string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מצבה של הממלכה השביעית בכי רע

הפגיעה האנושה בפלורליזם העיתונאי והחדשותי בישראל מבהילה יותר לנוכח שנת הבחירות הקרבה. בינתיים לשכת רה"מ שולטת, העיתונות המודפסת במשבר מתמשך כולל גלי פיטורים ו"הארץ" עדיין מדושן עונג
מירב אלוש לברון

שלושת העיתונים הוותיקים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" העומד בפני סכנת סגירה ו"הארץ", נקלעו כל אחד מהם למשבר כלכלי שתוצאותיו האפשריות לגבי מקצוע העיתונות במדינת ישראל ראוי כי ידירו שינה מעיניו של הציבור הדמוקרטי. לא האיתנות העסקית של ברוני התקשורת, בעליהם של העיתונים, אמורה לטרוד את מנוחתנו, כי אם הפגיעה האפשרית במעמדה של עיתונות חזקה, עצמאית, דעתנית ולוחמנית. חולשתם הכלכלית של עיתוני הפרינט בישראל קשורה כמובן לעלייתה של המדיה החברתית בעשור וחצי האחרונים בישראל. מגמה זו, שניצניה בסוף שנות התשעים, לוותה בהתפתחות נוספת של השנים האחרונות עם התחזקותם של הבלוגים הפרטיים והקבוצתיים ושלל האלטרנטיבות הרב-קוליות שמציעה הרשת לקהלי יעד מפולחים – חלקם הגדול מאוכזבי העיתונות הממוסדת, אשר ניהלו עמה לאורך השנים יחסים מורכבים וטעונים.

סדר יום עיתונאי מגובש ומגביל ותפוצה מבהילה של החינמון

קהלים ותתי-קהלים מגוונים מצאו לעצמם בית חדש, נינוח הרבה יותר, נגיש וזמין, שאינו כופה עליהם סדר יום עיתונאי מגובש ומגביל, אלא מאפשר שוטטות אינסופית בתוך הבלוגוספירה וניהול אקטיבי וסלקטיבי כאחת של תכנים עיתונאיים, פובליציסטיים וחדשותיים. אין מדובר כמובן בתופעה מקומית. במדינות רבות בעולם המערבי אנחנו מזהים בשני העשורים האחרונים שחיקה עצומה בתפוצת הפרינט במקביל לפופולריות הגוברת של עיתונות הרשת. אולם גלי הפיטורין המתרבים של עיתונאים ובעלי מקצועות נלווים בעיתונים דורשים התייחסות ביקורתית החורגת מעבר לדיון בהשפעתה של המדיה החברתית על העיתונות הכתובה המודפסת.

כפי שאנחנו רואים, היחלשותם של העיתונים הללו, אף שלא החלה היום, מתקיימת במקביל להתחזקותו של עיתון מודפס אחר – החינמון "ישראל היום". אמנם, גם ביטאונו של ראש הממשלה עלול להיפגע מן המשבר הכלכלי הזה, אך לעת עתה, נדמה כי הכל ניגפים מפניו. עיתון-שופרון זה שבר את כללי המשחק הכלכליים, הוריד משמעותית את מחירי מודעות הפרסום והפר את האיזון בשוק העיתונות המודפסת. אין להתפלא אפוא כי העיתונות כמרקחה: ועדי העובדים וארגוני העיתונאים פועלים בקדחתנות בניסיון להיטיב ככל האפשר עם חבריהם ומתכוננים לסבבי הפיטורין הבאים הצפויים. אולם אם המאבק הזה יישאר מאבק עובדים בלבד, הוא עלול להיזכר כקרב מאסף. מאבק סינדיקליסטי  – חשוב ככל שיהיה – לא יצליח להפנות את אלומת האור כלפי האפלה והחושך המאיימים על התרבות הדמוקרטית הישראלית, על חופש העיתונות וחופש הביטוי ועל ביקורת השלטון והפיקוח עליו באמצעות הממלכה השביעית.

גם אם נסכים עם העמדה הגורסת ששוק העיתונות המקומי צריך להגיע לאיזון וכי אין מקום בישראל לחמישה עיתונים יומיים (עמדה הדורשת עיון), הרי שאין ספק שגלי הפיטורין הללו, הכוללים עיתונאים בכירים ומנוסים, מטילים צל כבד על חוסנה של העיתונות, המאבדת מנדטים לטובתה של עיתונות מגויסת ממלכתית מבית היוצר של "ישראל היום". הוסיפו לכך את ההשתלטות הפוליטית של ראש הממשלה באמצעות שליחיו על רשות השידור, את סגירתו הצפויה ככל הנראה של ערוץ עשר וחברת החדשות שלו ואת ההפחתה המתמדת במעמדן המסורתי של החדשות בעידן התקשורת המסחרית ותופעת הטייקוניזציה שלה – וקבלו הון-שלטון-בידור-עיתון.

כאשר נזכרים שישראל ניצבת לפני שנת בחירות, הגוף מצטמרר והשערות סומרות. האם עוצמתה של המדיה המקוונת והאלטרנטיבה הביקורתית שהיא מציעה בחלקה לסדר היום אמורה להרגיע את אזרחי ישראל? עדיף שלא! די בנתון המבהיל על תפוצתו של "ישראל היום" בקרב קוראי העיתונות המודפסת נכון לחציון הראשון של שנת 2012 כדי להדיר שינה מעינינו. יתרה מכך – למידע האינסופי המופץ בבלוגוספירה אין את הכוח המסורתי של העיתונות החדשותית שכן הוא מערב לצד תכני איכות כמות אדירה של טראש אינטרנטי שלא בהכרח מדייק בעובדות, לא מצטיין תמיד בחוש ביקורת מפותח ולעתים קרובות מדי רדוד ואינו מחויב לערכיה הבסיסיים של העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

קרן נויבך ורה"מ. נתניהו אוהב שקט תעשייתי. צילום: cc by-World Economic Forum

תחת סמכות הממשלה

בשבועות האחרונים לקחתי חלק יחד עם יוצרים, פעילים חברתיים ואנשי קולנוע במאבק קצר מועד וממוקד נגד ההשתלטות העוינת של לשכת רה"מ על תוכניתה של קרן נויבך באמצעות החדרתם לתכנית של "שדרים מאזנים", שמטרתם הייתה אחת: להחליש את הדיון החברתי-כלכלי האלטרנטיבי שמאפיין את "סדר יום" ו"לאזן" אותו בתכנים ההולמים את סדר יומו החברתי-כלכלי של אדוני ראש הממשלה. גורמים מלשכת רה"מ הכחישו כמובן כל קשר לפרשה הנוראה הזו. מה לנתניהו, אמרו, ולנויבך כאשר יש לו את הגרעין האיראני על הראש. אבל איכשהו כאשר מצרפים את כל חלקי הפאזל המפוזרים בכל עבר לכדי תמונה אחת שלמה וקוהרנטית אי אפשר להתעלם מן התוצאה העגומה: נתניהו אוהב שקט תעשייתי ואם הוא מופר, יש להחזירו למצבו הרצוי.

יש גם מי שיטכס עצה כיצד: החבר הנאמן נתן אשל, יוזמו של הרעיון המפוקפק לאזן את "סדר יום". אשל הכחיש גם הוא את ההאשמות נגדו. הכחשות הן שם המשחק. הכחשה, בחישה, הכחשה, בחישה – זהו המעגל האינסופי שבתוכו נעה משילותו של נתניהו למן יומו הראשון כראש ממשלה בקדנציה זו. הכחיש, אז הכחיש. אז מה? שהרי עם כל הכבוד לגרעין ולתוכניות המטורפות שמבשלים לנו נתניהו והעזר כנגדו ברק – נתניהו מוטרד מקולות נוספים. מוחלשי הפריפריה, העובדות הסוציאליות והמורות, עובדי ועובדות הקבלן, המובטלים ומעמד הביניים הנאבק ביוקר המחייה, הארגונים החברתיים הפועלים בחברה האזרחית, אנשי הרוח המחויבים לביקורת אינטלקטואלית על מעשי השלטון – הם קולות טורדניים, מציקים, תזזיתיים וצורמים מדי עבור הפסבדו-ליברליזם של אדוני ראש הממשלה.

את הקולות האלו ביקשו קברניטי רשות השידור – הם, ולא הוא כמובן – לאזן. לעת עתה הם הפסידו, אך ההפסד  הזה של מיקי מירו ויוני בן מנחם במערכתם העיקשת נגד שיח עיתונאי ביקורתי לא צריך להרגיע אותנו ואף לא לנחם. התערבויות מסוג זה עוד צפויות להתרחש, ובזירות תקשורתיות אחרות ממילא המציאות לא פחות מסובכת. ערוץ עשר לא שילם את חובותיו למדינה וללא ספק ראוי היה שכך יעשה. אולם ההתעקשות של שר האוצר שטייניץ למנוע בכל מחיר עד לכתיבת שורות אלו פתרון להצלת הערוץ ושתיקתו הרועמת בהקשר זה חצו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב.

כידוע,  לראש הממשלה חשבון לא סגור עם עיתונאי ערוץ 10, רביב דרוקר, ולא מן הנמנע שדעתו של רה"מ מסיקורו של ערוץ 10 את המחאה החברתית בזמנו אף היא היתה משמעותית בחוסר המוכנות להתגמש ולו בקצת – למשל להסכים להמיר את חובות הערוץ להפקות מקור ולתוכן. נתניהו כמובן מכחיש כל קשר למשבר הזה. הוא עסוק. ובינתיים, סגירתו של ערוץ 10 משמעה לא רק פיטורין כואבים ואבטלה של אלפי עובדים, אלא גם אובדנה של חברת החדשות המתחרה בחדשות 2; היינו – פגיעה קשה בפלורליזם העיתונאי והחדשותי בישראל. ערב בחירות, כבר אמרנו?

אי-הבהירות בנוגע לעתידה הכלכלי של עיתונות הדפוס לא פוסחת על אתרים אחרים של התקשורת, והפעם דווקא מכיוון הרגולציה שלה. באחרונה יזם משרד התקשורת הצעת חוק מבורכת לכשלעצמה לאחד בין גופי הרגולציה השונים של המדיה המסחרית באמצעות הקמתה של רשות רגולטורית מאוחדת בתחום השידורים המסחריים. אלא מאי? ההמלצה המרכזית בהצעה זו מבקשת להכפיף את המועצה החדשה תחת סמכות הממשלה, להופכה לגוף הפועל בתוך המרחב הממשלתי ולבטל את מעמדו כגוף סטטוטורי עצמאי. למען הסדר הטוב ראוי כי נזכיר כאן את סימני השאלה המבצבצים מעל הצעת החוק דנן ולספק כמה נתונים רבי משמעות שהם בגדר חומר למחשבה.

למודל הזה אין אח ורע בדירקטיבה האירופית אליה הרגולציה בישראל נושאת עיניים בהתמדה במהלך השנים. המגמה שם היא הפוכה – להרחיק ככל האפשר את הרגולציה מן הפוליטיקה ולשמור על המקצועיות והאוטונומיות של גופי הרגולציה. בנוסף, מידת העצמאות של גוף רגולטורי מושפעת ישירות ממתווה הסמכויות העומדות לרשותו, עומקן והיקפן. כך למשל, הרשות להגבלים עסקיים המהווה אף היא רשות פנים ממשלתית הנה בעלת סמכויות מרחיקות לכת בתחום החיקור הנושאות אופי כמעט משטרתי. בנוסף, לגוף זה תקציב עצמאי למימון פעילותה של הרשות המרכזי להבטחת עצמאותה. עצמאות זו הכרחית לשם הבטחתם של שידורים תקינים ופלורליסטיים המתקיימים בלא יד מכוונת מן ההסדר הפוליטי מזה והמסחרי מזה. באחרונה הנהלת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ומועצת הרשות השנייה התבקשו על-ידי משרד התקשורת להציג את עמדתם בנושא תזכיר החוק החדש הזה. יש לקוות כי ייערך דיון מחודש ביצור הדו-רגלי הזה המבקש לעגן את הפיקוח על תכני השידורים המסחריים מבעד לעינו של האח הגדול.

מנופח מחשיבות עצמית

ואם באח הגדול עסקינן, הגיע העת להסב את תשומת לבנו לקבוצה אחת קטנה ומובחרת שככל הנראה אינה צופה באח הגדול. מדובר בפרופיל ייחודי של בני אדם נדירים המטילים אור נגוהות על סביבתם, מצילים אותה מן הזן האנושי הנחות שהרגלי החיים שלו הם של אשפתות, פשוטי העם ונבעריו. לקבוצה נדירה זו כמה מאפיינים: הם משכילים, אמידים (!), הם בגיל הנכון 25-54, ההוצאה החודשית הממוצעת שלהם היא פי ארבעה מכלל האוכלוסייה, 67 אחוז מהם היו בחו"ל בשנה האחרונה ו-30 אחוז מהם מבקרים באיזה מקום מוזר ובלתי נגיש הנקרא בתי קפה. לפחות פעם בשבוע הם שם, זאת כאשר הם לא מבלים בקאנטרי, בחדר כושר או בבריכת השחייה או לחילופין כאשר הם אינם באמצע רכישה של מוצר יקר באיכות גבוהה.

אולם אנשים אלו אינם חיים בעולם שכולו טוב. אל תתבלבלו ואל תהא עיניכם צרה בהם. הגורל התאכזר אליהם. קצב החיים שלהם הפך מהיר ואין להם עודף זמן. השכלתם הרבה אינה עומדת לזכותם במהלך השבוע. למשל, כאשר הם נדרשים לעיין בעיתון תוקפת אותם מרה שחורה. הם רוצים חיוך. משהו שכיף לקרוא, שאינו דורש יותר מדי מחשבה או יום לימודים ארוך. תנו להם בקליל יעני, בליטוף. אופס. מלכודת: מה עושים האנשים האלו בסטטיסטיקת האנשים החושבים של עיתון "הארץ" למען השם? אכן, מי שהחמיץ את קמפיין הפרסום המביש והאולטרה-שמרני הזה של העיתון החשוב-מחשיב-חושב הזה – לא ראה פרסומת כזו גרועה והזויה מימיו.

כאשר עיינתי בו לראשונה התפתיתי להאמין שמדובר במתיחה. אבל לא. זה אמיתי. מישהו שם במערכת העיתון ובמחלקת השיווק של הארץ פשוט השתגע? או שמא יצא המרצע מן השק וחשף שוב את פניו המוכרות? ומה היה אומר על זה גיא רולניק? רולניק, אשר אחראי במידה רבה לתפנית החברתית-כלכלית של העיתון הזה, היה צריך למנוע את הקמפיין המחפיר הזה אשר מבטא אליטיזם ישן, כבד, מנופח מחשיבות עצמית, מנוכר, שובניסטי, לא שוויוני ומצליח עוד להיות כה מדושן עונג. אי אפשר לכתוב מאמר מערכת בזכות המשכה של המחאה החברתית עם קמפיין הזוי כזה. לשלוח הודעת התנצלות, להסביר ולגנוז.

הכותבת היא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן ופעילה חברתית

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. איה

    אבל הניסיון להציג את קוראי הארץ כמקשה אחת אחידה הוא שיקרי במקרה הטוב ודבילי במקרה הרע.
    להלן הציטוט: "הגיע העת להסב את תשומת לבנו לקבוצה אחת קטנה ומובחרת שככל הנראה אינה צופה באח הגדול. מדובר בפרופיל ייחודי של בני אדם נדירים המטילים אור נגוהות על סביבתם, מצילים אותה מן הזן האנושי הנחות שהרגלי החיים שלו הם של אשפתות, פשוטי העם ונבעריו. לקבוצה נדירה זו כמה מאפיינים: הם משכילים, אמידים (!), הם בגיל הנכון 25-54, ההוצאה החודשית הממוצעת שלהם היא פי ארבעה מכלל האוכלוסייה, 67 אחוז מהם היו בחו"ל בשנה האחרונה ו-30 אחוז מהם מבקרים באיזה מקום מוזר ובלתי נגיש הנקרא בתי קפה. לפחות פעם בשבוע הם שם, זאת כאשר הם לא מבלים בקאנטרי, בחדר כושר או בבריכת השחייה או לחילופין כאשר הם אינם באמצע רכישה של מוצר יקר באיכות גבוהה."

    אני ל\מבקרת בבית- קפה בקושי פעם בשנה ובחו"ל לא הייתי מיליון שנה. ואני מכירה רבים שהם קוראי הארץ בעלי "פרופיל" כלכלי עלוב כמו שלי.
    אני גם לא מצליחה לראות איזה יתרון יש בהכללה הלא מוצלחת הזאת. אם הכותבת המכובדת רוצה לנגח את מדיניות הארץ ועורכיו, ו/או ערכיו המשתנים – שתרד עליהם ועל העיתון. אבל מה הטעם בגישה הזאת כלפי קוראי העיתון? אני קוראת הארץ כבר מאתיים שנה (זה הכי טוב שלדעתי אפשר למצוא, עם כל המגרעות, ועיתון צעקני כמו ידיעות לא ממש קורץ לי) ואין לי גרוש על התחת. וגם אני לא ממש אוהבת את המוסף החדש. ויש לי הרבה השגות על כל מיני שינויים שנעשים בעיתון. אבל אין לי שום השפעה וכאמור זה הרע במיעוטו שקיים לדעתי.
    הגישה זאת כל כך ילדותית ומסגירה איזה מין זעם קדוש שמנותב לכתובת הלא נכונה; והיא כל כך דבילית שעצוב ממש. מה עוד שזו מנגינה שחוקה (שמבוססת כנראה על איזו הנחה לא מבוססת בעליל) שחוזרת על עצמה כקלישאה מרוטה. – אבל ידוע הרי שהניסיון לעשות הכללות על קבוצות של אנשים כולל (!) קבוצת קוראים של עיתון, תמיד לא עולה יפה. אפילו מחקרית סטטיסטית לא בטוח שאפשר למצוא לקבוצת קוראי עיתון מכנה משותף חזק ויציב כל כך כמו זה שהוצג במאמר המלומד.

  2. ולא משכוכית לפני העדר

    הפחדנות, החנפנות, והצביעות שמאפיינים למרבה הצער את העתונות – הכתובה והמשודרת – בישראל מזה שנים לא מעטות אינן "אשמתו" של השלטון. השלטון רק מתמחה בטיפוח והשחתת המרקם החברתי האומלל שמצמיח את "אנשי התקשורת" המאולפים להפליא שלו. כותבת המאמר צודקת לחלוטין בניתוח המצב הקיים. כאשר אוכלוסיה כה ענקית היא עניה מדי וחסרת כבוד עצמי לרכוש אמצעי תקשורת – יומי, שבועי – עצמאי, ובמקום זה נהנית ממתנת החינם המורעלת של עתון מטעם בעל ההון והשלטון, מאוחר מדי לשנות אותה. השאלה היא איך מזיזים משהו בחברה האזרחית הלא קיימת של מדינת ישראל? זו שממש לא זקוקה לעתונות חופשית, כי לימדו אותה שביקורת על השלטון זה אסון לאומי וסכנה נוראה לדמוקרטיה ובייחוד לדמוקרטיה היהודית.

  3. מירב

    ברור שקוראי הארץ אינם עשויים מקשה אחת. דבריי היו טיםול ציני והיקורתי בקמפיין הפרסום של עיתון הארץ לקהל קוראיו. גם אם נתונים אלו הם םרי בחינה מהימנה עצם הקמפיין הזה בשחונו ובתכניו והבחירה השיווקית דנן ראויות בהחחט לביקורת . גם אני קוראת הארץ ואני מסוייגת כפי שהבנת מן העטיפה השיווקית הזו

  4. מירב

    התנצלותי על שגיאות הכתיב קשה להקליד מהאייפון.כמובן שהתכוונתי לטיפול ציני וביקורתי בקמפיין הפרסום של הארץ שכל הנתונים שהתייחסתי אליהם הוצגו בקמפיין זה. היינו זהו פרופיל קוראי העיתון שעיצב הארץ עבור הקמפיין שלו לפורמט החדש. לא אני קבעתי אותו אלא העיתון. מתגובתך איה איני בטוחה שהבנת את העוקץ שבעוקץ.

  5. כפיר אזולאי

    סתם שלושה מקומונים תל אביבים בעלי תפוצה גבוהה

  6. איה

    הבנתי את "העוקץ שבעוקץ" אבל יש לי השגות. כאמור

  7. ג. אביבי

    התקשורת הישראלית אף פעם לא הייתה חופשית. היא נשלטת מקום המדינה (ועוד לפני כן 1946) ע"י ברית ממסדית חשאית מתואמת היטב – ועדת העורכים. ועדת העורכים שהתבטלה רק פורמאלית בשנות ה80 – 90 (אבל עקרונותיה חיים וקובעים גם כעת) היוותה ומהווה גוף שבו נציגי השלטון והארגונים החשאיים מכתיבים לבעלי כלי התקשורת, איזה מרחב דעות מותר להם לשקף, אילו נושאים אסור להזכיר/לאזכר ואילו פרשיות לצנזר. כך למעשה ליצור מראית עיין של דמוקרטיה ועיתונות חופשית כאשר לעם מוכתבת דעה בסיסית אחת עם מעט חופש סטייה ממנה (ימין ו"שמאל"). מי שניסה לחרוג מהשיטה נענש ונרמס, כך העולם הזה וכך 'חדשות'. "בזכות" השיטה הזאת רוב הציבור בישראל לא יודע את האמת על פרשת ילדי תימן החטופים, הקרנות המוות לילדי המרוקאים, מדיניות האכלוס המפלה נגד המזרחים וכל נושא הקשור לצדק חלוקתי. העיתונות הישראלית אף פעם לא אפשרה דיון ציבורי חופשי על קיפוח המזרחים, על ההגמוניזם האשכנזי, על דיכוי הפלסטינים ועל מה באמת קרה כאן ב47-48 (למשל, הבדותה התקשורתית-פוליטית ש"הפלסטינים עזבו מרצונם ע"פ קריאה של מנהיגי ערב", עדיין נחשבת בעיני רוב היהודים כאמת צרופה). הישראלי המצוי, שאומן עשרות שנים ע"י אותה תקשורת, מיומן מאוד בהשתקת נושאים שנויים במחלוקת, גם ובעיקר אם הם בעלי חשיבות קיומית לציבור הרחב.
    התקשורת הישראלית נשלטת ע"י מספר מצומצם של בעלי הון. בכל מדינה דמוקרטית ישנם חוקי מדינה או מצבים בפועל בהם אין שליטה של גורם אחד על יותר מ 10% – 15% של התקשורת, בישראל שתי משפחות הון שולטות על למעלה מ80% של כלי התקשורת – מצב אנטי-דמוקרטי מובהק המשרת היטב את האליטות הקיימות. כניסתו של גורם חדש לשוק העיתונות לא צריכה להדאיג את שוחרי הדמוקרטיה. המדאיג הוא שגם גורם נוסף לא משנה את הבורות הכפויה של רוב הציבור הישראלי בכל מה שנוגע לקיומו ולאיכות חיו כאן.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X