string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

משה סילמן כשבוי מלחמה

סיפורו של משה סילמן משקף את האופן שבו הממסד, שלוחותיו ובעלי ההון פועלים כדי להאשים את הקורבן ויוצרים בו הזדהות עם התוקפן. סילמן לא יכול היה להתנתק משוביו, מגופי ההון-שלטון שהפנו כלפיו אלימות ממסדית נחושה כל כך, שבסופו של דבר הפנה אותה כלפי עצמו
גילה אמיתי

על משה סילמן נכתבו הלילה הרבה מילים והרבה עוד ייכתב. אני אנסה להמשיג מעבר לזעזוע והעצב האישיים, איך מדינת ישראל מביאה בקלות את אזרחיה ההגונים, היצירתיים והיוצרים אל סף התהום ואף דוחפת אותם אל מעבר לה. אני לא מכירה אישית את משה סילמן אבל יכולה לחשוב על מקרים רבים אחרים של חוויות טראומטיות שהביאו אנשים לקצה, ולכן אדבר דרכו (אבל אל תתפסו אותי במילה לגבי ניתוח מניעיו של האיש שאותו אינני מכירה אישית, ומקווה למרות מצבו הקריטי שעוד אכיר). מקרהו המטלטל של משה סילמן משקף שני תהליכים שהממסד, בעלי ההון ויתר בעלי העניין מניעים.

את ספרו "Blaming the Victim" משנת 1972, פותח ויליאם ריאן בתיאור סצינה מסרט ישן שבה רואים חבר קונגרס שהתמנה לחקור את מלחמת העולם השנייה כשהוא צועק מופתע: "מה פרל הרבור עושה באוקיינוס השקט?!" זו דוגמה קיצונית למנגנון אנושי הקרוי "האשמת הקורבן". סיטואציה כזו מתרחשת בזירה החברתית באופן יום-יומי, בכל הקשור לטיפול בבעיות חברתיות, בריאות הציבור, תוכניות למניעת עוני ועבריינות, ובבתי הספר: ילד שנכנס לבית הספר מתרבות שלא נתנה לו את הכלים להשתלבות נאותה (ספרים, דיבור נכון ועשיר, לא שיחקו איתו, לא הקריאו לו ספרים…) הוא מה שמוגדר "בעל חסך תרבותי" או מצוי במצב של קיפוח תרבותי. ריאן טוען כי "קיפוח תרבותי" הופך להסבר השגור למה שהיה אמור להיקרא, אילו היינו כנים עם עצמנו, "אזור של אסון-חינוכי (educational disaster area) הקרוי בשם 'בית הספר העירוני'". זו, הוא מסביר, האשמת הקורבן.

הפגנת סולידריות עם משה סילמן מול משרדי הביטוח הלאומי בתל אביב, 15.07.12. צילום: יותם רונן / activestills.org

דרך נוספת לערוך האשמה של הקורבן היא הכלת סטריאוטיפיזציה בלתי נלאית – ההצבעה על הדפוסים המשפחתיים של הלא-מצליחים בחברה, כחולשה של מגזר ספציפי ולא של מדיניות: כמו "נחיתות תרבותית" גם המונחים "המשפחה העולה", "המשפחה החרדית", "המשפחות בעיירות הפיתוח", "המשפחה הערבית" מגלמים בתוכם אסוציאציות מיידיות של משפחות מפורקות (אם חד-הורית במקרה של העולים, אב מובטל ופרזיט שיושב ומשחק שש-בש ולא נמצא עם משפחתו במקרים האחרים, "אוכלי קצבאות" וחיים מהבטחת הכנסה למרות שיכולים לעבוד), ילדים מוזנחים ולא מטופלים שנדונו לטפל זה בזה בעודם ילדים, הגעה ספוראדית לבית הספר אם בכלל, ללא שאיפות להתקדם – בטח שלא בדרכים הלגיטימיות ובאמצעים הלגיטימיים החברתיים, וכן הלאה. ברור שבגדילה במערכת משפחתית כזו נפשם של הילדים עוותה באופן בלתי ניתן לתיקון ואין להם סיכוי לצאת מהמעגל הזה ולהפוך ל-all-Americans או ב"ישראלית" – לאזרחים מן השורה שתורמים לבניין הארץ, "מלח הארץ".

סטריאוטיפים משמעותיים אלו, שכולנו מחזיקים בהם, גם כלפי עצמנו; וגם אם אנחנו מודעים לא לומר אותם ואפילו לא לחשוב אותם, גורמים לנו באופן בלתי רצוני ובלתי נראה לעין להתייחס למשתנים אחרים כמו גזענות, אפלייה, סגרגציה, חוסר האונים שמתפתח באזורי מחייה קשוחים, כחשובים פחות ולמשתנים האישיים והמגזריים של האדם כהסבר המשמעותי.

זו טכניקה שמסיתה את תשומת הלב מהמדיניות, מיחסי הכוחות הלא הגיוניים, מהניצול המחפיר של כולנו על ידי קומץ והופך אותנו לבעיה: המוחים הם הבעיה, המובטלים הם הבעיה (ולא שוק העבודה ותכניות לשיקומו שלא עובדות), הסודנים הם הבעיה (ולא סדרי עדיפויות ופעולה סכיזופרנית של השלטון והממסד בהתמודדות עם גלי פליטים). והנורא מכל הוא שגם אנשי טיפול יכולים ליפול בהאשמת הקורבן, אבל הלילה התפכחנו. לא משה סילמן הוא הבעיה, לא המובטלים, חסרי הדיור שמגיעים אל סף יאוש. ייאושו לא היה חלק מפתולוגיה אישית אלא היווה סימפטום של פתולוגיה מדינית, כלכלית, ערכית.

כשמדברים על מאשימי הקורבן, יש לזכור כי לא מדובר באנשים חורשי רע בעלי דעות קדומות באופן גלוי. להיפך, ריאן מתאר את מאשימי הקרבנות עמם דיבר כאנשים שאיכפת להם מהחלשים, הרבה אנשי מדעי החברה ופעילים חברתיים המחוייבים לנושא החברתי ולעריכת רפורמה בתחום. הם הגרעין הבנוולנטי המניע את מקצועות הרווחה ואת החקיקה והפעולה החברתית בנושאי רווחה. אבל הראייה היא עדיין אישית-פתולוגית וכך אנו מוצאים תוכניות חינוכיות שמטרתן שיפור מיומנויות הילד ולא – שינוי מהותי מבני של בית הספר בשכונת העוני, תוכניות חברתיות לחיזוק מעמדן של קבוצות חברתיות במקום תוכניות מקיפות למיגור הגזענות. יש לאנשי המערכת ערכים הומניטאריים ורצון אמיתי לעזור. אך בבואם לטפל, הם מתכווננים פחות להשפעה על הסביבה ויותר לפעולות שישפיעו על ההשפעות האישיות של הסביבה על היחיד: לנחשלות של היחיד, לדפוסי ההתנהגות שלו (תוכנית ויסקונסין) ולמיומנויות שלו (כל תוכניות החינוך וההכשרה המיוחדות – הכנה לחיי עבודה, קריירה וכד').

אבל למה? למה שאדם יגיע לקצה ויוותר על חייו? למה שיפנה חזרה אל עצמו את האלימות הממסדית שהופנתה כלפיו? כאן נכנס מנגנון נוסף שכולנו לוקים בו, אחרת המדינה כבר היתה הצתה אחת גדולה. קוראים לזה "תסמונת שטוקהולם". קוראים לזה הזדהות עם התוקפן.

סילמן הוא משא של טראומה מתמשכת. טראומה שמופעיה לא הפסיקו לחזור על עצמם בצורת אימי האלימות הממסדית כלפיו. סילמן היה שבוי מלחמה במלחמה בלתי נלאית ולא נגמרת מול אטימות שהאדירה רגולציה על פני אנושיות. ולכן, מי שחווה עצמו בטראומה בלתי נגמרת, ללא יכולת לשים קץ לה, חווה עצמו פעמים רבות כחסר ערך ואת התוקפן כאדיר הממדים. האלימות שהפנה משה סילמן כלפי עצמו היא אותה אלימות ממסדית בשינוי אדרת. הפעם הוא ייקח אחריות על חייו – ועל מותו.

משה סילמן לא יכול – ברמה הפיזית ביותר – להתנתק משוביו, מגופי ההון-שלטון שגרמו לו להתמודד עם מצב בלתי ניתן להתמודדות. משה סילמן הפנים את האלימות הממסדית עד שהפנה אותה כלפי גופו ונפשו. זה לא רק סיפור על יחיד שעמד מול המערכת. המערכת הפכה את כולנו ליחידים שעומדים מולה חסרי אונים, ליחידים שמפנים כלפי עצמנו את האלימות שלה כלפינו, אלימות שמתבטאת בלחץ פיזי, נפשי, כלכלי וערכי שאנחנו מנהלים כלפי עצמנו. ואחרי שננגב את הדמעות – לא נוכל להרשות לעצמנו להשאיר את האלימות הממסדית הזו על כנה. אחרת – מהי תכלית קיומנו?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    המאמר מדבר על "האשמת הקורבן", אך הנחת היסוד שלו היא שכל חלש הוא בהכרח גם קורבן – ולא כך. כשמדברים על משפחה חרדית ענייה, קורבן של מי היא? ההורים בחרו להביא לעולם מספר ילדים שהם ידעו שהם לעולם לא יוכלו לפרנס (-ממוצע- הילדים במשפחות חרדיות הוא 7). אף אחרי שהם עשו זאת הם הוסיפו חטא לפשע ולא ניצלו את מלוא יכולת הפרנסה שלהם (האב לא יצא לעבודה), וכך נוצרה משפחה שחייה בעוני מחפיר. הנה לך חלשים שהם לא מוחלשים! חלשים שהם לא קורבנות אלא של עצמם. משום מה, בכל זאת הם הוזכרו אותם בתוך "רשימת הקורבנות" במאמר.

    65 אחוז מהחרדים מוגדרים כעניים מהסיבות שתוארו לעיל בדיוק, והחרדים הם כרבע מסך כל העניים במדינת ישראל.
    בדומה לחרדים, יש קבוצות נוספות בישראל שהחלישו את עצמן הרבה יותר מאשר שהחלישו אותן. ויש לתת על זה את הדעת. בלי לתת על זה את הדעת לעולם לא נפתור את בעיית העוני או הפערים במדינת ישראל, וזה יגרום להמשך התרחבותם.

  2. עמי סגל

    המנגנון הציבורי מידר עצמו מאיתנו ואם תשימו לב לכל גוף אשר שילמנו תשלומי חובה ואשר אנו נזקקים לשרותיו בעתיד ממדר עצמו מאיתנו. אם מדובר בביטוח הלאומי או במרפאות שיקום נכי צהל או במוסדות חשובים אחרים כאשר אנו מצלצלים טלפונית אנו נענים במערכת שרות לקוחות ממיקור חוץ המונעת מאיתנו גישה ישירה אלא מודיעה לנו שיחזרו אלינו. זוהי שיטה שמטרתה להתיש ולמנוע מאיתנו את מימוש זכויותינו עליהן שילמנו. המנגנון הציבורי הזה שזולת גבבית מיסים מאיתנו מתחזק מערך ביטחון שכל תפקידו הוא להגן עליו מפנינו שכן לא ניתן להמשיך ולהתעלל באופן קבוע באזרחים מבלי שיקומו עליו ואז תראו כיצד כל אנשי האבטחה הללו מזנקים עלינו מכל עבר. כן רבותי הפכנו לאוייבי הממסד והממסד מתייחס אלינו כאל עבדים,שבויים,אוייבים שכל תפקידנו מתבטא בלממן ולקיים אותו ורגע לאחר שאנחנו נופלים ואיננו מהווים מקור מימון הם עסוקים רק בלהשמידנו. המצחיק הוא שאותו מנגנון ציבורי ארור מנסה להפחידנו חדשות לבקרים מפני פצצה איראנית בעוד שאנחנו האזרחים יודעים שהמנותקים הללו אינם מבינים שאנו רואים בהם פצצה ארורה ומסוכנת יותר מכל פצצה איראנית שנראית כבדיחה לאומת מה שנקרא פצצת המנגנון הציבורי

  3. מאיר עמור

    אולי על מנת למנוע את ההצתות הבאות של חוסר מוצא, יאוש מדכא, ויגון אמיתי של חוסר אונים, כדאי להתחיל ולומר מה כן לעשות ולא רק לקוות לשינוי. עשייה עשויה להציל נפשות. עשייה במצב הדברים כיום בישראל היא להפסיק לשתף פעולה עם השלטון. יש אלף דרכים לעשות זאת. אחת מהדרכים היא למשל להודיע: אין דיור=אין גיוס. תארו לכם שביום ראשון אחד כל החיילים/ת מעיירות הפיתוח והשכונות לא חוזרים/ת לצבא. מה יעשו? יכניסו את כולם לכלא על נפקדות? או להפסיק לשתף פעולה עם השלטון. למשל, בהתחלת שנת הלימודים הבאה לעשות הפגנת שבת בבית. לא לשלוח את הילדים לבית הספר ליום אחד כמחאה על אטימות הלב של השלטון בישראל. אפשר גם להכריז על שביתת שבת בבית. יושבים בבית. לא יוצאים החוצה. לא יוצאים למרפסת אפילו. הכל בפנים. הכל בשקט. בלי עימות עם שוטרים. בלי מאמץ כביר להביא אנשים לכיכר. או לבקש לתלות סרטים של כחול, אדום ולבן. כולם שמים, בתאריך קבוע, סרט כחול, אדום לבן מהחלונות. סרטים של אחווה, שיויון ושלטון החוק בחלונות הבתים. ונשארים בבית ליום אחד. לא הולכים לעבודה. בלי הפגנות. פשוט לא הולכים לעבודה יום אחד. להשבית את החברה האכזרית ליום אחד. להוכיח לפוליטיקאים הישראלים שבלי הישראלים אין להם שום כוח. הם לא יכולים לעשות כלום. להראות עד כמה אלימה היא החברה שבה אנו חיים כלפי החיים בה. בקלות אפשר לחשוב על מאות דרכים לא אלימות המביעות את המחאה כנגד השלטון. פעולות המושכות את הכוח מתחת לרגליו של השלטון ומציגות את הפוליטיקאים בדיוק כפי שהם: כלים ריקים מתוכן ממשי. לומר לא. להפסיק לשתף פעולה. לסרב! סירוב חברתי. התנגדות אזרחית לא אלימה היא התנגדות יעילה. מאיר עמור

  4. יואב אטיאס

    ומהפכה זו לא תבוא מהסובייקטים (לבנים, מולבנים או שחורים) המאיישים העשירונים העליונים. אלה לומדים לדבר את שפת הניאו ליברליזם והפסיכולוגיה. מהפכה חברתי תצמח רק על ידי גיוסם של ה"עניים".

  5. מאור

    לסילמן היה עסק (כושל) להובלה, ואח"כ עסק (שוב כושל) לאדניות פלסטיק. זו לא התנהגות של מי שרואה עצמו כחסר ערך וכקורבן של המערכת האדירה של ממשלת ישראל. אם כבר, הוא קורבן של ההבטחה הקפיטליסטית המערבית "העז ונצח"- הוא לקח סיכונים רבים על כספו וכספי קרוביו, והפסיד אותו. רק אז הוא נעשה נתון ל(חוסר) חסדי מערכת הרווחה בישראל.

  6. יוסי

    עמית, המדינה מתנה את היכולת של חרדים לעבוד בכך שישרתו בצבא. ומכיוון ששרות צבאי מנוגד לערכים הדתיים על פי פסיקות רבניהם, אז התוצאה היא שהם לא יכולים לעבוד באופן חוקי. בכך המדינה גוזרת עליהם עוני.

    בנוסף, שליש מכוח האדם בישראל אלו עובדי מדינה, וכאן חרדים מופלים בקבלה לעבודה ובפרט במשרות מתגמלות יותר. אפליה בקבלת לרדים לעבודה קיימת במידה מסויימת גם במגזר הפרטי.

    וכאשר ברקע של כל זה, הממשלות פוגעות בזכויות העובדים ע"י שכר עוני, העסקה קבלנית ועוד, אז זה גורם עוד יותר לעוני לחרדים עובדים, ולהרחקה של אחרים מלרצות לעבוד (כי גם אם יעבדו הם יישארו עניים).