.12. צילום: אקטיבסטילס

במוצאי שבת התקיים בתל אביב מצעד תחת הכותרת "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש". כפי שהיה ניתן לראות מהדוגמא הקודמת, לפחות בהיבט מסוים יש פער בלתי ניתן לגישור בין המטרות של  החברה הישראלית, שנפגעת מהשלטון בו בחרה, לבין המטרות של פלסטינים שחיים תחת ריבונות של כיבוש ישראלי מאונס. כפי שהיטיבו לנסח זאת אלו שטוו את חיבור המאבקים/מסרים, מדובר בראש וראשונה בעמדה מוסרית. כפי שקורה לא אחת בשיח שנשאר בגבולות המוסר, יש בטיעונים מסוג זה שימוש במושגים אמורפיים (כך מועדף מושג הצדק הכללי על מושגים כדמוקרטיה או שוויון) והפרדה חדה בין טוב לרע. היציאה עם הכותרת הזאת להפגנה המסורתית שמציינת מדי שנה את יום הכיבוש מלווה מחד בתחושה של העזה, ומאידך בתחושת חשש מפני האופן בו תתקבל העמדה המוסרית הזאת בקרב ציבור המוחים הישראלי, שרובו אינו מזוהה עם מחנה השמאל.

לתחושת החשש הזאת יש יסודות מוצקים. מחנה השמאל בישראל נמצא בשפל חסר תקדים. כוחות פשיסטיים מאיימים עליו באופן מוחשי, ויוקרתו הציבורית אבדה. למעשה, נדמה שמחנה השמאל ההולך וקטן מהווה שק חבטות וכתובת להאשמות לכל בעיה חברתית שמתעוררת (המתקפה אחרונה על ארגוני הסיוע לפליטים היא הדוגמא האחרונה). בתגובה, השמאל הישראלי עסוק בימים אלו בחשבון נפש קולקטיבי, שמטרתו איתור הסיבות לכך שאין לו אחיזה בלבבות ההמונים והכאה על חטא. מדובר בשיח פנימי, צדקני ובדלני, ובסופו של דבר – עקר. נדמה שיש כעת תחרות סמויה בין גופים ופעילים מי מציג את העמדה המוסרית ביותר.

אין פלא איפוא שבאירוע הדגל של השמאל, הצעדה המסורתית בתל אביב, המסר המוצג הוא מוסרי בהגדרה. יש כאן, כמובן, פער מהותי בין המוטיבציה לתגובה. קשה להאמין שיש מי שיטען שהשמאל הישראלי הפך שנוא משום שעמדותיו לא היו מוסריות מספיק. הסבר אחר מתקבל על הדעת יותר אפשר לשאול מניתוח של חנה ארנדט את השנאה שהופנתה ליהודים בעידן של אירופה האימפריאליסטית (שהיא בתורה שאלה מדה-טוקוויל שניתח את השנאה לאצולה הצרפתית לאחר המהפכה). על פי הסבר זה, אליטה הופכת להיות שעיר לעזעזל כשהיא מאבדת את הפונקציה החברתית שלה. הפונקציה הזאת יכולה להיות שנויה במחלוקת, אולם דווקא כאשר האליטה מאבדת אותה היא נתפסת כנטל על החברה וחיצי הזעם של הציבור מופנים אליה.

השמאל הישראלי החזיק במשך שנים בעמדות שהייתה להן משמעות בשדה הכוח הפוליטי. התפיסה שישראל צריכה לצאת מהשטחים הכבושים ולחתור להסכם שלום עם שכנותיה איבדה בתהליך הדרגתי מכוחה בשנים שאחרי אוסלו, והפכה לא רלוונטית לאחר התנתקות מחד והעמקת כוחה של תנועת התנחלות בגדה מאידך.  נדמה שמאז, השמאל הישראלי לא הצליח לייצר עמדות שתהיה להם השפעה על השיח הציבורי הכללי. הצעדה במוצ"ש היוותה מעין הצהרה של השמאל שמקומו הטבעי הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי.

בכותרת "אין צדק חברתי ללא סיום הכיבוש" יש עמדה כפולה כלפי שני כוחות משמעותיים שפועלים כעת במרחב המחאה החברתית הישראלית והמאבק העממי הפלסטיני. כריכתם המלאכותית של שני המאבקים ביחד היא תכסיס רטורי שאין לו קשר למציאות הפוליטית. "צדק חברתי" הוא מושג אמורפי שאפשר לטעון אותו כמעט בכל משמעות (בזמנו אפילו האוליגרך הרוסי גידאמק רץ לבחירות לעיריית ירושלים במפלגה שזה היה שמה). תנועת המחאה החברתית נתנה למושג הזה משמעות מסוימת שניסיתי כאן, לפחות על קצה המזלג, לעמוד על טיבה.

מה בעצם אומרת הסיסמא "בלי צדק חברתי אין סיום לכיבוש"? ראשית, היא מאיינת את המובן של הצדק החברתי של המחאה (אין צדק חברתי…) שנית, היא ממצבת את אנשי השמאל כמטיפים אשר מתריעים בפני יתר העם שעד שלא ייפסק חטא הכיבוש הם לא ידעו ברכה ושגשוג חברתי. במהלך התעצבותה של המחאה החברתית, גופים ויחידים מהשמאל הישראלי בחרו לקחת בה חלק, בין אם בפריפריה ובין אם בשדרתה המרכזית. העמדה של "אין צדק חברתי בלי סיום לכיבוש" היא עמדה רטרוספקטיבית. לאחר שנה של מעורבות מצהיר המחנה שיותר נוחה לו העמדה של מבקר מבחוץ מאשר שותף להשפעה על תהליכים חברתיים וכלכליים בישראל. כך, למעשה, לא רק העמדות של מחנה שמאל מודרות מהשיח הציבורי, המחנה עצמו בוחר להדיר רגליו משיח זה.

חלקה השני של הסיסמא, "סיום הכיבוש", חסר פשר לא פחות. חירות היא לא מתנה שמעניק הריבון. חירות היא דבר שעם צריך לקחת לעצמו. אם מאבקה של התנועה העממית הפלסטינית יביא לסיום הכיבוש, זה יקרה על אפה וחמתה של ישראל, ולא מרצונה הטוב. שינוי פני החברה הישראלית כאמצעי לסיום הכיבוש הוא אשליה ותו לא. אף על פי כן, שנה אחרי שנה צועד השמאל הישראלי בטקס ריטואלי ודורש לסיים את הכיבוש. כך יוצא שאנחנו מתעלמים מהעובדה שסיום הכיבוש הינו מאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני, והוא יוכרע לא בחוצות תל אביב אלא ברחבי השטחים הכבושים. תפקידנו הוא לסייע במאבק זה במקום בו מתרחשים הארועים הקשורים אליו, ולא במקום הרחוק מהם ביותר – פינת רוטשילד הבימה.

כך שגם כאן בוחר מחנה השמאל במחאה שהיא לצורך מחאה בלבד: בבחינת "הנה אמרנו את הדבר המוסרי להגיד, גם אם אין לכך שום השפעה על המציאות". בסיכומו של דבר, אנחנו ממשיכים להשלות את עצמנו בניסיון למזג שני מאבקים שונים למאבק אחד: המאבק החברתי לחלוקה מחדש של הכוח הפוליטי, והמאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני. בבחירה זו אנחנו הופכים את שאריות מחנה השמאל ללא-רלוונטי לשני המאבקים במקרה הטוב, ומרחיקים מאיתנו את אחרוני התומכים הפוטנציאליים שלנו, במקרה הרע.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דוב

    כדי להשפיע על המתיאות על השמאל להתפקד לליכו ששם ישנם 94 חברי כנסת שמשפיעים על המציאות…

    במציאות שבה המעצמות השולטות בעולם תומכות במדיניות הימנית ומגבות אותה וכך קובעות את התודעה של הציבור שתומך בה, יש כנראה לאלו "פטנט" איך לרמות את המציאות ולעקם אותה לכיוון השמאלי.

    במציאות כזאת השמאל חייב ללומר את הדבר המוסרי בכל כוחו קודם כל כל על מנת לשרוד לימים טובים יותר

  2. שירה

    הקונטקסט הוא הסדר העולמי, הגלובליזציה הניאו-ליברליזם ששחררו אותנו, היהודים החילונים והמשכילים ממעמד הביניים (אשכנזים לרוב אבל גם מזרחים), מהתלות במדינת הלאום. בתוך הסדר העולמי המדומיין (או האמיתי) הזה, המדינה והזהות הלאומית כבר אינם יכולים לספק לא תחושה של הזדהות (כי הרי התרבות הגלובלית היא 'קוסמופוליטית'), לא פרנסה (בשל תהליכי הפרטה) ולא ניידות חברתית (בשל הריכוזיות). מה שאתם מזהים כחשבון נפש הוא בסך הכל כעס גדול של קבוצה שאין לה יותר מקום במדינת ישראל. אין לי ספק שכולנו בדרך החוצה, להשתלבות בגולה היהודית או הלא יהודית במערב.

  3. סמולן

    "מה בעצם אומרת הסיסמא "בלי צדק חברתי אין סיום לכיבוש"?" (מתחת לתמונה האחרונה)

    האם לא היה צ"ל "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש" ?

  4. בריזה

    א-סמול זה עניין אשכנזי, של האליטות הותיקות. כן, הרבה מהם בדרך החוצה. הגישפט הפסיק לעבוד עבורם. קרי, התרמית של להיות מצפוני ואוהב ערבים עד כדי כך שאתה גר בביית ערבי (בסטייל), על כפר ערבי (רמת אביב לשעבר), ואוהב לנגב חומוס אסלי ואח"כ להוציא על זה ספר. גם להפגין. זה סה"כ פגישת מחזור בשבילם. נחמד גם שכיום באים בהסעות הערבים להפגין בשדרות רוטשילד יחד אתם. המזרחים נשארים כאן. אין כסף להגר. נלחמים על הביית. אין ברירה. אין גם צביעות.

  5. אתה טועה ומטעה!

    תפקיד כוחות השלום: להתנגד לכיבוש בכל מקום שבו ניתן לעשות זאת באפקטיביות. (כדוגמה: החרם המוצלח על האפרטהייד נעשה מחוץ לדרום אפריקה). זאת אינך מבין ולכן התקפותיך שטותיות ואמורפיות – וגם הגדרתך את תפקידנו מוטעית. טענה מוטעית נוספת שלך היא ש"בני מעמדות הביניים והפריפריות החברתיות יצאו בהמוניהם לרחוב מתוך תחושת ייאוש גוברת, לנוכח החלשותם מול הברית של הון-שילטון". תחושתם היתה ונשארה שהגיע הזמן להחליף את שיקרי ה"הון-שלטון" באמת ולא בפיליטון כמו שלך… לבסוף הקשר בין המאבק נגד הכיבוש לצדק חברתי אינו "תכסיס רטורי שאין לו קשר למציאות הפוליטית". אתה טועה ומטעה ב י ו ד ע י ן!

  6. No Pasaran¡ לא ניתן!

    זה נראה כמו נחש, עוקץ כמו נחש, וואללה זה נחש ימני — שרוצה לפרק את השמאל מעמדותיו הנכונות שמשלימות זו את זו ומראות מי משתין על חסרי הדיור ומהיכן הם באים.

  7. מיכה רחמן

    אני מסכים עם הנקודה המרכזית בפוסט, שהסיסמה אין צדק חברתי ללא סיום הכיבוש, בעייתית, ושמה את השמאל מחוץ למשחק של שוויון חברתי בישראל. הערבים אזרחי המדינה צדקו כשהצטרפו למחאה בקיץ שעבר למרות שעדיין הם מופלים לא רק במישור החברתי-כלכלי אלא גם בזכויות האזרח שלהם. ההפגנה הזו וסימאותיה, משאירה אותנו, "השמאל הרדיקאלי" כמיעוט קטן המנותק אפילו מהשמאל נוסח מר"צ ושלום עכשיו. היה צריך ללכת על סיסמאות שיאפשרו את השתתפות מר"צ ושלום עכשיו וללא הקשר הנשמע אקטואלי למחאה החברתית.
    אני לא מסכים שהמאבק בכיבוש הוא עניין לפלסטינים בעיקר או בכלל.מאבק השחרור הפלסטיני הוא המאבק שלהם. מאבק השחרור שלנו מעול הכיבוש הוא מאבק שלנו, בלי קשר למאבק הפלסטיני. הכיבוש הורס את החברה הישראלית, את הדמוקרטיה ואת השמאל, והפך את כולנו לקלגסים. וזהו מאבק שלנו.

  8. קפש

    וכל הקריאות הן לסיום הקפיטליזם. והכיבוש הוא בשירות הקפיטליזם ולא להפך. ויש כאלו שנעצרים בשלבי הביניים ומוכנים לסוציאליזם ממלכתי במקרה הטוב. ולצדק חברתי יש פרשנות אך לא הלאמה. ולא העם דורש צדק חברתי אלא צדק חברתי דורש הכרה בעמים. וכשיורדים ברזולוציה אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש. אתה רוצה לטעון ניכור. תטען. אני טוען שקיים הפרח הזקוק לאורו. ואפשר לחתור לצדק חברתי בלי הפגנה מסוג זה- אז? מען(אלו שהשכלת להראות בסרטון) דווקא כן לקחו חלק במחאה החברתית. ואין צורך לצלול לדקונסטרוקציה של הטקסט שכן הטענה שלך באה לפלג יותר מכל דבר אחר. ויצרת דיכוטומיה שלא עוזרת בשיט. הרי הטיעון שיש אלו הפוסלים מחאה דרך מחאה שכנה היא עלובה. משום שאם יש כאלו הם לא שווים את ההתייחסות בכותרת כשמאל. ואולי יש האלו המרגישים יותר בנוח במקומות מסוימים- לשם כך מאמר הדעה שלך היה צריך להיראות אחרת לגמרי. דיכוטומיסט(ומה הטעם בצמד שמות אם הכל נכתב ביחיד זכר?) שכביכול מציג מראה.

  9. דןש

    הכיבוש, שהיה בלתי נמנע בשעתו, יצר עוותי ואי צדק בחלוקת המשאבים הדלים של המדינה. במקום להשקיע ולפתח את מדינת ישראל הופנו תקציבי ענק לפתוחן של ההתנחלויות. אינני מתייחס להשקעות הבטחוניות, אפילו שהן "מתעבות" ב"זכות" ההתנחליות. אלא רק בפיתוח האזרחי. השקעה בכבישים, הספקת חשמל, מים וכו' בתפזורת לכל גבעה בה על פי האמונה דרכו אבות אבותנו. השקעות באותם השטחים אשר בכל פתרון אפשרי (מינימלי), לבטח לא ישארו בשטחה של מדינת ישראל (ראה ההצהרות בדבר שתי מדינות לשני העמים)- "מוצצים" תקציבי עתק.
    ראשיתו של הצדק החברתי הוא בחלוקת משאבים הולמת בתוך מדינת ישראל ולא "זריקתם" על פי האשליות של המונחים ע"י הבטחות אלוהה

  10. אחד שלמד מההיסטוריה

    טעיתה מיכה, כנראה בלי כוונה. אין להפריד בין מאבקנו למאבקם כטענתך. רק אחדות בבחירת המטרות ותיאום בין הכוחות תביא לנצחון, ולא ההפרדה שהצעת ["מאבק השחרור שלנו מעול הכיבוש הוא מאבק שלנו, בלי קשר למאבק הפלסטיני"].

    דווקא מהנסיון הגרמני צריך ללמוד. שם הפירוד והקרב המילולי בין הסוציאל-דמוקרטים לקומוניסטים החליש את השמאל ואיפשר את עליית הנאצים לשלטון.

  11. דן

    ההפרדה המדומיינת בין הכיבוש לחברתי היא פרי יצירה של המחאה האחרונה. הססמה "כסף לשכונות לא להתנחלויות" הייתה ועדיין נכונה. סיום הכיבוש הוא אינטרס "חברתי" גם ליהודים, גם לפלשתינים תושבי ישראל וגם לאלו שמחוצה לה.
    צדק הוא מושג מוסרני, לדרוש אותו הוא לא להסתכל פוליטית על המפה ולהבין שלצדק יש סדרי עדיפויות. היום הם של שטראוס וחבריהם, במחאה הם היו של מעמד הביניים. אבל אם נבחן את רב העם הזה היהודי והפלשתיני הצדק שלו הוא לא של מעמד הביניים הוא של המעמד הנמוך.
    כשדברו על "דיור בר השגה" וזנחו את הדיור הציבורי זה היה צדק! צדק של מי שהיה בעל הכוח במחאה.
    מי שלא בחר את הצד של מעמד הביניים הוא דווקא השמאל המוחפש כאן.
    הוא זה (וכמובן לא כולם) שמעלה את השיח המזרחי על סדר היום, הוא זה שמאגד עובדים, הוא זה פועל עם נפגעות דיור ציבורי והוא זה שגם מתנגד לכיבוש.
    הוא זה שעושה סדרי עדפויות של רב העם שבסופו של דבר גם מצביע לביבי.
    הוא לא השמאל של מרץ שרוצה איחוד ומלקק לרמת אביבים מחד ובהפגנות גם למתנחלים.
    הוא שם את הקלפים על השולחן ואומר צדק הוא עניין פוליטי ובלי סיום הכיבוש לא יהיה כזה!
    האיחוד המדובר לא הניב מאומה חוץ מאוד תחושת כישלון להרבה אנשים.

  12. Roni Ben Efrat

    הנתוח שלכם מתעלם מהרבה נעלמים שעתידים להתרחש. נכון שהשמאל בישראל אינו יכול לגרום לחיסול הכיבוש ללא המאבק הפלסטיני אך האם אתם מעלים בדעתכם שהעם הפלסטיני יסכין לנצח עם הכיבוש? איפה תעמדו כאשר זה יקרה? איפה אתם עומדים כאשר העולם הערבי מתעורר ודורש דמוקרטיה? האם זה נושא שלשמאל אין לגביו עמדה? הבאת את הנאום של אסמא אגבריה מנהיגת דעם, בהפגנת ה9.6 שם היא טוענת באופן ברור שהעם הפלסטיני צריך להלחם במושחתים שלו, בטייקונים שלו, בנאולברליזם שלו לצד המאבק בכיבוש וכך גם אנחנו. השאלה החברתית והפוליטית קשורות זו בזו – האם אנחנו רוצים "מדינת רווחה" כאשר בחצר האחורית שלנו אנו מחזיקים קולוניאליזם אלים? האם הפלסטינים רוצים מדינה לאומית שאינה אלא רפליקה של המשטרים המושחתים בעולם הערבי? שמאל הוא דבר קצת יותר מורכב ממה שאתם מגדירים!

  13. משה מזרחי רואה את שדניאל ארגו לא רואה

    למה זקוק השמאל האמיתי? למתווכחים ע נ י נ י י ם ולא לתעמלנים פסבדו שמאליים. הבעיה אינה שיש כאן יותר מדי אחדות במאבק ובחירת המטרות. הבעיה היא שחלק גדול מהאוכלוסיה היהודית פשוט נהנה מהנדל"ן הכבוש שבו זכה בחצי חינם. לכן מאוד קשה לציבור שהיה חסר כל כשהגיע ל"ארץ המובטחת" להכיר בעוולות ובאיוולת של הגזל שמנהיגיו גרמו. זו בדיוק היתה בעיית "הלבנים" ששלטו בדרום אפריקה.

    ואמר המשורר "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" — צריך פרספקטיבה וגם הבנת ההיסטוריה, כדי לראות לאן הכיבוש מוליך את הכובשים.

  14. רמי

    למזלי לא בורכתי בכשרון להביע את דעתי בניסוחים סוציולוגיים מורכבים ואני גם מתקשה-למדי להבינם לעומק. לכן אסביר לה"ה ארגו ולכל מי שכמוני סובל מדיסלקומפליקציה (א) מה קרה ו- (ב) מה יקרה. תקראו ותבינו (בע"ה) הכל:
    בסוף יוני תחילת יולי 1967 הוקמה מדינת האפרטהייד המזרח תיכונית יסרפלסטין (או בשמה הרשמי: ישראל והשטחים המוחזקים). במדינה הזו מופלים לרעה(לפי סדר עומק האפליה) ערביי השטחים, ערביי ארבעים ושמונה, שכבות מוחלשות כרונית בישראל השניה, ובעשורים האחרונים – המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. שכבת המפלים, כלומר הנהנים מהאפליה, היא שכבה דקה של אנשי ההונשילטון שהמפורסמים ביניהם מככבים בעיתונות הכלכלית ולדעתי השם המתאים להם הוא קפיטליסטים-חזיריים (בשונה ממתי מעט קפיטליסטים ישרים כגון המנוח גזי קפלן ז"ל). מכאן ברור שהמאבק של השמאל בכיבוש, כלומר באפליית ערביי השטחים, שהיא כאמור החריפה והאלימה ביותר, כרוך במאבק לשוויון בתוככי ישראל-הישנה וזהו מאבק שהכל צריכים לקחת בו חלק ולכרות ברית של המקופחים והמופלים לרעה – יהודים, ערבים, סודנים וכוW – ולטאטא את החזיריזם ולהלאים מה שיש להלאים ולבנות מדינת רווחה מתל אביב עד ירושלים ועד אל קודס (זה לא אותו דבר) ועד נבלוס (שכם בפי גנבי השמות) ואריחה והג'יפטליק ועד הירדן, או, כמו שאמרו ושרו: קום התנערה עם חלכה!