string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

על המורשת הפמיניסטית של הל"ה

נשים רבות מקבוצות מיעוט מעורבות באמצעות ארגון הל"ה בעבודה קהילתית, וזוכות לתבוע מחדש את קולותיהן הפוליטיים ולהיכנס לספירה הציבורית. על יצירת הסימביוזה בין מאבק אתנו-מעמדי לבין פמיניזם, לקראת אירוע לזכרה של תקוה לוי
ורד אופנהיימר

תקוה לוי ז"ל נולדה לפני 52 שנה באשקלון, בת למשפחה ממוצא עיראקי ממעמד הפועלים. בכיתה ח' אותרה לפרויקט לקידום תלמידים מחוננים טעוני טיפוח (כלומר, מזרחים), היחידה מבית ספרה, ונשלחה לחיי פנימייה בבית הספר היוקרתי בויאר בירושלים. היא למדה לתואר ראשון בפילוסופיה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולתואר שני בספרות עברית. לאחר האוניברסיטה יצאה "ישר לשטח" כהגדרתה, ונטלה חלק במגוון רחב של פרויקטים פוליטיים. מפעל חייה היה ארגון הל"ה, ארגון שטח הפועל למען שוויון זכויות בחינוך לילדים מקבוצות מיעוט בישראל. הארגון עוסק במתן ייעוץ פרטני למשפחות, ובעבודה עם קבוצות הורים, הנרתמות לניהול מאבקים משותפים בתחום החינוך.

תקוה לוי. תחת הנהגתה של הגדיר הל"ה מחדש את מאבקן של נשים מקבוצות מיעוט בישראל במונחים של מאבק פמיניסטי. צילום: הל"ה

במשך 25 שנות ניהולו שקדה לוי לסייע לילד אחר ילד, לילדה אחר ילדה, מתוך אמונה בלתי מעורערת בזכותם של ילדים באשר הם לחינוך איכותי ושוויוני. אולם עבודת התזה שלי, "מעברה על הדשא"1, התמקדה דווקא במימד אחר של המאבק של לוי והל"ה לצדק חברתי: המסורת הממושכת של פעילות פמיניסטית המזוהה עם הל"ה, ותרומתה למאבק הנשים בישראל. השאלה המתבקשת היא מה להל"ה, ארגון מעורב מבחינה מגדרית העוסק בחינוך, ולפמיניזם?

התשובה מצויה בשילוב של גורמים. ראשית, תחת שרביטה של תקוה לוי הייתה הנהגת הארגון, ועודנה במידה רבה, נשית ופמיניסטית. שנית, נשים מהוות את מרבית הפונות לארגון, זאת על רקע החלוקה הממוגדרת של העבודה במשפחה, הממנה אמהות לאחראיות הראשיות לגידול ילדים ולחינוכם. מחקר הראה כי חלוקה זו בולטת אף יותר במשפחות עניות וממעמד הפועלים (Finkle 19972), המהוות באופן טבעי את קהל היעד המרכזי של הל"ה בשל המתאם החיובי בין מיעוטים לעוני. על רקע זה, שיטות העבודה ותוכניות הכשרת ההורים למעורבות בעשייה הפדגוגית שפותחו בהל"ה מהוות כלי רב עוצמה לא רק להנגשת חינוך איכותי לילדים רבים יותר, אלא גם להתפתחותן האישית של אמהות רבות.

לעתים קרובות פונות אמהות אלו להל"ה כאשר בנותיהן ובניהן מנותבים לכיתות של חינוך מיוחד או מקצועי, שאינן מובילות לתעודת בגרות. כמו במדינות אחרות, ילדים ובני נוער מקבוצות מיעוט מוחלשות מיוצגים באופן שיטתי בייצור יתר בחינוך מיוחד בישראל, וזוכים לפחות הזדמנויות לחינוך איכותי. הל"ה מסייע לנשים לפתח הערכה ביקורתית של המערכת, ומספק להן ידע משפטי חיוני. הנשים גם מועצמות לקחת חלק בקבוצות ההורים של הארגון, ולהשתתף בפעילויות לפיתוח קהילותיהן. הן מנהלות מאבקים משפטיים וציבוריים בשטח החינוך, נבחרות לוועדי הורים כיתתיים ומוסדיים, מכהנות בוועדות פדגוגיות, והופכות כתובת עבור הורים אחרים. רבות מתרגמות את הניסיון, הידע, והכישורים שרכשו לתחומים אחרים בחייהן, ורותמות אותן לשיפור השכלתן ומצבן התעסוקתי. הן הופכות מקור לתמיכה, ודמויות חיוביות לחיקוי עבור נערות ונשים במשפחותיהן ובקהילותיהן.

בניגוד לתפיסות פמיניסטיות מוקדמות, אשר ראו את השיח הפמיניסטי ואת שיח האמהות כמנוגדים, תיאוריה פמיניסטית עכשווית מכירה בפוליטיקת-נגד של אמהות, ובפוטנציאל המעצים והחתרני שלה. פמיניזם הגל השלישי גם פיתח הבנה לגבי החשיבות של ארגונים בלתי ממשלתיים ועבודה קהילתית לסוכנות הפוליטית של נשים ולהתנגדותן הקולקטיבית. לדוגמא, חנה הרצוג (Herzog 2008) טוענת כי […] נשים משתמשות באמהותן בשטח הפוליטי בכדי להטיל ספק בחלוקה הבינארית של פרטי לעומת ציבורי. לפי פרספקטיבה אלטרנטיבית זו, ניתן להיות אם ולדבר מתוך הספירה הפרטית, ובמקביל לאחוז בלגיטימציה לדבר – ממקום זה – בזירה הפוליטית (עמ' 275 [תרגום שלי – ו.א.]3).

היא גם טוענת כי לאור ה"אנ-ג'י-או-איזציה" הגוברת של החברה האזרחית, ארגונים בלתי-ממשלתיים עשויים להפוך לאתרים שבהם נשים יכולות לפתח את תודעתן הפוליטית ולהתאחד לשם הגנה על זכויותיהן. הדבר נכון במיוחד לארגונים "אשר מטרותיהם מוגדרות במונחים של שינוי חברתי" (עמ' 276) – כגון הל"ה. פטרישיה היל קולינס (Collins 20064) טוענת כי עבודה קהילתית עשויה לסייע לנשים שנדחקו לשולי החברה לפתח זהות המאפשרת להתמודד עם "אפליה מרובבת" (Crenshaw1989, 19915), כלומר עם צורות מורכבות של אפליה, הנובעות מההצטלבות בין מגדר לבין צירים אחרים של אי שוויון, כגון מעמד, אתניות ו"גזע". דבר זה, בתורו, מאפשר פעולה קולקטיבית המכוונת לשינוי מוסדות חברתיים מרכזיים. עבור נשים רבות מעוטות הכנסה מקבוצות מיעוט, עבודה קהילתית ועבודה למען ילדים היא נקודת מוצא פוליטית, המסייעת להן לתבוע מחדש את קולותיהן הפוליטיים, ולהיכנס לספירה הציבורית.

בראיון מ-1991 הסבירה תקוה לוי:

הנשים במרבית המקרים מרגישות שהן לא הגשימו את עצמן, את השאיפות שלהן. הן יודעות שהן היו מסוגלות להרבה יותר ממה שהן עושות אילו רק ניתנה להן ההזדמנות […]. הן יודעות שאם היה מתאפשר להן ללמוד הן לא היו עובדות במפעל […] או בניקיון […] והן מנסות לפעול כדי להציל את הילדים והילדות שלהן מגורל דומה.

[…] כשהאשה מנצחת בהתמודדות זו והופכת להיות שותפה מלאה במאבק למען חינוך טוב יותר במקום מגוריה, קל לה הרבה יותר לפרוץ את שאר המסגרות שהגברים מסגרו אותה בתוכן.

[…] לאשה הפעילה בצוותא עם נשים אחרות, הרבה יותר קל. הנשים מגלות מהר מאוד שיש להן הרבה מן המשותף בבעיות שהן נאלצות להתמודד עמן. הן מתייעצות ביניהן, תומכות אחת בשנייה ומתלכדות סביב מכנה משותף הרבה יותר רחב מבעיות החינוך בקהילתן (עמ' 19).

באמצעות ההדרכה של הל"ה והאינטראקציה הקבוצתית מקבלות הנשים אפשרות לשיפור ביטחונן העצמי וכישורי המנהיגות שלהן. הן משתפות פעולה עם נשים במצבים דומים, ומעלות את סוגיות המגדר שלהן בהצטלבויות של מעמד, אתניות, "גזע" ולאומיות, המעצבות את חייהן. מעמדה אקטיביסטית זו, של פמיניזם המעוגן באמהות ובקהילה, "התפור" לפי הצרכים של נשים מוחלשות, השתתפה קבוצה של פעילות הל"ה בכללן תקוה לוי, נגה דגן בוזגלו, מירה אליעזר, שרה בן אור, חני בן דיין, רחל יחזקל ואביטל מוזס בארגון הכנסים הפמיניסטיים הארציים השמיני, התשיעי והעשירי במספר, שנערכו בישראל בשנים 1992-1994.

בכך התחולל מפגש דרמטי בין שני זרמים בפמיניזם בישראל: מצד אחד, הזירה הפמיניסטית המרכזית, ומצד שני, זרם חדש של פמיניזם אתנו-מעמדי, אשר נולד מתוך עבודת השטח של הל"ה. הזירה המרכזית, בפועל – מרחב רבגוני של ארגונים פמיניסטיים – פעלה רבות למען קידום זכויותיהן של נשים בישראל, ולשלומן של נשים בסיכון, כגון נשים מוכות. אך, בעיקר למן שנות ה-80, לבש השיח הפמיניסטי הדומיננטי צביון ליברלי, כזה התובע שוויון הזדמנויות לנשים בעיקר במונחים של תעסוקה, שכר והשתתפות בחיים הציבוריים, הרלוונטיים במיוחד לנשים מהשכבות המשכילות והמבוססות.

שיח זה אותגר עוד בראשית שנות ה-90 על ידי פמיניסטיות מזרחיות כגון ויקי שירן ז"ל, אשר הציבו על סדר היום את הצרכים של נשים מקבוצות מיעוט, ודרשו הכרה בהבדל בין נשים ממיקומים סוציו-אקונומיים שונים. המאבק נחל הצלחה, כפי שהתבטא למשל בשינוי שיטת הייצוג בכנסים הפמיניסטיים הארציים. אולם, מעבר לסוגיות של ייצוג, השדה הפמיניסטי התקשה לקבל את ה-grassroots women של ארגון הל"ה – נשים לא משכילות, עניות וממעמד הפועלים, כשותפות. כתוצאה מכך, פרשו נשות הל"ה מהכנס הפמיניסטי הארצי העשירי ב-1994, ופנו לארגון הכנס הפמיניסטי-מזרחי הראשון בישראל.

כנס הנשים המזרחיות, תחת הכותרת "אנחנו כאן וזה שלנו", נערך ב-17-18 במאי, 1996 במלון החוף הירוק בנתניה. הפמיניזם המזרחי נולד, אם כן, על רקע דחיית נשות "השורש" של ארגון הל"ה מהזירה המרכזית. אולם, דווקא על רקע החוויה של הזירה המרכזית כפרויקט מצומצם, הגמוני-אתני, השאיפה הייתה לכונן את הפמיניזם המזרחי כאתר דמוקרטי רב-קולי, המפגיש ומאגד מיקומים חברתיים ופוליטיים מגוונים ומצטלבים. ככזה זימן אליו הכנס הפמיניסטי-מזרחי הראשון כ-400 משתתפות, רובן נציגות מפרויקטים מזרחיים, אתיופיים, וערבים – פלסטינים, ופרויקטים משותפים. הקבוצה המארגנת כללה נשים מזרחיות ואשכנזיות בהן תקוה לוי, נגה דגן בוזגלו, מירה אליעזר, תקוה הוניג-פרנס, אביטל מוזס חיים, דפנה ברעם, רונית חכם, נטע עמר, וורה קרקו, הנרייט דהאן כלב, עתליה יצחקי ואלה שוחט.

metsad sheni 4

גם כנס זה, כצפוי, לא היה חף מבעיות וממאבקים קשים ומורכבים, בין מזרחיות לאשכנזיות, ובין יהודיות לערביות. אך במסורת העבודה של הל"ה עם קבוצות הורים מגוונות, הוא יצר הזדמנות למפגש כן בין נשים ממיקומים שונים ועמדות פוליטיות מנוגדות, גשר המאפשר להתחיל לטוות סולידריות "מלמטה", באמצעות התמקדות בבעיות ובצרכים דומים. בכך התגלם החזון של תקוה לוי, לכונן את הפמיניזם המזרחי כקואליציה המושתתת על יסודות אוניברסאליים של שוויון, קבלה של שונות, מאבק בגזענות, וכבוד לזכויות האחר/ת. זאת, בניגוד מוחלט לתפיסה המתייגת את הפמיניזם המזרחי כסקטוריאלי.

תחת הנהגתה של תקוה לוי הגדיר הל"ה מחדש את מאבקן של נשים מקבוצות מיעוט בישראל במונחים של מאבק פמיניסטי. יצירת הסימביוזה בין מאבק אתנו-מעמדי לבין פמיניזם קירבה אל הפמיניזם נשים שאחרת לא היו מעורבות בו. במקביל, המחויבות הבלתי מתפשרת של לוי ושותפותיה לדרך ל"שורש", לשטח אתגרה את השיח הפמיניסטי הליברלי הדומיננטי. היא הרחיבה את גבולותיו סביב סוגיות של גזע, מעמד, אתניות, מיניות ולאום, וערערה את טבעה האליטיסטי של הפוליטיקה שלו. בכך סייע ארגון הל"ה לכוון את הפמיניזם בישראל לעבר רגישות גבוהה יותר כלפי קבוצות מיעוט, וקידם את התובנה, הרלוונטית מתמיד בימים אלו, כי החוזק של המאבק אינו מגיע מקריאה לאחידות, אלא מהמאמץ לאתר בעיות וצרכים משותפים, תוך הכלה של מגוון רחב של מיקומים חברתיים וקולות ביקורתיים.

ערב לזכרה של תקוה לוי ייערך ביום שני 10 בספטמבר בסינמטק תל אביב בשעה 19:00

הכותבת היא דוקטורנטית בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן, וחברת ועד בהל״ה

—————————————————————————

1 "'מעברה על הדשא': מיקומים פוליטיים מצטלבים במאבק להשתתפות שוויונית בזירה הפמיניסטית בשנות ה-90", בהנחיית פרופ' חנה הרצוג וד"ר נסים מזרחי, הוגשה בפברואר, 2011 לפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון ה. גורדון, אוניברסיטת תל אביב.

2 Valiente, Celia. 2003.  "Mobilizing for recognition and redistribution on behalf of others? The case of mothers against drugs in Spain". Pp. 239-259 in Recognition and Social Movements, edited by B. Hobson. Cambridge: Cambridge University Press.

3 Herzog, Hanna. 2008. "Re/visioning the Women's Movement in Israel". Citizenship Studies 12(3): 265-282.

4 Collins, Patricia Hill. 2006. From Black Power to Hip Hop: Racism, Nationalism and Feminism. Philadelphia: Temple University Press.

5 Crenshaw, Kimberlé. 1989. "Demarginalizing the Intersection of Race and Sex: A Black Feminist Critique of Antidiscrimination Doctrine, Feminist Theory and Antiracist Politics". University of Chicago Legal Forum, 139-67.).

––– 1991. "Mapping the Margins: Intersectionality, Identity Politics, and Violence against Women of Color". Stanford Law Review, 43(6): 1241–1299.).

6 שגב, עמירה. 1994. "צבע הפמיניזם" הארץ מיום 20.6.94.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. צבי

    למדתי המון מן המאמר. תודה. אני מקווה לשמוע בקרוב על הערב שהיה אתמול.
    צבי בן-דור

  2. ורד

    בשבילי הערב היה בעיקר עצוב, אבל גם אפשרות לחלוק את הצער עם הרבים שאהבו והעריכו אותה, כל אחד/ת בדרכו/ה ומהמקום שלו/ה… הרבה דרכים והרבה מקומות

  3. רביב

    הערה קטנה על המעבר לבויאר.
    חבל לי כי בסוגרים רשמת (כלומר, מזרחים).
    בתור בוגר פנימיית בויאר שאותר גם לקידום תלמידים טעוני טיפוח ישנם לא מעט מאותרים או מאותרות ממוצא אשכנזי ואגב גם אני נשלחתי כיחיד מבית הספר שלי.
    השיוך האוטומטי למילה טעון טיפוח למזרחי הינו שגוי מיסודו.

    1. ורד

      תודה, לא ידעתי את זה.