string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הוא שרף את עצמו כדי שנתעורר

משה סילמן הבין שהמדינה היא לא יותר מרעיון מופשט, אבל השיטה היא אמת אכזרית ויעילה. השיטה היא הפרד ומשול, השיטה לוקחת מהעניים ונותנת לעשירים. השיטה לא הותירה לו כל ברירה אלא למות. עמר צנגוט בעקבות ראיון שערך עם סילמן כחודש לפני שהצית את עצמו
עמר צנגוט

את משה סילמן הכריעה הנאיביות. לא פסימיזם, לא מצבו הנפשי, אפילו לא הייאוש. משה סילמן לא רצה להתייאש. רבים אחרים התייאשו; הפסיקו לצאת ולהפגין, התייאשו מהפגישות והדיונים, אפילו התחילו לפחד ולהאשים במצב את "הערבים והחרדים", או כל מי שנמצא מתחתיהם בשרשרת המזון של הקפיטליזם. משה סילמן היה נאיבי, והאמין שאם נהיה מספיק אמיצים כדי "ללכת עד הסוף" – נצליח לחולל מהפכה. מהפכה במובן שבני אדם אשכרה יתחילו לדאוג לקיום המשותף שלהם. משה היה רגיש מאד כלפי דיכוי מכל סוג. חרף המצב הקשה שנקלע אליו, הוא לא התמסכן. הרגה אותו הנאיביות, בתמימותו הוא היה בטוח שהוא זכאי. מבחינת מדינת ישראל, בעבורה לחם בלבנון ושירת במילואים עד גיל 46, הוא לא זכאי לכלום; לא זכאי לדיור ציבורי, לא זכאי לסיוע בשכר דירה, לא זכאי לרישיון נהיגה, אפילו לקנביס רפואי לא היה זכאי. אולי העובדה שבערב לפני ההפגנה, גילה שדווקא אולמרט זכאי והוא לא – שברה אותו.

בהפגנת המחאה מול קריית הממשלה, יום לאחר שמשה סילמן הצית את עצמו. אקט הגבורה של משה היה אקט של שחרור מכבלים. צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס

פגשתי אותו לראשונה באמצע הלילה, באחד הבניינים הנטושים הפזורים ברחבי חיפה. לא מכבר עבר להתגורר בקו התפר שבין ואדי סאליב והדר הכרמל. יצאנו כמה פעילים מהחזית החיפאית לחפש דירות נטושות כפתרון זמני למחוסרי הדיור במאהלים. משה היה אופטימי – הוא היה בטוח שהמהפכה בפתח, הוא לא הטיל ספק בכוחה של סולידריות. צעירי המחאה הדליקו ניצוץ בעיניו, ההתלהבות שלהם, הג'סטות, האופטימיות. בהתחלה נדמה שאפילו הדיונים האינסופיים אל תוך הלילה בדשא של בית רוטשילד הקסימו אותו. הוא היה מבוגר מרובנו, הוא הפציר בנו להקים מפלגה, לקום ולעשות משהו ולא רק להתדיין. הוא לא התייאש, אבל אז התחלנו להתפזר, הלכנו והתפצלנו, התחלנו לנהל את הדיונים והוויכוחים וההאשמות בעיקר בהתכתבות.

זמן קצר לפני שנפגשנו, הוא הגיע לחיפה, עני וחסר כל, אחרי שבץ מוחי, אחרי שאיבד את הדירה ואת רישיון הנהיגה שנשלל בגלל חובות ועזב את עבודתו כנהג מונית. הוא בא לחיפה בגפו וראה בחזית החיפאית בית. דעיכת המחאה ורמיסתה ברגל גסה על ידי ממשלת ההון ואינספור משתפי הפעולה שלה, הותירו אותו שוב, בגפו. בביטוח הלאומי הסכימו "לזקוף" לזכותו 100% אובדן כושר עבודה, מה שזיכה אותו בקצבה על סך 2,400 ₪.

בקפה מסדה – המקום שהפך להיות ההזדמנות האחרונה שלו להיות חלק ממשפחה ומקהילה (ואולי להתחבר לרשת חברתית שתסייע לו במציאת פרנסה), חודש לפני שהצית עצמו במחאה על דעיכת המחאה – שטח בפני משה את סיפור חייו, את עלייתו ובעיקר את נפילתו. בשלב כלשהוא צילמתי אותו באמצעות הטלפון הסלולרי:

עברתי לחיפה בגלל שלא היה לי איפה לגור, דחו את בקשתי פעמיים לקבלת סיוע בשכר דירה, אני חי מ-2,400 ₪ בחודש, אתה יודע איך הפקידים של ביטוח לאומי מתעללים באנשים? הם אפילו גנבו אותי ב-1,000 ₪ בחודש אחד החארות האלה – לא רצו לשלם לי את מלוא הקצבה. זה אנשים שאני חושב שהתחנכו… במחסומים של צה"ל בשטחים, שם הם התחנכו…

הוא מספר שנדהם ונעצב לראות כיצד מפנים בכוח את הסודנים לבתי סוהר, זה הזכיר לו ימים קשים ממחנה הפליטים אנסר בלבנון:

לקחו אותם, בשורה, עיניהם קשורות בפלנלית, כל אחד מחזיק עם השיניים את החולצה של זה שלפניו, הידיים אזוקות מאחורי הגב, הולכים יחפים, על הסלעים והחצץ של לבנון.

הראיון עם משה סילמן:

משה אהב את החמימות והקהילתיות של תנועת המחאה החיפאית ושנא את הרכרוכיות שלה. הוא היה חרד שמא ניכנע. לא רצינו להפריע לשכנים, רצינו לחבר למאבק את הערבים, הדתיים והרוסים, והם סלדו מאיתנו. לא רצינו להסתכסך עם ועד קריית אליעזר שאמר שהמאהל יוצר דימוי שלילי לשכונה. התברר לנו שהשינוי התפיסתי לו ייחלנו לא יתרחש בטווח הקצר, בהתחשב בכך שכדי לזכות בתשומת לב תקשורתית, צריך לעשות משהו קיצוני ולסכן את עצמנו, ורצוי לעשות זאת בתל אביב. חיפה לא מעניינת אף אחד, ודרי רחוב לא מעניינים אף אחד, וגם ממאות-האלפים שחיים מקצבאות מתעלמים כבר שנים. דווקא הם הפכו לאויבי העם בזכות הצלחתה חסרת התקדים של הספינולוגיה של ממשלות ההון. אפילו ויקי כנפו הגיבורה יצאה כנגד המחאה "התל אביבית".

משה היה חכם מספיק להבין, שהמדינה היא לא יותר מרעיון מופשט, אבל השיטה היא אמת אכזרית ויעילה. המדינה היא כלי באמצעותו הבורגנות משרטטת גבולות ומייצרת זהויות מדומות שמעצימות את כוחה. השיטה היא הפרד ומשול, השיטה היא לקחת מהעניים ולתת לעשירים. השיטה לא השאירה ברירה למשה אלא למות – מגובה משפטית וביורוקרטית על ידי רשת ענפה של מומחים, פקידים, עורכי דין וקבלני משנה. משה היה צריך למות כי הוא לא זכאי. חתולי הרחוב זוכים לחמלה מצד שכנים בעלי מצפון, אבל על אדם שנגזר עליו לחיות בשולי החלום הניאו-ליברלי – ובמקרה אין לו כסף לשלם חשבון מים – נגזר למות.

טרגדיה אישית או: החיים תחת משטר ההפרטה

השיטה היא אינדיבידואציה של כל מה שזז. אמירתו של נתניהו כי מדובר ב"טרגדיה אישית" מתכתבת עם אמירתה המפורסמת של תאצ'ר: "אין כזה דבר חברה, יש רק יחידים ומשפחות". בעבור משה ורבים אחרים, שהתפרקות כל סוג של שיתוף פעולה בין בני אדם שאינו מבוסס על כסף הרס את משפחותיהם, משמעות הדבר שהם נשארים מחוץ למשחק. בעבור רובנו, הנקראים לאחרונה "מעמד הביניים הנשחק" מספיקה דחיפה קטנה בשביל לצאת מן המשחק. קשה לשער מה יהיו השלכותיה הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של הפרטת התודעה שמחוללת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית.

האדם תחת משטר ההפרטה, מרגע שנולד, דרך מערכת החינוך ועד לכניסתו לשוק העבודה, חי בתודעה שהוא לבד, נגזר עליו להתמודד בתחרות ואין לו סיכוי לנצח. ההפרדה המלאכותית בין אדם לאדם יוצרת קונפליקט נורא. היא מכניסה אותנו לסחרור וחרדה, אנחנו מסוגלים לראות את ההפרדה בין מדינות, מעמדות, גזעים, כלום מסוגלים אנו לראות את ההפרדה בין הצוֹפה והנִצְפּה? בין אובייקט לסובייקט, בין מי שמתבונן במחשבה או בדעה לבין מי שחושב את המחשבה או המחזיק בדעה?

בהפגנת הסולידאריות עם משה סילמן בירושלים. אצל דפני המסר היה תקווה, אצל משה היה זה ייאוש. אך אסור לשכוח שאלו הם שני צדדים של אותה מטבע. צילום: cc by-Sergio Yahni

למחרת ההפגנה בה משה הצית את עצמו, הפגנו כמה עשרות פעילים מול משרדי הביטוח הלאומי ומול משרד השיכון בחיפה. מספר השוטרים ועוברי האורח שצעקו לעברנו כינויי גנאי, היה גדול ממספר המפגינים. רובנו היינו עצובים ועייפים. אחד המתלהמים צעק, ספק לעברנו ספק אל המצלמה: "אלה חבורה של שמאל קיצוני, אנרכיסטים שזורקים אבנים על חיילי צה"ל בבילעין וקוראים להם נאצים, חשפתם את פרצופכם האמיתי, אתם אשמים במותו (של סילמן)"… ואז פנה לעבר חבר שעמד על ידי, "למה כתוב על החולצה שלך בערבית? אתה רואה, זה מה שמעניין אותך.. הערבים, ולא חסרי הדיור…" ואנחנו רק ביקשנו לזעוק את זעקתו של משה ושל רבים אחרים ולהפגין למען דיור ציבורי. הערבים לא באים ועדיין מאשימים אותנו שאנחנו בעדם, והחרדים לא באים ועדיין מאשימים אותנו שבגלל המחאה שלנו הם יקבלו הטבות. זה היה רגע קפקאי, נזכרתי במה שאמר לי משה:

אנשים במדינה הזו מיואשים, וגם רוב פעילי המחאה הם פחדנים. למרות שאנחנו נחשבים לאחת המדינות המושחתות ביותר מבחינה פוליטית, עדיין רוב האנשים מאמינים לפוליטיקאים, הם בטוחים שהולכים להשמיד אותם ושאין סיכוי שיהיה פה טוב, הם רק מקווים כל הזמן רק שלא יהיה יותר גרוע, ומה שמדהים בעיני זה שמהגן מלמדים פה את כולם כמה סבל העם היהודי בכל ההיסטוריה שלו.

אם אין כזה דבר חברה, פירוש הדבר שאין כזה דבר אני. אם הצוֹפה הוא הנִצְפּה, פירוש הדבר שאני רואה את עצמי דרך עיניים של מישהו אחר. במידה רבה, אני השתקפות של חברה מסוימת, גדלתי למשפחה, לתרבות, אני מותנה. אמנם היינו רוצים לחשוב שאנחנו יחידים ומיוחדים, אבל כלל לא ברור אם יש בנו גרעין כלשהוא של אותנטיות, אנחנו מעוצבים באמצעות מערכות יחסים עם אנשים ועם הסביבה. היחסים האלה, מה הם אם לא החברה? ז'ידו קרישנמורטי אמר ש"ההכרה האנושית היא אחת", מוחמד בועזיזי הצית את עצמו בטוניס ובכך שינה את העולם לתמיד, אדם אחד שמשנה את הכרתו יכול לשנות את העולם.

משה האמין בזה, במעשה הגבורה שלו הוא קיווה להביא לטרנספורמציה של כל המוכר והידוע. השיטה שמקדם ראש הממשלה נועדה להגביר את ההפחדה ולהגביה את החומות בתוכנו ובינינו לבין שכנינו. מבחינתו כל שינוי הוא איום, גם אם העמים השכנים נאבקים על החופש שלהם ומפילים שלטונות עריצים, מהלך מבורך ואופטימי, נתניהו מציג הכול באור חרדתי ושלילי. שיטת הדגל שלו היא אמונה בטרגדיה אישית.

אקט הגבורה של משה היה אקט של שחרור מכבלים, משה קיווה לעשות לפוליטיקה את מה שווילפרד ביון עשה לפסיכואנליזה; "השינוי הקטסטרופי". שינוי שמטלטל את הקיים, שלא נותן לו להמשיך להיבנות בשקט, ויחד עם זאת – בשוברו מבנה קיים הוא פותח מרחב חדש לצמיחה. כפי שהמהפכנים הצרפתים עלו על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789 ופתחו דף חדש בהיסטוריה. כפי שדפני ליף, ב-14 ביולי 2011, הייתה "החושב שחושב עבור החברה", ובאקט המחאה שלה על גובה שכר הדירה הציתה להבה שסחפה אלפים. כך משה סילמן ב-14 ביולי 2012 שסירב להפוך לחסר בית, הצית את עצמו, במחאה על דעיכת המחאה.

שני צדדים של אותה מטבע

משה התמים, שרצה צדק לעצמו והבין שמושג ה"צדק" הוא מושג חברתי, "פה צריך מהפכה אלימה", הוא אומר במפורש. האקט של דפני נבע מתוך אינטואיציה, האקט של משה נבע מחשיבה רציונאלית, היש פעולה רציונליסטית יותר מהתאבדות? המקור האינטואיטיבי הוא ההבנה. הבנה שאפשר אחרת. אצל דפני המסר היה תקווה, אצל משה היה זה ייאוש. אך אסור לשכוח שאלו הם שני צדדים של אותה מטבע, ולא ניתן לתפוס את מושג התקווה מבלי להבין ייאוש מהו ולהפך. אולי מוטב להניח לרגע לשני מושגים מבלבלים אלה, ולהתבונן, בלי דעות קדומות, ובלי אידיאולוגיות גדולות, לראות ולהבין איפה אנחנו חיים, אינטואיטיבית ורציונלית, שגם הם שני הצדדים של אותה המטבע.

איך שאני רואה את זה, האנושות נלחמת נגד האנשים המושחתים, שלוקחים את הכל ולא משאירים להם כלום, כל ההיסטוריה היא כזו. ב-50 השנה האחרונות, ידיעת האלפבית הפכה להיות נחלת הכלל, עם זה הגיעו גם לימודים, אנשים לומדים, יש אינטרנט, אנשים דורשים את הזכויות שלהם, דורשים, לא צדקה, צדק. הסלוגן הזה, 'לא ימין ולא שמאל', זה אמנם צבוע, אבל זו הדרך הנכונה לעשות את זה, אני לא מרשה לעצמי להביע בפומבי את דעותיי השמאליות, אולי אחר כך, אם אני עוד אשאר בחיים…

את משה הכריעה התמימות. המצוקה הייתה נחלתם של רבים מיושבי האוהלים, רוב הזמן במאהל שימשנו מעין פסיכולוגים חסרי הכשרה, ישבנו במעגלי הדיון, הקשבנו לתושבי השכונה; אנשים עניים, מיואשים, מבקשים אוזן קשבת. הביטוח הלאומי, משרד השיכון ומשרד הביטחון "כיכבו" שוב ושוב, באינספור סיפורי "טרגדיות אישיות", מאות טרגדיות בקרית אליעזר, אלפים בחיפה, עשרות ומאות אלפים בכל הארץ. ברוב המקרים, אותם אנשים שהוכנעו על ידי נחת זרועו של הממסד הביורוקרטי, נטו לא להאמין שהשינוי אפשרי. משה לא היה כזה… הוא היה מודע היטב לתמונה הרחבה, והוא התעקש לא לעסוק בשאלה האם זה אפשרי, אלא לגלות את התשובה בעצמו.

משה לא שרף את עצמו כי היה מעורער בנפשו, הוא היה בין השפויים והרציונאליים בקרב אנשי המחאה סביבנו. הוא ראה במצוקה עניין חברתי ולא אישי, הוא שרף את עצמו כי האמין בצדק חברתי, וחשב שצריך לעשות הכל כדי להשיג אותו. במקום לומר שמדובר בטרגדיה אישית מצערת ולהורות לשר הרווחה (במשרה חלקית) "לבדוק את המקרה של סילמן", בתקווה שאולי יימצא שם עבר פלילי או בעיות פסיכיאטריות, ראש הממשלה שבימים כתיקונם דווקא מתמחה בטרגדיות לאומיות צריך לשאול את עצמו; כיצד ייתכן שאדם צריך לעבור מאבקים כל כך קשים במערכת השלטונית רק כדי לא להיזרק לרחוב? כמה צריך בנאדם לסבול ולהפוך לנכה פיזית ונפשית בגלל אטימות הלב, הזלזול והנישול שיצרה המערכת שבמידה רבה הוא שיווק והנחיל? האם תפקידו של ראש ממשלה הוא רק להסביר לקהילה הבינלאומית ש"אנחנו צודקים" ולהסביר לאזרחי המדינה ש"הם טועים" או שיש לו גם אחריות מסוימת למה שקורה להם?

משה היה בעל עסק והעסיק בעצמו נהגי משאית, היה סולידרי בכל נימי נפשו עם כל פועל, וכל אדם שחירותו וזכויותיו מדוכאות. הוא ירד לנמל חיפה להיפגש עם איגוד נהגי המשאיות והזמין אותם להשתתף בהפגנה שנערכה בחיפה ב-2 ביוני. סולידרי ולא פטרוני, הוא חווה זאת בעצמו, הכיר באינטרס המשותף שלו ושלהם. ו"גרוע מכל"; משה גם היה רגיש למצוקתם של הפליטים מאפריקה ושל הפלסטינים, רודף צדק ולא מתפשר, נאיבי חסר תקנה, הוא שרף את עצמו כדי שנתעורר לפעולה חברתית אפקטיבית.

משה סילמן (במרכז התמונה) מחלק פלאיירים לנהגי משאיות בנמל חיפה. סולידרי ולא פטרוני, הוא חווה זאת בעצמו, הכיר באינטרס המשותף שלו ושלהם. צילום: מיכל שוורץ, ארגון מען

ולכל המצטדקים, המתפללים לחייו, ולמתריעים בשער למען לא יהפוך האקט של משה לגל הצתות עצמיות. לתחושתי, כולם יכולים להירגע, לא נותרו אבירי חופש תמימים רבים כל כך כמו משה, המצב החברתי ימשיך להידרדר עד שתתרחש הטרנספורמציה התודעתית כפי שחזה משה. אחרי הכול, המוות הוא חלק מהחיים, משה רצה למות למען מטרה מסוימת, כי הרגיש שאינו מסוגל להגשימה בחייו, הוא לא רצה למות כדייר רחוב. מהי משמעות המוות אם לא חופש מוחלט? היפטרות מכל סוג של קונפליקט והפרדה.  

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עו"ד יאיר אולמרט

    יש כאלה כמוהו במאהל ארלוזורוב. ממש מתחת לאף של כל מצקצקי הלשון ומקונני הרחובות ומעטים ,סועדים" אותם מה שמלמד שמקרה סילמן הוא רק טריגר להפרות סדר באשר הן ולא התעוררות של אזרחים לפעולות הכרחיות ולתמיכה אקטיבית בנזקקים.

  2. שרון

    אני שואלת ברצינות: האם יש סמכות לשלול רישיון נהיגה לחייבים?

    הסיפור שלו מזכיר לי את האזרח ק. של קפקא. אולי כדאי לעשות הקראה ציבורית של הסיפור הזה לכבודו.

  3. נמרוד

    עומר צנגוט מוכשר, כותב יפה.
    אך למעשה מוביל את הכותב לתפיסה השגויה של "טוב למות" ולא "טוב לחיות".
    אני מבין את השורה התחתונה שלו כי כל יחס פוליטי, הוא יחס מדכא ולכן בלתי אפשרי.

    האם לחיות כמהפכן פירושו לצאת את חברת הכלל?
    האם יש צדק אינסופי שבשמו מוטב היה לסלימן להצית עצמו?

    אני חושב שלא.

  4. רביב

    לא, לדעתי הוא בכלל לא אומר שטוב למות. הוא רק מציג סוגיה פילוסופית-קיומית בוערת, בצאתו מתוך הנחה שהגיעו מים עד נפש, שחייבים לתפוס צד ולהגן עליו בכל יישותנו. בכל רגע בחיים אנחנו בוחרים, כמו שכתוב בתורה, בחיים או במוות – בהחלטה הטובה או השגויה. פשרה אינה אפשרית, כי היא עובדת בשיטת הסלאמי ותביא עלינו מוות ממושך, בעודנו בחיים, ואם כן אז מה רע למות מייד? מגיע הרגע שבו כל נמושה (שזה הרוב הדומם) חייב לעמוד על איזה שהם עקרונות, אם לא כן ייכחד.

  5. מיטל

    חזרה שוב המחאה החברתית.
    שוב היה פיגוע. הפעם בבולגריה.
    שירותי הביטחון הבולגרים טענו, בתקשורת, שמשום מה הפעם לא יודעו ע"י שירותי הביטחון הישראלים על אפשרות של פיגוע.
    שוחררו זה עתה שמות ההרוגים בפיגוע.
    כולם מזרחים.
    ומה בינתיים קורה למחאה?

  6. עודד אפרתי

    ההבנה של משה שחיבים סולידריות בין כל השכבות הרמוסות, כולל הפלשתינאים היא האור שיבא לפיתרון. חיבים לזכור שכ
    מו בכל ההיסטוריה השילטון נוקט בהרד ומשול.
    אסור להסכים לכך

  7. ניר

    לשרוף את עצמך זה אקט רציונלי?
    מעשה גבורה?
    "מהי משמעות המוות אם לא חופש מוחלט"?
    "אביר חופש תמים" ?

    אין לי ספק שהממשלה ברשות ביבי מובילה מהלכים כלכליים דורסניים, אבל מה אתה רוצה לההוביל כאן – תרבות של קמיקזה?