• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

עקיפה מסוכנת

סלילת כביש עוקף כפר כנא שמקדמת עיריית נצרת עילית הוא עוד פיסה בהפרדה האתנית הנהוגה בישראל, ויפגע בעיקר בנשים פלסטיניות – כפי שמלמד המקרה הקודם של עוקף נצרת. אלי אמינוב על הרס ערים ערביות בידי הציונות, חלק א'
אלי אמינוב

ב"הארץ" מיום 11.07, נפתחה ידיעה מאת אלי אשכנזי במילים האלה:

עיריית נצרת עילית מקדמת סלילת כביש מצומת גולני שמטרתו לעקוף את כפר כנא ממזרח. הכביש, שייסלל ברובו על אדמות מדינה ובחלקו על אדמות תושבים ערבים מיישובי האזור, לא אמור להתחבר לכפר כנא. משרד התחבורה נעתר לבקשת העירייה ומעודד את התוכנית, אך לטענתו עדיין לא הוחלט אם הכביש יחובר לכפר. המשרד הורה לקדם את ההליך שנותן לתוכנית תוקף חוקי. שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית, אמר ל"הארץ" כי "לא יהיה בכביש מחלף שיחבר אותו לכפר כנא", והוסיף כי "שר התחבורה מתלהב גדול מהכביש הזה".

הסיבה להתלהבותם של ראש עיריית נצרת עילית ושר התחבורה ברורה בהחלט: הם ממשיכים להוציא אל הפועל את התוכנית לייהוד הגליל. לשם כך אין צורך אפילו להעביר יהודים מן המרכז לצפון – מספיק להפוך את תושבי הגליל המקוריים לשקופים. "הכבישים העוקפים" המיועדים ליהודים בלבד נפרשים בכל פלסטין ההיסטורית, ומהווים ביטוי למדיניות האפרטהייד הנהוגה בישראל מאז הקמתה. מעבר להיותם מכשיר להפרדה אתנית, כבישים אלה הם כלי חשוב במפעל הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית – תהליך הנמשך מאז תחילת 1948. התהליך הזה מגלם בעיניי את מהותה העמוקה ביותר של הנכבה.

בעלות של 30 מיליון שקל, נחנך כביש עוקף נצרת שבגליל בשנים הראשונות לאחר הסכם אוסלו. סלילתו היתה המשך טבעי לניסיון של השלטון הישראלי להקים מערכת כבישים עוקפים בגדה, כחלק מזליגת הדגם הקולוניאלי שהתגבש בשטחים הכבושים שאחרי 67' לתוך "ישראל הישנה" של גבולות 48'. בניית הכביש אכן השיגה את מטרתה: פגיעה קשה בעיר הערבית היחידה בישראל. האוטובוסים לגליל העליון חדלו מלעבור בנצרת, כאשר דלדול התחבורה הציבורית שתוכנן מראש שימש תירוץ להעברת המוסדות הממשלתיים ממנה לנצרת עילית.

רשימה חלקית של המוסדות והמשרדים שנעקרו מנצרת כוללת את משרד הטאבו ורישום הקרקעות, מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים, משרד החינוך והתרבות, מערכת המשפט, שירות התעסוקה ועוד. רובם שכנו בנצרת מאז הפכה לעיר מחוז בפלסטין העותמנית, וסילוקם ממנה היווה גזילה מאורגנת של מאפיינים עירוניים מובהקים, תוך המשך והעמקה של תהליך הדה-אורבניזציה. כביש "עוקף נצרת" החדש יתחבר כמצופה לכביש אפרטהייד נוסף המחבר רק יישובים יהודיים, בהם "מצפים" המאוכלסים בפחות ממאה משפחות, תוך שהוא עוקף וגוזל משאבים תחבורתיים מריכוזי התושבים השקופים של ישראל ביישובים עראבה, סח'נין ודיר חנא שאוכלוסייתם הכוללת עולה על 60 אלף בני אדם.

כפר כנא. צילום: cc by-Stéphanie Gromann

ניוון קשרי התחבורה בין העיר ובין הכפרים הערביים – כולל הגדולים שבהם שקיבלו תואר "ערים" בעוד שאינם אלא כפרים הסובלים מהשמנת יתר – מגביר את החנק והניוון של היישובים האלה, מזניק כלפי מעלה את אחוזי האבטלה (בעיקר של נשים) ומעניק חיזוק רב משמעות לכוחות המסורתיים והפטריארכליים ביישובים. כל זה לא נעשה במקרה. חיזוק החמולות במגזר הערבי לצורך ביסוס שליטת השלטונות על האוכלוסייה הערבית הינו מדיניות ישראלית מושרשת היטב מראשית ימי המדינה, תחת הניהול, הפיקוח והעידוד של כל "המומחים לענייני ערבים" המדלגים זה עשרות שנים בין האקדמיה ושירותי הביטחון (בהערת שוליים אקטואלית מרתק לבחון את הניסיון להציב את המזרחן מרדכי קידר, איש אמ"ן ואוניברסיטת בר אילן, כמראיין "מאזן" לצד קרן נויבך בתוכניתה ברשת ב'. קידר התראיין ברשת זו לא פעם על תקן המומחה ה"מסביר" שגם הפלסטינים בגדה המערבית "מעדיפים" שיחלקו את אזורי המגורים שלהם לאוטונומיות בנטוסטניות קטנטנות. כמובן מפני ש"הכי חשוב להם זו ההשתייכות החמולתית").

הסטת התחבורה הציבורית מנצרת וריקונה ממרכיביה האורבניים אכן הביאה לתוצאות חמורות של נסיגה חברתית, ובעיקר מגדרית. ראוי לצטט כאן בהרחבה קטע ממחקרה של ד"ר מנאר חסן (2009, אוניברסיטת תל אביב):

הסטה זו הביאה לכמעט הפסקה מוחלטת של קיום תחבורה ציבורית סדירה המקשרת את הכפרים הפלסטינים באזור לערים המרכזיות (היהודיות) וכך הביאה לבידודם. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על יחסי המגדר ועל מצבן של נשים משכבות מסוימות. העובדה כי מעמדן הכלכלי של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל הינו הנמוך ביחס לשאר הקבוצות המגדריות של האזרחים בישראל (נשים יהודיות, גברים פלסטינים וגברים יהודים), מפחיתה את סיכוייהן של נשים פלסטיניות רבות מול קבוצת הגברים מאותה חברה (ובכלל) לרכוש רכב פרטי…. הפסקת התחבורה הציבורית… בעקבות סלילתם של אותם כבישים עוקפים, דרדרה את את מצבן של נשים שאין ברשותן רכב פרטי. הידרדרות זו נבעה הן משום הגברת תלותן בגברים בעלי הרכב ורישיונות הנהיגה בני המשפחה (בעל, אח, אב או בן)… דבר שהביא במקרים רבים לריתוקן של נשים אלו בתוך כותלי הבית".

למסקנות דומות הגיעה החוקרת וופאא אליאס, מהנדסת תחבורה אשר תוצאות מחקרה, שבמקורו נועד לבחון את השפעת הכבישים העוקפים על פיתוח היישובים, תאונות הדרכים ועוד, הצביעו כי "סלילתם של העוקפים השפיעה לרעה במיוחד על קבוצה גדולה של נשים פלסטיניות. חייהן של אלו השתנו לרעה בעקבות כך משום ניתוק יישוביהן ובידודן וריתוקן לכן לבית". מתוך "יומני נסיעות" שנתבקשו תושבי היישובים מג'ד אל-כרום, ראמה ושפאעמר למלא, עלה כי 32% מן הנשים בקבוצת הגיל בין 20-50 שנים (83% מהן נשואות ו-69% ללא רישיון נהיגה), כלל אינן עוזבות את בתיהן במשך שבוע עבודה שלם1.

ד"ר חסן מציינת כי פן נוסף של "תהליך הדה-אורבניזציה הממשיך לעבור על העיר נצרת, כמו גם על שאר החברה הפלסטינית בישראל, מתאפיין בהעדר כמעט מוחלט של הגירה מן הכפר אל העיר, ובמקרה של נצרת – מן היישובים הכפריים הסמוכים, אליה. תהליך ההגירה המסיבי מן הכפר אל העיר אשר התרחש בתקופת המנדט והתלווה לתהליך האורבניזציה אז ולשגשוגן של הערים, במיוחד למרכזיות שבהן, בא אל קצו ב-1948 עם התרחשותה של הקטסטרופה ועם חיסולן של הערים. הפקעת אדמותיה של נצרת והעברתן לעיר היהודית נצרת עילית, הגבילה עד מאוד את אפשרויות התרחבותה של העיר וכך את מרחביה ואת האפשרויות בפני קליטת הגירה מן הכפר אליה. הגירה הפוכה ממנה לכפרים אחרים ואף לנצרת עילית, לעומת זאת, כן מתרחשת".

מרבית תושביה היהודים של ישראל אינם מתעניינים כלל בתהליכים אלה, הנראים להם כמתבקשים מאליהם בשל הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, אך לאחרונה החלו לבעבע ההשלכות המעשיות של מדיניות זו, המשותפת לכל ממשלות ישראל. "לפתע" התברר כי המשק הישראלי מפסיד מדי שנה כ-20 מיליארד שקל כתוצאה מאי-השתתפות של נשים פלסטיניות, אזרחיות ישראל, בכוח העבודה. האבטלה והפיגור הנכפים עליהן, כדי לחזק את תשוקת ההפרדה ותענוגות ההפרטה של השלטון, חוזרים כבומרנג אל מבצעי המדיניות. קינותיהם המתחסדות והמיוחצנות של שר האוצר שטייניץ ואדונו נתניהו אכן מתארות מציאות – אך זו בדיוק המציאות שהם וקודמיהם עמלו יצרו ועיצבו במשך שנים. לקריאות התדהמה והנכאים שלהם בגין מצבן האומלל של הנשים הערביות יש להתייחס כמו לדבריו של אותו קוסם במסיבת ילדים המביט בתמהון בשפן ששלה מכובעו, כאילו לא ראהו מעולם.

כתבה של הטלוויזיה החברתית על תעסוקת נשים ערביות:

זה מחזיר אותנו לכביש העוקף המתוכנן לכפר כנא, אירוע מקומי כביכול המגלם בזעיר אנפין את כל ההיסטוריה של המדיניות הציונית כלפי בני האומה הראשונית של פלסטין ובעיקר את יחס הציונות לעיר הערבית. כמובן שנוכל למצוא כאן גם את התירוץ הביטחוני, המהווה עלה תאנה נצחי להסתרת ערוות האפרטהייד. מר גפסו, ראש עירית נצרת עילית, מכנה את סלילת כביש האפרטהייד "סוגיה קיומית עבור תושבי נצרת עילית". "הכביש חשוב מבחינה אסטרטגית", מסביר גפסו. "יכולים מחר בבוקר לחסל שייח (בגדה המערבית או בעזה, א"א) והכביש יישאר פתוח. בכל פעם שיש חיסול ממוקד יש שם הפגנה כזאת או אחרת. אני לא חושב שנצרת עילית צריכה לחיות במצור כשיש יום אדמה כזה או אחר".

בשנת 2010, לאחר הפגנה לציון עשור לאירועי אוקטובר בכפר כנא, כתב גפסו: "סלילת הכביש מבחינתנו היא סוגיה קיומית שמשפיעה באופן ישיר על סדר יומם ואיכות חייהם של 50 אלף. האם יעלה על הדעת שנצרת עילית, עיר בירה ומחוז בגליל, תהיה נצורה בכל עת שתושבי כפר כנא הסמוך יחליטו, וזה קורה חדשות לבקרים, להפגין ברחובות היישוב? התלות הבלתי נסבלת של תושבי נצרת עילית בשימוש יום-יומי בכביש פנימי בכפר כנא, איננה רק מטרד של איכות חיים, אלא לעתים גם סיכון חיי אדם".

גפסו אינו קול בודד. עסקנים יהודים הן במישור המוניציפלי והן ברמה המדינית, מתבטאים בנושאים הקשורים לאזרחים הערבים באופן קבוע בהתנשאות כאדוני הארץ, כביכול נציגי המודרנה וההיגיון, ומטילים על הפלסטינים את האחריות למצוקותיהם תוך שהם רוחצים בנקיון כפיהם. אולם הנימוקים הביטחוניים, האסטרטגים וה"קיומיים" אינם אלא עלה התאנה שמטרתו לכסות על האסטרטגיה האמיתית של דיכוי והפרדה המתמשכת מאז הקמת מדינת ישראל.

בניגוד לדרום אפריקה, שהיתה אף היא מדינת אפרטהייד אם כי באופן גלוי ומפורש יותר, לישראל אין את אוצרות הטבע העצומים שאיפשרו את מדיניות ההפרדה שנים רבות. המשאבים "הטבעיים" היחידים עליהם יכולה להישען ישראל לשם התפתחותה הינם בני האדם החיים בה, כלומר יכולתם להפוך לאנשים יצרנים. אנו רואים כאן כי האסטרטגיה הציונית של הדרת האוכלוסייה הערבית, ניחשולה והפיכתה לשולית מביאה נזק חומרי לכלכלתה ולהתפתחותה של המדינה ופוגעת בסופו של דבר באזרחיה היהודים המועדפים כביכול – וזאת בלי לדבר כלל על האספקט המוסרי.

————————————————————

1 . כתבתה של אבתיהאג' זבידאת: אל-ערב אל-יום, 12.04.07

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עפרה

    אין יום שבו גורם שלטוני או אקדמי כלשהו אינו מקונן על "שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים ערביות בכוח העבודה". הציניות של מניעת הקשר התחבורתי חושפת את המנגנון המבטיח שאכן שום אשה פלסטינית לא תוכל לצאת מן הבית ולהגיע בכוחות עצמה לעבודה.

  2. נעמי

    הבעיה היא לא בעוקף כשלעצמו. מבחינה תעבורתית הוא הרבה יותר הגיוני ובטוח מכביש שמשתרך בתוך הכפר.
    הבעיה היא העדר החיבור של העוקף לכפר, כולל צמצום עד ביטול התחבורה הציבורית בהתאם.
    זו בעיה שאפשר להתמודד איתה ולפתור אותה. בשביל זה נחוץ סוג פוליטיקה שלא קיים במחוזותינו, לא מימין ולא משמאל.

  3. פריץ היקה

    גם בנגב וגם בגלליל בכל מקום של מגורי פסטינים בישראל.המידע שבכתבה ,צריך היה להגיע לכלל האוכלוסיה בארץ ולא להשאר בתחומי ,,העוקץ" או אפילו מאמרי הדעה של ,,הארץ" למען ידעו מאיפוא באה העוינות לשלטון הסהרורי של ישראל.
    באשר לאישיותו של מרדכי קידר : הוא עומד בראש עמותת isarael academia monitor. אירגון כהניסטי ששם לא למטרה להזהיר את התורמים למוסדות אקדמיים ישראלים מפני הבוגדים הסמולנים המשתמשים במשרתם האקדמית כדי להכפיש את שם ישראל ולעזור לאויביה.

  4. מאור

    שפרעם נמצאת על כביש 79, המקשר את טבריה, נצרת ונצרת עילית לחיפה.
    ראמה ומג'ד-אל-כרום נמצאות על כביש 85, הכביש הראשי בין צפת וכרמיאל לעכו ולחיפה.
    תושבת הכפרים האלו צריכה רק ללכת או לתפוס מונית לכביש הקרוב- וכל התחבורה הציבורית הבין-עירונית שזמינה לחברתה היהודיה בצפת, נצרת עילית וכו' פתוחה בפניה. זה לא הרבה (ברור וידוע שלממשלות ישראל יש מדיניות של הפרטה וקיצוץ בקווי אוטובוס), אבל לגבי הכפרים האלו אני באמת לא רואה הבדל בין פלסטיניות וישראליות.
    האם בחיפה, עכו, ג'יסר-א-זרקא וכו' יישובים פלסטינים עם תחבורה סבירה שיעור העובדות גבוה במידה מובהקת? אם לא, נראה שצריך לחפש את הסיבה בזסיבות המקובלות של חינוך, סוציאליזציה וכו'.

  5. אלי אמינוב

    הקורא מאור מעלה מספר נקודות המצריכות תשובה. אמנם שפעאמר. ראמה ומג'ד אל כרום קרובות לכבישים ראשיים אך גם עליהם עברו 65 שנים של דה אורבניזציה עקבית ומבנית. השאלה איננה ההתנהגות הספציפית בכל ישוב וישוב אלא מצבה ומעמדה של החברה הפלסטינית שבתוך מדינת ישראל כולה. בחיפה ובעכו יש אחוז גבוה יותר של נשים עובדות, יוזמות ומוכשרות מאשר בכפרים המנותקים בשל עובדת קיומה של עיר עם מרחבים ציבוריים. עיר שהיא היסוד המקדם את המודרנה של החברה, תלוי כמובן בגדלה ובתכונות אורבניות נוספות. (על כך בחלק השני של מאמרי).
    מאור צודק כאשר הוא אומר שהסיבות המרכזיות הן החינוך והסוציאליזציה, אך אלה תלויים בתנאים החברתיים וההסטוריים. כאשר אנו מדברים על החברה הערבית, שהיא בסה"כ אוד מוצל מחובנה של החברה הערבית שהיתה בפלסטין עד 1948, אנחנו עוסקים בחברה נטולת עיר, שפוררה, דוכאה, הוסגה דורות אחורה ונעשתה שולית באותה טריטוריה בה נתקימה בעבר כאומה מתגבשת. לכן, הדרך היחידה להבנת חברה זו חייבת לראות כיצד התפתחה בנאים היסטורים שונים, שמשלו בתקופת המנדט הבריטי כלומר לפני הנכבה. כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 34% בסיום המנדט. יחסית למזרח התיכון היה שיעור העיור של האוכלוסייה בפלסטין גבוה במיוחד. הערים, ששימשו כצומת המחבר את החברה המקומית עם התמורות, החידושים, ההמצאות והרעיונות בעולם כולו, נעשו לבית-היוצר של הרעיונות הלאומיים.
    בשנת 1946 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש, ובשלוש מתוכן הגיעה האוכלוסייה הערבית לכ-70 אלף נפש: יפו, חיפה וירושלים. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי-קולנוע, בתי-קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאוד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על-ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. בתוך שכבה זו היו נשים עובדות רבות ואף יזמות ובעלות עסקים בתחומים שונים, עתונאיות, סופרות ואמניות. מציאות זו ואף הזיכרון שלה נמחקו לא רק מן ההסטוריה הציונית שהיתה מעוניינת בסיפור של ארץ ריקה שוממה וביצות, אלא אף מן החברה הפלסטינית המובסת והמרוסקת. הסבר מפורט יותר תמצא בחלק הבא של מאמרי שיפורסם בקרוב.