string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מרבד של חול לוהט ומוות המוני

העלייה מתימן הוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כ"אירוע של הצלה פיזית וגאולה דתית ולאומית". אבל מתברר שהאחראים למחדלים האיומים של מוות המוני, מחלות וקטסטרופה היגיינית במהלך המבצע הם גם בעלי הזכויות לקופירייטינג היצירתי. ביקורת ספרים
עפרה ישועה-ליית

אדם שנכנס לשכונה…. נתקל בראש וראשונה בפליטי[ם]… בכל חור ובכל פנה תמצאם: ברחובות, בסמטאות האפלות והצרות, בכניסות לבתים ובמסדרונות, במרתפים השחורים והאפלים, בכל מקום שאפשר להניח בו את צרור הסמרטוטים העלובים לשמש מראשות – שם תמצאם. ברחוב לעיני השמש עוברים חייהם המשפחתיים העלובים… עשן תנוריהם המוסקים בגללי צאן וגמלים, בנעליים בלויות ובסמרטוטים, מרגיז את מנוחתם של דרי הבתים. בדרך זו הפכו הפליטים לבעיה מטרידה ומתמדת בשביל השלטונות…

רובם, פרט לאי אילו שגרו במרתפים אפלים, חיו בחוץ ממש… אנשים לבושי סחבות ומלוכלכים מחוסר מים וסבון… רבים עשו את צרכיהם בסמטאות הצרות והאפלות לפעמים לעיני עוברי דרך.

לתיאור הזה לא מלאו עדיין מאה שנה. ילדיהם ונכדיהם של פליטי תימן מאמצע המאה שעברה, שהיו למטרד תברואתי וחברתי בעיר עדן שתחת השלטון הקולוניאלי, ובעיקר מקור מבוכה לקהילה המבוססת של יהודי העיר, הם כיום חלק מהשכבה הישראלית הוותיקה. את הציטוטים לעיל מביאה אסתר מאיר-גליצנשטיין בספרה המתוחקר היטב ומתועד להפליא מתוך מסמך שכתבו במרץ 1947 עובדיה טוביה ודניאל אלקנה. כותרת המסמך היא: "גירוש פליטי תימן מעדן". ללמדך שבגירוש פליטים אין שום דבר חדש תחת השמש, ואפילו אלי ישי לא המציא את הגלגל.

יציאתם של יהודים תימנים לכיוון פלסטינה-א"י היתה תהליך מתמשך. ראשיתו סמוכה לימי העליות הראשונות ממזרח אירופה, והמשכו בעידוד ההנהגה הציונית שראתה בתימנים "פועלים טבעיים" העשויים לסייע ב"כיבוש העבודה". היהודים לא היו התימנים היחידים שביקשו לשפר את מצבם על רקע המצוקה הכוללת במדינה זו אולם "יתרונם הגדול על פני שכנים מוסלמים שביקשו גם הם להגר מתימן היה קיומה של אופצית ההגירה לארץ ישראל" (עמ' 50). מאיר-גליצנשטיין מתארת גל עלייה גדול שהחל בשנת 1943, תוך כדי מלחמת העולם השנייה. דרכי היציאה של יהודים מאירופה נסגרו "ובידי הסוכנות היהודית הצטברו רשיונות עלייה פנויים. ניצול הרשיונות היה חשוב לפיתוח היישובגם במסגרת המאבק נגד הגבלת העלייה". וכך תוך שנתיים יצאו את תימן קרוב ל-10,000 יהודים, שהיוו כ-20% מהקהילה היהודית, ועברו לעדן. סיבות שונות גרמו לכך שרבים מאוד מהיוצאים "נתקעו" בעדן. חלקם אף חזרו לתימן, ותנאים משופרים מעט בארץ הקשה הזאת עצרו את הנהירה לציון, אך בכל זאת נותרה בעדן באמצע 1947 "אוכלוסייה יהודית מקומית של 3,000 נפש, ולצדם עוד כ-4,700 פליטים", מהם כ-2,000 ברחובות והשאר במחנות שהג'וינט – שהיה מעורב באופן פעיל בתהליך ההגירה לפלסטינה – פתח עבורם.

הקמתה של מדינת ישראל סימנה את המהלך הבא של הטרנספר היהודי מרצון מתימן למדינה החדשה. כל ילד ישראלי יודע שעם הקמתה של מדינת ישראל חשה קהילת תימן כולה ועלתה לישראל בהטסות מאורגנות מטעם מוסדות המדינה. התימנים מעדיפים את הכינוי "על כנפי נשרים" על פני השם "מרבד הקסמים" שהדביקו הג'וינט, מוסדות המדינה והתקשורת היהודית העולמית למבצע שעל פי המיתוס "הציל את יהודי תימן" מגורלם האכזר בארץ מולדתם הרחוקה.

משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג'וינט ליד עדן, 1949. מלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים יצרו מציאות מעוררת חלחלה

המציאות האמיתית ומעוררת החלחלה של אותו "מבצע" עומדת במרכז המחקר של מאיר-גליצנשטיין, המתעד אדישות, הזנחה, זלזול תהומי ומלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים אשר בגינן נזרקו אלפי יהודים תימנים במדבר בתנאי זוועה במשך חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1949. מאות אנשים, בעיקר קשישים וילדים, גוועו בייסורי צמא, רעב ומחלות תחת שמש יולי-אוגוסט חסרת הרחמים של דרום חצי האי ערב, תוך שהאחראים לגורלם מבלים במלונות פאר בעדן ופאריס. מפעל השינוע הגדול אכן הביא ארצה אוכלוסייה ענקית חולה, אפאטית, מבולבלת, בתת-תזונה ואחרי טראומה קשה. הטרגדיה הידועה של "ילדי תימן" מקבלת אף היא פרספקטיווה חדשה כאשר מבינים מדוע כל כך הרבה תינוקות תימנים הגיעו במצב גסיסה על אותו מרבד קסמים.

בכנס שנערך לכבוד הספר באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר התקבלו ממצאיה של מאיר-גליצנשטיין בהתנגדות ואף עלבון מצד שומרי הזיכרון של מיתוס המרבד הקסום. את מחדליו האיומים של הממסד קל לנסות לטאטא בטענות שהיו אלה "זמנים קשים", המדינה והציונות היו עניות וחסרות נסיון, העולים רבים מדי והסביבה עוינת. אולם המסמכים הרבים סותרים שוב ושוב את גירסת הסנגוריה. הם מתעדים היערכות מלאה ותכנון, כולל מגעים עם השלטונות הבריטים בעדן שהציגו דרישות מדויקות לאיכסונם הזמני וכלכלתם במשך שבועות אחדים של עשרות-אלפי אנשים שהיו צפויים לעבור בשטחם. הביקורת החריפה של מאיר-גליצנשטיין אינה יכולה להיחשב לחוכמה שלאחר מעשה, מפני שגם תוך כדי האירועים היו שזעקו ותהו מדוע מוסדות המדינה והסוכנות נכנעו ללא מאמץ רב לדרישת הג'וינט לריבונות מוחלטת על ניהול מבצע העלייה, ומדוע גם כאשר עלו זעקות מרות מן השטח, איש לא העמיד את המנהלים רבי העוצמה במקומם.

דיווחים מחרידים על אנשים המתייבשים בשמש המדבר, על מחלות ועל קטסטרופה היגיינית הגיעו בזמן אמיתי, ולצדם תלונות על מנהלים המתאכזרים לאוכלוסייה שבמצוקה, על "השתוללות" של בעל תפקיד שסירב בלי שום סיבה לשלוח משאיות, מזון ומים לשיירה גדולה שנתקעה תוך סכנת התייבשות, ועל כך שכל בקשותיהם של אישים יוצאי תימן "לרדת לשטח" ולסייע לקהילה שאיש מהאחראים על מסעה לא היה מסוגל לדבר בשפתה נדחו עד שכבר היה מאוחר מדי.

הכשלים מתוארים בשלבים שונים של תהליך היציאה – בתוך תימן, על הגבול עם עדן ובדרכים הלוהטות. לצד כמה מוקדי אסון בדרכים – ובעיקר בעיירות אלרהאדה ושריג'ה, שם נפטרו כמה מאות מההולכים בשיירות – השואה המרכזית התרחשה במחנה חאשד "הנמצא בלב החולות, במרחק 20 קילומטר מהעיר עדן שבו כמה מבנים בלב חול המדבר, ובו שוכנים 12 אלף איש ואשה, במקום המיועד ל-500 בלבד".

"נא הצילו, הצילו", זעק אחד המברקים שנותרו ללא מענה ובו תאור של פליטים "סובלים נורא מאוד. זרוקים בתוך העפר, חם ורוח ושמש מרחפים על ראשטיפת דם אחרונה נגמרת בחאשד"… העיתונאית ג'ואן קומיי שהגיעה למקום על תקן רעייתו של עובד משרד החוץ כתבה דו"ח שמיד הוגדר כ"סודי" ובו מחתה על כך ש"האנשים ממתינים כל יום 8-12 שעות בתורים ארוכים תחת השמש הקופחת כדי לקבל מזון. שמנת המזון לאדם דלה וכוללת כיכר לחם אחת, שני צנונים וחופן תמרים בלבד, ואילו שעובדי המחנה ניזונים מארוחות מפוארות הכוללות חמש מנות והמוגשות על ידי אנשים מקרב העולים…" ולעובדי המחנה יש "אלות הנראות כסממני שלטון והם אינם מהססים להשתמש בהן".

המשיח בכלל לא היה קשור להרעבת הקהילה התימנית. צילום מסך מתוך כתבה בעקבות ספרה של מאיר-גליצנשטיין בערוץ 10

לא פלא שבן גוריון דיווח בהתרגשות לכנסת (בנובמבר 49') כי "היו מקרים שהעולים הגיעו לשדה התעופה בלוד ויצאה נשמתם. ובאו ילדים מזי רעב"…. היה לו גם הסבר מובן מאליו לרעב ולחולי, וגם נחמה: "אל ניבהל מן הצרות. הייתה תמיד הרגשה לעם היהודי שימי המשיח יהיו ימי סבל וייסורים וצרות…" רק שהמשיח בכלל לא היה קשור להרעבת הקהילה התימנית: היו אלה יהודים אמריקאים שניהלו משא ומתן כושל, קמצני ומטופש עם חברת תעופה קטנה אחת, וכמה ישראלים אדישים או עצלנים, שחלקם בכלל העדיפו לעסוק בהברחות של תשמישי קדושה יקרי ערך שנגנבו ממטענם של התימנים. "בן גוריון ידע היטב שמצבם הקשה של עולי תימן לא היה תוצר ישיר של מצבם בתימן אלא של כישלון הג'וינט בניהול מבצע היציאה", כותבת מאיר-גליצנשטיין. אבל דיווחי אמת אף פעם לא הולכים טוב עם היסטוריה מגוייסת.

הפרקים האחרונים של הספר החשוב הזה מוקדשים לנסיונה של מאיר-גליצנשטיין להסביר כיצד קרה שהעלייה מתימן לישראל הוטבעה בזכרוננו הקולקטיבי כ"אירוע של הצלה פיזית וגאולה דתית ולאומית, ואף כאירוע קוסמולוגי, נועז ופלאי, שבמהלכו הועברו יהודי תימן כהרף עין מארץ מצוקה לארץ של הצלה, מגולה לגאולה, מ'ימי הביניים' אל המאה ה-20". בכל הנוגע ליצירת המיתוס של מרבד הקסמים, מתברר שהאחראים למחדליו האיומים של המבצע הם גם בעלי הזכויות לקופירייטינג היצירתי. ראשי הג'וינט מיהרו לספר לחבר'ה על הפרויקט הסודי שביצעו, ואף הפרו בעצמם אמברגו על הפרסום שנקבע ביחד עם ממשלת ישראל, ככל הנראה בספין תקשורתי מוצלח שנועד להקדים את הידיעות על הכשלים בניהול המבצע ועל הקורבנות המרובים.

בסופו של דבר, המיתוס אומץ בשמחה כמיתוס ישראל לכל דבר. מאחר שהוא מבוסס על כזב, לא היה די בטיוח ושקרים, אלא היה צורך גם להאשים את הקרבן. כך נבנה בארץ "הסיפור הדיכוטומי שמצדו האחד רדיפות ומצידו השני הצלה, באופן כזה שהמצב הבריאותי הקשה של התימנים, כולל הקורבנות בנפש, נזקפו לחובת תימן, ואילו ההצלה נזקפה לטובת המארגנים".

מאיר-גליצנשטיין, שספרה הקודם "בין בגדאד לרמת גן" עסק בבעיות בקליטתם של יהודי עיראק, חושפת כאן את תפקידם הצייתני של "סוכני הזיכרון" – כולל עיתונאים ואנשי תקשורת ישראלים ויהודים, סופרים ומשוררים – שסייעו ליצירת תדמיתם של הישראלים הוותיקים, יוצאי מזרח אירופה, כגיבורים פעילים מול הפאסיביות והמסכנות של המהגרים מארצות ערב, ולספק את הבסיס המוסרי לאפליה הבוטה שנהג הממסד באחרונים לעומת הראשונים.

מיתוס "מרבד הקסמים" תרם נדבך חשוב להבניה של התודעה הישראלית ההגמונית אודות ה"פיגור" של העולים החדשים כהי העור שבאו מארץ דוברת ערבית, וסיפק סיפור שאיפשר בעת ובעונה אחת "השחרה" ו"הלבנה" – בלשונה של המחברת – של המהגרים החדשים: הם "מולבנים" כיהודים שזכותם לבוא ולהתנחל בארץ החדשה (שממנה נושלו התושבים הערבים המקוריים), אך "מושחרים" כפרימיטיבים מורעבים, המתאימים להתיישב בפריפריה הרחוקה ולעבוד את האדמה והתעשיה ללא הכשרה. מיתוסים הם ככל הנראה חיוניים לכל הבניה של תודעה קבוצתית לאומית. אך שוב ושוב מצער לגלות עד כמה הם מצליחים דווקא כאשר הם שקריים לחלוטין וגם נבזיים.

ספרה של עפרה ישועה-ליית "ארץ, ברית; מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית" יצא בהוצאת מעריב (הוצאה שניה, 2011)

יציאת יהודי תימן: מבצע כושל ומיתוס מכונן

אסתר מאיר-גליצנשטיין

הוצאת רסלינג

 

 

 

 

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג. אביבי

    תודה לעופרה על המאמר היפה ולאסתר מאיר-גליצנשטיין על הספר והמחקר החשוב שערכה.
    מסע המוות של יהודי תימן והאדישות הפושעת מצד עסקני הציונות מזכיר את צעדות המוות של יהודי אירופה בשואה (אפריל – דצמבר 1945). גם מסעות יהודי אתיופיה לכיוון סודן בעידוד ממשלת ישראל הביאו למותם בתלאות של מאות ואולי אלפי ילדים ומבוגרים. גם כאן, אף גורם ציוני ובעיקר מדינת ישראל לא לקח אחריות על מותם המיותר של כל כך הרבה בני-אדם.
    תלאותיהם של התימנים לא תמו גם לאחר הגעתם לארץ. שוד היודאיקה של התימנים החל במסע המוות שלהם נמשך גם בארץ במחנות ההסגר (הקרויות מעברות). חטיפת ילדי תימן למאותיהם הייתה המשך של אותו קו מרושע ונצלני של הממסד הלבן בארץ, כמו גם מדיניות הקצאת המשאבים והאכלוס.

  2. דןש

    לצערי היהודים אינם לומדים לקח ואינם עולים בהמוניהם לארץ ישראל בעבר ולמדינת ישראל בהווה. כל עוד סיר הבשר ו/או יש "לנגב" משהו בפיתה, קיים – היהודים נשארים שם.
    מה לעשות שה"לבנים" (כמה שנוא ועלוב הבטוי הזה – בדיוק כפי ששנוא ההתייחסות לכהים, שלא לדבר על שחורים), הם הראשונים, שהגיעו למסקנה שחייבים לבנות בית ליהודים. הם אלו שהחלו לבסס קיומה של מדינה והיו הקולטים של כלל היהודים שהגיעו מכל קצווי תבל.
    כמובן שכאשר עושים גם טועים – אבל שום דבר לא נעשה מתוך זדון. "ההפליה" לכאורה, באה מתוך רצונה של כל קבוצה את אורח חייה ומנהגיה, כאילו היא ממשיכה את הגולה והסתגרה בתוך עצמה – כור ההיתוך, שהיה אמור ליצור אינטגרציה חיובית, לא צלח והפך למשל ושנינה ולשלילה עד עצם היום הזה.

    1. איך לא ידענו?

      איך לא ידענו? אכן שום דבר לא נעשה בזדון, זה רק התבכיינות מזרחית.
      ילדי תימן נעלמו להם כי הם היו קלי משקל והרוחות החזקות שנשבו בין ק-אתא לרחובות העיפו אותם. היודאיקות? הן הועפו לידיהם של פקידי הסוכנות בעטין של הרוחות העזות של תימן.
      משפחה תימנית נשארה במעברה בממוצע מספר שנים כשמשפחה פולנית, אם הגיעה למעברה, שהתה שם שבועות או חודשים ספורים, גם כן בטעות – פקידי הממסד טעו בחשבון השנים והחודשים. מסכנים.
      כשתימנים cngcru, מחו על היחס שנראה להם משפיל (רק בגלל הדימיון המזרחי המעוות שלהם) ושוטרי ישראל ירו בהם אש חיה ולעיתים קטלנית – גם כן טעות! פשוט שוטרינו חשבו שבמחסניות יש פרחים ולא כדורים חיים.

    2. דוד

      ידידי היקר

      בארץ ישראל ישבו יהודים ממוצא ספרדי, ומזרחי שעוד הרבה לפני מכת הפוגרומים במזרח אירופה, הבינו ובפועל בנו את ארץ ישראל
      הם היו הקולטים של אותם עולים יהודים ממזרח אירופה
      והם התנהגו באופן אצילי ואדיב כלפי אותם עולים עניים שהגיעו לארץ מתוך סבל ובריחה ממהמחוזות הנידחים של ערבות רוסיה ופולין
      אך במקום להודות על האמת ולנהוג כבני אדם בעליות שבאו לאחריהם קרי ממדינות ערב השונות אם זה מתימן או עיראק או מרוקו – אותם יהודים מזרח אירופאים המתקרים אשכנזים קרי – גרמנים בפיהם בידיעה ברורה כי יהודי ערב טובים הם מהם – ושייכים הם למעמד של הוותיקים – ניסו בכל דרך ואופן להדיר את רגליהם ולצייר אותם כתת תרבות – פשוט בושה וחרפה ושקר חריף
      חברו לאותם מזרח אירופאים אחיהם שלא מזמן היגרו לאמריקה ועשו הון מעסקי מאפיה למיניהם וכיוצא בזה

      הטבע השתלטני של המזרח אירופאים גרם להם לנהוג באופן זוועתי ביהדות ערב מתוך רצון לקחת את כל הקרדיט של הקמת המדינה לידיהם בו בזמן שזהו שקר חצוף

      וכן להתבסס כלכלית וחברתית בישראל ומכאן בעולם

      אנחנו יודעים את האמת עליכם ועכשיו הגיע תורכם לקבל את המכה – והיא תהיה קשה וחמורה מכפי שאתם יכולים בכלל לדמיין

      להמשיך לשקר לעצמכם זה או קיי אבל לא ניתן לכם להמשיך ולשקר לשאר העולם

  3. Sam

    כדי לחיות כפרזיטים על חשבונם ומעמלם של הקורבנות. הם עשו ופועלים לעשות זאת לא רק למזרחים ולפלסטינים אלא לכל קולקטיב שלחייו הם חודרים. זהו מודוס אופרנדי קלאסי של עובדי אלילים.

    1. דןש

      אבל אני משוכנע, שאלו שלא נפטרו, קבלו תנאים טובים יותר בהרבה מאלו שהוריהם היו יכולים לספק להם במעברה ואפילו מחוצה לה. לבטח הם קבלו "סטארט" מועדף.
      אני מסכים שהדרך בה הדבר נעשה, יש בה טעם לפגם. אבל כפי הניראה לא היתה טובה ממנה לאור התנגדותם הנחרצת של ההורים.
      בכל מקרה הדבר נעשה מתוך כוונה ל"העשיר" את הילדים ולאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית.

      1. עמי

        טעם לפגם ! ככה אתה קורא לניתוק אכזרי ופושע של עולל מידי אמו

        אלוהים הטוב . כמה יהירים ואטומים אתם יכולים להיות

      2. אלי שבח

        אני משוכנע שאפשר גם לשדרג כל ילד (פרט לשלך).תהום פעורה בין הבנתך לזכות האדם באשר הוא אדם על יוצאי חלציו לבין הבנתי והבנת אלה שמהם נחטפו ילדיהם. "התנחם" בעובדה שיש רבים שחושבים כמוך ואף מאלה המייצגים הצדק והמוסר "כביכול" בארץ הקודש.חלקי לא איתם.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    לא רק בנושא החמצת הזדמנויות למיתון העימות הישראלי ערבי-פלסטיני. נתנו לי אז להבין שלא היה זדון, אלא קשיים כביכול אוביקטיביים. בסוף מתגלים השקרים אבל את הקרבנות בנפש כבר אי אפשר היה להחזיר לחיים. הזדון של הממסד הישראלי והג'וינט היהודי -אמריקאי הוא פשע אבל אף אחד לא נתן את הדין על כך. אם ככה התיחסו ליהודים, מה הפלא על היחס לפלסטינים?

  5. שרלי

    ההיסטוריה חוזרת, בתחילת המאה השש עשרה בפורטוגל נחטפו 2000 ילדים יהודים והוגלו לאי כדי שלא יגדלו לסבל של להיות יהודים. הכנסיה דאגה לכך שהם לא יסבלו כבנים למשפחות יהודיות.

    המצב של היהודים מארצות ערב בישראל הוא המצב הגרוע ביותר שבו היו יהודים מזרחים וספרדים מאז האינקוויזציה. חיסול טוטאלי של תרבותם ושל דתם, חיסול פיזי, המרות דת בכפיה. זה כל הסיפור. האשכנזים בהכחשה מוחלטת ולמזרחי אין דרך לא להתבולל ולא ליצור קבוצות שיתנגדו למהלך הזה.

  6. נתן

    העברתם של יהודי תימן מארץ הקידמה, הנאורות וזכויות האדם, ארץ השפע והשגשוג הנמצאת בחזית העולמית של המדינות המובילות בעולם באיכות החיים (ביחד עם שבדיה ופילנד), מדינה שמהגרים מכל העולם השלישי מתדפקים על דלתותייה ומתחננים להיכנס, למקום החשוך והפרמיטיבי הזה שנקרא מדינת ישראל היא אכן פשע שלא יסולח.
    אם כי לא צריך להתייאש – כפי שזה נראה כרגע ישראל מתקדמת בצעדי ענק להידמות לתימן…

    1. אלי שבח

      בספרו "ברמן" מרצה דנקנר תורה מאד מעניינת: "יש הכרח לבנות גשר אל ערי הפיתוח, לקרב את האוכלוסיה, כדי שהגברים החזקים, השחורים, החייתים האלה, הקופים האלה, יוכלו לבא על טפם ולהציף את המדשאות שלנו, ולמצוץ אותנו, ולשגל את נשינו ובנותינו ולמחוק את פרצופנו, ולעשות את המימונה שלהם ואת הסהרנה שלהם ליד חדר האוכל, ולרקוד ריקודי בטן במועדון החברים. בטח לא להסתגר, ולא להתנכר, ולא להתנשא, לתת להם את הכל בחינם, לתת להם את המפעלים האזוריים, ואת השדות והמטעים ואת הרפת לתת להם, לפרק את הגדרות ולפתוח את השערים, מה זה משנה מי יהרוס אותנו-הם או הערבים? ולהזמין להופעות את שימי תבורי במקום את שרלה שרון, ולפתוח בית-כנסת, ולתת לילדים האלה שלהם, המטונפים האלה, להשתין בבריכה שלנו"
      בהמשך מצליף בשוטי הכינויים הסטיריאוטיפיים והגזעניים שלו: "אצל הרב המרוקאי שהסריח מזיעה במעיל השחור שלו", או "קבלן מבית-שאן, צח-צח מצוי" אור בהיר נופל על בטנו השעירה, השרירית, על חזהו הרחב, על כתפיו. הוא עומד רגע ומגרד את ראשו, קוף שעיר, אני מוצא את עצמי לוחש בשנאה, קוף ששעיר שכמותך כאן בביתשאן, מתוך האבק, והטינופת, והחורבות העלובות של העיר העתיקה, והבתים העלובים לא פחות של השיכונים המכוערים, המגושמים, מצולקי הכבסים, בכל אותן שכונות גדולות שנבנו בחופזה וברוע לב, ושתמיד ובכל מקום, לא רק בבית שאן, קראנו להן על שמות האבות המייסדים שלנו: שכונת שרת,ונווה אשכול ושכונת בן גוריון, וקריית יוספטל, ושכונת שמיר, כך בכל הארץ"
      כך כותב נושא דגל המהפכה האשכנזית המטיף מעל דפי עתון "הארץ" ובספר מפואר.
      עד כאן לגבי הגזע המרוקאי.(דרך אגב אני חי עם מרוקאית והיא מאד נקייה ואינה מזיעה רבות)
      אני בן להורים שעלו מתימן שהעברית בפיהם אינה העברית החדשה והמסולפת שמייחסים ל"מחייה השפה" בשקר והתעייה בן יהודה.קרא הסטוריה לא משוכתבת ואם תרצה אפנה אותך לספרות מהימנה וראה עד כמה אתה טועה כבר במלה הראשונה-"העברתם" ובכן הורי לא הועברו אלא עלו לארץ ישראל הרבה לפני הכרזתה כמדינה. ולא עקב פוגרום. מה לעשות הם רצו גם להיות יהודים ולפקוד את בית-הכנסת שעל כך מתרעם דנקנר חס ושלום.הורי היו אנשים מאד נקיים ובטח יותר ממה שחוינו בעליה הגדולה בשנים האחרנות ואיני נוקט בשם מפני כבודם. חרוצים ועמלים שאהבו אנשים למרות שנוצלו בגלל תמימותם. איני מצטער על כך שעלו ארצה. אני מצטער מאד על ההתנשאות שאין לה כיסוי והפגנת הפטרוניות המפוברקת. בשפת הבית שלנו לא הכרנו את החוצפה שיובאה בודאי לא מתימן וגם לא הבדיחות החוכמולוגיות יובאו ממרוקו. הגיעה השעה לעשות חשבון נפש אמיתי….

  7. אלי אמינוב

    זה תמיד מפתיע אותי להיווכח כיצד אנשים אינטליגנטים החיים בקולוניית האפרטהייד שלנו והמתעניינים בהיסטוריה של התנועה שיסדה אותה, טועים ומיחסים את מצבור מעשי העוולה של תנועה זו לחוסר כוונות זדון ופשוט לטעות כמו שאומר דןש : "כשעושים טועים". כך התיחסו גם לזוועות של סטלין בטיעון ש"כשכורתים עצים נופלים שבבים"..הביקורת האוהדת של ישועה -ליית על הספר נראית לי נכונה ואפילו מצויינת, אך ברצוני להכניס זאת לקונטקסט ההיסטורי.
    צריך לזכור שפרק זה ביחס הציונות אל יהודי תימן הוא מצד אחד חלק מהעברת יהודי המזרח לפלסטין "המשוחררת" כדי להחליף את הפלחים והפועלים הערבים שגורשו ומצד שני זהו המשך של פרקים קודמים בניצול התימנים שתועדו טוב יותר. אלכס ביין, אחד ההיסטוריונים המובהקים של הציונות, כותב בספרו "תולדות ההתישבות הציונית" שהוצאתו הרביעית יצאה בשנת 1970, עמ' 96: "כבר סופר לעיל על מלחמת הפועלים ל"כיבוש העבודה" במושבות, ועל המכשולים שעיכבו בעד הצלחת השאיפה הזאת. מתוך כך חדרה יותר ויותר ההכרה בחוגים נרחבים, כי הפניה אל הקולוניסטים בתביעות לאומיות בלבד אינה מספיקה, אלא יש צורך לסייע בידי הפועל היהודי, שיהא ביכולתו על אף דרגת חייו הגבוהה יותר לעמוד בהתחרות עם הפלח הערבי" וכך מספר א. ביין, כי הנציגות של התנועה הציונית בארץ ביקשה מד"ר טהון לחבר תזכיר בנושא. התזכיר הוכן באוקטובר 1908, והוא קובע: " משני מקורות יכול וצריך לבוא החומר האנושי העובד: א) מתוך הנוער הציוני בארצות הגולה ובעיקר ברוסיה , ב) מתוך יהודי המזרח מחוסרי האמצעים, העומדים עדיין על מדרגה תרבותית אחת עם הפלאחים".
    את הסיבה לחלוקת "החומר האנושי" לשני סוגים מסביר אלכס ביין תוך ציטוט מהתזכיר: "האוכלוסייה היהודית בא"י עומדת רובה ככולה על דרגה תרבותית וכלכלית נמוכה מאד… אם יש ברצוננו לפעול לשם חיזוקם של יהודי ארץ ישראל היהודים האשכנזים – ספק הוא אם מוכשרים הם לעבודה אחרת חוץ מן המלאכה בעיר. כנגד זה יש מקום ליהודי המזרח ובעיקר לתימנים ולפרסים בעבודה חקלאית, מתוך שהם מסתפקים במועט. אפשר להשוות יהודים אלה אל הערבים ומבחינה זו מסוגלים הם גם להתחרות עימהם".
    בהמשך התזכיר נכתב: "אילו יכולנו להביא לידי כך, שמשפחות תימניות ישתקעו במושבות בקביעות, נשיג גם זאת שהנשים והנערות יוכלו לעבוד במשק הבית, במקום הערביות העסוקות עכשיו כמשרתות, כמעט בכל משפחה של קולוניסטים בשכר גבוה." (עמ' 98).
    ובכן מה ראינו עד עכשיו? הרעיון ליבא כח עבודה תימני כדי להתחרות בפועל הערבי נועד בעיקר כדי לשמור על רמת החיים של הפועל האשכנזי ולאפשר לו לעבוד בעיר – מקומו הטבעי. בנוסף מעלה הד"ר טהון הנכבד כוונה נוספת: להחליף את המשרתות הערביות העובדות בבתי הקולוניסטים היהודים במושבות, במשרתות תימניות ובא לציון גואל.,
    ובכן בשנת 1910 כאשר התזכיר הונח על שולחן העסקנים הציונים הוחלט להוציא את את התוכנית לפועל. איש "הפועל הצעיר" ורשבסקי, ששינה שמו ליבנאלי נבחר לצאת לתימן ולשכנע את היהודים להגר לפלסטינה. בשנת 1912, כלומר לפני מאה שנה החלו להגיע מאות משפחות לארץ. והנה שוד ושבר – כפי שכותב אלכס ביין: " עלו מתימן יותר משפחות משציפו וממה שהיה רצוי והיה צריך לשלוח כרוז לתימן בדרישה, שלא יעלו עוד אלא לאחר שיקבלו הודעה חדשה (עמ' 101) טוב, בימינו זה מקובל ביחס לכל מהגרי עבודה, אבל הבסיס נקבע כאן כבר לפני 100 שנה. ( ההדגשות שלי. א. א.)

    1. ג. אביבי

      אמת כתבת על יחס הקולוניסטים האשכנזים למזרחים (תימנים ופרסים אז). פרשת תימני כנרת שהחלה באותה תקופה (1911 – 1912 ונמשכה עד 1930), יכולה ללמד שהיחס למהגרים המזרחים היה כאל משאב עבודה (בטוח יחסית בשל דתו היהודית) ותו לא. כל צורך אנושי וקיומי שה"חלוצים" האשכנזים דאגו לספק לעצמם הם מנעו בפנאטיות של אויב מושבע מהתימנים. אחוז התמותה בקרב תימני כנרת – החלוצים האמיתיים – הגיע ל50% מהקבוצה. מנצליהם ומנשליהם – אנשי קבוצת כנרת עם ברל כצנלסון ימ"ש – ניכסו במיתוסים הציוניים את כל ההקרבה הטרגית הזאת לעצמם.
      בקשר ל"אינטליגנטים" המיחסים את פשעי הקולוניאליזם הציוני האשכנזי לחוסר זדון/כוונה, הטעות שלך היא להחשיבם כאינטליגנטים. אלה מהם שכן מבינים ומגיבים כפי שרואים כאן – פשוט מצדיקים את הפשעים ומנסים להכחישם בפנטיות,כשם שהתומכים הגדולים ביותר של הנאציזם הם גם המכחישים הגדולים ביותר של פשעי הנאציזם..

  8. אלי שבח

    קבלתי את ספרה של אסתר במתנה. עבורי זה ביזיון וגועל להמשיך בטיוח עובדות ולנסות בחוסר הצלחה לשכנע הקורא שילדי תימן ממש חלו ומתו בהמוניהם ובכך יש כמובן הסבר לאידויים של הילדים ב"מדינה המתוקנת"הנקראת ישראל.אסתר את יכולה בהחלט להצטרף לצוות המדהים של ועדות החקירה בעניין שלא הצליחו למצא ילדים או לדר היס שהעיד שעצמות נעות בקברים עשרות מטרים.מעניין שבתולילאת אל עסול שליד יריחו לא זזו הנקברים מן התקופה הכלכוליתית שקדמה ל 1948.מה שצריך לברר אולי דרך חוקרים ברמתה של אסתר בתחום הגזע האם האם התימניה אוהבת את ילדיה כאם המאמצת ילד חטוף או כאם הפולניה. מנסיוני האישי אין לי טענות לאימי ואהבתה לילדיה הייתה תימניה .חרפה וגועל ממערכת המשפט בישראל מהתיחסות הציבור הישראלי לנושא.בשתיקה הקופאת לפשע האיום ביותר בהסטוריה החדשה של ישראל.מסתבר שהישראלי אינו מכובד לא רק במערכות השלטון אלא גם באקדמיה והמחקר המפוברק.

  9. שאול סלע

    ההשתלחות מימין על ד"ר גליצנשטיין מאיר מעידה על המשתלחים ולא עליה. נכון שהיו שליחי סוכנות שעסקו בשוד הפליטים ובהברחת סחורות ,אולם לא בכך עוסק הספר.

    פשעי הציונות האשכנזית לא מתוארים בספר "יציאת יהודי תימן" אלא בספרה הקודם של המחברת "בין בגדאד לרמת גן". הג'וינט הוא שעסק בביצוע "הפרוייקט" ולא הסוכנות היהודית או ממשלת ישראל להם היה תפקיד שולי.

    מאידך אפליה ממוסדת,דיכוי וניחשול המזרחים נעשה על אדמת ישראל בידי פקידי הממשלה והסוכנות ובסיוע המשטרה.

  10. אהרון חבוש

    תודה על המאמר המעניין של עפרה ישוע ליית. אבל היא מחמיצה את דברי הביקורת. הבעיה העיקרית עם הספר של אסתר גלינצשטיין היא שהיא לא רואה את ההיגיון קולוניאלי שבעומק הדברים. לכן זה נשאר ויכוח בתוך הציונות אם פעלנו נכון או לא נכון. כלומר עצם הויכוח הוא על "דרך הטיפול והקליטה". ניתוח כזה הוא חשוב וד"ר גליצנשטיין היא חוקרת מאוד מקפידה. קראתי ספר אחד שלה על יהודי עירק. אבל תמיד היא נזהרת שלא לחרוג. תמיד בניתוח חסר המשהו הזה שהניתוח של אלי אמינוב הראה. כשאנחנו מדברים על היסטוריה אובייקטיבית, חייבים לדבר גם על חוסר האובייקטיביות בנקודת המבט של אסתר גליצנשטיין שהיא נקודת מבט ציונית חד משמעית. לכן היא לא תלך אף פעם עד הסוף.