string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מלחמת המעמדות של דה מארקר

גם אם הוא משתדל מאד שלא להצטייר ככזה, תפיסת העולם של דה מארקר היא ניאו-ליברלית ופתרונותיו לבעיות כלכליות-חברתיות קשורים תמיד ל"שוק החופשי". מתן קמינר עם הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק
מתן קמינר

מאז הקיץ שעבר נוקט עיתון "דה מארקר" ביחס למה שמכונה "המחאה החברתית" בקו עקבי מאד, שניתן לסכמו כדלהלן: אם היעד הוא "הורדת יוקר המחיה", אזי הפיתרון המתבקש הוא להילחם במונופולים שמעלים מחירים בזכות שליטתם במשאבים כאלה ואחרים. כדי להוריד את מחירי הדיור, צריך להוציא את השליטה בקרקעות מידי המדינה; כדי להוריד את מחירי המזון, צריך לאפשר ייבוא חופשי של מזון מחו"ל; כדי להוריד את מחירי הסלולר צריך לאפשר לחברות חדשות להיכנס לשוק, וכן הלאה. בארץ מתנהלת מלחמת מעמדות, מספרים לנו ב"דה מארקר", אבל שני הצדדים הם לא מי שאתם חושבים: בצד הנדפק ניצבים לצד העניים-העובדים ומעמד הביניים הקורס גם בעלי עסקים "יצרניים", ובצד המרוויח – עומדים לצד הטייקונים וחבריהם בממשלה גם העובדים המאורגנים בוועדים חזקים, המהווים לכאורה מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח כמו הנמלים ומערכת החשמל.

שער "דה מארקר", 15 ביולי 2012

אבל האם יש איזשהו קשר בין רשימת היעדים של "דה מארקר" לבין מה שהמחאה החברתית מבקשת להשיג? האם מלחמת המעמדות שלהם היא מלחמת המעמדות שלנו, או שמא היא מהווה ניסיון לבלבל את היוצרות ולטשטש את קווי החזית שעליהם אנחנו נלחמים? בין בשל הרתיעה מכניסה לוויכוחים כלכליים שבהם אנחנו "לא מבינים ובין בשל היעדרה של אכסניה בעלת יוקרה דומה לזו של "דה מארקר", המחאה ממעטת להתווכח עם הקו שמציע לה "דה מארקר". במאמר זה אבקש להציג את התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של "דה מארקר", על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק.

ניצחון התחרות?

"דה מארקר" הוא עיתון ניאו-ליברלי, גם אם הוא משתדל מאד שלא להצטייר ככזה. תפיסת העולם שעליה הוא מכריז מדי גיליון היא שהפתרון לבעיות כלכליות-חברתיות הוא תמיד "השוק החופשי". הבעיה עם השוק הישראלי, אומר לנו העיתון, היא שהוא לא חופשי: כיוון שבמגזרים רבים אין תחרות, ספקי הסחורות יכולים לגבות כמעט כל מחיר שעולה על רוחם, לחלק מתוכו נתחים לעובדיהם ולשלטונות, וליהנות מההפקר. הפיתרון, טוענים ב"דה מארקר", לא מסובך בהרבה מהבעיה: יש צורך בלחץ ציבורי שיניב רגולציה מדינתית אפקטיבית על מונופולים על מנת להגביר בתורה את התחרותיות במשק.

הרפורמה בענף הסלולאר. המחירים אמנם יורדים, אך מלחמות מחירים עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. צילום: cc by-Route79

בהינתן ש"דה מארקר" שייך לקבוצת שוקן, קבוצת הון פריפריאלית יחסית במשק הישראלי, אין ספק שמאבק במונופולים יכול לסייע לו, אבל הטענה ש"הגברת התחרותיות" תשפר את רמת החיים של רוב אזרחי המדינה מפוקפקת. כפי שטענו הכלכלנים פול בראן ופול סויזי בחיבורם המכונן מ-Monopoly Capital" 1966", אין צורך במונופול של ממש (קרי, בשליטה של חברה אחת ויחידה על שוק) כדי לחמוק מתמחור תחרותי. גם ענף שבו מתחרים עשרה או עשרים משתתפים יתנהל בדרך כלל כ"אוליגופול" (שלטון-מעטים), כיוון שלכולם יש אינטרס לדבוק במחיר שקובעים השחקנים הגדולים ביותר, ולא לדרדר את הענף כולו למלחמת מחירים שמנוגדת לאינטרסים של כולם.

במצב כזה, לא מפתיע לגלות שכל משק קפיטליסטי מאז תחילת המאה העשרים מגלה נטייה למונופוליזם. כל בעל עסק המעוניין למקסם את רווחיו ישאף להפוך למונופול, ומי שיצליח להתברג לענף רווחי לרוב לא ינענע את הסירה שעליה הוא יושב ביחד עם מתחריו. גם כאשר פורצות מלחמות מחירים, תוצאתן של אלה היא לרוב החרפת המצב, כיוון שהן גורמות לחלק מהשחקנים בענף לפשוט את הרגל וכך מצמצמות את מספרם.

המצב במשק הישראלי אמנם קיצוני במיוחד. רוב הפרשנים סבורים שכעשרים משפחות שולטות בו, והכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויהונתן ניצן סבורים שלמעשה מדובר בשש תשלובות ענק בלבד, שגם מנהלות ביניהן קשרי גומלין ענפים. הרפורמה בענף הסלולר, שאותה מציג "דה מארקר" כהצלחה כבירה עבור המחאה החברתית ועבור העיתון עצמו, הביאה להרחבת השוק משלושה שחקנים, כולם מקרב תשלובות הענק, לחמישה – כשאחד מהנוספים (הוט) גם הוא שייך לקבוצות ההון הגדולות. בעקבות הרפורמה אמנם החלה מלחמת מחירים שהובילה לירידה תלולה בתעריפים, אך מלחמות מחירים, כאמור, עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. מבחינה תיאורטית יש לצפות שלאורך זמן המחירים ישובו לעלות – אין הבדל גדול בין שלושה לחמישה שחקנים מבחינת הנטייה לאוליגופוליזם.

יוקר המחייה – של מי?

אחת הדרכים בהן מבקשים ב"דה מארקר" לשכנע את תומכי המחאה החברתית שמאבקנו ומאבקם חד הם היא באמצעות הכתרת המסע שלהם כמחאה "נגד יוקר המחייה". גם אם נניח לצורך הדיון שאנו מקבלים את הכותרת הזו, מותר לנו לשאול למה הביטוי הזה בעצם מתייחס – האם לעלותן של הסחורות שאנחנו צורכים בשקלים חדשים נטו, או ביחס לכמה שאנחנו יכולים לשלם? אם, למשל, תחול ירידה במחירים יחד עם ירידה בשכר – האם ניתן יהיה להסיק מכך שיוקר המחייה ירד? ואם, לחלופין, ירדו המחירים במקביל לעלייה באבטלה, עלייה במסים על העניים ומעמד הביניים, או חיסולם של שירותים חברתיים – מה בכלל הרווחנו?

מרגע שהשאלות הללו עולות, משחק ההחלפות שמשחק "דה מארקר" עם המחאה מתחיל להיראות פחות משכנע. ב"דה מארקר" הרי לא מצפים מהטייקונים לשלם את ירידת המחירים רק מכיסם! אשמים לא פחות מהם במחירים המופקעים, ואולי אף יותר, הם כמובן עובדיהם. ניקח דוגמא מ"דה מארקר וויק" של ה-3 באוגוסט השנה, בו קורא סמי פרץ להגברת התחרותיות בענף הבנקים. תחת הכותרת המחשידה "נ.ב" בסוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:

המפקח על הבנקים כבר הכריז היכן הבנקים יכולים להשתפר כדי להיות תחרותיים יותר: במבנה ההוצאות שלהם. אין זה סוד שבמערכת הבנקאות יש אלפי עובדים מיותרים ויקרים להחריד. אלא שההסכמים הקיבוציים הקשיחים מונעים מהנהלות הבנקים להתייעל, ולכן הן מגלגלות את העלויות העודפות של אחזקת כוח אדם יקר ומנופח על הלקוחות.

במלים אחרות, הוזלת העלויות בעקבות "הגברת התחרות" לא תבוא על חשבון הרווח של בעלי ההון – חס וחלילה, שלא יברחו לנו לחו"ל! אז מאיפה יבוא הכסף? מהעובדים כמובן, בדמות קיצוצים בשכר ובהטבות, ובדמות פיטורים. את הצורך ב"התייעלות" בענפי הסלולר, התעופה, החקלאות, ועוד ועוד, חוגגים ב"דה מארקר" כאילו העובדים המועדים ל"ייעול" לא היו אותם אנשים ממש שעל זכויותיהם כצרכנים מגן העיתון בחירוף נפש.

לקחת לעשירים, לתת לעניים

אין בכך כדי לומר שמלחמת המעמדות שמדמיין "דה מארקר" חסרת-בסיס לחלוטין. נכונה הטענה שבענפים מונופוליים הצורך של המעסיקים להילחם בשן ועין נגד כל דרישה של עובדיהם להעלאה בשכר קטנה יותר, כיוון שמחיר הסחורה גמיש (בניגוד למעסיקים בענפים תחרותיים, שאינם יכולים לשנות את מחיר הסחורה ועלולים להיגרר לפשיטת רגל בעקבות עליה בשכר).  הדברים נכונים עוד יותר במגזר הציבורי, שבו המנהלים אינם טרודים כלל בצורך לעשות רווח. אליבא ד"דה מארקר", אם כן, המשק הישראלי מתחלק לשני מחנות: המונופוליסטים ועובדיהם "המנופחים" מול בעלי ההון הקטנים יותר ועובדיהם. את אלה האחרונים מנסה "דה מארקר" להניא מדרישתם לשכר גבוה יותר, שירותים ציבוריים טובים יותר ומסים נמוכים יותר, ולהחליף אותה בדרישה לשבור את העובדים החזקים יותר, שתניב "ירידה ביוקר המחייה" בדמות ירידה במחירים של מוצרים מסוימים.

במסגרת הקפיטליזם, שלוש אפשרויות פתוחות בפני אנשים עובדים ששואפים לרמת חיים טובה יותר: העלאה בפריון הייצור, שינוי בחלוקת העושר בינם לבין בעלי ההון ומאבק נגד עובדים אחרים. כיוון שבחברה קפיטליסטית העובדים אינם שולטים באמצעי הייצור, קשה להם להשפיע ישירות על התאמתם לצרכים, ולכן מתמקדת המחאה החברתית בארץ, בצדק, באפשרות השנייה, שבאה לידי ביטוי בדרישות לאספקה ציבורית של צרכי יסוד כמו דיור, למדיניות מס פרוגרסיבית שתיקח מהעשירים, ולשיקומה של מערכת רווחה שתיתן לעניים. בפועל, ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את הדרך השנייה בדרך השלישית.

עובד חברת חשמל בפעולה. "דה מארקר" רואה גם בעובדים המאורגנים בוועדים חזקים מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח. צילום: יוסי וייס, עמוד הפייסבוק של חברת החשמל

המהלך של "דה מארקר" מסוכן בדיוק משום שהוא לא מנותק לחלוטין מהמציאות. מערך הפיקוח על ההון בארץ אכן מושחת ומסואב, והעובדים בחלקים מסוימים במגזר הציבורי – בראש ובראשונה במערכת הביטחון – אכן נהנים מהטבות מפליגות שאין קשר בינן לבין השכר של שאר אזרחי המדינה. על הנקודות הללו המחאה החברתית יכולה להסכים עם "דה מארקר". אך בין הסכמות נקודתיות שכאלה לבין המרת הפרויקט המהפכני של המחאה בדרישה ל"הגברת התחרותיות" שאולי תביא לירידת מחירים, ובוודאות תביא לירידה בשכר ועלייה באבטלה – המרחק גדול. המחאה החברתית, בישראל כמו בעולם כולו, מציירת את הקו בין האזרחים העובדים למחייתם – "ה-99%" – לבין המיעוט הקטן שמתפרנס מעבודתם של אחרים. ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את המאבק המעמדי הזה במאבק של פלג אחד של ההון באחר, ובמלכודת הזאת אסור ליפול.

לבלוג "עתידות" של מתן קמינר

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מילו

    אתה צודק עקרונית, – דה מרקר רוצה שוק חופשי ותחרותי, אבל טועה בעיקרון – העיקרון צריך להיות שוק חופשי ותחרותי.

    דה מרקר מעריץ את המודל הסקנדינבי – שוק חופשי ותחרותי, בו כל חברה יכולה לפטר ולהעסיק כרצונה, אבל הממשלה נותנת "רשת ביטחון" טובה למובטלים.

    כלכלה בה אין קבוצות לחץ של וועדי עובדים גדולים שמאיימים בניתוק השאלטר ומקבלים כל אשר יחפצו.

    עובדי חברת החשמל לדוגמא, (גם הנמלים, רש"ת ואחרים), – מקבלים תנאים חלומיים על חשבון שאר העובדים במשק – עובדי הקבלן חסרי הזכויות שמשלמים חשבונות חשמל ומיסים שגם הם תומכים בחברת החשמל (המדינה ערבה לחובות עצומים של האחרונה) ובעובדיה שמושכים תנאים לא סבירים בעליל. חברת החשמל מלאה גם בנפוטיזם, כמובן – כי כשיש כסף שזורם בשפע מסדרים עבודה למקורבים ולבני משפחה.

  2. מיכאל לינדנבאום

    לפני זמן שאלתי את גיא רולניק.מדוע אתה מתגולל על ה"ריכוזיות" וה"רגולציה",בזמן שאתה שוכח לגמרי לציין שלפני 30 שנה כלל לא היו טייקונים שהם יצירי משטר ההפרטה הימני.
    והוספתי,אנו צריכים לחסל את הטייקונים בדרך הפוכה ליצירתם,כלומר על ידי הלאמה.
    מה ענה לי חסיד "הצדק החברתי"..לפני 30 שנה היו 2 טייקונים =הממשלה וההסתדרות.
    דהיינו "רודף הצדק" בעצם יכול לשמש פרקליטו של אל קאפונה.מה שנבזז ונגנב על ידי פושעי ההפרטה, זה בסדר מבחינתו.

    מתן קמינר מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שרבים מידי מבינינו נופלים בפח ההסתה נגד הוועדים החזקים,ומקנאים באלה שמגיעים להישגים סוציאלים מכובדים.
    חבל מאד ששכירים שקיומם תלוי בגחמות ובתעלולי הטייקונים שההשתלטו על כל המערכת הכלכלית -פוליטית,מפנים את את ככסם ,לא כלפי הטייקונים פושעי ההפרטה ,אלא כלפי אלה שעוד נאבקים בהצלחה.

    מבחינתם ,עדיף שכולם יהיו עובדי קבלן……..

    1. Vladimir

      מסכים עם כל מילה.אם המצב כזה ימשך בכל העולם יהיו רק 2 מעמדים חברתיים:1של בעלי הון שישלטו בכל ו2פועלים ומשרתים שירווחו כמו ש מרוויחים פועלים סינים בסין ולמרות מצוקתם וחוסר זכויות בסיסיות ,פועלים יהיה משוכנעים שהם חיים בדמוקרטיה ומצבם טוב, אמצעי תקשורת שב שליטת בעלי ההון ידעגו לכך.

  3. אורן ארנון - חיפה

    בהמשך לדבריך מתן, ניתן לאפיין את תפיסת העולם של עורכי וכותבי "דה מארקר", ככזו המצמצמת את החברה למושג המשק, ומסמנת לפיכך "כשלי שוק" ולא בעיות חברתיות ואנושיות. "דה מארקר" הוא אכן כלי תקשורת שמרני למדי, גם ביחס לתפיסה הנ"ל, שכן הוא אינו נוטה לעודד אפשרויות של העצמת כוחם של עובדים במסגרת המשק, כמו הקמת קואופרטיבים. אבל הסוגיה המרכזית שהיטבת לתאר, היא כאמור התייחסות לבני אדם כיחידות משקיות – מעסיקים, עובדים, יצרנים, צרכנים – בניגוד לתפיסה הרואה לנגד עיניה בראש ובראשונה את מצבם של האנשים והקבוצות השונות בחברה, מעבר למערך הכוחות הכלכלי.

  4. כפיר כהן

    תודה, מתן, על מאמר חשוב.

  5. אלדד לוי

    מדוע המחבר חושב שיש ניגוד מוחלט בין תיקון של מערכת קפיטליסטית מעוותת (במושגים קפיטליסטים – חוסר תחרות, ריכוזיות וכו') לבין שאיפה למערכת סוציאל דמוקרטית או סוציאליסטית?
    תהליכים הם בדרך כלל ארוכים מאוד. מערכת קפיטליסטית היא אולי מערכת לא צודקת-דיה, אבל מערכת קפיטליסטית מעוותת במושגיה-היא תועבה שאפשר לגייס כנגדה גם קפיטליסטים אמיתיים. יש מקומות לשיתוף פעולה

  6. עמי וטורי

    ארגוני העובדים הם הכוח הפוליטי-חברתי-כלכלי החזק ביותר בארצות סקנדינביה. הם מי שמכתיבים בהסכמים קיבוציים הנאכפים בקשיחות על כלל המשק, שכר מינמאלי גבוה מאוד, תנאים סוציאליים וכ"ד. הם גם מי שמהווים את הגב הפוליטי לחקיקה הפרלמנטרית המייצרת את המיסוי הגבוה מחד ואת ההוצאה הציבורית האזרחית הגבוה מאוד מאידך. הם מי ששולטים יחד עם המדינה ברוב ההון הפיננסי, כאשר לצידם ניצבים קואפרטיבים גדולים של צרכנים, דוגמת חברת הביטוח הגדולה בשבדיה, רשת המרכולים הגדולה בסקנדינביה, חברת הדלק השניה בגודלה בסקנדינביה, (הגדולה ביותר היא ממשלתית) ועוד. בארצות סקנדינביה קיים השיעור הגבוה בעולם המתועש של אנשים המועסקים ישירות במגזר הציבורי. ולענין "הגמישות התעסוקתית". בשבדיה יש "קביעות" מתוקף חוק אחרי חצי שנת עבודה. בפינלנד חוק דומה, בנורבגיה חוקי העבודה הקשוחים בסקנדינביה ובדנמרק הסדרים דומים מתוקף הסכמים קיבוציים כלליים.

  7. אורנה

    מה שעושה דה מרקר זה סוג של ניסיון לגניבת דעת. זה נכלולי ובזוי הרבה יותר מלהוציא עיתון ניאו-ליברלי קיצוני באופן מוצהר.חבל שכ"כ הרבה מוחים נופלים לזה.
    גיא רולניק=מרגרט תאצ'ר בתחפושת.

  8. חנה קים

    מה שציינת בנוגע לארצות סקנדינביה סותר את התמונה שצייר הדה-מארקר, ששיגר כמה כתבים ובראשם העורך רולניק, לשוודיה, פינלד, דנמרק וגרמניה. לפני כחצי שנה יצא מוסף מיוחד על המודל החלומי הסקנדיבי. משום מה, אין במודל הזה את מה שכתבת על ההסכמים הקיבוציים וכוחם הגדול של האיגודים המקצועיים. אני חושבת שהנושא שווה מאמר מנומק ורחב. אנא עיין בגליון הדה מארקר ההוא. הייתי מאוד רוצה לגלות אם התמונה שהצטיירה ממנו היא אכן אמת הוא סימון מטרה לאחר שהחץ כבר נורה. תודה

  9. מחאת החמאה

    א. דה מרקר צודק שאין בארץ קפיטליזם. אנגליה וארצות הברית מגנות על סוחרים קטנים כי בלי זה אתה מקבל מה שיש בישראל.

    ב. באתר הזה ובאחרים שואלים שוב ושוב על מה המחאה. אני הכרתי גם אנשים שעובדים אצל טייקונים ומרוויחים 20-50K בחודש (שזה מה שאני בקושי מרוויח בשנה) שיצאו לרחובות למחות, עם העגלות. לי לא נראה שלאלה יש בעיה עם טייקונים, הם רק רוצים מחירים נמוכים יותר. זה הכל. לא משנה להם מאיפה זה יבוא ומה זה יגרום. אני שואל את עצמי אם לא מדובר ברוב המוחים. אולי חלק מהם נרדמו כי הם הצליחו להשיג העלאת שכר בין הקיץ האחרון ולקיץ הזה ולמדו לחיות עם התקציב המצומצם שלהם.

  10. עלמה

    למה כשדה מארקר מפמפם על יוקר המחיה הוא לא מספר לאזרח הישראלי על הבעלים הזרים של חברות המזון? למה לא מזכירים את מה שאפילו בויקיפדיה כותבים למשל על אייפקס בעלת השליטה בתנובה: אייפקס מיישמת "אסטרטגיה של השקעה בחברות ותיקות והשגת שליטה בחברות ענק או חברות להם מונופול בשוק הארצי, והעלאת מחירי המוצרים של החברה לאחר קנייתה על מנת להחזיר את ההשקעה[1]. דוגמאות לאסטרטרגיה זו הם ההשקעות בחברת בזק (2005), תנובה (2007) ובית ההשקעות פסגות (2010)."
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%A7%D7%A1_%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%A0%D7%A8%D7%A1.
    הקו של דה מארקר הוא להציג את פתיחת השוק הישראלי כפתרון לריכוזיות,
    כשנסטלה רכשה את אוסם זה הוצג כמהלך מבורך נגד הריכוזיות…
    מוזר שהמאמר מתעלם מהעובדה שכשמדברים על הגברת התחרותיות בדרך כלל מעודדים יבוא ו"פתיחת שווקים". כלומר פתיחת המשק שלנו לרווחה בפני הריכוזית הגלובלית.
    ישראל היא לא אי של קפיטליזם ריכוזי ומושחת. מעבר לגבולות לא מחכה לנו קפיטליזם נאור
    ותחרותי אלא פירמידות שליטה עוד יותר חזקות, ריכוזיות בקנה מידה של תאגידים על לאומיים. הפיקוח שאנחנו יכולים להפעיל על אלו הוא קטן והיכולת שלנו לראות מה הם עושים, ואיך הם מתנהלים היא עוד יותר קטנה. אם מתעלמים מהעובדה הזו כל המאבק בריכוזיות הוא מגוחך. אין סיבה להציג את המצב כאילו יש כאן מאבק אידאולוגי בין הנאו ליברליזם של דה מארקר שמאמין בכנות בשוק חופשי לבין סוציאל דמוקרטים או מרקסיסטים. יש כאן מכונת תעמולה שמפיצה שקרים ביודעין, תהליך הריכוזיות הגלובלית הוא לא סוד או אמונה שאפשר לחלוק עליה, דה מארקר או כל שופר שמנגן את מנגינת השווקים החופשיים חייב לשם ההגינות לפחות להזכיר את המונופולים והקונגולומרטים הזרים שמחכים שנפתח את השוק.

  11. עינת

    בכתבות רבות בדה-מרקר מדגישים את החשיבות של המגזר הציבורי, ושל התייחסות לאדם ולא רק לרווחים. גיא רולניק כתב בעצמו: "על האיוולת הטמונה ברעיון של הפרטה כתחליף לשיפור המגזר הציבורי נכתב כאן כבר יותר מעשור: את רוב פעילויות הממשלה אי אפשר ולא כדאי להפריט, וממילא בהיעדר שירות ציבורי חזק המסוגל לנהל תהליכי הפרטה ולפקח על על רמת השירות לאחר ביצועם – ההפרטה נועדה לכישלון. "
    לפי דעתי הנסיון של דה-מרקר הוא לקדם שוק חופשי אמיתי ובריא בתחומים מסויימים תוך כדי שמירה על מדיניות רווחה יעילה ומתפקדת בכל הנוגע לתחומים כגון בריאות, חינוך, כבאות וכד'.. דווקא שווה לחשוב על זה- לקחת את הטוב מכל שיטה וליצור משהו אחר.
    קישור לכתבה: http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.1737803

  12. עמי וטורי

    אך כנראה שזה היה מוחבא מספיק טוב כי רבים לא זוכרים את דבר קיומו של המאמר הנ"ל באותו גיליון. כעיקרון אני מניח שפנו אילי אז בעיקר כדי שאשמש כעלה תאנה לגליון שאכן סימן כבר מראש את מטרותיו.

  13. אבנר ה

    כותב המאמר בחר לשים תחת זכוכית המגדלת עניין מסויים שדה מרקר מטפל פה, אך מתעלם מנושאים אחרים שהעיתון מקדם ומעלה לסדר היום שאינם קשורים לשוק חופשי.
    למשל הכסף הציבורי שיושב בקרנות הפנסיה והטייקונים שותים אותו, אי השיויון הגדול במשק, רגולציה, עובדי קבלן, ועדת ששינסקי(הגז) ועוד.
    ברגע שמסתכלים על התמונה הכללית, רואים שהקו של דה מרקר שונה מזה שהתזה פה מנסה להציג.
    יש גם לציין שהקו של העיתון נולד הרבה לפני המחאה החברתית ולא קשור אליה. הוא הופיע אחרי המשבר הכלכלי של 2008.

  14. דוב

    הבעייה היא לא דה מרקר שהוא כמובן שופר של הניאו ליברליזם אל כמעט של כל "הכלכלנים" – שם כולל לכל חסידי הכלכלה הניאו ליברלית שנקראים משום מה "כלכלנים" לרמוז שזו הכלכלה ואין בלתה.

    אז מה קורה? לאחר שהקפיטליזם נקלע למשבר שכבר לא ניתן לטשטש בחידלון או במושחתות של כזה או אחר, טוענים הנ"ל ממש כפי שטוענים חסידי מדיניות הכוח בנושא המדיני, "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח". לעינייננו, מה שלא הולך בקפיטליזם (שמגיע למשבר אימננטית) ילך ביותר קפיטליזם.
    כלומר: ההנחה התיאורטית של הקפיטליזם היא שהשוק החופשי הוא תוצר התבונה העליונה של כל שחקניו הטפשים, זא בתנאי שהשחקנים משחקים עפ"י כללי המשחק, מתחרים ביניהם באופן חופשי. התקלה היא שכללי המשחק מופרים ע"י המונופולים והתערבות המדינה.
    עכשיו מה שנותר לעשות הוא להחזיר את השחקנים לכללי המשחק הטהורים.

    בסיס ההנחה הוא כמובן מוטעה מיסודו. השחקנים כלומר בעלי ההון לא באו להתחרות באולימפיידה אלא להרויח כסף. הם מתחרים כדי לכבוש להם מקום בתוך השוק על חשבון האחרים אם ניתן להפילם או בשיתוף פעולה איתם על מנת לחלק את השוק. כך או כך תוצאת התהליך היא מונופול או קרטל. הקפיטליזם מגיע למה שהוא בגלל מה שהוא ולא בגלל שהופרו תנאי המשחק ומשום שזו הדינמיקה שום רגולציה לא תשנה את התוצאה.

  15. איציק

    מתן כמנהג חלק מהשמאל בוחר להדגיש את המפריד בין דה מרקר ובינו ולא המשותף-ויש משותף.
    המשותף מתמצה במילה דמוקרטיה.גם דמוקרטיזציה של האיגידים המקצועיים. האיגודים המקצועיים בישראל הם -בניגוד לדעתה של שלי יחימוביץ-הבעיה הגדולה של המעמד שמתן מתיימר לייצג. אחד התפקידים העיקריים של ההסתדרות הכללית בזמן שלטון מפא"י, אם לא העיקרי שבהם, היה לשמש זרוע השליטה על העובדים. סיטואציות שונות מראות את זה-שביתת הימאים למשל. הדמוקרטיה ההסתדרותית-גם בהסתדרות הישנה וגם בחדשה, באה לוודא שהזרימה תהיה לעולם מלמעלה כלפי מטה והמבנה הארגוני דאג ודואג להבטיח שלא תהיה "השתוללות דמוקרטית". בזמן שביתת המורים העל יסודיים, חלה פתאום התעוררות מלמטה והתנגדות לסיכומים שהנהגת האגוד רקחה. נמסר ש"עופר עיני כועס". גם עם העובדים הסוציאליים היה אותו הסיפור. ההסתדרות היא ארגון שאחד מתפקידיו ההיסטוריים הוא שימור המצב הקיים והתהליכים שמקדמת המדינה. לכן ההסתדרות לא נאבקה נגד הקבלניזציה של העבודה. לכן אפשר היה להשתמש בהסתדרות בתכנית לייצוב המשק בשנות ה-80 שפחות או יותר ניתקה את השכר מהמדד. גם מחוץ להסתדרות- בהסתדרות הרפואית קיים אותי המצב. הדמוקרטיה מתמצית בבחירות פעם ב.. גם בריכוזיות שנגדה יוצא גיא רולניק יש יסודות אנטי דמוקרטיים. אפשר אולי אפילו להגיע עם אנשי דה מרקר להסכמה על שינויים מסויימים בחוקי התאגידים שלא יאפשרו חלק מהדברים.

  16. מיכאל לינדנבאום

    כמו איציק ,אני שותף לביקורת שלו על ההסתדרות ששימשה כזרוע שליטה של השלטון מימי שביתת הימאים ועד היום.
    רק מה,אסור להתבלבל בזהות האויב המעמדי שלנו -דה מרקר-שתמך ותומך בכל ההפרטות ובכל הטייקונים שנולדו מהבזיזה הגדולה של ההפרטה המשתוללת בארץ מאז 30 שנה.
    על כן זאת טעות לחשוב ש:"אפשר אולי אפילו להגיע עם אנשי דה מרקר להסכמה על שינויים מסויימים בחוקי התאגידים שלא יאפשרו חלק מהדברים."
    אויבי העבודה המאורגנת וחסידי הטייקונים וההפרטה כמו דה-מרקר ,הם אויבינו והם כלל לא חושבים על דמוקרטיזציה של האיגודים המקצועיים אלא פשוט על חיסולם.
    איך אפשר לשכוח זאת?.

  17. יעקובי

    ASEA-ATOM
    Luxor AB
    SSAB
    UV Shipping

    SAKAB
    SSAB
    Svalöf
    Swedish Real Estate Valuation Corp
    Celsius
    Cementa
    AssiDomän
    OKPetroleum
    Pharmacia
    SEMKO
    Nordbanken (partial)
    Industrikredit AB
    SBL Vaccin
    Stadshypotek AB
    Enator
    PharmaciaUpjohn
    SAQ Kontrol
    VPC AB
    Företagskapital
    Svenska Statens Språkresor AB
    Lantbrukskredit AB
    Svensk Fastighetsvärdering

    Nordbanken
    Celsius AB
    Grängesbergs Gruvor
    Svenska Lagerhus
    Svenska Miljöstyrningsrådet
    SAKAB
    SGAB
    Kurortsverksamhet
    Vin & Sprit
    OMX – stock

  18. מיכאל לינדנבאום

    מדובר ברשימת חברות שרובן קטנות עד קטנות מאוד. כמעט אף אחת מהן לא משמעותית ובכל מקרה מה שחשוב זה המספרים המצרפיים שמדגישים זאת.

    חוץ מזה, בשבדיה אין הבדל בזכויות עובדים או באופן הניהול בין חברה ממשלתית ובין חברה "פרטית" כאשר רוב ההון הפיננסי הוא ציבורי ולעובדים יש כקרוב ל1/3 דירקטוריון בכל חברה בע"מ מתוקף חוק.

    לעומת זאת ,כאשר הופרטה חברת הדלק הממשלתית הגדולה מאד "פז",בה עבדתי 22 שנה,כמעט כל העובדים הוותיקים חוסלו כלכלית ללא פנסייה והושלכו לכלבים.
    אני היום בן 68 ,והושלכתי לכלבים בגיל 53 !!!

    יש פה עוד חובבי הפרטה שרוצים לספר שקרים ניאו-ליברלים???

  19. עמנואל

    ואל שהמאמר לא מצביע על דברים נכונים. אבל המסקנות קצת גורפות מדי. צריך להתייחס לדע מארקער בהרבה "חשדהו", בגלל כל הסיבות שצויינו, ובפרט להתנגד לניסיון לתאר את המחאה כ"מחאת יוקר המחייה".

    אבל גם יש מקום ל"כבדהו" במקומות הנכונים, כמו למשל בכותרת הזו. הרי זה בדיוק מדבר על מיסוי יותר פרוגרסיבי!

  20. יואב

    דה-מרקר אמנם לא סוציאליסטי כמו העוקץ, אבל זה לא שאומר שכל הקפיטליסטים טיפשים או רשעים.

    1) דה מרקר לא תומך בהפרטות "תמיד"
    2) דה מרקר כן מאשים פעמים רבות את הטייקונים (ולא העובדים) במחירים גבוהים
    3) דה מרקר מתריע שוב ושוב על גניבת הפנסיות

  21. מיכאל לינדנבאום

    דה מרקר תמך תמיד בהפרטות.
    אשמח לשמוח על לו מקרה אחד בו הוא התנגד בנמרצות להפרטה.
    יכול להיות שהעיתון התנגד למחירים הגבוהים של הטייקונים,אבל מה שבטוח זה שהוא מעולם לא התנגד להפרטות שהן-הן יצרו את כל אותם טייקונים שלא היו בארץ לפני 30 שנה.

    יש לזה שם אחד– צביעות לאורך כל הדרך.

  22. מתן ק

    לאלדד, עינת, אבנר,איציק, עמנואל ויואב – כולכם כתבתם בדרך כזאת או אחרת שאני מציג תמונה פשטנית מדי. זה נכון שבדה מארקר יש מידה מסוימת של פלורליזם ולפעמים אפילו מזמינים דעה מעמי וטורי, אבל מטרת הפוסט היתה לנסות להבין את המהלך שלהם מול המחאה. המהלך הזה הוא בהחלט מנכס, מטשטש ומאחז-עיניים. לא מדובר כאן באנשים שהולכים בכיוון שלנו, אבל לא מספיק רחוק, אלא באנשים שהולכים בכיוון אחר לגמרי ורוצים לגרור אותנו אתם. כפי שכתבתי בסוף הפוסט, אפשר גם להגיע להסכמות נקודתיות, אבל תוך הרבה "חשדהו" ובלי לשגות ולחשוב שיש בהן משהו מעבר לטקטיקה.

    לעלמה ולדוב – אתם מתייחסים לנושאים חשובים, ואין מניעים אפלים מאחורי אי-ההתייחסות שלי אליהם. ראו זאת כהזמנה לכתוב בעצמכם משהו מסודר על העניין.