בחירות דז'ה-וו

תחושה קשה של דז'ה-וו פוקדת אותי מאז ההכרזה על בחירות, מעין מיקס משונה בין בחירות 99', 2006 ו-2009. מה שבטוח, אין זכר לסדר היום שהציבה המחאה החברתית. לב גרינברג על ההכרח לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של "רק לא"
לב גרינברג

הקריאות "רק לא ביבי" שהחלו להישמע לאחרונה מזכירות לי את בחירות 1999. לצערי אני גם זוכר מה בא אחר כך. ניצחון של ברק על ביבי בעימות ראש בראש, שהבטיח ממשלה של כו-ווולם, כנגד תחושת המיאוס מהפלגנות של ביבי. אבל מיד החלה האכזבה. במקום ממשלה של כולם, ההמונים בכיכר קראו "רק לא ש"ס" ואת המפלגות הערביות הוא כלל לא הזמין למו"מ למרות שקיבל 95% מקולות הערבים. ברק הקים "ממשלת אחדות" עם המפד"ל, ישראל בעלייה, ש"ס, אגודת ישראל, והשאיר בחוץ את עם אחד של עמיר פרץ, הבחירה הדמוקרטית של רומן ברונפמן, ואת חד"ש, בל"ד ורע"מ – בברכת השותפות מ"המרכז-שמאל", העבודה, מרצ ומפלגת המרכז. זו הייתה הממשלה הגרועה מאז רצח רבין, ממשלת "האחדות" פילגה את העם הרבה יותר עמוק מביבי, חיסלה את תהליך ההידברות עם הפלסטינים, והובילה לעימות אלים שגרם לאובדן האמונה במו"מ ופשרה, והולידה את המנטרה "אין עם מי לדבר".

בבחירות 2006 אני נזכר בגלל סדר היום החברתי-כלכלי. אז תקפו את "הקפיטליזם החזירי" של שר האוצר נתניהו, והבטיחו לסגת חד-צדדית מהגדה המערבית (כי כזכור "אין עם מי לדבר"). אלה הבחירות של מנהיג חברתי-מזרחי במפלגת העבודה, ומפלגת הפנסיונרים, והקמת קואליציית "מרכז-שמאל חברתית" בשותפות עם החרדים, שוב "בלי ביבי והערבים". זאת הממשלה היחידה שרשמה "לזכותה" שתי מלחמות עם אלפי הרוגים, שזכו לתמיכה פוליטית מקיר לקיר (היות ו"אין עם מי לדבר" אלה הוגדרו, כמו האינתיפאדה השנייה, כמלחמות "אין ברירה").

תעמולת בחירות 2006. צילום: TLVshac, cc by-nc

ועכשיו לדז'ה-וו בחירות 2009, בחירות בהן מנצח "גוש הימין" מסיבות דמוגרפיות. אלה היו בחירות ללא סדר יום, לא חברתי-כלכלי, לא שלום, מלאות רמזים גזענים ושבטיים, בהם כל אחד מצביע לשבט שלו. אלה היו בחירות רוויות הסתה ושנאה, שהולידו את הממשלה האנטי-דמוקרטית ביותר שהייתה בישראל: קואליציה של "גוש הימין" עם לגיטימציה מ"שמאל" על ידי מפלגת העבודה שעוקפת את מפלגת המרכז המסרבת להשתתף בממשלה עם חרדים. השידוך של העבודה בושל מאחורי הקלעים על ידי האיש החזק במפלגה, יו"ר ההסתדרות עופר עיני, והביא להתפוררותה מבפנים לשלוש קבוצות: 4 "מורדים", 4 "המגורשים" לאופוזיציה ו-5 ה"עצמאים" שפוטי ברק. מישהו יכול להבטיח שיחימוביץ לא תחזור על האותו תרגיל אחרי בחירות 2013? הרי היא תמכה אז בממשלת נתניהו. הצהרותיה כעת, לא להתחייב עם מי תשב אחרי הבחירות, מחשידה אותה מאוד.

בינינו, משלושת הסיוטים הללו לא ברור לי איזה יותר גרוע, למרות שאני כמובן יודע שההיסטוריה לא חוזרת, וקרוב לוודאי שיהיה תסריט חדש. השאלה היא האם וכיצד התת-מודע הקולקטיבי שהתפרץ בקיץ 2011 יכול להשפיע על בחירות חורף 2013? הרי הבחירות נראות כרגע כסיוט שנועד לדכא את חלומות 2011. האומנם?

אומרים שהמחאה שינתה את השיח ואת התודעה, אבל בינתיים זה לא ניכר. השיח החדש לא היה רק סדר יום חברתי-כלכלי, זה כבר היה ב-2006. שיח המחאה היה חברתי וכלכלי, אבל גם הכיל את כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית, גם אם לא כולם הצטרפו להפגנות, ודרש צדק חברתי, צדק חלוקתי, הנותן מקום לכולם כאזרחים שווים. היו כמובן מתחים בין מרכז ופריפריה, בין מעמד בינוני לנמוך, בין מזרחים לאשכנזים ובין יהודים לערבים, אבל זה היה דווקא כי כולם הבינו שדרישת "העם דורש צדק חברתי" כוללת גם אותם. היה גם מתח בין האגף הצרכני, שרוצה לשפר את השוק החופשי, לבין האגף הסוציאל-דמוקרטי או סוציאליסטי שדורש כי המדינה תאזן את אי-השוויון שיוצרת כלכלת השוק. כל אלה מחלוקות לגיטימיות היכולות לפרנס מספר מפלגות ומערכת בחירות דמוקרטית לא דכאנית, אבל לעת כתיבת מאמר זה אין מפלגה אחת כזו, למרות שלדעתי יכלו להיות שתיים או שלוש ולכפות שיח אחר לגמרי.

בבחירות שהייתי רוצה לראות אין דיכוי של חלומות המחאה, אלא ביטוי שלהם. לשם כך לא מספיק סדר יום חברתי-כלכלי: חייבים לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של "רק לא", "שמאל-ימין", "אנטי-חרדי", "אנטי-ערבי" וכדומה. כדי לשנות את המציאות באופן רדיקאלי חייבים לשבור את ההבניה של גושי "השמאל-מרכז" מול "ימין" שהוא שבטי ו"דמוגרפי" ולכן תוצאותיו ידועות מראש. חייבים ליצור קואליציה חדשה, דמוקרטית, לעומת הקואליציה האנטי-דמוקרטית הנוכחית. הייתי רוצה קואליציה שתבטא את עמדת רוב הציבור בעד צדק חלוקתי, אבל גם את רצון רוב העם לקיים את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", שיכול להכיל את השונה. וגם (למה לא, אם כבר חולמים), קואליציה דמוקרטית שתבטא את כמיהת הרוב לשלום ותשתחרר מהמנטרה של "אין פרטנר".

בקואליציית החלומות שלי ישותפו גם מפלגות המייצגות חרדים וערבים, היא תשנה את סדר העדיפויות לטובת השקעה בחינוך, בדיור ובבריאות בתוך גבולות הארץ, ותפתח בהידברות עם הפלסטינים על חיים משותפים בשלום. אופס, שוב דז'ה-וו, בחירות 1992.

הכותב הוא מחבר הספר "שלום מדומיין שיח מלחמה, כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר בביוף

    כאחד האנשים המוערכים בעיניי, בחדות מחשבתם ובראייתם המושכלת את מורכבותה ודקויותיה של החברה בישראל, אני קצת תמה על דבריך, ששיח המחאה החברתית הכיל את "כל את כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית, גם אם לא כולם הצטרפו להפגנות". אפילו אם דבריך נסמכים על השיח הדקלרטיבי של מנהיגי ופעילי אותה מחאה אשכנזית שבעה, מדושנת ואנמית, הרי שמבחינה ממשית המזרחים הדירו את רגליהם מהפגנות אלה, כי מלכתחילה הם לא ראו, ובצדק, שום מכנה משותף בינם לבין דפני ליף ושותפיה.השמאל הדקלרטיבי הזה היה ריק מתוכן בעיני המזרחים והמזרחיות.

    לעומת זאת, אני בהחלט שותף לחששותיך מפני שלי יחימוביץ'. הדברים שאני שומע עליה מאנשים שהיו עד לא מכבר בסביבתה הקרובה, מבשרים את הולדתה של גולדה מאיר של המילניום השלישי. מדכא מאד.

    משאלות לבך באשר לדברים שלא היית רוצה לראות בבחירות המתרגשות עלינו הן בבחינת חזון אחרית הימים. ועד אז, נצטרך למצוא תשובות יעילות לפוליטיקה השבטית שנכפית עלינו מכיוונה של ההגמוניה האשכנזית…בכל מקרה, לי אין למי להצביע.

    1. לב גרינברג

      שלום מאיר, תודה על השבחים. גם לי, אם הבנת נכון, אין בינתיים למי להצביע. לגבי המחלוקת, אין שאלה שבשביעה הסודית לא היו אנשי פריפריה, אבל היא פתחה הזדמנות להרבה קבוצות בפריפריה להצטרף. גם בירושלים צמחה המעברה, ובגוש דן הלא נחמדים, וגוש הפריפריה, ועוד. עצם הדיבור על העם אפשר לקבוצות שונות להגיד אנחנו העם. עצם המושג העם נמחק בפוליטיקה השבטית, וזה מה שקורה בבחירות אלה.

  2. אדם קלר

    אני לא נמנה על מעריצי שלי יחימוביץ, אבל אני ממש לא חושב שהיא תיכנס לממשלת נתניהו אחרי הבחירות. המשימה הראשונה של הממשלה שתקום אחרי הבחירות תהיה להעביר את תקציב המדינה. שלי יחימוביץ לא יכולה להרשות לעצמה לתמוך בתקציב של קיצוצים וגזרות. זאת תהיה מבחינתה התאבדות פוליטית. ונתניהו לא ישנה את התקציב בצורה שתאפשר לה לתמוך בו – זה בניגוד לעקרונות הכי בסיסיים שלו. אולי תהיה אחרי הבחירות פגישת נימוסין קצרה בין נתניהו ליחימוביץ, אבל לא יצא ממנה שום דבר. מפלגת העבודה הולכת לאופוזיציה.

    1. חובב ינאי

      עם ביבי. עם העבודה, עד התפצלותו של ברק למפלגת העצמאות. למה שהיא לא תעשה זאת שוב? המפלגה היחידה ממפלגות השמאל הלא ערביות שדובקת באידיאולוגיה שלה היא מרצ. אפשר להתווכח על האידיאולוגיה, אבל כשאתה מצביע מרצ אתה יודע מה אתה מקבל.

    2. לב גרינברג

      אדם, אני לא יודע מה יהיה בעתיד, וגם לך לא הייתי מציע להתחייב בשם של יחימוביץ. מה שאנחנו כן יודעים הוא מה היה בעבר, ומה היא אומרת היום. היום היא לא מתחייבת לא להיות בקואליציה של נתניהו, ובעבר היא הצטרפה לקואליציה ביחד עם ברק, ובגדה בקבוצת הארבעה שלא תמכה בהצטרפות והעדיפה ללכת לאופוזיציה. מבחינתי זה החומר למחשבה

      1. דפנה

        שלי יחימוביץ "בגדה" בקבוצת הארבעה או הלכה עם האמת שלה. לוותר על כסא של כבוד מעור של צבי ולשבת באופוזיציה, זו בגידה??

        1. לב גרינברג

          דפנה, אינני יודע כיצד את מגדירה בגידה. אם העקרונות שלה הם לשבת בממשלה בכל מקרה, והיא תומכת במדיניות של נתניהו אז באמת זו לא בגידה. אבל זה לא מה שהיא הצהירה, ולא בגלל זה הכניס אותה עמיר פרץ לפוליטיקה, אלא בגלל שהוא חשב שהיא תדבוק בעקרונות עליהן דברה. היא איבדה במעשיה אמינות, ולכן קשה להאמין לה.

    3. דןש

      פוליטיקאי תמיד נשאר פוליטקאי ואין הצהרות טרום בחירות מצביעות על מעשים שלאחריהן. אני מאמין, שכיום זוהי עמדתה של שלי. אבל תוצאות הבחירות ו"מצב האומה", יקבעו את דרכה בהמשך.
      מה שחשוב, שלא לאפשר את המשך דרכה של הממשלה הנוכחית. גם אם ביבי ירכיב את הממשלה חייבים להעביר את נקודת הכובד לכוון רציונלי – אזרחי – חברתי.
      שלי באופוזיציה לא תוכל להביא לכך.

  3. נדב פרץ-וייסוידובסקי

    עם אחד כן נכנסו לקואליציית ברק ב-99, ושמוליק אביטל מונה לשר, אבל פרשו ממנה מהר מאוד (בגלל שברק לא עמד בהתחייבויות שלו כלפיהם)

  4. ערן

    תבחרו על פי הערכים שדיברתם עליהם, על פי ראיה ארוכת טווח, על פי אסטרטגיה וחזון ממשיים שדואגים גם לצדק חברתי וגם לצדק סביבתי ותפסיקו לדון באיש זה או אחר. תבחרו על פי ערכי מפלגה של שיוויון מגדרי ומגזרי, צדק חלוקתי ודאגה לדורות הבאים.
    תבחרו בתנועה הירוקה, באנשים שעושים.
    http://www.yeruka.org.il/

  5. נפתלי אור-נר

    הטענה כי אין למי להצביע אינה אלא ניסיון נואל מלחמוק מהכרעה ערכית ברורה. המחלוקות בין המפלגות ברורות למדי. אם אין לך, המתלבט, מספיק מידע לצורך הכרעה – צא ולמדנו. אם אתה חש קרוב לעמדות הימין בפניך מס' אפשרוןיות טובות. אם הנך קרוב לשמאל הציוני בפניך אך אפשרות אחת: מר"צ

    1. ברוך אורן

      זה קורה.
      שנים שאנחנו מחכות ומחכים לשינוי בשיטה. אומרים עלינו שאנחנו מתרחקים מפוליטיקה. אנחנו בסך הכל מתוסכלים ומיואשים מהמנגנון הישן – מנגנון שלא מקשיב ולא משפיע.

      אנחנו הולכים לשנות את זה.

      http://www.facebook.com/events/367141963370296/

      1. לב גרינברג

        היוזמה הזו נראית לי ברוח המחאה במובן החדשני, העממי והדמוקרטי. מאחל הצלחה

  6. אורן ארנון - חיפה

    אני מכיר בכך שהצבעה בבחירות היא תמיד בחירה באופציה הפחות גרועה מבחינה פוליטית, מבין המפלגות הקרובות ביותר לעמדה האידיאולוגית בה אני דוגל. לא נראה לי ריאלי לצפות שתהיה מפלגה שתענה על כל ציפיותיי, הן אידיאולוגית והן פוליטית (וגם פרסונלית).

    במהלך השנה האחרונה כתבתי במספר תגובות באתרי המחאה ובאתר העוקץ, שאני סבור שצריך להגדיר מחדש את השמאל בישראל, ולא לדבוק במסגרות הפוליטיות המסורתיות, וזאת כבר לקראת הבחירות הקרובות לכנסת ה- 19. אבל מכיוון שהדבר לא נעשה, עומדת בפני כרגע הברירה להכריע על הצבעה לאחת המפלגות הקיימות שמתמודדות בבחירות.

    מדוע אין זה נכון לטענתי לבחור שלא להצביע כלל? מפני שבשיטה הנהוגה בישראל, חישוב המנדטים נעשה עפ"י היחס בין הקולות שהצביעו בפועל, לבין כלל "הקולות הכשרים" – כולל מי שלא הצביע בכלל, מי ששם פתק ריק (לבן), או פתק פסול (למשל, כזה שכותבים עליו בעט או טוש). המשמעות בפועל היא שאין למעשה אופציה שלא להצביע: בישראל לא רק מי שמצביע משפיע, אלא במפורש גם מי שאינו מצביע משפיע על חלוקת המנדטים.

    עבור מי שתומך בעמדות אידיאולוגיות השייכות לכיוון השמאלי – בנושאי דמוקרטיה, חברה, מדיניות חוץ וביטחון, סביבה וכו' – עומדות שתי אופציות פוליטיות. אחת היא הצבעה, מסויגת ולא בלב שלם, לאחת המפלגות הקרובות לעמדתו, תוך ידיעה ברורה שלאחר שתיבחר היא עלולה לאכזב, חלקית או אפילו באופן קשה.

    האופציה השנייה, לא להצביע (או לשים בקלפי פתק ריק/פסול) פירושה אינה רק לגרוע מנדטים ממפלגות ברירות המחדל שאולי באות בחשבון, אלא להעניק מנדטים למפלגה שאתה משוכנע ובטוח שאינך רוצה שתיתחזק! אין אפשרות להישאר "ניטרלי".

    הבחירה אינה בין החלום (שאני נוצר בליבי ללא קשר להצבעה), לבין סיוט שאין לי חלק בו. הבחירה היא בין מצב שבו לפחות אולי המציאות לא תהיה כל כך נוראה, למצב שבו הימנעותי מהצבעה תגביר את הסיכון להחרפת מצב שאני מאוד מסתייג ממנו. ההכרעה לאיזה מבין המפלגות להצביע, צריכה להביא בחשבון גם את קיומם של "הסכמי העודפים", שנתונים להחלטתן של המפלגות עצמן. בסופו של דבר, צריך להכריע בהתאם לכיוון אידיאולוגי ולשיקול פוליטי, ולהצביע באופן שלפחות יש סיכוי (ואפילו קטן) שימתן את המגמות שניראות בעיני הבוחר כלא רצויות בעליל.

  7. נתן.

    באותה עצרת מפורסמת נכחתי כאשר כמה עשרות אנשים בסביבות 4 לפנות בוקר לקראת נאומו של ברק החלו לצעוק "רק לא ש"ס" ולא ידעתי שאני עד להתהוותו של אחד המיתוסים האפרו-מזרחיים הגדולים שנטחנו עד זרא באתרי השמאל למינהם כבר 13 שנה.

    ש"ס היא מפלגה גזענית (הרבבובדיה אמר שאסור לחלל שבת על מנת להציל חיים של גוי) ,שובינסטית, מושחתת(דרעי,בניזרי,פנחסי,יאיר לוי, המשך יבוא…,) אנטי חברתית ( התנגדה לחוק הדיור הציבורי), מגדילה פערים על ידי הפניית מזרחים למסגרות לימוד בהם ילמדו מקצועות מועילים כמו משגיחי כשרות וסופרי סת"ם והחשוב ביותר מבחינת האתר הזה שותפה מלאה ובכירה ב- 20 השנה האחרונות לריסוק החברה בישראל תוך שהיא מחזיקה בכמה תיקים יקרים מפז כמו תיק הפנים ותיק הרווחה, שאותם ניצלה בעיקר בשביל למנות מלכחי פינכה לג'ובים מכניסים כמו ראשי ועדות מחוזיות.