string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה!

מרזוק אלחלבי

הפיתוי להשוות את שני גלי המחאה ששטפו את העולם, זה שבמערב וזה שבמזרח התיכון הערבי, הוא ברור. הפיתוי בכתיבה הרעיונית לא פחות קטלני מהפיתוי הרומנטי. אני אענה כאן לפיתוי ואנסה לשרטט קווי שוני ודמיון בין שתי המחאות, כראוי למי שתופס את העולם מתוך הפרספקטיבה של מדע המדינה ההשוואתי והניסיון הרומנטי האישי. יש לומר, כי למרות הרומנטיקה אני זקוק למידה של מינימליזם וסגפנות טקסטואלית בכדי לתאר שתי תנועות כה רחבות היקף, שמגיעות משני עולמות גדושי אירועים ודימויים. טבעי ששרטוט רחב כזה טומן בחובו סכנה של אי דיוק מסוים; אבל אם בפיתוי עסקינן, אזי טבעי הדבר שלצד הסיכון קיים גם הריגוש. אנסה לעמוד על המאפיינים השונים והמשותפים בין שתי המחאות ועל האינטראקציה בינן לבין תהליכים גלובאליים, ובינן לבין רעיון המדינה העכשווית.

אם נסכם את ההבדלים בכמה משפטים מתומצתים נגיע לדבר הבא:

1. בעוד שקצפה של המחאה במערב יצא כנגד המונופול של כוח ההון על המדינה, המחאה הערבית כוונה כנגד המונופול של המדינה על הכוח.

2. בעוד שהמחאה במערב יצאה כנגד התנהלותה של המדינה הפוסט-לאומית, המחאה הערבית באה בתגובה לכישלון המדינה הלאומית.

3. בעוד שהמחאה במערב היא נגד הפגיעה בזכויות החברתיות, המחאה במדינות ערב מכוונת כנגד העדר של זכויות פוליטיות אלמנטריות וחירויות בסיסיות.

4. בעוד שהמחאה במערב כוונה נגד האפשרות של הפגיעה בכבוד האדם, העמים הערביים יצאו לרחובות כנגד הפגיעה בכבודו של אדם, פרט כקולקטיב.

אם כן, שתי המחאות דיברו על הצורך בהתקיימות מערכת מדינית צודקת, הוגנת וסולידרית, אלא שמשמעות הצדק עבור המחאה במערב יצרה תנועת אופוזיציה עבָה ומסיבית, בעוד שהמחאה הערבית היא רזה ומינימליסטית. את ההבדל בין אופי המחאה במערב ובעולם הערבי אפשר להסביר במונחים של עיור (אורבניזציה) וחיזוק מעמד הביניים. בעוד שתהליך העיור במערב הגיע לכפר וגרם להתפרקות המבנים הטבעיים, המחאה הערבית מתקיימת בחברות שחסרות את שכבות הביניים ההכרחיות לדמוקרטיה. יותר מכך, דווקא תהליכים אלה, שלוו במידה של חילון וביורוקרטיזציה, חיזקו בתקופה המודרנית את טבעת החנק הכפרית (שבטיות, חמולתיות, נאמנות עדתית, גזעית ואתנית). חיזוק הכפריות שיבש את תהליך האורבניזציה והחילון במרחב הגיאוגרפי והחברתי.

את התוצאה ניתן לראות גם בתנועת המחאה. חלק מן המחאה המערבית מופנה נגד תהליכי גלובליזציה מואצים – תנועות ההון החמקמק, בעוד שהמחאה הערבית מופנית כנגד המערב עצמו ונגד הדימויים שהוא מעורר במרחב הערבי.

על אף שורת ההבדלים, קיים גם הרבה מן המשותף בין תנועות המחאה בשתי הסְפֵרות. שתי המחאות עשו נפלאות בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובמדיה החדשה כדי לגייס את ההמונים ולפתח מומנטום של לחץ כלפי מעלה. את שתיהן הובילו כוחות פוליטיים חדשים, פוסט-מפלגתיים. גם במחאה הערבית וגם בזו המערבית נעשה שימוש בשיח משוחרר מלפיתת אוטופיות העבר, שהיה גם שיח מעורר השראה וחיוניות. המערכת המדינית לא יכולה להתכחש לשיח הזה, גם אם לעתים עומד לה הכוח לדחוק אותו מסדר היום או לדכאו, כפי שקרה בתחילת המחאה הערבית. במובן זה, ראוי לציין שהן המחאה הערבית והן המערבית התרחשו במספר מוגבל של מדינות (רק בשש מדינות ערביות מתוך 21) ובכל זאת הצליחו לסמן בשתי הסְפֵרות כיוון כלל-מערכתי. הרבה משינוי זה נעשה תודות לשימוש החדש ברשת והיכולת שלה להאיר באור חזק במיוחד את תפקידה של המדינה.

עד כה המשגנו את המחאות במונחי המדינה הלאומית (לגבי המחאה הערבית) והפוסט-לאומית (לגבי המחאה במערב). השאלה שעולה בפרויקט הנוכחי היא האם ישנה המשגה אחרת, שתסייע לנו להבין את הרגע הפוליטי העכשווי. ייתכן ששתי המחאות מאפשרות שיח שמתקדם מעבר לסוציולוגיה הקלאסית של המדינה הטריטוריאלית, ומעבר לשיח הסוציולוגי שכולנו מכירים. שתי המחאות מעלות סימני שאלה לגבי המבנה המדיני המיושן, שמנגנוניו נשחקו ותכליתו נפגעה באופן משמעותי. הן התהליך המואץ, בשני העשורים האחרונים, של הולדת מדינות חדשות על חורבות הישנות (יוגוסלביה וברית המועצות למשל), והן הולדת המבנים המדינתיים העל-לאומיים (האיחוד האירופי למשל, ששואף תמיד להתרחב), יוצרים מציאות חדשה שקוראת תגר על המדינה הלאומית, זו שעומדת ביסוד הרעיון הדמוקרטי. נוצר לכן, צורך דחוף בכלי שיח והמשגה חדשים.

הפוטנציאל של תנועות המחאה, הן במערב והן בעולם הערבי, הוא ברור. שתיהן מאתגרות את משמעותה של המדינה המודרנית בגרסתה המפותחת ביותר במערב, אבל גם בזו הכושלת שבמדינות הערביות.

כפי שהראה הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו "מודרניות נזילה", אנחנו חיים בזמן פוסט-לאומי ופוסט-דמוקרטי. אבחנה זו תקפה אמנם, בעיקר למערב, אך יש לה השפעה על אופי המדינה והמחאה נגדה גם בעולם הערבי. ה"שיטה" הקפיטליסטית ניצחה פעמיים בשלושת העשורים האחרונים: בפעם הראשונה כשהביסה את הקומוניזם הסובייטי, בפעם השנייה כשהביסה את מדינת הרווחה על כל המשתמע ממנה – לרבות רשתות ההגנה השונות על האזרח. אלא שלצד ניצחונות היסטוריים מעין אלה, נמצא תמיד פנים אפלות, ברוטאליות ואלימות. אלימות זו נחשפת תוך כדי יצירת גייסות של עניים, תת-מעמדות ועבדות מודרנית. אלה הם פני הדברים במחוזותיה של המחאה המערבית המנסה לסתום את הסדקים המתרבים במבנה חברתי שהבטיח מידה של צדק בעשורים האחרונים.

אלא שבמקביל, המחאה הערבית מנסה לייצר תפיסת צדק מינימאלי. המחאה הערבית הובילה במעין תנועת פרסה לעליית קרנה של הדת ככוח מארגן שהעיניים נישאות אליו ואל הבטחותיו. ומכאן, המחאה שנראתה כאביב ערבי נחווית כעת כסתיו איסלאמי המאיים לא רק על החירויות הפוליטיות הנחשקות אלא מאיים אף לכלות את החירויות האישיות של פרטים ושל שונים – עשרות המיעוטים במרחב הערבי האיסלאמי. בעוד שבמערב הכלכלי הביס את הפוליטי, בעולם הערבי הדתי נראה כעת כאלטרנטיבה לפוליטי.

אם נחזור לפתיחה ולניסיון למשמע את השינוי במונחים רציונליים, הרי שמדעי החברה זקוקים למעין מהפכה מתודולוגית משל עצמם כדי שיוכלו להכיל את המתרחש מול עינינו. זאת, בעת שכלים רציונליים לכאורה – ההון ונזילותו במרחב הגלובלי או הדימויים והמשאבים הוירטואליים כאלה שניתנים להעתק במהירות הקלדה על המקלדת – אינם מתנהגים בהתאם לחוק הכלים שלובים. ההפך הוא הנכון. כלים אלה נעים כגוף שתנועותיו אחוזות תזזית והוא בלתי ניתן לשליטה או לחיזוי, בניגוד להבטחות של אבירי השוק החופשי. מִקסום הרווח מתברר יותר ויותר כערפל מסווה, שמטרתו הפקעת המשמעות ממונחי המדינה, האזרחות, השוויון, הצדק, הקיום בכבוד והתעסוקה.

במילים אחרות, האוטופיה הקפיטליסטית של השוק החופשי קועקעה באמצעות תהליכי עומק היסטוריים למקצב שירי המחאה של המונים בכל רחבי העולם. בדרך כלל ניתן לצפות שכאשר מסתיים משהו אחד, נברא במקומו דבר חדש. יש כאן ספק תקווה ספק נבואה. התקווה היא שהמוני המוחים מסביב לעולם ייקחו חלק במתן שם לתקופה הבאה עלינו. הגדרת התקופה וכלי השיח שלה יכולה להתברר, במצב כזה, גם כהכרזת בעלות על ההיסטוריה של העתיד!

הכותב הוא משפטן, יועץ פוליטי וארגוני, בעל טור בעיתון "אלחיאת" היוצא לאור בבירות, משורר ומבקר תרבות

דימוי: רועי רוזן

***

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    את כל הסיפור ניתן לתמצת לסעיף מס' 3 בכתבה:"בעוד שהמחאה במערב היא נגד הפגיעה בזכויות החברתיות, המחאה במדינות ערב מכוונת כנגד העדר של זכויות פוליטיות אלמנטריות וחירויות בסיסיות".
    הצלחתה של המחאה המערבית עשוי להביא לעולם טוב יותר. במינון מתאים בין כלכלה לחברה – לא לקפיטליזם (במיוחד זה החזירי) ולא לסוציאליזם (במיוחד זה התובעני והבטלני), ניתן ליצור קיום ביחד. כאשר האחד ירוויח וישקיע בפתוח והשני לא יחסר (כולל: חינוך, בריאות ורווחה).
    הצלחתה של המחאה הערבית, כפי שהיא מסתמנת היום, יביא לעולם רע יותר – עולם המתבסס על פונדמנטליזם מוסלמי, רמיסת כבוד האדם. מעבר מדיקטטורה אחת "חילונית" לכאורה לאחרת בעלת אופי דתי ארכאי קיצוני. כפי הניראה תדרש מחאה נוספת (אולי במקרה זה מהפכה של ממש) על מנת להפוך את המהפכה לחיובית.