string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה יש ללמוד מאימהות מפלצות?

ספרה של תמר הגר "בכוונה תחילה" הוא פיסה אמיצה של כתיבה פמיניסטית, המתעקשת לראות בנשים העניות והפושעות אדם וסובייקט. היא מניחה שרצח ילדים בידי אם ענייה כמו גם דבקות של אם בקריירה אקדמית הם תוצרים של בחירה אישית ותולדה של כוחות חברתיים
מירי רוזמרין

דימוי האם בתרבות המערבית הוא דימוי של נתינה ללא אינטרס, טבע מזין, גן עדן אבוד, שיש לנטוש אותו ולהתגעגע אליו. אימהות בימינו, לפחות זו של המעמד הבינוני, נתפסת כעבודה יומיומית של טיפוח ושיכלול המכוונת למימוש הפוטנציאל של הילדים להיות אנשים מאושרים/ מצליחים. בהתאם להגדרה הזו, אימהות שרוצחות את ילדיהן הן השלילה הגמורה: פושעות, מטורפות, מפלצות. מה יש ללמוד מהן?

משפחה נורמטיבית, אם רוצחת, זעקו כותרות העיתון. הסיקור התקשורתי של רצח ילדים בידי אימהותיהם לא מנסה לראות במעשה הזה סימפטום חברתי או ביטוי למצב אנושי

מאז סימון דה בובואר ואדריאן ריץ' שנתנו ביטוי לאופן שבו היות אם והיות אדם לא הולכים תמיד יד ביד, יותר נשים הרשו לעצמן לדבר על המורכבות של תפקיד האימהות, המחירים שלו וגם הרגעים הייחודים של קרבה ועונג שהוא מאפשר. נשים היום מרשות לעצמן לבטא את הצדדים הפחות קוסמים של האימהות, את הכעס ותחושות אובדן העצמיות; את העול וחוסר הוודאות. ויחד עם כל זאת, אלימות כלפי ילדים ובעיקר אלימות קשה ורצח ילדים הם טאבו. הסיקור התקשורתי של רצח ילדים בידי אימהותיהם לא מנסה לראות במעשה הזה סימפטום חברתי או ביטוי למצב אנושי, אלא יוצר גבול בלתי עביר בין ההיא המשוגעת והמפלצת לבין ה"אנחנו" – הקולקטיב של האימהות הטובות.

הספר של תמר הגר "בכוונה תחילה" מעז לחטט בטאבו הזה ולעשות זאת בצורה אמיצה ומורכבת. הספר בנוי כסיפורן של ארבע נשים – שתי נשים אנגליות עניות מהמאה ה-19 שרצחו את ילדיהן ונשפטו על כך, ושתי נשים בנות זמננו, חוקרות באקדמיה – הכותבת ועוד חוקרת מדומיינת, שנושא המחקר שלהן הוא  הנשים הרוצחות. סיפוריהן של ארבע הנשים שלובים זה בזה ומאירים זה את זה. לכאורה, מה הקשר בין נשים עניות ובורות שכבר בגיל 8 החלו לעבוד כמשרתות וגורלן נחרץ למחסור ולפגיעות, לבין נשים בנות המעמד הבינוני-גבוה  שהן עצמאיות מבחינה כלכלית, משכילות ומצוידות בבעלים מתקדמים?

האופן שבו הגר כורכת את הסיפורים לא מאפשר התחמקות. אז, כמו היום, נשים נתבעות לשלם מחיר כבד על עצם היותן אימהות. אז הילדים היו עול כלכלי וסכנה אמיתית ליכולת של האם לשרוד בעולם הזה, אבל גם היום, ובעולם התחרותי של האקדמיה בפרט, ובשוק העבודה בכלל, ילדים מהווים עול שמחירו לפעמים ויתור על מסלול תחרותי. "קנס האימהות" שמשלמות אימהות בשכר ובקידום הוא תופעה מתועדת במחקר.

הגר מציגה את שתי האפשרויות הפרושות בפני נשים היום. החוקרת שבחרה שלא לנסוע לשלושה חודשים לחו"ל לצרכי מחקר, וכנראה לא תעשה קריירה מטאורית באוניברסיטה, וזו שבחרה לנסוע, כפי שנדרש מאנשי אקדמיה, השאירה את בתה עם בעלה התומך וחזרה למשפחה שלא יכולה לסלוח לה על שהיא לא ממלאת את משבצת "האם הטובה"- זו שנמצאת שם. המחיר שמשלמות שתי הנשים מבהיר שגם בימינו, השילוב בין אימהות לקריירה איננו ממש אפשרי. בכל מקרה נשים נאלצות "לבחור" באחד התחומים כמרכזי ומשלמות מחיר כבד על כל אחת מהאפשרויות.

המחקר של הגר הוא פעולה פוליטית עזה. הגר יוצאת לחקור את הנשים הנעלמות והשוליות ביותר, ומשחזרת את סיפוריהן מתיקי החקירה, פסקי דין, עדויות ובאמצעות קולן המגומגם של נשים אחרות – מיילדות, שכנות וקרובות משפחה. את מה שלא מספקים המסמכים, ממלאת הגר והדמות החוקרת באמצעות הדמיון והאמפתיה. בכך חוצה הגר שתי תהומות עמוקות. התהום הראשונה היא בין העובדתי למדומיין, והשנייה היא בין מחקר מבוסס עובדות לדיבור רגשי-אישי. השימוש בנרטיב אישי, בדמיון וביכולות אמפתיות מכתיב כמובן את צורת הטקסט: בדיון או מחקר, אישי או כללי.

הטקסט של הגר מסרב לשאוב ממבני הסמכות המקובלים של ידע אקדמי. בכך הוא מסתכן והולך אל מחוץ למה שרוב ההיסטוריונים יקבלו כמחקר אקדמי. עדיין אין שום סובלנות במסגרת כתיבה אקדמית מיינסטרימית לשימוש בחוויה האישית של החוקרת וביכולות ההזדהות ככלי לשחזור הפערים בחייהן של מושאים היסטוריים. היסק רציונלי והכללות "אובייקטיביות" הם עדין תו הכשרות לכל ידע, ואלו עדיין מובנים כניגודו של האישי והרגשי. מעמדו של הדמיון המושכל כחלק ממחקר אנוש עוד יותר. הרי תווית הידע שלו שואפים מדעי האדם עוסק בקיים, במציאות ובעובדות. הגר חוברת לעמדות ביקורתיות, פמיניסטיות ואחרות, שכפרו בתרומה שיש למודל הידע המדעי הזה למדעי הרוח והאדם. המחקר שלה מדגים את החשיבות של מחקר שעושה שימוש באישי, ואולי יותר מכך, באנושי כמכלול. האנושי של החוקרת והאנושי של אותן נשים נחקרות.

תמר הגר. מעזה לחטט בצורה אמיצה ומורכבת בטאבו של רצח ילדים בידי אמותיהם. צילום: ניר נון נוה

התרומה של הספר הן ביחס למחקר קיים והן במעשה הפוליטי שהוא עושה חשובה מאד גם בהקשר הפמיניסטי. הספר עצמו הוא פיסה אמיצה של כתיבה פמיניסטית לא רק בגלל העיסוק האמפטי בנשים שהיו בשוליים, ואפילו לא רק משום שהיא מעזה להציג צורות חדשות של ידע שלא מבוססות על הדרת הפרטי, האישי, הרגשי – הנחשבים כמובן לנשיים. הגר מתעקשת לראות בנשים העניות והפושעות אדם וסובייקט. היא מניחה שלמרות שאלו נשים לא מלומדות שעשו דבר נורא, המעשה הזה הוא חלק מהשאיפה שלהן לחיים טובים, חלק ממשבר רגשי, אימה ופגיעות שמכוננים את חיי כולנו.

יחד עם זאת, השחזור המדוקדק והאמפטי של חיי הנשים הנחקרות לא מתיימר להיכנס לגמרי לנעליהן. קולה של החוקרת, כמו גם של המספרת, איננו פולשני; הרצון להבין ולהכיר לא כובש ומבטל את המרכיב הנעלם שאולי אפשר לקרוא לו בחירה ואולי כנסיון מוסרי לא להתיימר להבין מישהו (אפילו את עצמי) עד הסוף. ההתמקדות בנשים בודדות והדמויות המלאות והחיות שמציגה הגר מאפשרת ללכת מעבר לשיפוט של מעשי האימהות הרוצחות או הבחירות המקצועיות של האימהות החוקרות. הפאזל העדין והמורכב משקף בו זמנית את מרכיב הבחירה ואת היעדר האפשרות לבחירה נקייה אל מול הגורמים החברתיים והכלכלים שמצרים את טווח הבחירה והופכים כל ברירה לגרועה.

המחויבות הזו לאמפטיה וריבוי האפשרויות מסייעת להגר להימנע מאחד הבורות הקשים של כל ביקורת פמיניסטית. תיאור הנשים מבהיר עד כמה לא ניתן לומר באופן פסקני האם הנשים – אז ובימינו – הן קורבנות או בוחרות. למעשה, התיאורים המורכבים והרגישים מדגימים כיצד מעשה, בין אם של אישה נואשת שזורקת את ילדה לבאר או של חוקרת שמחליטה לנסוע לח"ול לכמה חודשים, הוא בו זמנית תוצר של בחירה אישית וגם תולדה של כוחות חברתיים.

התיאור של הגר את עמדות האימהות השונות לא מותיר ספק כי אימהות מעוצבת על ידי תנאים כלכלים, היסטוריים ונורמטיביים, אבל תובנה זו לא מייתרת את ההתייצבות של החוקרת הכותבת לנוכח האחריות האישית לבחירותיה ולהשפעה שיש לבחירות שלה. בסופו של דבר, הגר לא מצביעה על אשמות או על אימהות טובות ואימהות רעות. במקום שיפוט היא מציגה תהליך של ביקורת עצמי וספק. מסקנות זהירות שלא מתיימרות להנחות אימהות אחרות, אלא מציגות את ריבוי הקולות שמעצבים בחירה אחת של אישה אחת לחיות עם האחריות הגדולה, לפעמים הבלתי נסבלת, שגלומה באימהות.

תמר הגר

בכוונה תחילה

הוצאת דביר, 2012

495 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חוה ברונפלד-שטיין

    מדוייק

  2. אילנה הרסטון

    למען גילוי נאות לא קראתי את ספרה של הגר ותגובתי מתייחסת רק לביקורתה החיובית של רוזמרין.
    אני לא מכירה גרסה של הפמיניזם שעושה קונטקסטואליזציה לרצח של ילדים. נכון הוא, שנשים הרוצחות את ילדיהן (ואין הכוונה לתינוקות מיד לאחר הלידה) נמצאות במצב נפשי מעורער כגון דיכאון פסיכוטי, ושלדיכאון נשי יש מרכיב סוציולוגי ואקזיסטציאליסטי – ולראיה נשים (במדינות מפותחות) סובלות מדיכאון בשיעור כפול מזה שגברים.
    אך ההכרה בעול חרב הפיפיות הזו הקרויה אימהות, אין בה כדי להשוות בין נשים המתמודדות עם איזון חיי מקצוע ועבודה והמודל החברתי (הבורגני והבלתי אפשרי) של אימהות לבין רצח.
    למעשה, לשים בקנה אחד מעשה של לקיחת חיים מתוך מצוקה נפשית עם ההתמודדות היומיומית עם הסתירות הפנימיות של אמהות הוא כשלעצמו הפנמה של אופנויות החשיבה לפיהן אישה שאינה מקריבה את כל ישותה לילדיה כמוה כרוצחת בזעיר אנפין.

  3. תמר הגר

    שלום אילנה ורוני
    ההקשר האוטומטי בין רצח לבין פסיכוזה נוצר באמצע המאה ה-19 וכפי שמוכיחים משפטים, דוחות אשפוז וכו' הוא לא היה תמיד נכון. אבל הוא התבסס יפה מאוד בתודעה הבורגנית ואחר כך בתודעות של מעמדות אחרים, יחד עם הפיכת השיח הפסיכולוגי לשיח המולך בתפיסת העולם שלנו (ראי נתוחה המבריק של אווה אילוז). הנתוח בספר הוא הרבה יותר מורכב מדכאון קשה, הוא מתבונן בפרטי החיים של הנשים האלה כדי לראות מה ביחסי הכוח, במציאות החברתית כלכלית, בנסיבות החיים האישיות גרם למעשי הרצח. להחליט שזו פסיכוזה, דכאון קליני במקרים כאלה זה להחליט על עיוורון. אין רע בעיוורון מדי פעם, אבל הספר הוא פרויקט על מאבק נגד עוורון במקומות קשים. אני חושבת באמת שלפני שאת דנה השוואה לחובה מראש אולי שווה שתלמדי אותה. אני אישית גיליתי שאני מפענחת את הנשים עליהן כתבתי יותר טוב כשאני חושבת על יחסי הכוח שבהם אני חיה, על קונפליקטים שנובעים מכך בחיים האישיים שלי. זה עזר לי להבין אותן, והן עזרו לי להבין את החיים שלי, למרות שהן מתות יותר מ-130 שנה ולמרות שהן ממעמד אחד, מתרבות אחרת ולמרות שהן רצחו את ילדיהן ואני חווה אמהות נורמטיבית. אני לא מאמינה בדיכוטומיות. אני מאמינה ברצפים אנושיים. רצח ילדים כמו שמראה לנו ההיסטוריה הוא אחת ההתנהגויות האנושיות. מי שביצע אותן אלה בני אדם, אמהות. לרוב אמהות. אז אפשר להגיד כמו שאת מנסה להגיד הן משוגעות ולכן הן לא רלבנטיות לחיים שלנו במעמד הבורגני בישראל, ואפשר לנסות להגדיר בקושי ותוך גמגומים (הספר מלא גמגומים) מה בכל זאת במה שהם עשו, חוו מלמד אותי משהו על החיים שאותם אני חיה, על ההקשרים, על מאבקי הכוח, על מיתוס האמהות, על…באיזה אופן גורלן כנשים דומה-שונה לגורל שלי. זאת רק הצעה כמובן.

  4. מורן

    אחלה תגובה, שוכנעתי!

  5. נגה

    הייתי אמא בקיבוץ בלינה המשותפת. (הבנות שלי כבר בעצמן אמהות) ובמובנים אחדים זה היה קל יותר ובמובנים אחרים זה היה קשה יותר. לא קראתי את הספר. אקרא אותו כדי להבין גם את הבנות שלי שחשוב להן להיות אמהות וגם דברים אחרים. ובוודאי יאפשר הבנה של מה שאני הייתי ואני עכשיו. יישר כוח לתמר הגר.
    בהקשר אחר: בתרבות שלנו ה"מנהג" לקרוא לאנשים שרוצחים אנשים: שוליים, עשבים שוטים, טרוריסטים וכד' היא גם דרך להרחיק את הציבור מלעשות שלום ולהבין את האחר.