חברה    

עם מי את מזדהה?

אסתר הרצוג 11.11.12
אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות

מדינת ישראל מובילה בעולם בהיקף הוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים. מדיניות הרווחה שלה בנושא ילדים ונוער בסיכון פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות, המתקשות להתמודד עם הכניסה הכפויה, של פקידוּת הרווחה, בחסות מערכת המשפט, לתוך חייהן. השלכותיה של מדיניות זו, הקרויה השמה חוץ-ביתית, הן הרסניות, בעיקר בשל העמקת הדחיקה של ילדים מקבוצות מוחלשות לשולי החברה ולמעגלי עבריינות וסטייה וחסימת הזדמנויותיהם להשתלבות תעסוקתית, השכלתית וחברתית בעתיד. מדיניות זו הצמיחה מגוון של מסגרות טיפוליות/שיקומיות בחסות משרד הרווחה והיא משרתת היטב את פקידוּת משרד הרווחה, את המערך המוסדי ואת אינספור הגורמים הפרופסיונאליים המעורבים בתחום.

ברצוני לעמוד על הפן המגדרי בנושא זה, שהוא קשה לדעתי באופן מיוחד. הכוונה היא לעימות המבני המעמדי-זהותי בין קבוצות נשים מוחלשות ובעיקר חד-הוריות, עניות, עולות חדשות (ישנות) ואחרות מול נשים מבוססות כלכלית-חברתית-השכלתית-מקצועית. כדי להמחיש את הנושא אציג כאן דוגמה אחת מני רבות אליהן נחשפתי במהלך עשרים שנות פעילותי החברתית.

צילום: cc by-konradfoerstner

בערב יום הכיפורים האחרון פסקה עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, כי רינת (שם בדוי) בת 13 שעברה פגיעות מיניות חוזרות מצד נערים בגילה, תמשיך לשהות במוסד טיפולי של מערכת הרווחה. כך, לאחר שנתיים של שהות במוסד, למרות שמצבה שם הידרדר, למרות אומללותה וכמיהתה לשוב לביתה ולאמה ולמרות שהאם מטפלת בה במסירות ובאהבה. "תיק" זה ממחיש בקיצוניות איך משרתות נשים בעלות כוח וסמכות את מערך האינטרסים הפטריארכלי. פקידות סעד (פקידי סעד גברים הם מיעוט) הממליצות על הרחקת תינוקות וילדים מהוריהם והשמתם הכפויה במסגרות שופטות וטיפוליות לכאורה המשמשות כחותמת גומי להמלצותיהן של הפקידות, מזינות את תעשיית מוסדות הרווחה, ההולכת ומתעצמת על גב אמהות מוחלשות וילדיהן.

כבר לפני כמעט שלושה עשורים עמדה ברברה סבירסקי, בספר העוסק באלימות כלפי נשים, על הקונפליקט המובנה במדינה הפטריארכלית בין קבוצות נשים, המצויות משני צדי המתרס הכלכלי-תעסוקתי-השכלתי. באמצעות התלות בנציגיה, מוסדותיה ומשאביה, מתאפשרת שליטה והתערבות בחיי קבוצות חלשות כלכלית-חברתית, שנשים עניות, חד-הוריות, מהגרות, הן הקבוצה המרכזית ביניהן. הדוגמה הבולטת ביותר להתנגשות המעמדית בין נשים היא בין עובדות סוציאליות למטופלות שלהן. לטענת סבירסקי, בגלל עמדת הכוח המבנית שיש לעובדת הסוציאלית ביחס למטופליה היא משיגה "את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות; ככל שהיא חשובה יותר, הן חשובות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאשה" (הציטוט מהספר מופיע כאן בעמוד 83).

מפסיקתה של עדנה ארבל מתברר שגם נשים במעמד גבוה וחזק מזה של עובדות סוציאליות, בעלות יוקרה חברתית, המרופדת בתגמולים כלכליים נדיבים, פועלות כאויבות של נשים מוחלשות וילדיהן. הן משרתות את האינטרסים של מנגנוני הרווחה, כנראה מתוך סולידריות של בנות אותו מעמד חברתי: משכילות, מסודרות כלכלית-משפחתית ומקושרות.

ה"תיק" של רינת, שהוזכר למעלה, הוא רק דוגמה אחת למה שקורה פעמים רבות לנערות הנפגעות מינית ולאמהותיהן. כאשר נערה נפגעת מינית היא מתויגת כקרבן במקרה הטוב וכזולה/זונה במקרה הרע; האם מתויגת, על ידי מערכת הרווחה כחסרת מסוגלות הורית, כלומר ככישלון אמהי במקרה הטוב וכאשמה במה שקרה, במקרה הרע. לרוב, הפוגעים מסומנים על ידי מערכת המשפט כלא אחראים (מפאת גילם), ו/או כבני טובים שסרחו. התוצאה היא שהם חוזרים לשגרה, וכנראה גם להמשך פגיעה בנערות מוחלשות. עם הכתמת האמהוּת ופסילת זכות ואחריות האמהות לטפל ולהגן על בנותיהן, הופכות הילדות/נערות לבנות חסות של מערכת הרווחה, ומשאב זמין למערך הטיפולי-ממסדי. תהליך זה מבוצע בעיקר על ידי נשים שהן עובדות סוציאליות, הנתמכות בעבודתן במערכת המשפט, פעמים רבות בידי נשים אחרות, שופטות.

רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה. האם, ענייה, חד-הורית, עולה חדשה, הוכרזה כמי שאינה מסוגלת להגן על בתה, על אף שהפגיעה התרחשה מחוץ לבית ולא על ידי מי מבני המשפחה. רינת הועברה למוסד של מערכת הרווחה בעוד שהפוגעים המשיכו בשגרת חייהם. באמצעיה הדלים ניהלה האם מאבק מעורר השתאות והגיעה עד לבית המשפט העליון, כדי להציל את בתה. מחוות הדעת שהוגשה על ידי מכון אבחון הפועל בשיתוף עם מערכת הרווחה, עלה כי רינת עברה במוסד פגיעות פיזיות. בריחותיה החוזרות משם הן אחת מהראיות לסבלה. למרות זאת, המליץ מכון האבחון על השארתה במוסד, כי להערכתו האם לא מסוגלת להבטיח את ביטחון בתה… ולפיכך היא אשמה במה שקרה לבתה… יתר על כן ובאופן אבסורדי גם האחריות לכשלון הטיפול ברינת בעת שהותה במוסד יוחסה לאם כי אינה "משתפת פעולה עם הרווחה". מהמלצתו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג בעל שם בארץ ובחו"ל, להחזיר את הנערה לאמה, העדיפה השופטת להתעלם. היא קבעה כי בעוד ששה חודשים יתקיים דיון חוזר. סופו של דיון זה כבר כמעט נגזר, כפי שלמדנו מתיקים רבים דומים. גורלה של רינת עלול להיות כגורלן של רבות מהנערות המטופלות במוסדות רווחה: להגיע לרחוב, לזנות ולסמים.

ארבל, שהחליטה על המשך שהותה של הנערה במוסד תמשיך, כנראה, לישון טוב במחשבה כי לא ייתכן שרשויות הרווחה מונעות משיקולים זרים, שהרי רק טובת הילדה לנגד עיניהן; שמוסדות הרווחה תמיד טובים יותר גם כשמתרחשת בין כותליהם פגיעה בחוסים; שיש להתבסס על אמינותו של מכון האבחון, שאף כי הודה במצבה המידרדר של הנערה בשנתיים האחרונות, המליץ להשאירה במוסד.

בשונה מגישה זו, דחה ב-8.12.11 השופט מנחם קליין את בקשת העו"ס להרחיק נערה מפגרת מהוריה ולהכניסה למעון סגור כפתרון לא מתאים וקבע: "לא יתכן שתחת לצוד את הזאבים שביער, אנו ניאלץ, כחברה מתוקנת להכניס למעון את כל הכיפות האדומות. יתירה מזו, מי יתקע לנו כף שגם אם נציל את כיפה אדומה מהזאב שמסתובב ביער בני ברק, לא תיפול היא ביד זאב אחר במעון? אינני סבור שזהו הפיתרון האידיאלי במקרה זה."

אפשר לקוות שאף שיום הכיפורים לא גרם לשופטת עדנה ארבל להתעלות, ממרום מושבה כשופטת עליונה, על ההתנשאות והאטימות ולא עורר בה את מידת האנושיות, הנשיות והאמהיות, ביחס לחומרת מצבה של רינת ולאסונה של האם, הגישה החלופית של קליין תהיה המודל הראוי לחיקוי.

הכותבת היא פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים ויו"ר עמותת ע.ל.י.ה, למען זכויות ילדים והורים

קראו עוד על שירותי הרווחה

תגיות: , , , , , , , ,

15 תגובות לפוסט "עם מי את מזדהה?"

  • תודה על המאמר מאיר עיניים, אבל המעגל לא נגמר שם
    שרלי //

    הוא ממשיך באקדמיה שעושה מחקרים על מה שקורה עם העו"ס ובית המשפט. וכך האקדמיה מצטיירת כנאורה. לא מאשים אותך שאת שם אבל המאמר הזה הוא המשך ההתעללות כי גם האקדמיה משמרת את אותן פריביגליות ועמדות כוח.

    • מה שכתבת על האקדמיה נכון ככלל,
      tאישה שאכפת לה //

      אבל לדעתי הכותבת אסתר הרצוג יוצאת מן הכלל הזה. צריך לבחון את מניעיה לכתיבת הכתבה, בנפרד ממעמדה המקצועי והאקדמי. וניכר בדבריה שהניעו אותה כעס על חוסר הצדק והעוול שנעשה לילדה זו ולדומות לה, ושאיפה להאיר את עיני כל מי שיש לו מצפון, ולהביא לשינוי המצב הבלתי נסבל הנוכחי.

  • את בטוחה שקראת את פסק הדין?
    נתן //

    הנערה שעליה מדובר עברה שלוש פעמים פגיעות מיניות עם סיכוי לעבור פגיעה נוספת. אמה, שכמובן אינה אשמה בכך, לא מצליחה למנוע את התופעה ולספק לה סביבה מגינה ותומכת.

    כמה פגיעות מיניות נוספות לפי דעתך הנערה המסכנה הזאת צריכה עוד לעבור עד שהחלטה להוציאה מביתה תהיה כשרה בעינייך? 4 ? 5 ? 6? 30?

    מתחת לים המנטרות והקלישאות האין סופי המשרת אג'נדה צדקנית וטהרנית שמייצגת הכותבת, מתברר כי ההומניזים הבסיסי המחייב את החברה להציל את אותה אומללה פשוט נעלם.

    • אתה בטוח שקראת את הכתבה?
      דפנה //

      אם קראתי נכון "רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה"
      זהו ציטוט! "במועדונית של הרשות המקומית…..
      דעתך השתבשה עליך, כנראה, שהרי המועדונית בפיקוח משרד הרווחה, היא הסביבה הלא מגנה והלא תומכת שאימא טעתה לחשוב אחרת.

      • אני קראתי. ואת?
        נתן //

        לא רק במועדונית אלה גם בבית הספר ובין השאר על ידי בנה של חברתה של האם ובכל מקרה סביבת מגורייה של הילדה הוא מקום מסוכן עבורה.

        חובתה של השופטת דורנר לפעול להגן על הילדה וההחלטה שלה נראית יותר מסבירה והגיונית ובודאי שאין שום קשר בין ההחלטה לבין היותה "אישה המשרתת את הכוח והסמכות של מערך האינטרסים הפטריארכלי ומרופדת בטובות הנאה כלכליות" ושאר הממבו-ג'מבו הג'יברשי הזה.

        אין כבר כוח להתייחס לסוג השיח הזה שמאפיין את מה שנחשב בארץ לשמאל שכל כולו בוקי וסרוקי קש וגבבה הבעיה שכאן מדובר בדיני נפשות וזאת הסכנה.

    • אזניים להם ולא ישמעו עיניים להם ולא ייראו
      אסתר הרצוג //

      אני המומה כל פעם מחדש עד כמה יכולה פקידות הסעד להיות אטומה ולראות את עצמה כ"מגינת ילדים" בהגדרה ובמהות, למרות המציאות והעובדות ההפוכות. עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו. הילדה נפגעה מינית? נשים אותה במרכז חירום/במוסד טיפולי ואז היה תהייה מוגנת. היא נפגעת במוסד, לא רוצה להיות בו, סובלת בו, בורחת פעם אחר פעם – זה ממש לא אומר מבחינתם שהמקום רע עבורה. כל עוות של המציאות על ידם יפה כדי למחוק את העובדות.
      ואיפה הבעייה מבחינתם? באחת כמוני שמכירה את האנשים, את הסיפורים באופן אישי ולא כ"תיקים" ומכירה עד כאב את הגיהינום שעוברות המשפחות והילדים ומוקיעה את האטימות והרוע ולפיכך מתאמצים כל-כך לעשות דה-לגיטמציה לי ולדברי הביקורת שאני משמיעה.
      ואת כל זה עושים בעילום שם!

  • קבעון מחשבתי
    תמה //

    לצערי הרב לגב' הרצוג יש דעות קבועות ומזה שנים בלי קשר לאשר מתרחש משתנה ומשתפר במציאות. התנגדותה האוטומטית כלפי בעלות תפקיד עו"ס ,שופטות למינן-מוצהרת בכל הזדמנות. הכותרת של דבריה כאן [כפי שמכריזה כבר שנים] המכלילה את קבוצות הנשים-חד הוריות, עולות וכיוב הינה דמגוגית. מצב הילדים והמשפחות נדון לגופו ולא בשל היותם מקבוצה חברתית זו או אחרת. יכולת ניסוח וכתיבה לא מעידה עלנכונות הדברים. במקרה זה-היפכא מסתברא

    • אסתר הרצוג //

      תמה – אני תמהה על חוסר היושרה שלך. אם יש לך ביקורת כלפי מדוע אינך מזדהה? האם אינך עומדת באמת מאחורי דברייך?
      באשר לקיבעון – מציעה לך לראות בכתיבת עקביות. אני אכן גאה לעמוד מאחורי הביקורת שאני משמיעה מזה כעשרים שנה על מדיניות הרווחה ובעיקר על מדיניות הוצאת ילדים מהבית. אם היית קוראת את מאמרי בעקביות היית מבחינה שאין בהם כלל "קיבעון". לצערי, המאמרים שלי מצביעים על תהליכים של החמרה קבועה בנושא זה ואין שום קיבעון לא במצב ולא בביקורת, בעקבותיו. במהלך השנים הדברים הולכים ומחמירים מכל הבחינות: החקיקה הדרקונית, התקצוב האינסופי לתעשיית המוסדות, שלל המוסדות ההולכים ומתרבים ועוד.

    • נדון לגופו של מי?
      יורם //

      איך החלטת ש" מצב הילדים והמשפחות נדון לגופו ולא בשל היותם מקבוצה חברתית זו או אחרת"? מזמין אותך לרחובות. שם כל אם חד הורית שנקלעה למצוקה של חוסר דיור מצאה עצמה באיום של הוצאת הילדים כשנלחמה על דיור ציבורי. המלכוד ברור: כאשר האמא מיידעת את המערכת על מצוקת הדיור שלה הרי שהילדים בסכנה וכיוון שקל יותר למצוא פתרון במוסד מאשר דירת עמידר התוצאה ברורה. דוגמה: סבתא שמגדלת את הנכד מינקותו ונאלצת לגור עם הגרוש שלה כיוון שאין לעמידר מה להציע לה, המצב בבית מתוח, הילד נפגע אבל במקום לפתור את הבעיה ע"י מציאת דיור לסבתא ולנכד מנסים בכל דרך להוציא אותו למוסד מרוחק. דוגמה נוספת: אם חד הורית שנאלצה לגור באוהל כיוון שלא נמצאה לה דירת עמידר נעזרה בחברה שהילד לן אצלה, התוצאה -ביקור פקידת סעד שאיימה להוציא את הילד כיוון שהאמא "זנחה" אותו. בשני המקרים מדובר בנשים עובדות, מסורות מאוד לילדים.

  • מקרה אחד מעורר חלחלה? מדובר באלפים
    אילנה שזור //

    תבורכי על פועלך והתמדתך. מקווה שהביקורת תצמיח דרכים אחרות להתמודדות עם מצוקה.
    אלא שמשרד הרווחה מעדיף להביט בדברים פסיכולוגית ולכן משמר את הבעיות על ידי הפרדה, תיוג וסיווג עד ליצירת שבר בלב המטופלים, שבר שמוביל לא פעם לשרשרת הרסנית ומייצר את אנשי השוליים שהמדינה צריכה לתחזק כל חייהם.

    ההתמודדות עם המצוקה החברתית לא מצליחה כי היא מונעת רק מהניתוח פסיכולוגיזה יותר נוח פוליטית. למעשה, דיון חברתי ולא פסיכולוגי הוא הראוי בטיפול בבעיה. והחברתי של שהיום יחייב שינוי מהותי עמוק בכל מערכת הרווחה .

  • ממסד חובב מוסד
    סיגל //

    מזדהה לגמרי עם הרצוג.
    התפיסה הבסיסית חייבת להיות שהבית הוא המקום המועדף. אין ולא יהיה מוסד שיוכל להיות תחליף. פגיעות יכולות להתרחש בכל מקום ואבסורד לצפות מהורים להיות מסוגלים "להגן" על ילדיהם מפני פגיעה במרחב הציבורי.

    המצב שבו עובדי ציבור מפתחים הזדהות עמוקה עם תפיסות הממסד ורואים את עצמם כמייצגים אותו הוא חוצה מגדר. עם זאת, בתחומי הרווחה והחינוך הדבר בולט במיוחד.

  • Pingback: די לאלימות « האחות הגדולה

  • נועם א"ס //

    http://myfamilythoughts.wordpress.com/ella/

    – סיפורה המזעזע של אלה, בת לאם חד הורית ונערה מצטיינת בלימודים, אשר נרדפה ע"י רשויות הרווחה בכרמיאל ואושפזה בכפיה במחלקה פסיכיאטרית עד שנאלצה להימלט מן הארץ.

    אין עוד תחום שבו הטוטלטריזם המובנה של החברה הטכנולוגית-תעשייתית מקבל ביטוי כל כך מובהק, מקיף ועמוק כמו היחס והטיפול של החברה הזו בילדות ובילדים: הילדה או הילד החריגים הם מקור החרדה ההיסטרית של מכלול של סוכנויות חברתיות – חינוך, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה. עצם קיומם של הילדה או הילד החריגים מאיים על הנחות היסוד העומדות בבסיס תפיסת העולם של החברה הטכנולוגית-תעשייתית. התגובה לאיום הזה מחייבת מישטור הולך וגובר של הילדות והילדים עצמם. ככל שהנחות היסוד של החברה הטכנולוגית-תעשייתית מאוימות יותר, כך מתרחבת ההגדרה של חריגות, כדי לכלול יותר ויותר צורות התנהגות, והעוצמה וההיקף של "הטיפול" במגוון המתרחב-תדיר של "חריגויות" מתגברים.

  • הפרת קשר השתיקה
    אמא //

    כאשר אמהות מתגרשות מייחסים להם כל דבר רע שקורה לילדים .
    העוני נתפס כאשמת האם וגם תקיפה מינית/

    הגיע הזמן שארגוני נשים בישראל יטפלו בנושא הזה. הוא לא פחות חשוב מאי שוויון בשוק העבודה.

    נשים שלקחו להם בכוח את הילדים לא מצליחות בכלל לשרוד את שוק העבודה. לא ברור למה ארגוני נשים מזניחות את הנושא החשוב הזה?!

  • נשים - התבוננו בעצמכן במראה
    אדוה //

    מן המאמר שלך נראה כאילו רק נשים עם כח במשרד הרווחה מתעמרות באוכלוסיות מוחלשות. אז יש לי חדשות בשבילך. נשים עם כח בכל מגזר במשק הן נשים שלא מתחשבות באוכלוסיות מוחלשות.
    כאם חד הורית לשעבר בענף רווחי סבלתי רבות ממנהלת שאף היא אם חד הורית שסבלה לטענתה מגירושיה אך מאידך לא בחלה לרדות באמהות חד הוריות אחרות, ולא התחשבה באילוצים שלהן לצאת מוקדם יותר הביתה ולעבוד מן הבית כדי להיות עם הילד.
    זכור לי כי אחת הנשים המובילות במשק הישראלי שהתראיינה לתקשורת לפני מספר שנים, ציינה בעצמה כי קשה יותר לעבוד עם נשים בעמדות כח מאשר עם גברים בעמדות כח, וכי הן נמצאות תמיד בתחרות להפיל אחת את השניה, אז טוב שהעולם נשלט בידי גברים. אם היה נשלט בידי נשים, המצב היה גרוע יותר.

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית