• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פעם בוגד היה בוגד

על הקשר בין היעלמות האופוזיציה לבין עלייתו של הבוגד החדש – דרך ואנונו ומסעות הציד של אם תרצו
צבי בן-דור

– אחרי התגובה שלך לתביעת הדיבה של אם תרצו, אני מניח שאין בעיה אם אגיד שאתה בוגד כי אתה שמאלני קיצוני.

– לא. בגידה היא עבירה פלילית שעונשה מאסר. בנוסף, ראש ממשלה בישראל נרצח לאחר שקראו לו בוגד, על ידי אדם שאכן חשב שהוא בוגד, ושרצח אותו בגלל מחשבה זו. כל זה כמובן לא נכון לגבי פשיסטים. אבל אם תמצא מונח כלשהו שמתאר את מהלכיו הפוליטיים ותפיסת עולמו של ראש ממשלת בריטניה מלפני מלחמת העולם השנייה, צ'מברלין, ותתאר באותו מונח את שלום עכשיו או ארגון שמאל קיצוני יותר (גוש שלום?), לא נראה לי שמישהו יחשוב להגיש נגדך תביעת דיבה.

(מתוך דיון בעקבות פרסום חוות דעתו של זאב שטרנהל על אם תרצו בפורום של אגודת הסטודנטים בטכניון, פברואר 2012)

אחד הדברים הבולטים בחילופים לעיל הוא הקלות הבלתי הנסבלת בה מוטחת ההאשמה בבגידה. נדמה כי גם המאשים בבגידה וגם המואשם בה אינם מתרגשים יתר על המידה מן השימוש במילה. אפשר גם להתרשם מן ההאשמה ומן התגובה להאשמה ששניהם מבולבלים לגמרי בכל הקשור לבגידות. לא מזמן, בגידה היתה ענין חמור שעונשו יכול להיות מיתה. מוויקיפדיה אני למד כי באנגליה נהוג היה לתלות בוגד בצווארו ולהורידו מעמוד התלייה בעודו חי. לאחר מכן לסרסו, להוציא את מעיו מבטנו בעודו בחיים ולשורפם לנגד עיניו, ואז להותירו לגסוס לאטו. לאחר מותו בותרה גופתו לארבעה נתחים שהוקעו לראווה במקומות ציבוריים שונים.

פעם בוגד היה בוגד.

בשנת 1953 ניגשה הכנסת לתקן את חוק העונשין והקדישה דיון נרחב לסוגי העבירות, הפשעים והעונשים. מקום מיוחד הוקדש לדיון בעונש החמור מכל. זה שסימן את גבולות הענישה במדינה החדשה – עונש המוות – הוא גם העונש שבוטל בסופו של דבר כאשר נחקק החוק לתיקון דיני העונשין. במהלך הדיון הסתמנה בבית הנבחרים "טנדנציה", כלשון אותם הימים, "להסיר עונש מוות מכל העבירות, חוץ מן העבירות הפוליטיות". כנגד נטייה זו יצאו גורמים שונים ויותר מכולם הרחיב בנושא ח"כ יוחנן בדר, איש חרות. כדי להבהיר היטב את דבריו התמקד בדר במושג הבגידה – העבירה הפוליטית פר אקסלנס – "כי הרי במלה בגידה יש כל מיני דברים, כל מיני עבירות".

וכך אמר:

במאה ה-19 שנולדה מן המהפיכות הגדולות, [מהפיכות] שהבטיחו שלטון דימוקארטי ופארלאמנטארי לשטחי אירופה רבים, היתה תבונה מיוחדת גם בשליטים וגם באנשי פארלאמנטים לאופייה המיוחד של עבירה פוליטית. הם ידעו והבינו, שעבירה פוליטית… היא עבירה-כשאינה מצליחה אף אם היא הצליחה, יהיה העבריין לשופט. אמרו שאין פגם מוסרי באדם כזה: אם מבחינת המוסר שלו הוא מורד בכולם הרי צריך לשלוח אותו לבית הסוהר כי הוא מסוכן לכולנו. אבל אל נגיד שיש בו איזו שפלות מוסרית.

אסיר פוליטי הנמצא במאסר הוא קודש, אין להטיל עליו שום סבל מיוחד, שום סאנקציות מלבד גזילת חופש-הפעולה באינטרס המשטר…מדינה דמוקראטית עושה שלום עם העברין הפוליטי ברגע שהוא נכנס לבית הסוהר. צריך לתת לו עיתון, ספר, חופש לימוד, חופש טיול—די בעובדה שכל זמן שקיימות עוד מדינות יש להשתמש בהן באמצעים, בזרוע נגד אנשים שיש להם דעות פוליטיות אחרות. מה שאמרתי על עבירות פוליטיות, הרי הכוונה למלחמות, להפגנות שיצאו לפעולה, לקרבות, ואילו רובן של העבירות הפוליטיות, אינם דברים כאלה אלא מה שקוראים הסתה, הפרת שלום, הפגנה בלתי חוקית, אסיפה, התקהלות בלתי חוקית… אל נהפוך את ההתנגשות החמורה, המעציבה בין דיעות פוליטיות, אפילו אם זו עבירה על החוק הפורמאלי, למעשה התנקמות.

כלומר, בדר כיוון בדבריו לעבירות הפוליטיות האלימות – עליהן יש להגיב בשלילת חופש, אבל עדיין לזכור ש"האסיר הפוליטי הוא קודש (!)" – כדי לגזור מהן גם על האחרונות, הלא אלימות, שעליהן אין להשית שום עונש כלל, אפילו אם מדובר בעבירה על החוק הפורמלי. הקורא הידען עשוי לפטור את הדברים היפים הללו באזכור עובדת היותו של בדר איש מפלגת אופוזיציה בעצמו ושריד לאותה רוח ליברלית דמוקרטית לעילא, שאנו מוצאים דווקא אצל צאצאים מסוימים של המסורת הציונית הז'בונטינסקאית. בדר עמד בעצמו על המימד האוניברסלי של דבריו: "אינני יודע, אם יש בארץ הזאת תריסר אסירים פוליטיים, לכן כדאי שנדבר על נושא זה באופן תיאורטי בלי לדבר על שום בית סוהר או על שם מסוים (של אסיר, צ"ב)… אפילו אסיר פוליטי אחד הוא חשוב בעיני ומיוחד במינו. בשביל אסיר פוליטי אחד עלינו ללחום. כי זוהי מלחמה לחופש הדיבור, לחופש המצפון וליחס צודק לאותו אדם, שחופש המצפון שלו הביאתו (הביאו, צ"ב) לידי עבירה".

חוסר מקום מאלץ אותי להגביל את הדברים היפים שנאמרו מפי חברים אחרים בבית הנבחרים על ייחודו של האסיר הפוליטי. מכל מקום, גם אם עונש המוות על בגידה נותר בעינו, בניגוד לדעת בדר ניכר שמרבית חברי הבית הסכימו עימו. הם לא הסכימו על כך שאסירים פוליטיים הם קודש, אלא שבגידה היא עבירה נדירה והבוגד הוא תופעה נדירה שחורגת מפשעים אחרים. במובן מסוים אפשר לראות באי-הסרת עונש מיתה על העבירה מעין גילום של הרעיון הזה. כשם שעונש המוות חורג מענישה רגילה, כך גם הבגידה מסמנת חריגה מן הפשיעה הרגילה. במובן זה, אין פלא שבישראל של היום התפיסה השתנתה, ומחקה את ההבנה שלפיה האסיר פוליטי הוא קודש, או שעבירות כמו "הסתה, הפרת השלום, הפגנה בלתי-חוקית" הן לגיטימיות, ובמקום זאת נענות על ידי המדינה בתגובה ברוטאלית ובחומרה יתירה.

אין להשתאות גם על כך שבניגוד לדברי בדר, הבוגד האולטימטיבי של ישראל, מרדכי ואנונו, לא זכה לשום חופש: לא חופש לימוד, לא חופש טיול, לא עיתון ולא ספר. מדינת ישראל אף הגדילה לעשות וממשיכה להתנקם בואנונו ולשלול ממנו חרויות גם לאחר שריצה את מלוא עונשו. על כל אלה אין להשתאות. מה שצריך לעורר את השתאותינו הוא ההתרחבות המבהילה של תחולת המושג "בגידה". בישראל של שנות האלפיים שוב אין הבוגדים זן נדיר, תופעה מעוררת כבוד. אם בעבר הבוגדים היו אנשי שמאל קיצוני ואנטי-ציוניים (גם אלה לא הוגדרו כולם כבוגדים), הרי שבהווה הבוגדים הללו נעלמו, והפכו להיסטוריה. לפיכך, צריך לנסח מחדש את מושג הבגידה, להכיר את הגורמים להיווצרותו, ולהקיף רעיונית את תחולתו.

הנה כמה מחשבות.

הבוגדים נמצאים היום בכל מקום ואתר, החל מחיילים קרביים לשעבר, שמעידים בפני שופט בינלאומי (יהודי) על פשעים ועבירות שבוצעו במסגרת מבצע צבאי, וכלה בבוגדים "מקצועיים" יותר, שמסתופפים יחד עם אויבי ישראל על הסיפון בדרך לעזה. הבוגד אפילו לא צריך להיות ציוני נכבד, בעל תפקיד בקרן החדשה לישראל, אלא עשוי להיות פקיד במשרד החינוך שמופקד על הוראת האזרחות, ועוד ועוד. האינדיקציה המעניינת ביותר לכך היא הסרת עונש המוות מהדיון. למשל, כאשר מחוקקים המחויבים לחוק, כמו ח"כים ממפלגות השלטון, דנו בחקירת מקורות המימון של תנועות השמאל. ההחלטה להימנע מתביעה של עונש מוות לא נובעת מהעידון של הח"כים בכנסת הנוכחית (ההיפך הוא הנכון), אלא מכיוון שהבגידה כבר אינה עניין נדיר. הלא אי אפשר להוציא להורג את כולם. אין בכך כמובן כדי לומר שאין מי שמבקשים להוציא להורג בוגדים. בוגד אחד, יצחק רבין, הוצא להורג אחרי שכיכר שלמה, כיכר ציון, גזרה את דינו בצעקה "רבין בוגד".

אחד ההיבטים המעניינים של התמורה שעברה הבגידה, נוגע למניעים המיוחסים לה. ב-1953 גם יריבים הסכימו שהעבריין הפוליטי פועל על פי צו מצפונו. בתקופה זו, נראה היה שעיקר המחלוקת נסב על מידת הכבוד שיש לייחס למצפון זה. בדר ואחרים ראו את חופש המצפון כמקודש. לעומת זאת, חברי מפלגת השלטון דאז רצו להתיחס אליו בפחות כבוד. מכל מקום, הסכמה חוצת מפלגות הכירה בצו המצפון כבסיס וכמניע של העבירה הפוליטית. ואילו היום שיח הבגידה והבוגדים עבר הפרטה קפיטליסטית שמחייבת עקרונות של מימוש עצמי, של רווח ועוד. אחד הדברים המעניינים ביותר בשיח זה הוא היעלמותו של המצפון.

כיאות לחברה מופרטת אנו מייחסים כוונות רווח, ולא מצפון, גם לבוגדים בנו. החיילים הבוגדים משוברים שתיקה, וכמוהם גם אלפים אחרים החברים בארגונים שונים, מואשמים בכך שהם בוגדים בעבור בצע כסף. הכסף הוא אירופי בדרך כלל שכן הכסף האמריקאי שמור למאתרי הבוגדים. במקרים בהם קשה להצביע על תועלת כספית ישירה, כמו למשל במקרים של מרצים בוגדים מן האקדמיה, מיוחסת הבגידה לרווח עקיף. למשל, מרצה פלוני נוקט בעמדה בוגדנית בגלל שהוא חפץ בקידום או בגלל שמובטחת לו כך נסיעה לחו"ל לכאורה. בדר קידש את חופש המצפון של הבוגד מכיוון שהוא איתר אצלו את המצפון בצורתו הטהורה ביותר: מצפון שמביא אדם לעשות את המעשה הקיצוני ביותר, הנדיר כל כך.

מכיוון שכך, בדר רצה לומר שגם אם מוטל על המדינה להגן על עצמה ולהעניש את הבוגד בשלילת חירותו, "גזילת חופש-הפעולה באינטרס המשטר" כלשונו, עדיין עליה לכבד את מצפונו המקודש של הבוגד. האפשרות של קיומו של מצפון זה נעלם היום לחלוטין משיח הבגידה. פעם הבוגד היה שונה ובעל מצפון רדיקלי עם תחושת חובה שמביאה אותו לעשות מעשה חריג. היום הבוגד דומה לרבים אחרים מבני מינו בחברה הישראלית; לא רק שיש הרבה בוגדים, אלא שגם הבוגד רוצה לממש את עצמו, וגם הוא פועל למטרות רווח.

במקביל, התרבו החוגים המגדירים בגידה ומזהים בוגדים ושיטותיהם השתכללו. בשנות השמונים היה בירושלים ארגון קטן, אפשר לומר כמעט חביב, בשם ד"ב – דיכוי בוגדים. הארגון הזה, מיסודם של אנשי כ"ך, עסק בעיקר בהטרדה של אנשי שמאל קיצוני (לא-ציונים או אנטי-ציונים) על ידי שריפת דלת הבית, הזמנת אמבולנסים וכיוצא באלה מעשים שהיום – לאחר הרצח והפיגועים של ממש (למשל זאב שטרנהל) – אפשר להתייחס אליהם כאל מעשי שובבות ותו לא. צריך לומר, דיכוי בוגדים היה ארגון ימין קיצוני וחריג שפעל מחוץ לחוק. חלק מסדר היום שלו היה זיהוי אנשים מסוימים כבוגדים. בשונה מכך, מזהי הבוגדים בהווה עושים זאת בחסות החוק או בתמיכת גופים נבחרים או ממלכתיים.

קחו למשל את הפרשה, שאפשר לכנותה בשעשוע "עם ישראל נגד בנדיקט אנדרסון". מדובר כמובן בדוח המפורסם שהפיקה תנועת אם תרצו – אחד מן הגופים הפעילים ביותר בזיהוי בוגדים – דוח שמאתר בוגדים באוניברסיטאות. עיון בסילבוסים של קורסים היה המבחן העיקרי שעליו הדוח התבסס, ובעיקר קורסים שעוסקים בלאומיות. הדוח בדק את רשימות הספרים והמאמרים המופיעים בסילבוסים. הגורם המרשיע הוא מספר רב מדי של ספרים הקשורים לתזה המזוהה יותר מכל עם אנדרסון. אנדרסון טען שקהילה לאומית היא קהילה מדומיינת במובן שאף שמרבית החברים בה לא יפגשו לעולם זה את זה, הם ידמיינו בו זמנית את הקשרים ביניהם. על פי הגיונו של הדוח, אם מרצה איקס מלמד כי לאומיות היא דבר מדומיין, הריהו בעצם מלמד שעם ישראל הוא לאום מומצא. אם עם ישראל הוא לאום מומצא, אזי נשמט הבסיס שתומך בנצחיות הלאומיות היהודית המודרנית ובלגיטימציה של מדינת ישראל.

כך בגד ההוגה השמנמן אנדרסון, שבכלל חקר את דרום האוקינוס ההודי, בעם היהודי.

מספר הבוגדים באוניברסיטאות שמזהה אם תרצו עולה בהתמדה. מעטים זוכרים היום שראשיתה של הפרקטיקה הזו קדמה להופעת אם תרצו. כבר ב-1997 חנך מכון שלם – גוף אקדמי ימני בעל חזות מכובדת – את פרויקט ספרי הלימוד. התוצאה היתה הוקעתם של שורה שלמה של היסטוריונים, חלקם מלב הקונצנזוס ממש, כמוחקי הציונות או כאנטי-ציונים ואחרי כן כבוגדים. מחברי הדוחות ההם בדקו את מספר האזכורים של המילה הומניזם בספרי הלימוד. אם הופיעה המילה המכובדת יותר מדי הוחשד מחבר הספר באנטי-ציונות. למראה בעלי החליפות והדוחות ה"אקדמיים" של אם תרצו ומכון שלם מתעוררת בי נוסטלגיה למזמיני האמבולנסים בשנות השמונים. הם לפחות הזמינו לפעמים גם פיצות. פעם בוגד היה בוגד. זן נדיר. גם המאשים בבגידה היה זן נדיר. היום ההאשמה בבגידה אינה נתפסת כמעשה קיצוני כלל ועיקר.

בעבר השתרע מרחב עצום בין הבוגד לבין מאשימו. במרחב זה התקיים הקונצנזוס והזרם המרכזי הישראלי. במדינת ישראל של ההווה נמחק למעשה המרחק שבין הבוגדים והמאשימים בבגידה. הבוגד ומאשימו עשויים להיות חיילים באותה יחידת מילואים, או מי שנפגשים מדי יום באותו קורס במדע המדינה באוניברסיטה. הבוגדים הם לרוב ציונים מן השורה, עם שובל ארוך של "תרומה למדינה" או חברות במפלגות ציוניות מכובדות וכיוצא באלה. בהווה, לא נדיר לראות חילופי דעות בפורום תמים כמו הפורום של אגודת הסטודנטים של הטכניון, שיולידו האשמה מנומסת בבגידה.

האם יש קשר בין היעלמותה של האופוזיציה לבין עלייתו של הבוגד החדש? אני סבור שכן. כאשר דיבר בדר על הבוגד היתה בישראל אופוזיציה מובחנת, מימין ומשמאל, לממשלה. כך היה עד אמצע שנות השמונים. מאז, כבר קרוב לשלושים שנה, איננו רואים אופוזיציה של ממש. במקומה באו קואליציות ענק, ממשלות אחדות, ותנודות תכופות של מפלגות ושל יחידים מן האופוזיציה לממשלה וחזרה לאופוזיציה. שלושה עשורים של תנודות כאלה רוקנו למעשה את מושג האופוזיציה מכל תוכן. איש האופוזיציה של היום רק במקרה אינו יושב ליד שולחן הממשלה. אם הוא יהודי, הוא יכול להיות שם מחר ובעוד שבוע לשוב לאופוזיציה. לכן אין כל משמעות למעשה האופוזיציוני ולחשיבה האופוזיציונית, שלמעשה נמחקו במסגרת הרוב היהודי בכנסת.

שתי מפלגות האופוזיציה העיקריות בכנסת כבר ישבו בממשלה ויצאו ממנה. קיים סיכוי סביר שיחזרו אליה (הדברים נכתבו לפני שהוכרז על הקדמת הבחירות). כך בעצם נעלמה לה האופציה האופוזיציונית. הדיון בכנסת ב-1953 סימן שלוש אופציות לפעולה פוליטית: שלטון, אופוזיציה לשלטון, ובגידה. היום, כאשר כולם שליטים או שותפים פוטנציאליים לשלטון (ואם לא היום, אז אולי מחר), נותרה לכאורה רק אפשרות פעולה חלופית אחת: לבגוד. אני אומר לכאורה כי כמובן שלא מדובר באמת בבגידה. מדובר בעצם בדרך היחידה שנותרה למיינסטרים בישראל להתבונן, להבין, ולפרש מעשה פוליטי אופוזיציוני – להבינו ולפרשו כבגידה. במובן הזה, היעלמותה של האופוזיציה בישראל תרם לרידוד מבהיל של השיח הפוליטי. הוא השאיר מקום רק לבגידה, כמושג שדרכו אפשר להבין ולפרש פעולה אופוזיציונית. כאן טמונה גם סכנה גדולה.

ד"ר צבי בן-דור מלמד היסטוריה עולמית באוניברסיטת NYU בניו יורק. הוא פירסם שני ספרים: "הדאו של מוחמד: היסטוריה תרבותית של המוסלמים בתקופת האימפריה הסינית המאוחרת" ו"עשרת השבטים: היסטוריה עולמית". בן-דור מפרסם בבלוגים שונים ובנושאים שונים, בין היתר על ההיסטוריה והפוליטיקה של המזרחים בישראל, על היסטוריה ותרבות סינית ואף על פרשנות המקרא

דימוי: רועי רוזן

***

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

 

למאמרים נוספים של צבי בן-דור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שאול סלע

    הבגידה הזו שוב מתגלמת בתלמיד שעולה על רבו ,משה גרנות הגרוע עשרות מונים מרבו קלמן קצנלסון.מדובר בכאלה שמצד אחד מדברים על "עם יהודי" ו "אחינו הספרדים" ומאידך משתינים בקשת על דת ישראל ושמע ישראל.

  2. יוסך

    "קהילות מדומיינות" בכלל התמקד באמריקה הלטינית, לא באוקיינוס ההודי. (למרות שאנדרסון אכן כתב על אינדונזיה)

  3. מאיר

    שהרבה בשמאל הישראלי ממש חפצים ומייחלים לכך שיכנו אותם "בוגדים", כך הם מחזקים את תדמיתם הנון-קונפורמיסטית, את ההתנגדות לציונות ומקבלים אישור לכך שהם שוחטים מוסמכים לפרות קדושות

    1. רועי לבנה

      הו, תהילה.

      1. מאיר

        רק אדם כמוך מסוגל לומר שכינוי "בוגד" זהה לפיצוץ מטען חבלה. דבר שהדיוטות אינם יכולים לזהות במוחם הדל.

        1. יגאל כהן-הבית"רי

          האספסוף עלה לשלטון והביביוגנד צועדים בסך ושרים: "טומורו בלונג טו אס", החל הרייך בן אלף השנים בישראל.
          איפה הבית"רים של פעם ?

          1. מאיר

            זה היה עניין של זמן עד שמישהו כאן יקשור אותי לנאצים.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    לצערי לא הצלחתי לצלוח את כל המאמר אך תפסה אותי נקודה אחת והיא עצם הלגיטימיזציה של ישראל אני מביא כתנא דמסייע את היהודי ,מנוע כניסה לישראל.נורמן פינקלסטיין,.
    הוא תומך בחרם נגד ההתנחלויות( כמוני) אבל מתנגד לתנועת הb.d.s. התובעת חרם כללי על ישראל ומערערת על החוקיות של עצם קיומה. טענתו מכיון שישראל חברה באו"מ עצם קיומה הוא לגיטימי כמו כל חברה אחרת. בלשונו: israel too is the law.אם היא מפירה את חוקיו ואינה מצייתת להחלטותיו הזכות לארגון לנקוט אמצעי ענישה נגדה אבל לא לשלול את עצם קיומה. לכן אני בכלל לא מבין מה ענין בוגדים ,אמיתיים או מדומיםו או בוגדים סמולנים כמוני לענין החוקיות של קיום ישראל.

  5. שושנה גבאי

    ובדקו את חזהו/ ולא מצאו דבר אלא לבו/ ובדקו את לבו/ ולא מצאו דבר אלא את עמו/ ובדקו את קולו/ ולא מצאו דבר אלא את צערו/ ובדקו את צערו/ ולא מצאו שום דבר חוץ מהכלא שלו/ ובדקו את הכלא שלו/ ולא מצאו אלא את עצמם, בכבלים…".
    מחמוד דרוויש מתוך 'ערב קטן בכפר שכוח'

  6. צבי

    הייתי חייב, פשוט חייב, לשים לינק לעימות הבא בין ג'מאל זחאלקה למירי רגב. בגלל שני מומנטים: הראשון, בדקה השניה אומר ג'מאל: "אני מתגעגע לגזענים של פעם, פעם גזען היה גזען". ברגע השני, בדקה הרביעית, מכריזה רגב כשעל פניה נהרה של ילדה באמצע דרשת הבת מצווה שלה: "תראה אטילה, יושב לפנינו בוגד. איך אמרתי לחנין זועבי רוח'י לעזה יא ח'אינה…" (השגיאות הצורמות והנוראיות בערבית במקור. המקור המצפצף של רגב).