string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה

כאשר המון אחוז התלהבות צועד ברחובות וחוסם כבישים, מי שאינו נבלע בו עלול לחשוש מכוחו העצום וממזגו ההפכפך. אולם כך גם נראית דמוקרטיה ברגעיה המסעירים והיפים; חיה, בועטת וצודקת. יפתח אלעזר על שורשיה של התנגדות אזרחית
יפתח אלעזר

שובה הדרמטי של המחאה החברתית פתח דיון ציבורי ואינטלקטואלי על האלימות. הטענה שנשמעה מפי המשטרה והתקשורת כאילו "המחאה הפכה לאלימה", ותגובות הגינוי הפבלוביות שנשמעו מפוליטיקאים, גררו מגוון של טיעוני סנגוריה מפי כותבים המזדהים עם המחאה. בין היתר נטען שהמשטרה שיקרה כדי להצדיק את האלימות שבה נקטה, שמעשי ונדליזם או אלימות היו נחלתם של בודדים, שחסימת כבישים וניפוץ זגוגיות אינם ראויים להיחשב כמעשה אלים, שמחאות בלתי-אלימות אינן אפקטיביות, ושמותר להגיב באלימות כלפי אלימות ודיכוי ממסדיים. אלה דיונים שקשה היה להימנע מהם, ובכל זאת, ראוי לזכור כי הם שייכים לשיח על האלימות שאת הנחותיו ומונחיו השכילו להגדיר בעלי העניין המבקשים להשחיר את פניה של המחאה. דיון בחלק מן הסוגיות העולות מן המחאה יכול להתקיים גם במונחים של שיח על אזרחות דמוקרטית, ובעיקר על הקשר שבין התנגדות אזרחית לבין דמוקרטיה.

לתפיסה שלפיה אזרחות כרוכה בהתנגדות לשלטון יש שורשים עמוקים במחשבה המדינית, ובעיקר במסורת הרפובליקנית. מקיאוולי טען שחירותה של הרפובליקה הרומית נבעה מן האיבה המתמדת בין האצילים להמוני העם, ומן העובדה שהמוני העם שמרו על חירותם בעצמם וסירבו להפקיד אותה בידי האצילים. הרפובליקנים של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה סברו שהחירות נדונה לכליה בלי פעילות מתמדת של אזרחים פטריוטיים, העומדים על משמרתם נגד בעלי השררה ומתנגדים למעשי עריצות. התפיסה שרואה קשר בין אזרחות להתנגדות אינה בהכרח דמוקרטית – רוב הרפובליקנים לא חלמו על הרחבת האזרחות לנשים ולעניים. אבל זו תפיסה של התנגדות אזרחית או אזרחות לעומתית שניתן בנקל להתאימה לדמוקרטיה המודרנית. היא מפרשת אזרחות באופן שונה מן התפיסה הליברלית, המבקשת לשכך מתחים חברתיים ולצמצם את תפקידם הפוליטי של המוני העם בעיקר לבחירה תקופתית של נציגים המנהלים את המדינה. התפיסה של אזרחות דמוקרטית לעומתית מעודדת מאבק מתמיד של אזרחים נגד בעלי ההון והשררה.

אפשר לדון על מקומה של האלימות בתפיסה הלעומתית של אזרחות דמוקרטית, אבל זה אינו דיון הכרחי להבנה או להצדקה של המחאה החברתית בישראל. העובדה היא שככלל, גם הפלג הרדיקלי והמהפכני של המחאה החברתית אינו דוגל בהתנגדות אלימה. האקטיביזם שלו מעוגן במסורת עשירה של התנגדות בלתי-אלימה מבית מדרשם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג. אלה דגלו באי-אלימות גם לנוכח מנגנונים נפשעים של דיכוי קולוניאלי וגזעני. כפי שיודע כל תלמיד מתחיל של תנועת ההתנגדות הבלתי-אלימה, שיטותיה מערבות לעתים תכופות הפרה של חוקים בלתי-צודקים או חוקים התומכים במשטר בלתי-צודק. למותר לציין כמעט שאין לבלבל בין אלימות לבין הפרה של חוק: אלימות היא פגיעה באדם ואולי גם ברכוש, והיא יכולה להתקיים בחסות החוק ובאמצעות נציגיו, כשם שהפרה של החוק יכולה להתקיים, ולעתים קרובות מתקיימת, ללא גילויים של אלימות.

הפגנה בתל אביב, 23.06.12. מסורת עשירה של התנגדות בלתי-אלימה. צילום: JC/Activestills.org

אז למי עלה השתן לראש?

התהלוכות וחסימות הכבישים בתל-אביב ב-23 ביוני, במהלך אירועי הלילה הלבן/שחור, ובמקביל לעצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב ב-30 ביוני, היו כרוכות כולן בהפרה של החוק, שנועדה לבטא התנגדות למעשים ולמדיניות של הרשויות. כתב "ידיעות אחרונות", דני ספקטור, שסיקר את ההפגנה הסוערת של 23 ביוני, כתב שהשתן עלה למפגינים לראש, אבל האמת הייתה בדיוק להפך: השתן עלה לראש לבעלי הכוח היושבים בממשלה, במשטרה ובעיריית תל-אביב. אלה סברו בטעות שהצליחו לדכא את ההתקוממות הבלתי-אלימה שהחלה ביוני 2011. כיוון שסברו שהתמיכה הציבורית במחאה נחלשה, מלאו בזחיחות ונהגו בבריונות בפעיליה. הם יזמו חקירות מאיימות של פעילים חברתיים, הערימו קשיים ביורוקרטיים בלתי-סבירים על מימוש הזכות הלגיטימית להפגין, ודיכאו באלימות הפגנות מחאה בלתי-אלימות כזו שארגנו דפני ליף וחבריה ב-22 ביוני בשדרות רוטשילד.

בעלי הכוח נהגו כאילו פתק בקלפי הסמיך אותם לעשות ככל העולם על רוחם, וכאילו החוק הוא מכשיר שנועד להגן עליהם מפני ביקורת; אבל הם טעו ונפלו בפח היוהרה שהפגינו. התמונות של ליף וחבריה נגררים באלימות למעצר ביום שישי הציתו את זעמם המוצדק של המפגינים במוצאי שבת. הם יצאו לרחובות כדי להזכיר שהמרחב הציבורי שייך לציבור ולא לראש הממשלה או לראש העיר או למפקד המחוז במשטרה. שהמדינה צריכה לשרת את תושביה, ולא להפך. ההפגנה הספונטנית שלהם הייתה מפגן של זעם ושל כוח. זה היה מפגן של דמוקרטיה במובנה המקורי של המלה, כפי ששיחזר אותו אחד מן החוקרים החשובים של הדמוקרטיה האתונאית כיום, ג'וזיה אובר מאוניברסיטת סטנפורד: היכולת של המון העם לפעול בצוותא ולחולל שינויים במרחב הציבורי.

הפגנה בתל אביב, 30.06.12. צילום: יותם רונן / activestills.org

היכולת של המון העם לפעול עוררה מאז ומתמיד הסתייגות וחרדה. היא הסיבה לכך שמשך רוב ההיסטוריה האנושית, "דמוקרטיה" שימשה כמלת גנאי. מאז יוון ורומא העתיקות ועד אירופה של המאה השמונה-עשרה, האליטות שייצרו את המחשבה המדינית חששו מפני כוחם של ההמונים לפרוץ את גבולות ההיגיון והמוסר המקובלים על השכבות המבוססות. הם חששו שדמוקרטיה תערער את הסדר החברתי הקיים, ובעיקר תאפשר לעניים להשתלט על רכושם של העשירים. המצאת הדמוקרטיה הייצוגית בסוף המאה השמונה-עשרה טיהרה את שמה של הדמוקרטיה, בין היתר משום שאפשרה לאליטות לקוות שיצליחו להכיל, לרסן ולביית את כוחו של ההמון במסגרת השיטה הדמוקרטית. אבל החשש מפני האפשרות שההמון ירים את ראשו לא נעלם, והוא מקנן גם בלב הדמוקרטיה הישראלית.

האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה. כאשר המון אחוז התלהבות צועד ברחובות וחוסם כבישים, מי שאינו נבלע בו עלול לחשוש מכוחו העצום וממזגו ההפכפך. זהו כוח שלא תמיד משרת את הצדק, והוא עלול להתגלגל לביטויים של שנאה אלימה כלפי מיעוטים חלשים. יש חשיבות למנגנונים חוקתיים שנועדו לאזן אותו, ויש ערך למוסדות של דמוקרטיה דיונית, המאפשרים לאזרחים להשפיע על מדיניות הממשלה ולנהל דיאלוג עם אחרים מתוך כבוד הדדי. אבל אין זאת אומרת שצריך לחשוש מפני כל גילוי של כוח דמוקרטי שפורץ את גבולות החוק והסדר הליברליים.

לא כל פריצת גבולות כזו מאיימת על הדמוקרטיה, ולעתים ההפך הוא הנכון: הדמוקרטיה מתנוונת ושוקעת מבלי שיתקיים מאבק מתמיד על החירות והצדק, ומאבק כזה עלול להיות חיוור ודל-משמעות מבלי שאלה המחזיקים ברכוש ובכוח יחושו מאוימים מעת לעת.

הפגנות המחאה והזעם שערכו לאחרונה פעילי המחאה החברתית היו מפגן של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, שנועד להגן על רוחה ועל מוסדותיה של הדמוקרטיה הישראלית מפני בעלי ההון והשררה המכרסמים בהם ומבקשים לפגוע בהם. זה היה מפגן של כוח אזרחי שנועד, בראש ובראשונה, להגן על הזכות למחות נגד מדיניות הממשלה, להתאסף במרחב הציבורי ולהקים בו אוהלים, להתדיין ולחלום ביחד על עתיד טוב יותר לחברה ולמדינה. מי שהשתתפו בהפגנות הללו, יתקשו לשכוח את תחושת ההתעלות שאחזה במפגינים. כך נראית דמוקרטיה ברגעיה המסעירים והיפים; דמוקרטיה חיה, בועטת וצודקת.

נותר לקוות שהיושבים בעמדות הכוח יפנימו לאורך זמן את המסר החד שהעבירו להם המפגינים: אל תניחו לשתן לעלות לכם לראש, ותנו את הכבוד הראוי למחאה ולדמוקרטיה.

הכותב הוא פוסט-דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור בל"ד

    שובה הדרמטי של מה שמכונה בשיח הציוני המחאה החברתית לא פתח דיון ציבורי ואינטלקטואלי על האלימות, היות ולא נפתח דיון ציבורי על הגדרת האלימות. הדיון האינטלקטואלי והציבורי על מה שמכונה אלימות נפל לפח אותו הטמינו הציונים, כשניסו, והצליחו במידה רבה, להסיט את הדיון מאלימות המשטר לאלימות המשטרה ומאלימות המשטרה לאלימות לכאורה של המפגינים.

    האלימות והדמוקרטיה הינן שני צדדים של אותה מטבע. כשאין הגדרה לדמוקרטיה, אין גם הגדרה לאלימות. כשמניחים שיש דמוקרטיה, שומרים על המרחב הדמוקרטי המדומיין, ולכן שומרים גם על הזכות להפגין – להפעיל את מה שמכונה בשיח הציוני אלימות. כשמניחים שהממשלה נגד העם, ולא המשטר נגד האומה מהנהר ועד לים, אפשר גם לבוא ולטעון כי המאבק של גנדי היה מאבק בלתי אלים, אפשר להשמיט את חלקו של מלקולםX במאבק, ואפשר לכנות את ארגון החמאס בתואר ארגון טרור.

    אלימות מעולם לא הייתה בהפגנות (מצד המפגינים) כפי שמעולם לא שררה דמוקרטיה במדינה הציונית. לעומת זאת, המאבק הלא אלים של גנדי גבה כמליון וחצי קרבנות, טבחים המוניים, מחיקת כפרים שלמים וגירוש או רציחת התושבים – הינדים, מוסלמים וסיקים. ידוע גם (ליודעים) כי בעוד קינג נאבק למען זכויות אזרח, הדגיש מלקולםX את זכויות האדם. עוד ידוע כי טרם רציחתו הקצין קינג את עמדותיו והתקרב מאד לעמדותיו של מלקולםX. יהיו כאלה שיהיו מוכנים להודות (שומרים על היושר האינטלקטואלי, כשהאינטלקטואל נגד האמת, האמת נגד האינטלקטואל – שלטים שהונפו במחאה מסוימת ע"י תומכיה של תנועה מסויימת) כי ללא המאבק המכונה מאבק אלים בשיח הציוני, לא היה יכול להתכן כיום באפקטיביות כה רבה המאבק הפלסטיני הבלתי אלים (פיגוע תודעתי, כך רונן שובל) המתנהל כעת מול הפורעים הציונים האלימים.

    הנפת הדגל הציוני בהפגנות (ובכל מקום אחר) היא אלימות. כפי שטען פעם סמי שלום שטרית, כשהמשטר רואה את דגלי המדינה הציונית מונפים הוא נרגע (ומתפנה לדון עם בועז נול על האלימות המכונה שוויון בנטל). לכן יש להניף דגלים שחורים. לזה ראוי התואר מאבק בלתי אלים.

  2. מאור

    אין כאן עימות פשוט של פרטים מול מדינה, אלא מאבק פרטים-חברה אזרחית-מדינה. מבחינת רוב גדול של המפגינים והתומכים בבית, "המחאה החברתית" היא פעולה של חברה אזרחית יותר מפעילות הקשורה לשלטון. זה היה יותר חרם צרכנים מהפגנה פוליטית. אם מאות אלפי אזרחים "מחו נגד מדיניות הממשלה", כיצד זה הקואליציה חזקה גם בכנסת וגם בסקרים? עצם המחאה נתפסת כמוצלחת למרות שלא היו לה- ולהערכתי גם לא יהיו לה- הישגים פוליטיים/חוקיים ממשיים מעידה שזה מאבק אזרחי יותר ממאבק על כוח פוליטי. גנדי הוציא את בריטניה מהודו, הסטודנטים הביאו בסוף את דה-גול להתפטר, המחאה של אחרי יוה"כ הפילה לבסוף את העבודה, מל"ק קידם פסיקות וחקיקה. המחאה החברתית הוזילה את מחירי הסלולאר, ואולי תוזיל את מחירי הדיור והמזון.

  3. כהן שמואל

    בדיונים על מדינה יהודית ציונית ודמוקראטית שלושת המושגים מורכבים ולא מוסכמים! לדעתי הכי חשוב דמוקראטית אבל יש מעט דמוקרטיות והם עינם דומים.
    בישראל הגיע הזמן לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. אני תומך בשיטה מעורבת מחצית הכנסת בבחירות אזוריות. ומחצית בשיטה יחסית.