string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השמאל הישראלי והבעיה המזרחית

בעוד שפעילות נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם היא משאב המתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת וכרוכה במתחים. תום מהגר מברר מדוע השמאל הישראלי אינו מכיל את המאבק המזרחי במסגרת מאבקיו הפוליטיים
תום מהגרתום מהגר

פעיל בעמותת עמר"ם לקידום תרבות וזהות מזרחית

"כנס השמאל הישראלי" התקיים לפני כחודש בבית ציוני אמריקה. מתבקש לספור ראשים ולנזוף במארגני הכנס על כך שמתוך יותר מ-90 דוברות ודוברים נמצאה דוברת מזרחית אחת בלבד, ח"כ נינו אבסדזה, ובהמשך לכך, המאבק המזרחי לא זכה להתייחסות ברשימת הנושאים לדיון. "נאה דורש נאה מקיים", ודאי נטען בפני המארגנים, שיודעים לשנן עד כמה חיוני ייצוג הולם של ערבים בשירות המדינה ושל נשים בדירקטוריונים, אבל כשזה מגיע לבית שלהם, הם כמו שוכחים את חשיבותו של שיח ציבורי מגוון.

אולם מאחורי נזיפה מהסוג הזה עומדת, לדעתי, הנחה שגויה לפיה השמאל הישראלי, לפחות זה שהתכנס בבית ציוני אמריקה, מעוניין בהכלת המאבק המזרחי במסגרת המאבקים הפוליטיים שהוא מנהל. אני חושב שלגבי יחסי מזרחים-אשכנזים בישראל, לא רק שהשמאל באופיו הנוכחי אינו מתמודד עם הסוגיה, אלא שפעילותו שלו, בתוך המרחבים שהוא בונה והשיח שהוא מקדם, משעתקת את ההגמוניה האשכנזית מהחברה הישראלית כולה. הסיבה לכך, למרבה האירוניה, היא אינטרסים כלכליים-מעמדיים. "כנס השמאל הישראלי" הוא לא יותר מהשתקפותם.

כנס השמאל הישראלי, 11.05.2012

כדאי להתעכב על הייצוג של קבוצות שונות בכנס ועל האנשים שייצגו אותן, על מנת להבין את מהותו של השמאל שאינו מתמודד עם "הבעיה המזרחית". את האינטרסים של הפלסטינים בשטחים הכבושים מייצגים פעילי זכויות אדם, עורכי דין ופעילים בארגוני שלום (לצורך העניין, אין זה משנה אם הם מגדירים עצמם שמאל "ציוני" או "רדיקלי"); את מהגרי העבודה והפליטים ייצגו פעילים מקבוצות שהוקמו בשנים האחרונות; ובשם האינטרסים של המיעוט הפלסטיני בישראל דיברו נציגיו הנבחרים ברשויות המקומיות ובכנסת.

יש לשים לב ששתי הקבוצות הראשונות, פלסטינים בשטחים הכבושים ומהגרי עבודה ופליטים, אינן מיוצגות כלל על-ידי אנשים מתוך הקבוצה עצמה, אלא על-ידי יהודים אשר פועלים למימוש זכויותיהם, ולמעשה מדברים בשמם. מהבחינה הזו, במקביל לעבודה המבורכת של הפעילים לטובת זכויות אדם, הם גם מממשים את הפוטנציאל האישי שלהם: עותרים לבג"צ, מתראיינים לתקשורת, מפיקים סרטים דוקומנטריים, מקימים ארגוני זכויות אדם ועוד. לפנינו אפוא דינאמיקה קלאסית של win-win: תושבי בילעין, לדוגמא, מרוויחים עתירה מוצלחת לבג"צ או סרט מוצלח כמו "בילעין חביבתי", והפעילים מבססים את מעמדם מבחינה חברתית וכלכלית ולראייה – מגיעים לדבר בכנס השמאל הישראלי.

פעילות מסוג זה אינה אפשרית בפוליטיקה שבין פעילי שמאל אשכנזים לקבוצה המזרחית. ברגע שפעיל שמאל ירצה להפיק סרט דוקומנטרי על תושבי שכונת התקווה מייד תעלה שאלה עדתית-מעמדית: למה התושבים צריכים פעילים אשכנזים על מנת לבטא ציבורית ופוליטית את המצוקה שלהם? הרי עצם העובדה שפעילי שמאל מבתים מבוססים, בעזרת הכישורים והקשרים שלהם, רוצים לייצג בדרכים שונות את הבעיות של מזרחים בישראל, מעידה על הפערים המשמעותיים בין שתי הקבוצות. אינטראקציה שכזו משאירה את המזרחי בעמדה פאסיבית, הוא האובייקט של הפעילות הפוליטית, בעוד הפעיל האשכנזי מקדם את עצמו ואת הקריירה שלו באמצעות סרט דוקומנטרי או כל פעילות אחרת.

זאת אומרת, שעל מנת לגלות סולידריות ולפעול פוליטית עם הקבוצה המזרחית המוחלשת, על השמאל הישראלי לוותר על היתרונות שהוא מביא איתו מהבית, וזאת בניגוד לפעילותו בשטחים הכבושים, למשל. לא רק להיות מודע לפריווילגיות שלו, אלא ממש להשעות אותן, באופן שבו הוא נאלץ לוותר על האפשרות לממש את כישוריו האישיים. אפשר לחשוב על זה כעל סוג של חלוקת משאבים הוגנת: בעל ההון הרוחני-תרבותי מוותר על דבר ששייך לו כדין, וזאת על מנת לצמצם פערים עם חסרי האמצעים. כך, פעיל השמאל לא יפיק סרט על שכונת התקווה, אבל יפעל בצניעות בשביל להצמיח כוחות מתוך השכונה, שהם יהיו הקול שלה.

לסיכום הטענה: בעוד שפעילותו של השמאל בשטחים הכבושים ובישראל הינה משאב שמתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת, לא "סקסית" וכרוכה במתחים שאינם פשוטים. זו פגיעה במעמד.

זו הסיבה לדעתי שקיימת נטייה כל-כך ברורה בשמאל לדיבור והתעסקות בשטחים הכבושים ובמצבם של מהגרי עבודה ופליטים. כרגע, אין נכונות לפתוח את תיבת הפנדורה המזרחית-אשכנזית, משום שלמעשה היא תחתור תחת מעמדה ההגמוני של הקבוצה שמרכיבה את השמאל הישראלי האשכנזי. אולם לדעתי זה אחד המפתחות שעשוי להציל את השמאל. אם פעיליו לא ישכילו להתמודד עם הסוגיה הזו, הם יוותרו בלתי-רלוונטיים לחברה הישראלית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עדה בילו

    ומעולם לא קבלתי שום תגמול ולא קידמתי את הקרירה שלי מהפעילות בתעאיוש, וכמוני רבים. האנרכיסטים שפועלים בבילעין וכ"ו לא מקדמים שום קרירות או אינטרסים אישיים. הפעילות שלי לא משעתקת שום הגמוניה, אני כה רחוקה מלהיות חלק מההגמוניה. הלוואי ותצליח להעביר את המחשבות שלך למעשים של אפליה מתקנת הנחוצה מאד.נראה לי שתיבת פנדורה האשכנזית מזרחית, פתוחה והשאלה איך משנים.פעילות בשטחים ממש לא סקסית וכרוכה במתחים לא פשוטים.

  2. עמוס

    כבר מזמן הצעתי שלא לקרוא לדבר הזה "שמאל" (או "סמול", כמוש שהיינו כותבים בזלזול באתרים ז"ל שהוקדשו למאבק המזרחי) ולהחליף אותו השימוש המקומם במלה "שבע" – שמאל בעיני עצמו…

    כי הדיון הזה שפתחת כבר התקיים ומתקיים הרבה מאוד שנים. בכל זאת פעילי שמאל (אמיתי) עמדו בשורה אחת עם מנהיגי הפנתרים, וקיבלו מכות רצח (גיורא אופנהיימר איבד שם עיין, והנער איתן גרוספלד אושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית לכמה חודשים. כי כמובן, רק נער אשכנזי משוגע מפגין עם הפנתרים. פרטים כאן
    http://cafe-gibraltar.com/2011/01/26/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/
    )

    פנתרים, אוהלים, בכפר שלם ובמאהל מחוסרי הדיור – נצפו הרבה יותר פעילי שמאל (אמיתי) מאשר אינטלקטואלים מזרחים (וגם כותב המאמר לא היה שם, מה לעשות). תרומתם של סבירסקי, ברנשטיין, גרינברג למאבק המזרחי (לא רק המעמדי, לא רק המעמדי) חשובה ביותר.

    אז המאמר הוא כמבון נגד הציבור האשכנזיסטי השב"ע – אבל, עליו, לצערי, כבר מיותר להכביר מלים. אין לו תקנה

  3. דרור בל"ד

    צודק תום מהגר בהצגה המעוותת של "ייצוג" קבוצות שונות המיוצגות לכאורה ע"י מי שכלל לא מייצג אותן, ובמקרים רבים גם מייצג אינטרסים מנוגדים.

    את העיוות יוצרת ההגדרה עצמה: שמאל. זהו המקור לשאר העיוותים עליהם מצביע מהגר. זהו ימין פרגמטי, כפי שכינה אותו יהודה שנהב בהבדילו בין סוגי הימין השונים במדינה הציונית. זה לא שמאל. קדימה זה לא שמאל, מפלגת העבודה זה לא שמאל, מרצ זה לא שמאל, אלדד יניב (מסית ומדיח ויחצ"ן הסיסמה אין פרטנר) מסוכן יותר מליברמן ומאלי ישי יחדיו.

    אל הקבוצות הלא מיוצגות חוברים מה שכונה במאמר "המיעוט הפלסטיני בישראל [אותן יצגו ע"פ מהגר] נציגיו הנבחרים ברשויות המקומיות ובכנסת". זה בערך כמו להגיד שיוסי גורביץ יצג את המזרחים בכנס. למעט מפלגה מסויימת, הטוענת לבלעדיות ייצוג השמאל, ולמעט ממ"פ ממפלגת העבודה שאינו מייצג איש פרט לעצמו וכמה ממקורביו, אין ייצוג לפלסטינים אזרחי המדינה הציונית. הייצוג הרחב ביותר של קבוצה זו הם מסמכי החזון הפלסטיניים שנוסחו ב2007 וש90% מציבור זה רואים בו את חזונם (ע"פ מדה אל -כרמל). בקרב רוב אלו המכונים שמאל, או שמאל ישראלי, או שמאל בעיני עצמו (ובעניין זה צודק מהגר כאשר טוען כי אין זה משנה אם הם מגדירים עצמם שמאל "ציוני" או "רדיקלי"), מסמכי חזון אלו, שיבת הפליטים, מדינת כל אזרחיה, הינם מנוגדים לאינטרסים של אלו שאינם מוכנים לוותר על הפריוילגיה שלהם. בבוא היום, כשההסברה הפלסטינית העולמית – לה מתנגדים ובה נאבקים אותם אנשי שמאל בעיני עצמם – תיגבר על פרופגנדת השמאל הישראלי, נמצא עצמנו (אנשי השמאל היהודי) נלחמים נגדם על אינטרסים מנוגדים.

    כפי שטוען מהגר, פעילותו של השמאל [בעיני עצמו] בשטחים הכבושים ובישראל הינה משאב שמתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית. בעוד שלעם הפלסטיני יש ייצוג עולמי, היכול לטעון בקול רם את מה שבמדינה הציונית ייחשב כבגידה, למזרחים אין ייצוג כזה. מהגר טוען שכרגע אין נכונות לפתוח את תיבת הפנדורה המזרחית-אשכנזית, משום שלמעשה היא תחתור תחת מעמדה ההגמוני של הקבוצה שמרכיבה את השמאל הישראלי האשכנזי. כדאי לשים לב לתופעת בני מוריס, אחד שעסק בפתיחת תיבות פנדורה. סופו שנעמד על רגליו האחוריות כדי לשמור על הפריוילגיות שלו. דבר דומה יקרה גם כשיפתחו האשכנזים את תיבת הפנדורה המזרחית-אשכנזית.

    במקום לעסוק ב"חינוך" האשכנזים ובהצעות לשמר את מה שמכונה שמאל ואת הרלוונטיות שלו, יש ללמוד מהפלסטינים. הפלסטינים יתוו את הדרך והיהודים [לא הישראלים] המוסריים יצטרפו אליהם – כך חנין זועבי. במילים אחרות, להניח לדברור ההצעה "או שהעוגה תהיה לכולם" ולהדגיש יותר את האיום "או שלא תהיה עוגה".
    אז, ורק אז, ומתוך אינטרסים צרים בלבד, ילחמו האשכנזים ליישום ההצעה הראשונה.

  4. דב פוניו

    השמאל האמיתי שאולי יקום( מי יהיו נציגיו נראה בבחירות הקרובות) לא יראה כמשימה לאומית את משחקי הכבוד בין מזרחים ואשכנזים. השמאל האמיתי יסמן את יעדי העתיד: הפרדת דת מהמדינה, חנוך לסובלנות וקבלת השונה ונתינת הזדמנות שווה לערבי, ליהודי , למהגר, לוותיק ולעולה החדש. ואם חלוקת העוגה הלאומית תתבצע על פי עקרונות של צדק חברתי, יהיו גם משאבים לאפלייה מתקנת (תלוי מי יחלק את העוגה).
    ובנתיים יש "סטטוס קוו" שמתבטא בכל מערכות חיינו- תביטו ברשימת חברי הכנסת של הליכוד (חלילה לא "שמאל"): 2/3 אשכנזים, 1/3 מזרחים. ועוד יש מי שטוען שהימין נותן בית חם למזרחים.
    רק תזכרו שהזמן לא עובד לטובתינו.

  5. אורלי נוי

    מבלי לגרוע דבר ממה שכתבת, תום, צריך לזכור שזה ששלום עכשיו אוהבים לקרוא לכנסים שלהם כנס *ה*שמאל הישראלי זה לא מחייב אותנו. למעשה, נראה לי ששלום עכשיו עוד פחות רלוונטיים לשמאל מאשר למזרחים.
    ראוי וחשוב להאיר שוב ושוב את הקווים המקבילים לעתים בהם מתנהלים השיח המזרחי ושיח השמאל, אבל חשוב גם לזכור שבתוך השמאל יש לנו גם הרבה בעלי ברית שעשו דרך עם עצמם, ומוכנים לאתגר ולעדכן את תפיסת עולמם. אסור לנו ליפול לפח השלום-עכשווניקי ולשים את כולם באותו הסל. זאת גם האחריות שלנו.

  6. מאיר עמור

    תום מהגר תודה. אני חושב שהניתוח שלך הוא נכון עקרונית אך כפי שציינה עדה בילו מה שצריך כנראה זה לא רק שיבוץ אולי תיוג ושיוך אלא גם תוכנית פעולה פוליטית. בישראל יש פריבילגיה אשכנזית. היא באה לידי ביטוי ביומיום. נגישות להון, נגישות למשאבים של אדמה, נגישות למרכזי כוח פוליטיים (בית משפט, אוניברסיטאות, עיריות) ונגישות לקבלת החלטות תרבותיות (פורומים שונים בהם מעוצבת התרבותו הישראלית הקיימת). פריבילגיה אשכנזית היא תוצר של כלכלה פוליטית ישראלית. אין זכות היתר הזו נגזרת אך ורק על פי "מוצא". הכי ה"מוצא" הוא מומצא. ראה ש"ס לדוגמה. ראה ההתנחלויות בשטחים הכבושים שהפכו למה שהיו פעם הקיבוצים והמושבים הותיקים – הבן יקיר לי אפריים של מדיניות כלכלית פוליטית של הממשלה בירושליים. על כן צריך לעדכן, לחדד ולזקק את הקביעות. את זאת, ניתן לעשות על ידי קביעה של מסגרת להצעה פוליטית. רפורמה אגררית (ביטול הקק"ל, ביטול המועצות האיזוריות, ביטול "בנים חוזרים" וביטול "בנים ממשיכים"); רפורמה בייצוג בכל מוסדות המדינה החל בקטן וכלה בגדול שבהם. הדרישה לקביעת שלטון החוק והכפפת בעלי הכוח (ימין פוליטי וכלכלי לצורותיו השונות), בעלי האגרוף (המאפיות החברתיות למינהן -החל באריאל שרון וכלה בליברמן)בעלי הכסף וההון (הטייקונים המאורגנים – למשל בנקים – והטייקונים העצמאיים – למשל דנקרנר וידידיו השונים). להכפיך את כל אלה לחוק. פרוגרמה פוליטית תחסוך את הצורך להתווכח האם סבירסקי, ברנשטיין גרינברג הם הרשימה "שעושה" למען מזרחים. עצם הרשימה הזו צריכה לבייש את מי שכתב זאת. מאיר עמור

  7. דנפטפתןשמיין פטפטן

    הסיבה שהשמאל צריך לעסוק הכיבוש היא בגלל שזה הציר המוסרי היחידי שסביבו העם היהודי צריך לסוב. האשכנזים והמזרחיים מזמן סגרו שורות באחוות דיכוי הערבים וכולם אצים-רצים–מי בסיירת, מי בישיבה, ומי במעברה (לשעבר)– לתרום לדיכוי. עם ישראל ׳חד בקונצנזוס הביטחופנשיסטי (וכאן יש גם מזרחיים וגם אשכנזים). עם כל הכבוד לסבלות המזרחיים (והם אמיתיים!) הגיע הזמן להספיק את הבכי העדתי ולהתאחד כנגד הדיכוי והאפליה האמיתיים בישראל.

  8. ג. אביבי

    יש לברך על המצב שבו הסמול (ה"שמאל" הישראלי/האשכנזי) מדיר את עצמו מן המזרחים. יש להצטער על שעדיין ללא מעט מזרחים שמאלנים יש ציפיות לשיתוף פעולה מתוך שוויון עם הסמול הזה. לשמאל מזרחי או פלסטיני אין מה לחפש בקרב הסמול. במבחן ההיסטוריה והתוצאות ל"שמאל" הישראלי יש תפקיד ברור בפוליטיקה הישראלית. הוא חלק ממנגנון הטעיה פוליטית שמטרתו מניעת צמיחתו של שמאל אמיתי בישראל שיכול לסכן את המצב האתני הקיים. הוא משמש זרוע, מתואמת היטב עם כל הימין והמרכז הציונים ועם כל מוקדי הכוח המדינתיים, להנצחת ההגמוניה האשכנזית.

  9. נתן.

    אז נניח שהאשכנזים השמאלנים לא מוכנים לותר על ההגמוניה שלהם ועל היתרונות הכלכלים האדירים שיש לפעילות בשמאל כמו הפקת סרטים דוקומנטריים(אני עדיין מסרב להאמין שמישהו באמת כתב את דברי ההבל האלה) עדיין נשאלת השאלה – מה בדיוק עושים המזרחיים לגבי "הבעיה המזרחית" ? איפה "המהפכה המזרחית"? איפה "האינתיפדה המזרחית"? איפה המרד הגדול שישחרר אותם מכבלי הדיכוי והמצוקה שבהם הם כביכול שרויים, וכשאני אומרמ מרד אני לא מתכוון למסיבה "מגניבה" עם די.ג'י טובול ודי.גי בן דיין שהיתה לפני שבוע בנוא שאנן.

    מזרחיים יקרים- "הסמול" מת. אתם מוזמנים לארגן מהפכה בעצמכם או לשבת בחושך ולבכות ש"דפני ליף לא מייצגת אותנו".(לחילופין אפשר כמובן גם להודות שאין שום "בעיה מזרחית" אבל בוא לא נקדים את המאוחר..)

  10. יצחק

    גם אם תאמרו שאין שום בעיה מזרחית וגם אם תאשימו את המזרחים במצבם, אי אפשר להתעלם מהדינוזאור שעומד במרכז הסלון של הישראליות. אני פעיל שמאל מזרחי ואני רואה אילו אנשים מגיעים לרוב לפעילויות השמאל. מדובר באשכנזים אינטלקטואלים, בעלי כישורים ללא ספק, שהוכשרו לפעילות הזאת, ולאחרות כמובן, מניבות יותר מבחינה כספית ולא רק מצפונית.
    אני מסתובב בניהם כזר ואני יכול להרגיש ממש איך עומד להם בגרון גוש של רוק. הם רגילים לצחוק מהמזרחים הגזענים, השטופים באמונות תפלות, ולפתע אחד מאלו הסתנן אליהם. יהודי- ערבי בינהם ממש. הם רגילים לדבר על הפער התרבותי, ההשכלתי, שבינם לבין הפלסטינים, לאי השוויון שבין נקודות הפתיחה של בני שתי התרבויות. אני הייתי שותף לשיחות האלו.
    דיברנו על כך שהמערכות אצלם אינן דמוקרטיות עדיין, שהן פטריאכליות, ונאנחנו. כל זה נכון כמובן.
    כשחבר שלי מהקבוצה, מזרחי אף הוא, ואני, ניסנו להציף את יחסי הכוח שבתוך הקבוצה הישראלית בין הרוב האשכנזי לבין המיעוט המזרחי בה- הושתקנו. נאמר לנו שאולי יחסי כוח אלו קיימים באמת אולם אינם רלוונטיים לפעילות עם הפלסטינים.
    הפלסטינים זוכים לסיועה של הקבוצה ההגמונית- המדירה רגליה לרוב מקרב המזרחים. כפעיל שמאל אני כמובן חושב שהפעילות עם ולמען הפלסטינים הוא חשוב ומשמעותי, אולם יש לו מחיר עבור השמאל הישראלי. כל עוד השמאל האשכנזי יפעל רק עם קבוצות שלא יכולות להצטרף למפלגות ולהצביע הוא ימשיך להתכווץ ולהיות שנוא. גם אם זה לא הניתוח שעושים אנשי השכונות המזרחים למצב ומבחינתם הם מתעבים את ה"סמול" מפני שהוא בוגד, אני משוכנע שזו הסיבה ואין אחרת.

  11. ג. אביבי

    "… איפה המרד הגדול שישחרר אותם [המזרחים] מכבלי הדיכוי והמצוקה שבהם הם כביכול שרויים" –
    כביכול נתןצ'יק? אדרבא שיחליפו את המעמד הסוציו-אקונומי הקשה שלהם עם האשכנזים, וייראו מה זה דיכוי ומצוקה אמיתיים. שכל מזרחי יראה מה זה להתחרות עם השכן (מן הסתם גם מזרחי) בוילה שממול שמביא משכורת של 45 אלף ועובר אותו בכמה אלפיות, שירגישו איזו מצוקה זאת שכל השופטים בעליון ובמחוזי הם מזרחים ורק הם כשלו להגיע לשם. שירגישו את התסכול הנובע מכך שלא חטפו להם תינוקות, לא הקרינו אותם ברנטגן קטלני ולא הסלילו אותם לנחשלות ובכך מונעים מהם בעקביות את המוטיבציה להתבכיין (והרי זה בגנטיקה של המזרחים)… אכן קשה להיות אשכנזי בישראל.
    נתןצ'יקים למיניהם מסבירים לנו היטב שהסמולן האשכנזי והימני האשכנזי – אחד הם.

  12. מיכל גרינברג

    הפלסטינים לגמרי הובילו את המאבק הזה. וגם בדוגמא הכי קונקרטית שנתת, של תיעוד פנימי והשמעת הקול הפנימי, העובדות הן שנעשתה עבודה והמאבק ייצר אנשים מבפניםש שמתעדים, מצלמים. המציאות יותר מורכבת, מה לעשות. ורבים גם מאנשי השמאל האשכנזי המתואר, עושים בדיוק את העבודה של לאפשר לכל קהילה להשמיע את קולה ולא לנכס אותו וליהנות מפריבילגיות. לגבי הנהנים מפריבילגיות, גם שם יש מציאות מורכבת. האם יש לטעון כלפי שי כרמלי פולק (גם מזרחי) על כך שעשה את בילעין חביבתי? לא חושבת. שי תרם רבות לבילעין, להעצמה, להשמעת הקול הקולקטיבי. נתן חברות בלתי מתפשרת. זה קל לפרוט דברים לתיאוריות, שם זה נכון. אבל אל תשכחו שמאחורי התיאוריות יש אנשים, וכשמגיעים לשורות התחתונות, לאנשים, לכוונות שלהם, החיים נראים קצת אחרת.

  13. נתן

    תגובה שלמה בלי שום השוואה של אשכנזים לנאצים?

    אני מקווה שאתה חלילה לא מתחיל התעייף, כי המאבק עוד ארוך……….

  14. ג. אביבי

    הגזען האשכנזי הנפוץ יודע מי הם תאומיו האידיאולוגים באירופה. היוסיגורביצ'ים שביניהם ממשיכים להמליץ בנימוס אירופאי למשטרת ישראל לירות במפגינים בשכונת התקווה ושפירא. והנתןצ'יק?
    הנתןצ'יק המצוי יודע שהוא גזען קטנטן ולא חשוב, לכן מתחפש לסמולני ("שמאלני" זה כבר גדול עליו) ומנסה להצחיק מישהו וכך לקבל קצת צומי.
    הכל צפוי.