string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }

סוג אחר של צדק

בעקבות פיצוץ קטלני במכרה פחם ב-1970, שימש ז'אן פול סארטר כשופט במשפט הציבורי הראשון, ומצא את המדינה והמהנדסים האחראים אשמים ברצח בכוונה תחילה. לקראת השקתו הערב של בית דין עממי בישראל, סיכום קצר על ההיסטוריה ועל פועלם של בתי הדין העממיים בעולם
תומר גרדי

את המסמך הזה אני כותב עבורנו, מי שרוצה להיות שותף או מתעניין באפשרות של הקמת בית-דין עממי, כאן. אנסה לסכם בו בקיצור ובפשטות את תובנותיי ממספר ימי קריאה על בתי-דין עממיים בעולם. מעולם לא למדתי משפטים או כל דבר אחר שעשוי להיות קשור מבחינה מקצועית לנושא. היא גם לא תהיה סיסטמטית במיוחד, הסקירה הזו. אתבסס בה בעיקר על מקורות אינטרנטיים, על כל מגבלותיהם. הסיכום הזה הוא סיכום של הדיוט עם קצת זמן בידיים. מובטל.

המשפט הציבורי הראשון

בעיירה הצרפתית לנס (Lens) ב-12 בדצמבר 1970, התקיים המשפט הציבורי הראשון שעליו קראתי אני. ב-4 בפברואר באותה שנה, 16 כורי פחם נהרגו בפיצוץ במכרה, שהיה בבעלות המדינה. ב-17 בפברואר, פעילים וכורים הציתו את משרדי החברה הממשלתית שניהלה את המכרה. שישה אנשים נעצרו, כתבי-אישום הוגשו נגדם. תאריך המשפט נגדם נקבע ל-14 בדצמבר.

כורי פחם, 1940. לא רק נסיבות הפיצוץ במכרה עמדו בבית-הדין העממי לדיון ומשפט, אלא גם תנאי ההעסקה והעבודה של הכורים. צילום: cc by- marymaddux6272

קבוצה של אזרחים, חלקם עובדי המכרות שבאזור וחלקם לא, שהבינו שאלה אשר בסופו של דבר יעמדו כאן למשפט יהיו הכורים המתמרדים ולא האחראים לפיצוץ שהרג שישה-עשר, החליטה אז לארגן בית-דין עממי שיתרחש במקביל למשפט מטעם מוסדות המדינה. המשפט של בית-הדין העממי נערך במקום שבו היה הפיצוץ ושבו נהרגו הכורים ושבו עדיין עבדו אנשים במכרות מסוכנים, בלנס. המשפט התנהל בדומה למשפט פורמאלי בבתי-הדין הצרפתים. לא רק נסיבות הפיצוץ במכרה עמדו בבית-הדין העממי לדיון ומשפט, אלא גם תנאי ההעסקה והעבודה של הכורים. הכורים עצמם העידו במשפט, כמו גם בני ובנות משפחותיהם. רופאים שימשו כעדים מומחים, והעידו על הנזק הבריאותי שבעבודה במכרות.

מטרתו של בית הדין היתה להשיג ולהציג מידע עצמאי, שלא במסגרת מוסדות המדינה, באשר לנסיבות הפיצוץ במכרה והאחראים לו, ובנוסף, לאפשר סוג אחר של צדק שאמור להיגזר מחוק מתוקן. השופט במשפט הזה של בית-הדין העממי היה הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר. בגזר-הדין שהקריא סארטר, הוא מצא את המדינה, כמו גם את החברה הממשלתית ואת המהנדסים האחראיים, אשמים ברצח בכוונה-תחילה, בהעדפתם בצע-כסף על פני חייהם ובטחונם של הכורים. גזר-הדין פורסם במלואו באחד העתונים. אם נרצה נוכל למצוא אותו, בצרפתית, בספר "Situations VIII: Autour de 1968" של סארטר.

משפט נוסף של בית-הדין העממי תכננו הפעילים הצרפתים ל-27 ביוני 1971 בפריז, נגד אלימות משטרתית. 230 סלבריטאים צרפתים חתמו על עצומה להעמדה-לדין עממי של המשטרה, וקראו לאנשים לבוא לקחת חלק במשפט. יום לפני שאמור היה המשפט להתקיים, אסרה על קיומו הממשלה הצרפתית. משטרת צרפת אכפה את האיסור. מבין האנשים שבכל זאת הגיעו למקום, עצרה המשטרה שלושים.

לא המשכתי לעקוב אחרי בית-הדין הזה, מתי הפסיק ואיך. אם הבנתי נכון, מה שהפסיק די מהר את פעולתו היו בקיעים הולכים ומעמיקים בין הפעילים המארגנים שלו, באשר למידת האלימות והכוח שלגיטימי שיופעל על ידי בית-דין כזה. לצרפתים יש מסורת ארוכה של בתי-דין עממיים ואלימות. בתי-הדין המהפכניים של המהפכה הצרפתית היו אלה שבמסגרתם הופעל "סכין הגילוח הלאומי". הגיליוטינה. 16,500 צווארי אדם נערפו במסגרת בתי-הדין העממיים של המהפכה הצרפתית. אם נחזור ללנס, בשיחה שפורסמה בספר בין הפילוסוף מישל פוקו לבין פעילים מיליטנטיים בעניין בית-הדין של לנס וצדק עממי, נידונות הוצאות עממיות להורג ככלי לגיטימי של בית-הדין. האמת, הופתעתי לקרוא את זה. מי שהיה מפרסם טקסט כזה בישראל כיום, היה כנראה נעצר ועומד למשפט רק על פרסום הדברים. אפשר לקרוא אותו באנגלית בלינק: על צדק עממי: שיחה עם מאואיסטים. זה די מעניין, ומציף בעיות עקרוניות בעניין משפט עממי וצדק עממי. אם מישהו ירצה לתרגם את זה, יהיה לא רע בכלל.

במקרה הצרפתי, מי שנשפט בבית-הדין העממי היתה המדינה. זרועות שלה, כמו המשטרה או מוסדות שלה, כמו החברה הממשלתית שהפעילה את הכור. בתי-דין עממיים יכולים לשפוט גם ואכן שפטו גם בעבר גם חברות מסחריות, בין אם מקומיות ובין אם קונצרנים בינלאומיים, וגם גופים בינלאומיים. בתי-דין עממיים בהודו, אליהם אעבור עכשיו בסקירה, ואתמקד בשניים שמצאתי, ייתכן מאוד שיש יותר, שפטו בין היתר חברות ענק בינלאומיות שהקימו בהודו מפעלי תעשיה, שהחריבו אדמות ונהרות באזורים כפריים שונים במדינה, כמו גם את הבנק העולמי, שתמך וקידם כלכלית כל מני פרויקטים של תיעוש, ששירתו בעלי-הון הודים ואינטרסים של הבנק העולמי עצמו, יותר מאשר את האזרחים ההודים. בכל מקרה, גם כאשר מעמידים לדין עממי חברה מסחרית או גוף בינלאומי, בסופו של דבר עומדת לדין גם המדינה, שמוסדותיה אפשרו את הפגיעה הזו באזרחים. גם כשחברות מסחריות או גופים בינלאומיים נתבעים לדין, תמיד עומדת לדין גם הממשלה הריבונית של המדינה.

המקרים ההודיים

בית-הדין העממי העצמאי (IPT – Independent People’s Court) הוא אחד משני בתי-הדין העממיים בהודו שעליהם אכתוב כאן. שלא כמו בית-הדין העממי שבצרפת שאיתו התחלתי, אין ב-IPT שאיפה להידמות לבית-דין פורמאלי של המדינה. בעצם, ה-IPT לא מוביל משפט אלא מעין שימוע ציבורי פומבי, שמטרתו לחקור עובדות שלמערכת המשפט של המדינה אין עניין לחקור בצורה מעמיקה והוגנת. כך, על-פי אתר האינטרנט של בית-הדין, הוא עובד.

שימוע בבית הדין העממי בעמק נרמדה, הודו

ה-IPT הוא רשת המקשרת בין 500 שופטים בדימוס, עורכי-דין ומשפטנים, פעילים פוליטים ועמותות. הרשת הזו מקושרת באמצעות שני משרדים, אחד במומביי ואחד בניו-דלהי. ה-IPT לא יוזם משפטים, אלא מגיב לפניות מהנפגעים עצמם. כלומר, האזרחים, התובעים, הם אלה שיוזמים את הפניה ל-IPT, שאז מתחיל לפעול.

כשה-IPT מקבל פניה כזו, פונה מזכירות בין-הדין לאנשים החברים ברשת שלה ומרכיבה מתוכם צוות בדיקה. הצוות הזה מורכב תמיד משופט בדימוס שעומד בראשו, ובנוסף לו בהרכב, צוות של מומחים, בדרך כלל בין שניים לארבעה. אחרי שגובש, נוסע הצוות למקום שבו חיה הקהילה התובעת דין-עממי. שם מתרחש גם האירוע המרכזי של בית-הדין הוא השימוע הציבורי. במקום פומבי ופתוח לכל מוזמנים הנפגעים והנפגעות להעיד ולספר מעל במה על הפגיעה, ועל תביעתם. מעל במה זו ניתנת גם אפשרות לנתבעים – נציגי המדינה או החברה המסחרית – לדבר בעד עצמם. במקרים ההודיים, ממה שהתרשמתי, הם לא באים.

כשמסתיים השימוע והסיור של הצוות החוקר, הם כותבים מסמך מפורט, ובו סוקרים את הפגיעות השונות באוכלוסייה ומצביעים על הגופים האחראיים על הפגיעות. המסמך הזה גם כולל תמיד דרישות, המלצות, וכיווני פעולה לשינוי המצב. את המסמך הזה מפרסמים באמצעי התקשורת, בדרך כלל באמצעות מסיבת עתונאים, ואת המסמך שולחים גם לצדדים הפוגעים, למשרדי ממשלה רלוונטים, וכמובן לקהילות עצמן.

לפני שאעבור הלאה, הרי הערת-סייג: צריך לזכור שהמחקר האינטרנטי מוגבל. ה-IPT מציג את עצמו באתר באופן המיטבי, ואני מספר לכם מתוך מה שהוא מספר על עצמו. אין לי מושג עד כמה ה-IPT אפקטיבי, מה הפעולה שלו באמת עושה, ומה חושבים עליו האנשים שהביאו את המקרים שלהם בפניו, ושאת ענייניהם היה אמור לפתור. כך גם ביחס לשאר ההתארגנוית שאסקור כאן.

בית-הדין העממי השני בהודו שעליו קראתי הוא לא בית-דין קבוע, כמו ה-IPT, אלא יוזמה נקודתית של התארגנות בשם National Solidarity Forum, בתרגום ישיר, הפורום לסולידריות לאומית. הפורום לסולידריות לאומית הוקם אחרי סדרה של ארועים אלימים של הינדים נגד נוצרים, שכללו רצח, אונס, ביזה וגירוש באזור בהודו שאת שמו בעברית לא הצלחתי למצוא, Kandhamal שמו. אקרא לו כאן קנדהאמאל.

על פי אתר האינטרנט של הפורום לסולידריות לאומית, תוצאות הארועים האלימים של קנדהאמאל היו, מלבד כמובן הפגיעה בגוף ונפש ורכוש, גם אי-אמון בסיסי במשטרה ובמערכת המשפט ההודית. המשטרה ומערכת המשפט, כך מספר האתר, ערכו חקירות על נסיבות האלימות כלאחר-יד ובחוסר רצינות, ושוטרים איימו על קורבנות האלימות והעדים. הפורום לסולידריות לאומית הוקם ככלי להפעלת לחץ על ממשלת הודו ועל שלטונות מקומיים במדינה, שיפעלו כדי להקטין מתחים בין הקבוצות האתניות והדתיות השונות במדינה, ויפעלו למען סולידריות ביניהן ונגד הפרדה. אחת הפעולות שיזם הפורום הזה, בעקבות אי-האמון במערכת המשפט ובמשטרה, היה בית-דין עממי בעניין המהומות האלימות בקנדהאמאל.

את המטרות של בית-הדין הזה, כפי שאלה מופיעות באתר של היוזמה, אפשר לחלק לשלוש: גילוי של עובדות (מה הן השפעות קצרות-הטווח וארוכות-הטווח של הארועים האלימים בקאנדהאמאל; אילו גופים, ארגונים, קבוצות, ופרטים היו מעורבים באלימות; התפקיד שמילאו המשטרה והשלטון המקומי שאפשרו את האלימות לפני שפרצה, במהלכה ובעקבותיה; הקשיים שבפניהם עומדים אלה ששרדו את ההתקפות). המלצות לעתיד (מה הם הצעדים שיש לנקוט כדי להשיב את האזור לרגיעה ולבנות מחדש אמון בין הצדדים, לעשות צדק עם הנפגעים והתוקפים, ולמנוע מהאלימות לפרוץ שוב). פרסום וקידום של הממצאים וההמלצות (דרך מסיבת עתונאים; אמצעי תקשורת שונים; לובי; קידום של חקיקה).

בבית-הדין העממי הזה היה חבר-מושבעים שכלל 13 אנשים. חלקם שופטים, חלקם עיתונאים, אנשי צבא במיל, עורכי-דין וגם במאי בוליווד אחד. הוא נמשך שלושה ימים, במהלך אוגוסט 2010. היו בו דברי פתיחה, שישה מושבים (שהתפרסו משך שלושה ימים) ובסוף, מסקנות, דברי סיכום והמלצות, ומסיבת עיתונאים. כל מושב התרכז בנושאים מסוימים. אחד המושבים התמקד במשטרה, בשלטונות ובמערכת המשפט. מושב אחר בסוגיות של פיצויי-דיור, שיקום והגירה בעקבות האלימות. מושב נוסף התמקד בילדים ובחינוך. אחר בסוגיות מגדריות ואלימות נגד נשים במהלך המהומות האלימות. מי שרוצה, יכול לקרוא את סדר-היום של בית הדין העממי, באנגלית, כאן.

להעמיד לדין את הקונצרנים עצמם

באתר האינטרנט של בית-הדין העממי הבא שאליו אני רוצה לעבור, אני לא יכול לקרוא, כי הוא כתוב בספרדית. מדובר ב"Enlazando Alternativas", בעברית: "מקשרים אלטרנטיבות", קואליציה דרום-אמריקאית המקשרת בין פעילויות שונות ביבשת שעל הראש שלה יושבת אמריקה הצפונית. על ההתארגנות ועל בית-הדין העממי שההתארגנות הקימה אני קורא וכותב כאן מתוך כתבה באנגלית של סוכנות ידיעות עצמאית, אלטרנטיבית לסוכנויות הגדולות, ששמה IPS.  בידיעה ראשית שפורסמה שם במרץ, דווח על מחקר לפיו תעשיית הנשק-הגרעיני העולמית ממומנת על-ידי יותר מ-300 בנקים, קרנות-פנסיה, חברות ביטוח, ומנהלי-נכסים. לא צריך לאיים במלחמה על איראן. בכל מקרה, האתר הזה פרסם ידיעה על בית-דין עממי שהוקם בפרו על ידי "Enlazando Alternativas". מי שקורא/ת ספרדית ורוצה לעזור בהרחבת היריעה, מוזמנ/ת.

בית-הדין העממי שעליו אני קורא התכנס זו הפעם השלישית בלימה, פרו, לשפוט 20 קונצרנים אירופאים, שעוסקים בבנקאות, מכרות ונפט, על הפרת זכויות אדם באמריקה הלטינית, בהיעדר הגנה ממשלתית עליהם.

כמו גם במקרה הצרפתי שאיתו התחלתי, אנשים רבים מהקהילות שהתנגדו לפעולות של החברות האירופאיות על אדמתם הועמדו לדין בבתי-דין פורמאליים במדינות שונות בדרום-אמריקה, ששפטו כך את המקומיים שנלחמו על אדמתם והגנו על האינטרסים של הקונצרניים הבינלאומיים. בית-הדין העממי שהקימו בפרו, ביקש להפוך את הגלגל הזה ולהעמיד לדין את הקונצרנים עצמם. בית-הדין העממי הזה התנהל לפי חוקי המדינה בפרו. המארגנים של בית-הדין העממי אמרו, שאם יימצאו החברות אשמות, יגיש בית-הדין העממי תביעה נגד החברות למערכת המשפט הפורמאלית במדינה. אני מניח שהרעיון מאחורי סוג כזה של פעולה הוא לאתגר את מערכת המשפט של המדינה, בכך שמראים לה שעל פי חוקי המדינה עצמה, אפשר למצוא את הנאשמים אשמים, ואז להעביר את הכדור לידיה, לראות אם תמצא את אותם נאשמים, באותם מקרים, חפים-מפשע. לא עקבתי אחרי ההתפתחות הזו, אם אכן הגישו תביעות מתוך בית-הדין העממי לבתי המשפט של פרו. מתוך הכתבה נראה שאחד האפקטים החזקים והמחזקים של ההתכנסות של בית-הדין הזה הוא הבמה שבית-הדין העממי היה עבור חקלאים באזורי ספר שונים לעמוד על הבמה, להשמיע את קולם ולהעיד את העדויות שבתי-המשפט של המדינה עד אז עשו הכל כדי להשתיק, נגד חברות הענק שהורסות את בתיהם ומחייתם.

מילה על מגבלות שפה. גם ערבית אני לא דובר מספיק טוב כדי לחפש באינטרנט ולקרוא על בתי-דין עממיים. חלק חשוב מהעולם שממנו היינו יכולים ללמוד עוד האפשרויות שגלומות בבתי-דין עממיים לא נמצא בסקירה הזו. גם כאן אשמח לעזרה ממי שקורא/ת ערבית ורוצה לחפש ולכתוב כדי שנוכל להרחיב את היריעה של הסקירה הקצרה שלי.

בית-הדין העממי שהתמקד בפרו היה אמנם יוזמה של הקואליציה שעליה כתבתי, אבל היה קשור לבית-דין עממי בינלאומי שהוקם באיטליה בשנת 1979, שמו Permanent People’s Tribunal, בית-דין עממי קבוע. אולי מוזר לחשוב על בית-דין בינלאומי כעל בית-דין עממי, כי לא ברור, איזה עם בדיוק יכול לייצג בית-דין רב-לאומי. נראה לי שהמילה "עממי" בבתי-דין עממיים לא קשורה להשתייכות לעם זה או אחר, אלא להיותם של בתי-הדין האלה שייכים לבני-האדם. אלו בתי-דין שאין מאחוריהם מדינה או מדינות, שאינם מגובים בסמכות משפטית רשמית או באמצעים כלשהם להפעלת סנקציות או כוח. בתי-הדין העממיים הם עממיים בהיותם מוסד אזרחי, שאותו מארגנים ומקימים בני-אדם, שפועלים כאזרחים ובני-אדם.

בית הדין העממי הקבוע

ה-Permanent People’s Tribunal, בית-הדין העממי הקבוע, ערך עד היום 36 משפטים עממיים במקומות רבים בעולם, בהם בתי המשפט של המדינה ובתי-דין בינלאומיים נכשלו מלטפל. הוא עוסק בעיקר בעניינים בינלאומיים, כמו למשל זה שאותו כבר הזכרתי, הניצול של חברות ענק אירופאיות את תושבי מדינות דרום-אמריקה והמשאבים הטבעיים שבאדמתם. בית-הדין הזה פועל בעיקר על פי הקרונותיו של החוק הבינלאומי. השופטים בו הם אנשים ממדינות רבות בעולם, והם נשות ואנשי משפט בעיקר, אבל אולי גם אחרים, אני לא בטוח, כי רוב העמודים באתר של בית-הדין העממי הקבוע הם באיטלקית. אם מישהו קורא את השפה הזו ורוצה להרחיב מעט אני אשמח. האתר שלהם כאן. בין חבר השופטות בבית-הדין הזה נמצאת גם המשפטנית הישראלית פליציה לאנגר, אם נרצה נוכל אולי לבקש ממנה להשתתף, או לשמוע עוד. אני חושב שפונים אליהם, והם באים. אבל אני לא בטוח, צריך אם רוצים לדעת עוד על זה לדבר עם פליציה לאנגר, או לבקש עזרה מדוברת איטלקית.

חבר השופטים של ה-PPT. צילום: transnationalinstitute

בית-הדין העממי הקבוע נוסד, למעשה, כהמשך של בית-דין עממי בינלאומי אחר. שמו הרשמי של בית-הדין העממי הזה הוא The International War Crimes Tribunal, בית-הדין לפשעי-מלחמה, אבל הוא מוכר יותר בשם Russell Tribunal, על שם הפילוסוף ברראנד ראסל, שיזם את הקמתו. למרות שבשמו באנגלית מופיעה המילה "Tribunal", בית-דין, בחרו המתרגמים לעברית להפוך תוך כדי מעשה התרגום את המוסד הזה מבית-דין לועדה, ולכנות אותו "ועדת ראסל". אני לא אזרום עם זה ואקרא לו ראסל טריבונל. בית-הדין העממי הבינלאומי הזה נוסד בשנת 1966, במטרה להסב תשומת לב ציבורית, אמריקאית בעיקר אך גם בינלאומית, לפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שביצעה ארצות-הברית וצבאה נגד העם הוויטנאמי במהלך המלחמה בוייטנאם.

לא אכנס כאן לתאור מופלג של הטריבונל הזה, המון המון נכתב עליו, אני קצת מתעייף, וגם בספק עד כמה נוכל באמת להפיק ידע שימושי מהאופן שבו התנהל בית-הדין הזה. מבצע יקר מאוד, בינלאומי כאמור, עם המון משתתפים מאוד מפורסמים. חלקם היו פעילי זכויות אדם ומשפטנים, חלקם פילוסופים, סופרים וכולי. מה שנראה לי חשוב לנו לדעת בנוגע לבית-הדין הזה הוא, שגם בבית-הדין הזה, נועד בית-הדין להשמיע את קולם של נפגעים, שיחסי כוח של תקשורת ופוליטיקה בדרך כלל מונעים מהם להשמע במרחב הציבורי, ולענות, להכריע, לפסוק באופן פומבי בעניין טענות לפשעים, שאין בית-דין רשמי שיוכל או ירצה לפסוק לגביהם. הראסל טריבונל לעניין וייטנאם נפגש לשתי ישיבות, אחת בשטוקהולם שבשבדיה, והשניה בקופנהאגן, דנמרק. אותו הפורמאט הופעל בהמשך כדי לשפוט בענייני ההפיכה הצבאית בצ'ילה, הפלישה האמריקאית לעיראק, והכיבוש הישראלי את שטחי הגדה-המערבית ורצועת-עזה, טרינובל ראסל בעניין פלסטין. אתר הטריבונל בעניין זה קיים גם בעברית, אפשר לקרוא עליו כאן.

בנוסף לשני בתי-הדין העממים הבינלאומיים האלה, שמתפקדים כבתי-דין קבועים, הוקמו לא מעט בתי-דין עממיים בינלאומיים חד-פעמיים, כדי לשפוט בעניין מקרה אחד, כמו למשל בית-הדין הבינלאומי של הנשים בעניין עבדות-המין בצבא יפן, שהוקם כדי לשפוט את יפן ואת צבאה באשמה שהפכו נשים בטריטוריות אותן כבש צבא יפן לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה, לשפחות מין. מאמר, באנגלית, על בין-הדין הזה אפשר לקרוא כאן.

סיכום?

אוקיי. אז בית-דין עממי הוא כלי להבאה למרכז הבמה ותשומת הלב הציבורית של קולות וסוגיות שמערכי כוחות אינטרסנטים בין גופים כלכליים חזקים, זרועות המדינה השונות, ואמצעי תקשורת מרכזיים, מנסים לדחוק ולהשתיק. בית-דין עממי הוא אמצעי שבו העם – והכוונה ב"עם" היא בני-האדם, ובמקרה הישראלי, בני-האדם החיים תחת המשטר הישראלי, כל הנתינים למרותו של המשטר הישראלי, אזרחים ישראלים, פלסטינים שאינם אזרחים, מהגרי-עבודה, פליטים – אמצעי שבו העם מחזיר לעצמו את הזכות לקבוע מה צודק ומה לא צודק, מה חוקי ומה לא חוקי, ומפקיע מהמדינה והזרועות שלה את הבלעדיות לקבוע את הקביעות האלה. בית-הדין העממי יכול להדמות מאוד לבית-משפט רשמי של המדינה, או לחרוג ממנו, או לקחת ממנו חלקים וחלקים אחרים לעזוב. המרכיבים שקיימים בכל בתי-הדין העממיים שעליהם קראתי וסקרתי כאן הוא העדויות של הנפגעים, שהופכים תובעים, ובכל מחזירים לעצמם את הכח ואת השליטה בחייהם. זה הכרחי, והכרחי שיהיה המרכיב המרכזי בכל משפט כזה.

זהבה גרינפלד עם אישור המסירה של הזימון לבית הדין העממי שהוגש למנכ"ל עמידר, יעקב ברוש. צילום: איתמר פרחי

בכל בית-דין עממי יש שופטים או חבר מושבעים, בין אחד לבין עשרים. מלבד עדים ושופטים יש בבתי-הדין גם עדים-מומחים. אנשי מקצוע בעניין שבו בית-הדין עוסק. ויש קהל. כי בית-דין עממי הוא גם עניין של שמיעה, ושל הופעה, שבה מופיעים על במה מה שהמון כוחות מנסים בכל הכח לדחוק אל מאחורי-קלעים כדי שלא נוכל לראות.

אני מקווה שהסקירה הקצרה הזו עוזרת להבין יותר מה זה בית-דין עממי ומה אפשר לעשות באמצעותו. גם אני למדתי תוך כדי כתיבה. אני מקווה שנוכל להשתמש בדברים האלה כבסיס להקמה של בית-דין עממי בישראל, להסתמך על הדברים האלה אבל גם לבנות אותו מתאים לנו ולמקום שבו אנחנו חיים.

הערב נכריז על הקמת בית הדין העממי בישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מרים איתנה מכמל

    גדול!!! לפני כמה שנים העליתי על דיסק את העדות שלי, שאספתי כשנכנסתי למערכת המשפט לפרוט זכויות אדם אזרח וצרכן\צרחן ויצאתי נטולת הזכות הבסיסית להגנה עצמית!
    והנה זה בא!!!!!!!!!!!

  2. סיקו הולצברג

    בשנת 2006 תבע אותי ואת בעלי (נכה צהל בדרגת 100% עו"ד –
    משה ווינברג .
    הוא ניסה לגבות שכר טירחה עבור כספים שלטענתו היינו חייבים לו .
    ידוע לו שהחברה שבבעלות בעלי היא זו שחייבת את הכספים .

    התיק הגיע לפסק דין ,כי החלטות לא הגיעו אלינו בטעות של מזכירות בית המשפט .
    נאלצנו לערער על פסק דין -בהעדר יצוג

    אושר לנו לחזור לדיון בבית משפט השלום.
    שילמנו את מלוא החוב בתיק -על סמך החלטת בית המשפט ,וכתנאי לעיכוב הכליכים .

    שילמנו את מלוא החובות בתיק המעוכב .וביקשנו מבית המשפט שיבטל את ההליכים .
    התשובה מתעכבת כבר חודשיים .
    בהוצל"פ לא מסכימים לקבל החלטה למרות שיש הוראות מפורשות לבית במשפט .

    ואנחנו ממשיכים לשלם כ10000 ש"ח לחודש ,לתיק שעדין לא התחיל להתנהל ,
    אין לנו כסף לשלם משכנתא ,אנחנו לא יכולים לבקש חקרת יכולת ,כי התיקים מעוכבים .

    וחוסר הצדק זועק לשמיים ,ואין מי שיעזור -כולל עו"ד מצידי

  3. סיקו הולצברג

    בשנת 2004 הסכמנו עם סונול ,שהיא תפעיל את תחנת הדלק שלנו ,שבעלי קיבל בזכות שיקומית -מאחר שהוא נכה צהל בדרגת 100%

    כנראה שבשנת 2006 פתחה סונולו בשטח התחנה חנות נוחות -המגדילה את רווחיה בעשרות אלפי שקלים לחודש .

    כשטעננו שאנחנו זכאים להשתתפות בריווחי החנות ,הם ענו לנו תשובות מופרכות

    פניתי לעירית ערד ,ומסתבר ששם נתנו להם רשיון שלא על פי הנהלים ,ובלי להודיע לנו .
    על סמך העובדה שיש היתר בתכנון לפתוח מזנון בתחנה ,והתעלמו מכך שלשם פתיחת החנות הם שברו קירות באופן9 נרחב .

    אחרי שביררנו בעיריה ,מסתבר שהעיריה אפילו לא דרשה מהם להגיש היתר בניה ,כשהם התבקשו להגיש היתר בניה (מה שנודע לי במקרה)
    הם הגישו אותו בלי לציין שבעל הקר3קע הינו אבשלום הולצברג

    ושוב נודע לי במקרה שהגישו היתר בניה .

    בדרישות וועדת התיכנון של העיריה ,נדרשה חתימת בעל הקרקע ,אז הם פנו למינהל שיחתום על במקומינו .

    הזהרתי את המינהל שלא יחתום בטעות ,אז ההיתר יושב לא חתום בעירה ,כי המינהל סירב לחתום עליו .

    וככה סונול ממשיכה לא לשם ,ועושה בכספים שלנו עוד רווחים על גבינו .

    לאחרונה פניתי למינהל שיתן את דעתו ,ועדין לא התץקבלה תשובה