חברה    

הרחק ממטען הישראליות

יודפת גץ 25.10.12
כשאני מבקשת לפתוח לעצמי פתח לאפשרות של חיים מחוץ לגבולותיה הלא-מוגדרים אך הכל כך ברורים ומאיימים לכאורה של ישראל, אני מפנימה יותר מתמיד תחושה בסיסית שהיא כמעט מולדת: אף פעם לא הרגשתי באמת חלק. טור שלישי בסדרה "הפריפריה ואני"

בימים כאלה של אחרי החגים ולפני הבחירות, אני מבקשת לפתוח את הלב לרעיונות שנשמעים, אולי, זדוניים: מעבר לחיים מחוץ לגבולות ישראל.

נדמה כי בדרך שאימצה הציונות במשימה למצוא בית לאומי ליהודים, נשכחה מערכת חוקים שלמה שהייתה אמורה להיות לחלק בלתי נפרד מהרעיון הזה. כולנו, פחות או יותר, חיים בארעיות. גם מי שיש בידו את הממון לקנות או לבנות בית, כולם חיים בתחושה סמויה ומקננת של מצב ביניים, בין חוסר ביטחון משווע להיצמדות לקרקע. בגלל זה לא חוסכים, חיים על מינוסים וממשיכים להוציא יותר ממה שמרוויחים. וגם כמובן כי אין ברירה וכי רוב כספי השכר שלנו הולכים למיסים שלא חוזרים אלינו בצורה של תשתיות חיים בסיסיות.

שמחת תורה שחלף הוא חג המציין את קבלתו של ספר חוקים. חוקי יסוד פנימיים, שאמורים לשמור על בני האדם באשר הם, במעבר לחיי שיגרה. הוא מפרט את תפקידו של היחיד ואת האחריות שלנו כחברה כלפי הדברים הבסיסיים בחיים. כשאני מבקשת לפתוח לעצמי פתח לבדיקה מעמיקה לאפשרות של חיים מחוץ לגבולותיה הלא-מוגדרים אך הכל כך ברורים ומאיימים לכאורה של ישראל, אני מפנימה יותר מתמיד, הלכה למעשה, תחושה בסיסית שהיא כמעט מולדת: אף פעם לא הרגשתי באמת חלק. חלק מהמדינה, מסמליה, מהתרבות השלטת בה. וזה לא שהייתי צריכה לבקר באקדמיה בשביל זה, שם רק קיבלו תחושותיי אלה שם ופנים, הגדרות ומחקרים.

ישראל היא הפריפריה של העולם. בילדותי בגליל, רוב שנות חיי, ביליתי בתחושה שבמקום אחר, רחוק מכאן, יש משהו טוב יותר, אפשרות לחיים אחרים שאותם אני מפספסת. צורת חיים מלאה, שלעולם, כך חשבתי, לא אהיה שייכת אליה. אני רוצה לבחור לחיות במקום שבו יש בו גבולות ברורים, אך פתוחים. אני יכולה לעשות את הבחירה הזאת, למרות ואולי בגלל שעצם בואי לעולם ושל דורות לפניי ואחריי, הוא תולדה של הרעיון הציוני שבשמו נעשים כל כך הרבה דברים איומים, ושדפוסי הפעולה שלי היום ועקרונות המוסר שלי ניזונים גם מהמודעות לו ומהתנגדות אליו. ובאמת, עברו לא מעט שנים מאז שעזבתי את "שם" – בגליל הרחוק, שבו אנשים מחייכים פחות וחיים על פחות, לטובת לימודים והתפתחות אישית. מאז, כמו ב"משל המערה", אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על חזרה. אם אחזור אי פעם, זה לא יהיה כדי לחיות, מקסימום לשרוד. אבל גם ב"מרכז" מרבית התחושות לא השתנו. המשכתי לחשוב ולחפש, בראש בעיקר, מקום שפוי יותר לחיות בו. אמנם יכולתי להימצא יותר בחברת אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, אבל תחושת הזרות הבסיסית לא נעלמה מעולם.

את התחושה הזאת אני סוחבת עימי עכשיו למדינה אחרת. אומרים שאדם לוקח את עצמו לכל מקום ואם יש לו אופי חרא והוא סובל ומריר, הוא יסבול בכל מקום. יכול להיות שיש משהו באמירה הזו, ובכל זאת: אני לא יכולה שלא לחלוק את התחושה שבמקום שבו המרירות היא טבע שני, הוצאת קיטור היא תולדה ברורה של מציאות חיים ולא של בעיות אישיות; אפשר להניח שחיים ב"גולה" או חיים מחוץ לישראל, יתנו גם לאדם כמוני, עם חרדות קיום וחוש צדק מפותח מדי, מעט שקט ושלווה.

בישראל, כל יציאה מהבית או ניסיון לבוא במגע עם מוסדות המדינה, היא כמו מלחמה. בבנק עושקים אותך עם כספך שלך, מקום העבודה, אם יש כזה, הוא אחד הדברים הפחות בטוחים וכך גם השכר. זה לגבי היומיום, הכאילו שגרה. אפילו תחושת ביטחון בסיסית, למשל שילדה הולכת לבית ספר וחוזרת שמחה ורגועה, שלא לומר שלמה ובחתיכה אחת, לא ממש קיימת. מצב חירום תמידי – זוהי באמת החרדה המשפיעה והגדולה מכולן, לפחות בשבילי. במישור המעשי, אני לא רוצה שהמיסים שאני משלמת, ישירים ועקיפים על כל צעד ושעל, יממנו איזושהי מלחמה.

נכון, בישראל חלק מהשורשים שלי עצמי (ולא של סבות סבתותיי), המשפחה האהובה שלי וגם הרבה חברות וחברים יקרים. זו השפה שלי, חלק גדול מהאופי שספגתי, אבל אני מסרבת לראות בעצמי חלק ממנה: חלק ממדינה שרבים מאזרחיה ששים אלי קרב, תומכים באפרטהייד, חלק מתרבות שנאת האחר והגזענות. ישראל היא ארץ אוכלת יושביה, מדינה שלא נותנת גם למחאה החברתית הצודקת ביותר להתרומם ולפרוץ למודעות, בשם "האחווה" המזויפת ותחושות המצור והאיום שמבקשות למחוק הכול: כל שאיפה לחיים של קיום בכבוד.

בשהותי הנוכחית בעיר המוכרת לי, יחסית, בארץ זרה וקרה תרתי משמע, הצלחתי אפילו לקרוא ספר שלם, על אמיליה ומלח הארץ (של יוסי סוכרי, פילוסוף וסופר). שמעתי עליו מזמן, ועכשיו הגעתי לקרוא אותו כאילו במקרה, ומצאתי שם את עצמי. לקראת סוף הספר, כאשר הכותב מחליט לוותר על הרעיון לעזוב את המדינה ולהישאר בה למרות רצונה העז של סבתו, שכבר מתה, שיעשה כן, הוא כותב:

…הפנתי את זעמי כלפיי המדינה. שנאתי אותה עוד יותר מתמיד. השתוקקתי לנתץ את כל מוסדותיה על מסדרונותיהם וחדריהם הקטנים רוויי השררה. רציתי לראות את בסיסי הצבא שלה עורקים ממנה בזה אחר זה, מסרבים להגן עליה יותר בשם הקונצנזוס הכפוי. חלמתי בהקיץ כיצד אש התמיד שורפת את כל גיליונותיהם של עיתוניה החופשיים כביכול ומכלה עד תם את כל השקרים הכתובים בהם. ראיתי בעיני רוחי כיצד כל המסכים של מכשירי הטלוויזיה בישראל מתפוצצים ומשיבים לחיים את כל הצופים שגססו כתוצאה מהבהייה התמידית בהם. שנאתי את עצמי על שנשארתי בישראל. לא יכולתי לשאת את רפיסות הרוח שלי, שמנעה ממני להיחלץ ממנה…"

בישראל, שבה כל כך קל ומותר לשנוא, רבים היו רוצים לראות איך ה"סמולנים האלה" עוזבים את ישראל, "חוזרים לאירופה". נשמעו כל מיני אמירות איומות כנגד אלו שבמקרים רבים משמשים מצפן מוסרי, "אור לגויים" במובן החיובי, אם בכלל יש כזה, של הביטוי. אני הייתי שמחה לחזור יותר לארץ ערבית, תרבות שממנה צד אחד של המשפחה שלי הגיע. תרבות שניסו למחוק ממני. אבל לשם אני עוד לא יכולה להגיע, ובינתיים, אני מוכנה להקריב הרבה תחושות ביטחון שבחלקן אינן פיקטיביות, לברר אם בשבילי יש קיום נכון יותר, לא מנותק בהכרח אך מעורב ופעיל באופן אחר.

התבוננות מהפנים הדחוס אל החוץ, מהפריפריה למרכז, היא עניין של תפיסת עולם. מהות קיומית. חיים ברובד כזה לא מאפשרים שקט פנימי אמיתי, אף פעם. אבל הדחף לבקש שחרור ממטען הישראליות הכבד, כדי שלא אחיה ואשלים עם החלטות שאין לי בהם חלק, שלא אהיה מובלת לחיים של שנאה ומתח כפוי ותמידי כנגד רצוני הפנימי ותחושות הבטן שלי. כדי שאוכל לתת חיים טובים יותר לעצמי ולסביבתי, ובעיקר שקטים מבפנים, ושאם אחשוב שנכון להוליד עוד דור לעולם הזה, אוכל להעניק חיים עם פחות מורכבויות פנימיות לא הגיוניות ולהעניק חיים שפויים יותר לילדיי.

לטורים הקודמים:

מול הרי חרמון ויישובי לבנון

על חטא שחטאו לנו בזדון

תגיות: , , , , ,

5 תגובות לפוסט "הרחק ממטען הישראליות"

  • נתן //

    הגירה ממקום למקום היא תופעה עתיקת ימין ונרחבת שקיימת גם היום במרבית העולם.

    אבל קשה לי להאמין שבאיזה שהוא מקום בעולם אדם שיהגר למדינה אחרת יכתוב טקסט כל כך נמלץ ועמוס תובנות פסיכולוגיות בגרוש .

    נדמה לי שרק ישראלים (וזה משותף לשמאל וימין) מרגישים שהם עושים טובה למישהו שהם חיים במקום מסוים למעשה רובם חשים בתחושה שהם בסוג של שרות מילואים פה, ואם ירגיזו אותם יותר מידי הם פשוט ילכו. יש פה גם אגו מפותח בבחינת :" אני יכול להצליח בכל מקום שאדרוך , כדאי שתעריכו את זה שאני חי רק פה."

    לכן נדמה לי שחשוב להבהיר – אף אחד לא עושה טובה לאף אחד שהוא חי פה בדיוק כמו שאין שום בעיה אם מישהו עוזב בגלל שהוא חושב שבמקום אחר יהיה לו יתור טוב, הבעיה היא רק עם הפלצנות.

    • צודק ב- 100 אחוז
      דורון //

      משמעש אבל באמת מוגזם הנהיה הזאת אחר החיים באירופה. תחיו איפה שאתם רוצים ויכולים.
      אבל להשפיע על החיים בישראל תוכלו רק אם תחיו בישראל.
      יש כאם דמוקרטיה שעובדת לא רע.

  • דינה //

    "הייתי שמחה לחזור יותר לארץ ערבית" ?
    הרשי לי לפקפק בך אחותי. ומעבר לכך שאני בטוחה שאת לא מתכוונת לכך אלא מנסה לעורר פרובוקציה זוטא, זה בדיוק מה שהאשכנזים – כולל ההומניסטים הגדולים בשמאל – רוצים: להחזיר אותנו ה"יהודים הערבים" לארצות מוצאנו.

  • רוב היהודים בישראל הם ציונים כאילו-יענו ישראבלוף
    שאול סלע //

    ב 1973 הייתי בן 19 ונפלתי לתוך מלחמת אוקטובר בחזית המצרית . ב 2012 הוכרתי ע"י הביטוח הלאומי כנכה שזכאי לקיצבה בגין הפרעה דו קוטבית. המחלה היא מולדת ועד 2000 ידעתי מהם הסימפטומים אבל לא ידעתי מה היא האבחנה.
    ממילואים שוחררתי ב 1999 ועד אז נהניתי בכל אימון שזומנתי אליו להיות "זקן השבט" שלחם ל"מען המולדת" וחזר בשלום מהמלחמה "המיתולוגית".

    היום אני מספר בכל הזדמנות על מסכת ההתעללויות שעברתי מהיום שהגעתי לגדוד בסיני .

    http://eyalclyne.com/2011/10/07/sela/

  • אור //

    בכל מדינה שתחיי יהיו דברים קשים ודברים קלים. לפחות מניסיוני האישי, בתור מישהי שכבר כמעט שנתיים לא גרה בארץ, לא משנה איפה תחייה אם אתה מסוג האנשים שרוצה לשרוף את הממסד תמיד יגיע השלב שבו תרצה לשרוף את משרדי הממשלה, לא משנה איפה תגור. המשרדים הממשלתיים גם באירופה הם די קשים (במיוחד עם נגיד, אתה מהגר שלא באמת מבין ת'שפה). אין ספק שהחיים בישראלים הם מאוד מורכבים וקשים אבל תהליך של הגירה (תשאלי את סבתא) הוא גם תהליך לא קל בכלל. תעשי מה שנכון לך, אבל תקחי בחשבון שהארץ המובטחת היא רק בפנים

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
תגובות אחרונות
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית