מאורות הניאון לאור השמש

"איך לא ראינו את זה בא? טוב, אי אפשר לפגוע בפעילות. שהמתנדבים ילכו לעבוד, את המשכורות אפשר לדחות בחודש. כולנו באותה מהפכה, לא? ועוד חודש ועוד חודש ושנה" – מתוך עדות בעילום שם מהפרויקט "עבודת גילוי", העוסק ביחסי עבודה
מתי שמואלוף ותהל פרוש

היום בשעה שמונה בערב במרכז עינב (על גג בניין גן העיר בתל אביב) תוצג "עבודת גילוי" בתערוכת הסיום של "עיר שדה". "עבודת גילוי" (פרי יצירתם של החתומים מעלה) היא פרויקט מורכב וממושך שנוצר מתוך צורך ממשי ודחוף להוציא לאור השמש את מה שנעשה תחת לאורות הניאון במקום הנקרא "עבודה", לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם, לאוורר את המושג עובדת ועובד, ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה. "עבודת גילוי" כללה שלושה חלקים: איסוף עדויות של יחסי עבודה, מיצג ואנתולוגיה.

המיצג – שבו ניתן יהיה להשתתף היום – כולל זירה משרדית ניידת שניתנת לתזוזה והעברה קלה ממקום למקום במרחב העירוני, ומספקת אולטרה עבודה בעידן שבו המהיר והזמני הם צו השעה. בשונה מדוכני מכירה ברחוב שמציעים סחורה תמורת כסף, בזירה של עבודת גילוי אנחנו מציעים עבודה תמורת כסף. העובדות והעובדים יחתמו על חוזה העסקה שבו מוסדרים יחסיהם עם עבודת גילוי בתמורה לשכר מינימום של 22.04 לשעה, ויקלידו עדויות על יחסי עבודה שנאספו ונכתבו בכתב יד. לאחר מכן, יתבקשו לכתוב על נייר עדות משלהם ולייצר עבודה נוספת לבאות ולבאים אחריהם. במקום יוקרן סרט קצר של עדויות עובדים ותחולק האנתולוגיה "עבודת גילוי".

צילום: skittledog, cc by-nc-nd

***

עמותה אחת אבל לא יחידה / עדות בעילום שם

התלהבות

הצורך הזה לשנות את העולם, לעשות בו טוב. לא לחכות לעתיד כי יש מי שנשרף כאן ועכשיו. לרוץ קדימה למצוא פתרונות, לרתום א/נשים מתנדבים, נדבנים.

הצלחה

הצלחה היא סקסית. הילדים עולים למעלה, בני שנת השירות לומדים, גדלים, מועצמים. רואים אותם הופכים לאנשי עקרונות ואנשי חינוך מיומנים ויצירתיים. מסלול חייהם לא יהיה כשהיה. מייסדי העמותה, ילדים בעצמם הופכים מבוקשים, מרואיינים, מחוזרים. עם ההצלחה בא עוד כסף ומגיעות עוד קריאות – צריכים אתכם כאן, בואו להציל ילדים שם. אז הולכים.

שגיאות של להט ועיוורון

העירייה פתחה את שעריה לפנינו, אבל התקציב? לא מספיק. "אנחנו בעיקרון דורשים שתביאו matching". טוב, ניקח הלוואה. ועוד אחת. גיוס הכסף הולך מצוין, למה לא? ועוד אחת. האסיפה הכללית לא מאשרת? אז נכניס כמה א/נשי שלומנו ונעביר את ההחלטה. הילדים הרי לא יחכו, מדינת ישראל לא סופרת אותם והחיים משאירים עליהם צלקות עמוקות יותר ויותר.

משבר כלכלי

איך לא ראינו את זה בא? טוב, אי אפשר לפגוע בפעילות. שהמתנדבים ילכו לעבוד, את המשכורות אפשר לדחות בחודש. כולנו מתנדבים באותה מהפכה, לא? ועוד חודש ועוד חודש ושנה. לפעמים בעלי הבית של הקומונות באים לצעוק על המתנדבים כי לא שולם שכר דירה. לפעמים בעלי הבית של העובדים באים אליהם ומאיימים לזרוק אותם. חושך, אין חשמל, יובש, אין מים, ריק במקרר שואב הכל פנימה. אבל הילדים. מה יהיה איתם? משרד החינוך? נותן את תקציב 2008 באמצע 2009, אולי, אם יהיה אישור מנהל תקין. איך יהיה אישור מנהל תקין אם מעבירים תקציב בשוטף + 400? משרד הרווחה? "אתם משלמים משכורות גבוהות מדי (4,500 ברוטו לעובד רגיל, 6,200 לעובד עם תואר שני, 10,000 כולל הרכב לדרג ניהולי) – לא תקבלו תמיכה". נבקש מההורים, נבקש מהתורמים, התעייפו? היתה שנה קשה בבורסה? לא רוצים לתת לתקורה (תקורה – שם כל כך קר בשביל משרד, שירות ובשביל עובדים שנקרעים)? יש גם שוק אחר. אפרפר משהו.

סוחבים

שנה ועוד שנה ועוד שנה. עוול קטן שהולך ותופח ושדים גדולים שעומדים להתפרץ. הרי בסוף זה חייב לבוא.

מחליפים

מחליפים מנכ"ל, מחליפים ועד מנהל, עובדים מתחלפים, מתאגדים, נפרדים (ועד במקום כל כך קטן? חבל להרוס סתם את יחסי העבודה, בואו לדבר איתי כשאתם צריכים – המנכ"ל). מחליפים דירות, מחליפים חברת טלפונים, מחליפים בנק, מחליפים משרד, מתחמקים: יו"ר מהמלווים, ועד מנהל ממנכ"ל, מנכ"ל מעובדים, עובדים מבעלי בתים, מספקים, ממתנדבים.

נושרים

אנחנו מעטים, אבל ננצח. נמשוך עוד קצת, עוד קצת יאוש וקושי בשביל להציל את העמותה, את החזון, את השליחות. הרי הוועד המנהל ביקש יפה (ולא העביר כסף למשכורות) הרי המנכ"ל מאמין ומשכנע (אבל אף פעם לא מספר את כל האמת), הרי גם ככה אני בהריון. קונה עוד קצת דלק על חשבוני (שומרת קבלות, מצחיק לא?) עוד קצת בעל בית כועס, עוד קצת צעקות של הורים, עוד קצת בכי בשקט בצד. עוד קצת, עוד קצת. רק שהילדים בבתי הספר לא ירגישו. גם ככה ההורים עדיין מכים אותם או מזניחים אותם או שאינם יכולים לתמוך בהם. אין להם מישהו אחר חוץ מאיתנו. שלושים עובדים, עשרים עובדים, שנים-עשר, אחד-עשר, עשר. הגברים עוזבים ראשונים.

הטלפון

על שקט, כל הזמן. 20,30,40 שיחות שלא נענו – חניכים, הורים, ספקים, בעלי בית. אם היו 48 שעות ביממה אולי הייתי יכולה לחזור ולדבר עם כולם. ככה לפחות אני יכולה לבחור אל מי לחזור. מי שיש לי תשובה חלקית לפחות בשבילו. מי שלא ממש יצעק עלי. כולם צריכים תמיכה או מטרה לשחרר אליה את הקצף שעולה ולוחץ ומתפרץ.

קטיעה

איבדתי את הילד. חודש תשיעי. זה כנראה לא קשור. אולי כן? גוף ונפש גוף ונפש. לא יודעת, לא אדע, לא רוצה לחשוב על זה. בבית החולים הטלפון הפסיק לצלצל. לא נעים להם. איזו הקלה.

קצת אחר כך

דמי לידה – מופחתים. "אין הוכחה בבנק שאכן המשכורת שלך היתה בגובה המצויין בתלוש".

אין לאן לחזור אחרי חופשת הלידה

אף אחד לא מפרק את העמותה, היא פשוט התאיינה ולנו חייבים שנה של משכורות. התאגדנו (העובדים) ושכרנו עורך דין. ביקשנו מהוועד המנהל – טייקונים לפחות בחלקם – לפחות תממנו את התביעה שעולה 100,000. הציעו לנו 30,000 (750 לכל עובד) בתנאי שנחתום שלא נתבע אותם אישית.

סירבנו. לפחות שיפחדו קצת ב-750 שקלים לעובד.

עברה שנה, העמותה פורקה על ידי העובדים, איש מנציגי העמותה לא התייצב בבית המשפט להתנגד. קיבלנו את הכסף מהביטוח הלאומי, לא מהמעסיק או מהוועד המנהל. ככה זה כשארגונים מתפרקים. לפחות הביטוח הלאומי נותן תמיכה. גם היא מוגבלת, גם היא רק אם גייסת את הכוחות ללכת למשפט (ותודה לחבר שלמד עריכת דין תוך כדי עבודה איתנו – לא היינו פה בלעדיו). קיבלתי את הכסף – שכר עבודה קשה והוצאות (מזל ששמרתי קבלות) ומיד שילמתי 10% לעורך הדין. הוועד המנהל? עדיין עושים מליונים (אולי קצת פחות). הרמת מסך? אין לנו כוח, יש חיים, יש עבודה אחרת. כולנו צעירים, מסתכלים קדימה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נוחי

    יישר כוח לכל השמואלופים,
    שמאל 2012 זה קודם כל יחסי עבודה.
    אח"כ יוקר מחיה,
    בסוף סכסוכי שכנים.
    ביחד לא נפסיק לשיר.