string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

עַרֲבִי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן

שיר לשבת מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה"
מַרְוַאן מַח'וּל

אֲנִי עַרֲבִי!1
הִכְרָזְתִי בְּפֶתַח נְמַל הַתְּעוּפָה
לְטוֹבַת הַמְּאַבְטַחַת, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ.
נִגַּשְׁתִּי אֲנִי וְאָמַרְתִּי: חִקְרִי אוֹתִי, רַק
בִּקְצָרָה, אִם אֶפְשָׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא מְעֻנְיָן
לְאַחֵר לַמָּטוֹס.
שָׁאַלָה: מֵאֵיפֹה אַתָּה?
פָּרָשָׁי הֵם מִשֵּׁבֶט גַּסָאסְנָה מֵרָמַת הַגּוֹלָן – אָמַרְתִּי
וּשְׁכֵנְתִּי הִיא זוֹנָה מִירִיחוֹ
שֶׁגִּלְּתָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּדָה הַמַעֲרָבִית.
אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָהּ בָּא תּוֹר הַהִיסְטוֹרְיָה
לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחַדָשׁ.
מֵאַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל חֶבְרוֹן קְרוּצוֹת תְּשׁוּבוֹתָי
נוֹלַדְתִּי בִּימֵי בְּנֵי מוֹאָב הַנְּסוֹגִים מִפְּנֵיכֶם,
בְּאֶרֶץ הַזְּמַן הַכָּנוּעַ,
אָבִי מִכְּנָעַן
וְאִמִּי הִיא פֵינִיקִית שֶׁבָּאָה מִדְרוֹם לְבָנוֹן,
אִמָּהּ מֵתָה לִפְנֵי חָדְשָׁיִם, אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי,
וְלֹא נִפְרְדָה ממנה לְשָׁלוֹם, אִמִּי,
בָּכִיתִי בְּחֵיקָהּ, שֶׁתִּמְצָא נֶחָמָה בָּרֵעוּת בִּפְקִיעִין
בְּיָמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְשֶׁל הַכְרָעוֹת,
לְבָנוֹן, אָחוֹתִי, לֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת, וַאֲנִי
אֵם יְחִידָה לְאִמִּי
בַּצָּפוֹן.

***
שָׁאֲלָה אוֹתִי: מִי אָרָז לְךָ אֶת הַתִּיק?
עָנִיתִי: אוֹסַמַה בִּן לָאדֶן, רַק רֶגַע,
לְאַט לָךְ, זוֹ רַק יְצִיאָה שֶׁל פְּצִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
אָנֶקְדּוֹטָה שֶׁהָרֵאָלִיסְטִים כָּמוֹנִי יוֹדְעִים לְהַשְׁמִיעַ
כְּשֶׁהַלְּחִימָה מַפְצִיעָה,
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי בָּא לַהֲלֹם עִם מִלִּים עַל שָׁלוֹם,
אֵינֶנִּי נִלְחַם בַּהִתְנַחֲלוּיוֹת,
וְשֶׁלֹּא כְּמוֹכֶם, אֵין לִי טַנְקִים כְּמוֹ זֶה שֶׁאִתּוֹ
דִּגְדֵּג הַחַיָּל אֶת עַזָּה,
לֹא שִׁגַּרְתִּי טִילִים מֵאָפָּאצִ'י בַּתִּיק הָאִישֵׁי,
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּאֹפֶק אוֹבֵד מְהַדְהֵד הַמִּאוּס
מִן הַמַּהְפֵּכָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ
וּמִן הָרָצוֹן הַטּוֹב.

***
מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן – שָׁאֲלָה,
זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה בְּאֶל-נַּיְירֶבּ,2 עָנִיתִי
שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִכרוֹנוֹת
וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת,
חֲלוּדָה עַל גַּבֵּי הַמַּפְתֵּחַ הִלְחִיצָה אוֹתִי אַךְ
אֲנִי כְּמוֹ מתכת טְהוֹרָה; מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי נִכְסָף.
מֵאֶנְקַת הַפְּלִיטִים הַמְּעֻנִּים
תִּשְׁלַח הָעֶרְגָּה אֶת כְּנָפֶיהָ מֵעֶבֶר לַגְּבוּל
וְלֹא יַעֲצְרֶנָהּ שׁוֹמֵר וְלֹא אֶלֶף שׁוֹמְרִים
וּבֶטַח שֶׁלֹּא אַתְּ.

***
אָמְרָה: יֵשׁ בִּרְשׁוּתְךָ אֵיזֶשֶׁהוּ חֵפֶץ חַד?
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי, עָנִיתִי,
הָעוֹר שֶׁלִּי, וְתָוֵי פָּנָי הַשְּׁחוּמִים,
נוֹלַדְתִּי כָּאן, בִּגְזֵרַת הַגּוֹרָל לְבַדּוֹ,
אוֹפְּסִימִיסְט3 הָיִיתִי בִּשְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים
וַאֲנִי אוֹפְּטִימִי בִּגְלַל שְׁנֵי פִּיּוּטִים, לָהֶם לֹא תּוּכְלִי אֲפִלּוּ
בְּכֶלֶא גִּלְבֹּעַ.
כּוּר מַחֲצַבְתִּי
וְצוּר חֶבְלִי מַגִּיעִים מִסִּפּוּרֵי הַזְּמַן הַבֹּסְרִי
הַלְּוָיָה לֶעָבָר וּמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה
בְּאוּלַמֵי הַתִּקְוָה הַקְּרוֹבִים,
תְּמָרִים מִן הָעֵמֶק הִצְמִּיחוּ אוֹתִי,
מִלִּים נָתְנוּ לִי פֵּרוּשׁ.
יֵשׁ אִתִּי יֶלֶד שֶׁדָּחִיתִי אֶת מוֹעֵד לֵידָתוֹ
לְבֹקֶר אַחֵר, פָּחוֹת שָׁבִיר, הוֹ בַּת אוּקְרַאִינָה.
יֵשׁ לִי גְּנִיחַת מוּאַזִּין שֶׁשִׁירוֹ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹפֵר
אֲנִי מִזְדַּעֵק כְּדֵי לְהַפְחִיד לִילִיוֹת בַּחֲלִילִיוֹת
וְשֶׁאַבּוּבִים בָּרוֹבִים יְזַמְּרוּ עַל קִיּוּם בְּלִי אִיוּם.

***
הַמְּאַבְטַחַת לוֹקַחַת אוֹתִי לְחִפּוּשׁ בַּכְּבֻדָּה
הִיא פּוֹקֶדֶת עָלַי לִפְתֹּחַ אֵת הַתִּיק,
וַאֲנִי מְצַיֵּת,
וּקְרָבָי מִתְנַתְּקִים מִקְּרָבָיו שֶׁל הַתִּיק, וְכָמוֹהֶם שִׁירָי,
עִלְגּוּתִי, רְהִיטוּתִי, כָּל דָּבָר בְּתוֹכִי, נִרְתָּעִים מִתּוֹכוֹ וּלְתוֹכוֹ.

***
הִיא שׁוֹאֶלֶת: וּמָה זֶה?
אֲנִי אוֹמֵר: סוּרַת מַסַּע הַלַּיְלָה מֵעִם מַעֲלוֹת וְרִידָי, עִם פֵּרוּשׁ אַלְגַ'לַאלֵין,
שִׁירֵי אַבִּי-אַ-טָּיֵּבּ אַלְמוּתָנָבִּי וַאֲחוֹתִי מָרָאם, בִּתְמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ,
צְעִיף מֶשִׁי שֶׁבּוֹ אֶתְכַּסֶּה לְמָגֵן מִצִנַּת הַמֶּרְחָק מִקְרוֹבָי,
טַבָּק מֵעַרָאבָּה שֶׁסִּחְרֵר אֶת רֹאשִׁי וְעִרְפֵּל בִּי עָתִיד לֹא נוֹדַע
בְּקִרְבִּי, בְּחֻבִּי, בִּי זַעְתָּר בָּלָדִי
שַׁלְהֶבֶת רִמּוֹן גְּלִילִי, אַגָּדִי,
עִנְבָּרִי, אַלְמוֹגִי, נִיחוֹחִי, וְזֶה שֶׁאֲנִי חַי.
פְּנִינַת חֵיפָה מַבְרֶקֶת וּמַבְהֶקֶת, לֹא מַפְסֶּקֶת,
מְנַמְנֶמֶת וְנֵחֱלֶמֶת בַּכִּיס שֶׁל שִׁיבָתֵנוּ רַק מִפְּנֵי
שֶׁסָּגַדְנוּ לָרָצוֹן הַטּוֹב וְשַׂמְנו מִבְטַחֵנוּ
בִּמְעִידַת הַנַּכְּבָּה בֵּעָבָר וּבְקִרְבִּי.

***
הַמְּאַבְטַחַת מוֹסֶרֶת אוֹתִי לַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר
מִשֵּׁשׁ אוֹתִי לְפֶתַע וְקָרַא:
מָה זֶה?
אֵבָרִי הַלְּאֻמִּי – אֲנִי אוֹמֵר
וִיוֹצְאֵי חָלָצָי, אֲחֻזַּת מִשְׁפַּחְתִּי וְצֶמֶד בֵּיצֵי יוֹנִים,
מִתּוֹכָן נִבְקָעוֹת נָשִׁיּוּת וְגַבְרוּת אֵלָי וּמִמֶּנִּי.
הוּא מְחַפֵּשׂ עָלַי
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם סַכָּנָה,
אֲבָל הוּא עִוֵּר, הַטִּפּוּס הַמּוּזָר אֲשֶׁר
מְדַלֵּג עַל פְּצָצוֹת בְּתוֹכִי, חֲשׁוּבוֹת וְיוֹקְדוֹת בְּהַרְבֵּה:
עַל הַמֶּרֶץ, הַמֶּרִי, עַל לַהַט הַנֶּשֶׁר אֲשֶׁר בִּיגוֹנִי וְגוּפִי
יַבָּלוֹת, יְכוֹלוֹת, כָּזֶה אָנֹכִי
בִּמְלוֹאִי, כָּל כֻּלִּי, וְהוּא מִסְתַּכֵּל בְּלִי לִרְאוֹת
טֶמְבֵּל שֶׁכָּזֶה.

***
עַכְשָׁו, שְׁעָתָיִם אַחֲרֵי הַמַּאֲבָק הַמּוּסָרִי,
אֲנִי מְלַקֵּק לְדַקָּתָיִם אֶת הַפֶּצַע בִּבְשָׂרִי
וְעוֹלֶה לַמָּטוֹס הַמַּמְרִיא. לֹא כְּדֵי לַעֲזֹב
וְלֹא עַל מְנַת לָסֹב,
אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַמְּאַבְטַחַת מִתַּחְתָי
אֶת הַשּׁוֹטֵר בָּהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הסנדל מִתַּחְתָי
וּמִתַּחְתָי אֶת הַשְּׁקָרִים הַמְּאֻבָּנִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ בֵּן גּוּרְיוֹן שֶׁנִשְׁאַר מִנִּי אָז מִנִּי אָז מִנִּי אָז
מִתַּחְתָי.

תרגם: יותם בנשלום

ערב השקת ספר שיריו של מרואן מח'ול ייערך בבית הקפה תמול שלשום בירושלים, ביום חמישי 15.11 בשעה 19:00. לאירוע בפייסבוק

ארץ הפָּסיפלוֹרָה העצובה

מרואן מח'ול

הוצאת קשב לשירה

עורך: אלמוג בהר

 

 

 

 

 

 

——————————————————————

1 רמיזה לשיר "תעודת זהות" של מחמוד דרוויש הנפתח במילים: "רשום: אני ערבי!"
2 "אל-ניירב", מחנה פליטים פלסטינים ליד העיר חַלַבּ בסוריה.
3 רמיזה לספרו הנודע של אמיל חביבי, "האופסימיסט", במקור שילוב המילים מֻתַפַאאִל ומֻתַשַאאִם, אופטימי ופסימי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    1. דןש

      תאור מוצאם, המעיד על זכותם;
      מה באמת מצוי ב"תיקיהם" של מרביתם;
      המורשת אותה הם נושאים בקרבם, שלא תמחק לעולם;
      חדות רגשותיהם, בהקשר לארץ מולדתם;
      המטען הרוחני והנוסטלגי אותו הם נושאים בקרבם;
      האבר – כנשק הסימבולי המאיים;
      הצפצוף המבזה כנגד היחס המשפיל – ה"ענוי" לא יעזור אני עוד אשוב;

      אבל, ההתחקמות בשדה התעופה ו/או בעת בדיקות בטחוניות אינה במקומה. מי שיענה שאוסמה בן לאדן ארז את תיקו – שלא יתפלא אם יפשיטו אותו מבגדיו וינהגו עמו ב"שרירות לב". השאלות חייבות להיות קצרות וענייניות כמותן גם התשובות. את מחשבות הבודק והנבדק יש "להשאיר בצד"
      אני מודע ליחס המשפיל לו זוכים אזרחי ישראל הפלסטינים בעוברם בשדות התעופה. חייבים להלחם בתופעה זו בנחישות במישור הפוליטי (כנסת/ממשלה) ולהסיר כתם זה מהוויית חיינו.

      1. טל

        כמעט כמו גבהות הלב של הסלקטורים והמסננים למיניהם ושל האחראים על האבטחה שקבעו את כללי הסינון: קטגוריה אנושית שלמה שאין עליה ביקורת ושאיש לא מעז להטיל ספק שמא הגזימו, הרחיקו לכת, השפילו לשווא, התעללו כי הם יכולים.
        כל מה שנכתב בשיר הוא דיאלוג עם הבדיקות המשפילות, עם השאלות הבנליות ועם החיפוש הגופני המטריד.
        התגובות של הקוראים היהודים מטרידות הרבה יותר. אדם עם מצפון לא יכול להסכים לכך שפרצופו ישמש לו כרטיס כניסה, חברות במועדון שבני אדם מסוימים לעולם לא יוכלו להצטרף אליו. "מועדון הנוסע הבלתי מושפל". מה שמוגדר כ"סינון אתני" בשפתם של המשפילים הוא אפליה גזענית נוראית כנגד פלסטינים אזרחי ישראל שאיש מהם מעולם לא היה מעורב בפעילות טרור.
        אני הייתי שמח אם מישהו היה בודק בביצים של דרור ידידנו כאן. אולי אחרי זה הזמירות על סכנת החמאס היו נשמעות בטון אחר. אם היו ממששים לכל הנשים בשדיים, יהודיות וערביות, ובודקים לכל הגברים את התחת, יהודים וערבים, אני משוכנע שנוהלי האבטחה היו משתנים במהירות למשהו סביר הרבה יותר.
        אבל הם סך הכל ערבים, אלה שמושפלים יום יום ושעה שעה לידינו, כשאנחנו עם האתניות הנכונה עוברים שאננים. הם שקופים מבחינתנו, הערבים שחיים לצידנו באותה מדינה. אנחנו לא סופרים אותם.
        הוי גבהות הלב. לאן נוליך את הבושה.

    2. דרור ק

      ראיתי את מרואן מח'ול מקריא את השיר הזה בכינוס שהיה במכון ואן ליר בירושלים השבוע. הוא יותר שחקן מאשר משורר. הוא מקריא את השיר עם הרבה "שואו", אבל אם מקשיבים למילים (שמענו שם גם את המקור הערבי וגם את התרגום לעברית שמופיע כאן), שומעים הרבה בנליות מעייפת.

      זה "ספורט" נפוץ מאוד לכתוב שירים, מאמרים ושאר דברים ממין אלה על הבדיקות הביטחוניות בנתב"ג. יש הרבה ביקורת מוצדקת על הבדיקות האלה, והביקורת הזאת מגיעה לאו דווקא מערבים-ישראלים, אלא גם, ובמידה רבה, מהממסד הישראלי (כל ארגון של כינוס בינלאומי צריך להביא בחשבון בדיקות אינסופיות בנתב"ג). הבעיה קיימת לא רק בנתב"ג, אלא גם בנמלי-תעופה בצפון-אמריקה ובאירופה. גם שם מי שסובל הם בעיקר ערבים ומוסלמים.

      הסיבה שהסובלים הם בעיקר ערבים ומוסלמים איננה מקרית. הרוב המכריע של האיומים על חיי נוסעים במטוסים מגיע מארגונים ערביים ומוסלמיים. זאת מציאות עצובה. מי שנפגע ממנה הם ערבים ומוסלמים שזקוקים לנמלי התעופה ולטיסות. העובדה הזאת, שקל להבחין בה – מספיק לקרוא פורומים פתוחים של ארגונים מוסלמיים באינטרנט – לא באה לידי ביטוי בשיר שלפנינו, כאילו היא בכלל לא קיימת. בן-גוריון לא ממש אחראי לעינוי שעובד האזרח הערבי בנתב"ג. אוסמה בן לאדן (שמוזכר כאן כבדיחה) דווקא כן אחראי, וכמוהו חסן נסראללה, אסמאעיל הנייה, ח'אלד משעל, אחמד יאסין ועוד מנהיגים ערביים קיצוניים.

      עוד מופיע בשיר הסיפור הרגיל שערבים-ישראלים למדו לספר כששואלים אותם על מוצאם. כמו הסיפור שיהודים מספרים על עצמם, הוא מורכב מכמה אמיתות, כמה חצאי-אמיתות וכמה אגדות. אין כאן שום ניסיון לבחון את הסיפור הזה, להתעמת עם החלקים שלו, לבחון את מידת אמיתותם, לבחון את מי הם משרתים. יש פה רק התרסה כלפי ישראל באמצעות מיתוסים בנלים. שיהיה.

      1. מיקה

        הגבת מתוך התנשאות כביכול "מעניינת" אל מול שיר כביכול בנלי ולדעתך לא די אוניברסלי. אבל התגובה היא הבנליות בהתגלמותה של הישראלי שמגן על בן-גוריון ומחנך אחרים איך לדבר ומה להרגיש. והכי בנלית בתגובה, תחושת הקורבן שגנבו לו את קורבנותו רחמנה ליצלן…

      2. נמאס מתגובות מטומטמות

        ועל הכסילות

      3. דותן

        דרור, התבלבלת לחלוטין, שוב. שוב הבלבול הזה שמקורו בהבטחה ישנה, מפתה אך כוזבת, כי אנו עם סגולה או משהו כזה. הבלחה פטריוטית שהנוכחות הרגעית שלה בהווה גורמת לסחרחורת קלה, הד של שיכרון כוח מלפני עשורים אחדים.

        אז כן, יש בשיר בנאליות עצומה, הוא זועק בנאליות. אלא שהבנאליות אינה שוכנת בפואטיקה. זו הבנאליות שבסיטואציה. הבנאליות שברוע. אתה מבין דרור, פענחת אל נכון את סוגית הבנאליות, אבל שכחת לציין, שמא היה זה הבלבול האמור, שמקורה במבט שלך.

        ובאשר לשיר של מרואן: הוא עורם יופי על הבנאליות.

    3. נעם

      היכן ניתן לרכוש את הספר?

      1. ציפי

        בודאי יש בחנויות הספרים העצמאיות, יודעת שהספר ישנו בחנות שאני עובדת בה, ב"סיפור פשוט" בנוה צדק.

        1. פרץ

          כי הם מוצאים כמעט הכל ומוכרים תמיד יותר זול וגם מאוד אדיבים,ביתי גילתה אותם בירושליים לגמרי במקרה ויש להם אתר באינטרנט.

    4. דייט

      ממש מסכנים! כמעט ורחמתי עליהם, אבל אז המציאות הכתה בי…

    5. שרון

      כמובן שהשפה העברית היא הנשק הסודי של המספר. וואו!

    6. עמית

      החלק הראשון העלה לי קונוטציה לשיר של נתן אלתרמן. הנה הוא, כתשובה אירונית למח'ול:

      ארץ ערבית\נתן אלתרמן

      לַיְלָה צַח. אִילָנוֹת מְנִיעִים
      אֶת נוֹפָם בִּלְחִישָׁה אַוְרִירִית,
      מִמָּרוֹם כּוֹכְבֵי-לַיִל עַרְבִיִּים
      נוֹצְצִים עֲלֵי אֶרֶץ עַרְבִית.

      נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל בְּמִצְמוּץ
      וְזוֹרְעִים אֶת אוֹרָם הָרָעוּד
      עַל הָעִיר הַשּׁוֹקֶטֶת אַל-קוּדְס
      שֶׁחָנָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָאוּד.

      וּמִשָּׁם הֵם צוֹפִים וְרוֹאִים
      אֶת הָעִיר אֶל-חָלִיל מִמֶּרְחָק,
      עִיר קִבְרוֹ שֶׁל הָאָב אִיבְּרָהִים,
      אִיבְּרָהִים שֶׁהוֹלִיד אֶת אִסְחַק.

      וּמִשָּׁם קַו אוֹרָם הַשָּׁנוּן
      אָץ לִצְבֹּעַ בְּזֹהַב-אוֹרוֹ
      אֶת מֵימֵי הַנָּהָר אֶל-אֻרדֻן
      שיעקובּ בְּמַקְּלוֹ עָבַרוֹ.

      לַיְלָה צַח. בִּרְמִיזָה אַוְרִירִית
      נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל כַּחֹק
      עַל הָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ עַרְבִית
      אֲשֶׁר מוּסָה רָאָה מֵרָחוֹק.