string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

עברית אחרי ערבית

בכנסים אקדמיים רבים מופיעה שפה אחרת לפני העברית, אבל כמעט תמיד זו אנגלית. בכנס "שפה בעין הסערה" היתה זו ערבית. על ערעור יחסי כוח ואובדן פריבילגיות הכרוכים בוויתור על שליטה, וגם ניסיון לענות על השאלה: למה אנשי המחלקות למזרח תיכון הדירו רגליהם?
יונתן מנדל

רשימה זו נכתבה לפני חמישה ימים, וכשאני שב וקורא בה עכשיו היא נראית פתאום כל כך רחוקה. היא עוסקת בכנס האקדמי הראשון שהתקיים בשפה הערבית בישראל בשותפות יהודית-ערבית ולקהל יהודי וערבי. כנס ששם למטרה לנסות ולדמיין מציאות אחרת, בין יהודים לפלסטינים, בין עברית לערבית. בינתיים טפח על פנינו "העולם האמיתי". ישראל התנקשה באחד האנשים היחידים ברצועה שהיה יכול לכפות הסכם רגיעה, פתחה במבצע צבאי נרחב שעשוי לכלול כניסה קרקעית, הרגה עשרות פלסטינים, והביאה בארבעת הימים הללו לפגיעה ביותר ישראלים מאשר ב-34 החודשים שחלפו מאז מבצע "עופרת יצוקה".

למרות כל זאת המתקפה הזו, כמו דז'ה וו, נהנית שוב מתמיכת רוב-רובו של הציבור היהודי בישראל שמתעקש למצוא פתרון צבאי לבעיה פוליטית, וחוזר אחת לארבע שנים – קצת כמו הבחירות לכנסת – לנסות שוב את מה שנכשל בפעם הקודמת. אז כשאתם קוראים את הרשימה הבאה זיכרו שהיא לא נכתבה בימים של המציאות הקיימת, אלא לפני חמישה ימים ארוכים מאוד, בהם המצב הפוליטי והצבאי היה גרוע כמעט כמו עכשיו, אבל היה בו עדיין מרחב קטן לדיבור על מציאות אחרת; מציאות בה היחסים בין יהודים לפלסטינים, ובין הערביות לעבריות, אינם גזירה משמים ואינם משחק סכום אפס. צריך לדמיין את המציאות הזאת בימים שקטים יותר או פחות, אבל אולי יש גם חשיבות לדמיין אותה דווקא עכשיו כשהתותחים רועמים, כשמטוסי אף-16 וספינות חיל הים מפציצים את עזה, כשחיילי צה"ל מתגודדים מסביב לגדר המערכת, וכשצפירות עולות ויורדות נשמעות בבאר שבע, באשקלון, בשדרות ובתל אביב. מציאות אחרת, דווקא בעין הסערה.

***

ביום שלישי, 48 שעות לפני תחילת כנס הערבית, הגיע שליח של חברת אקספרס למשרדי מכון ון ליר בירושלים. החבילה שנשא, בצורה של גליל מוארך, היתה עטופה בניילון פצפצים. הוא הניח אותה על הרצפה, ביקש לחתום פה ופה, חבש את הקסדה על ראשו ויצא. היא היתה בשבילו עוד חבילה שהעביר באותו יום. השליח לא ידע מה היה המטען שהעביר, או מה היה השווי של הכבודה שנשא מתחת לבית השחי. כשהרמתי אותה אני, נזהרתי שלא להסגיר את התרגשותי. במדרגות ירדתי בזהירות, מדרגה מדרגה, מחשש שמעטפת הגליל תפגע באחד הקירות. אפשר שחייכתי. ידעתי שלמחרת, כשתיפתח החבילה, יתגלה המטען הסודי שבתוכה. מתוכה יוצא באנר – שלט בד ענק מלבני – שייתלה על הכניסה הראשית של מכון ון ליר. הבאנר יודיע על פתיחת הכנס המשותף של ון ליר ומרכז דיראסאת תחת השם "הערבית: שפה בעין הסערה" (pdf). רק אז יתגלה הסוד לעיני כל. על פני 9.8 מטר אורך ו-0.75 ס"מ רוחב, על שלט הכניסה, יברך מכון ון ליר את הבאים בשעריו בערבית לפני עברית.

המעשה הכביכול שולי הזה, פעולה גרפית פשוטה של גזור והדבק, איננו מובן מאליו. אמנם ברבים מהכנסים האקדמיים בישראל מופיעה שפה אחרת לפני העברית, אולם השפה הזו היא כמעט תמיד אנגלית. כשזה קורה, התגובה שלנו להטרמתה של שפה זרה (אנגלית) לשפה רשמית (עברית) היא קבלת הדבר כמובן מאליו. וכך גם הדבר כשאנו שומעים הרצאות אקדמיות באנגלית, של מרצים ישראלים ושל לא ישראלים. אולם דווקא כששפה רשמית אחרת (ערבית) מקדימה את אחותה השמית מתעוררות אותן תגובות יוצאות מגדר הרגיל. דווקא אז, כשהשפה הערבית התנוססה אל על, נעמדו עובדי ובאי המכון אל מול השלט והוציאו בהתרגשות את הטלפונים הניידים כדי להנציח את הרגע. דווקא אז, כשהערבית הרשמית היתה בכותרת אירוע הפייסבוק שציין את הכנס, התקבלו תגובות שליליות כגון "אולי מחר תתרגמו גם את הג'יהאד". דווקא אז, כשפורסם שההרצאות האקדמיות של הכנס יינתנו בשפה הערבית עם תרגום סימולטני לעברית, התעורר חשש בקרב כמה מהמשתתפים ש"עלולים להגיד על הכנס שהוא פוליטי".

לא ניתמם. עצם שמו של הכנס, "שפה בעין הסערה", מצביע על כך שמארגניו מבינים היטב שהשפה הערבית אינה "עוד שפה רשמית" בישראל, אלא שפה הנמצאת בלבה של סערה ותחת לחצים, חברתיים ופוליטיים. כמו כן, אין זה כלל המקום או הזמן להדגיש שהכל פוליטי. ברור שאילו היינו מקיימים כנס על השפה הערבית בו כל ההרצאות ניתנות בעברית, גם בכך היה מסר פוליטי. לפיכך, ואם ננסה לתהות מה בכל זאת היה בסיס החשיבות – וההתרגשות – שייחדו את כנס השפה הערבית שהתקיים בסוף השבוע שעבר, נוכל לציין לפחות עובדה אחת מתבקשת: בעצם הצבתה של הערבית במרכז, קל וחומר בעצם ההחלטה לקשור אותה לדיון אקדמי ואינטלקטואלי, היה בכדי לערער על יחסי הכוחות, הכביכול ברורים מאליהם, המתקיימים בישראל. הערעור הזה בא לידי ביטוי בתגובות השונות, הדרמטיות משהו, מצד קהלים שונים שבאו ולא באו לכנס. תגובות אלו כללו התרגשות, התעלמות, אהדה, חשש, ותקווה. ברשותכם, אקדיש ברשימה זו פסקה אחת לכל רגש.

התרגשות

מעולם לא בדקתי יותר פעמים במילון איך אומרים "מתרגש" בערבית מאשר בחודש ההכנות שקדם לפתיחתו של הכנס. מעולם, כך נדמה לי, גם לא נשאלתי כה הרבה פעמים על ידי עמיתים יהודים האם "מונפעל" עדיף על "משחון באלשואער" או על "משחון באלעואטף" כדי לתאר במדויק את הרגש ההוא. ההתרגשות הזו היתה ספונטנית והקשר שלה לעצם השימוש בערבית נדמה לעתים כעוצמתי הרבה יותר מתוכן ההרצאות עצמן. אם האמת נמצאת בפרטים, הרי האמוציות שליוו את הכנס נמצאות במילים שנהפכו למשפטים שנבנו לרעיונות, ושאת כל אלו לא ניתן לתרגם לעברית. הם התרחשו בערבית. בעולם שנוצר סביב הכנס. ההתרגשות הזו לא היתה שמורה לציבור אחד. אם אינני טועה, כל אחד ואחת מהמשתתפים פתחו את דבריהם באישי. גם אלו שעבורם ההתרגשות נבעה משינון ההרצאה הערבית הראשונה בחייהם, וגם עבור אלו שהשפה הערבית הוגבלה עד אותו רגע בתוך מרחבם הפרטי. "עמדתי כאן כל כך הרבה פעמים ודיברתי בעברית ובאנגלית", אמרה אחת המשתתפות, "אבל עוד אף פעם לא דיברתי בשפתי".

"עמדתי כאן כל כך הרבה פעמים ודיברתי בעברית ובאנגלית", אמרה אחת המשתתפות, "אבל עוד אף פעם לא דיברתי בשפתי". (המושב "פרקטיקות של מאבק ביצירה הערבית", מימין לשמאל: פידאא זידאן, ד"ר יאיר ולך, ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, המשורר והעיתונאי אלטייב ע'נאים, ד"ר אריאל שיטרית)

התעלמות

את הקול קורא של הכנס הפצנו בערבית ובעברית. תיארנו את הנושאים שייבחנו בכנס וביקשנו לשלוח תקציר בן 200 מילים בערבית. לאחר הפסקה הראשונה, נכתב רציונל הכנס. ציינו שהכנס הוא פרי יוזמה משותפת של מכון ון ליר ושל מרכז דיראסאת, ושבין היתר ההחלטה לקיים אותו בערבית נבעה מתוך רצון "לעודד פרקטיקות החותרות לשוויון בין יהודים לערבים". את מודעות הקול קורא הפצנו דרך האי-מייל ודרך פוסטרים באוניברסיטאות ובמרכזים אקדמיים בארץ, תוך התמקדות במחלקות למזרח תיכון ולשפה וספרות ערבית.

רק לאחר שהסתיימה קבלת התקצירים גילינו שלא קיבלנו אף הצעה ממחלקות למזרח תיכון בארץ. אף לא מאחת. לא מאף סטודנט ומאף מרצה. מאז, אני מתחבט בשאלה מדוע. אולי משהו שעשינו הרתיע את החוקרים ממחלקות אלו? אולי שינוי יחסי הכוח בין יהודים לערבים גרם לחוקרי המזרח התיכון לחוש משום מה שלא בבית בכנס הזה? לדוגמה, רוב חברי ועדת ההיגוי הם פלסטינים אזרחי ישראל. אולי נושא הכנס – יחסי שפה וחברה בקרב יהודים ופלסטינים – לא נפל ממש בתחום הידע של מחלקות אלו? אולי ההצהרה על שוויון היא זו שגרמה לכנס להישמע כחורג מתחומי העיסוק המותרים במחלקות אלו? או אולי השימוש האקטיבי בערבית כשפת ההרצאות גרם למישהו לחשוש מאיבוד הפריבילגיה היקרה של דיון על הערבים ועל המזרח התיכון מנקודת הכוח של העברית או האנגלית. אני ממשיך להתחבט בשאלה זו ותוהה האם ייתכן שמדובר בצירוף מקרים נדיר. על רקע זה, היה מעניין לגלות שההצעה היחידה שכן קיבלנו ממחלקה למזרח תיכון הגיעה דווקא מעבר לים. עבור ד"ר יאיר ולך, מרצה ישראלי בבית הספר ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת לונדון, החיבור בין מחקר היסטורי אודות המזרח התיכון לבין שפה ופוליטיקה היה טבעי לחלוטין, כמו גם חשיבות קיום הדיון בערבית.

אהדה

בערך שבוע לפני הכנס, כשהיתה כבר תוכנית מוכנה וסופית, היא הופצה בציבור וגם בקרב אמצעי התקשורת שעשויים היו להתעניין בנושא. התקשורת העברית הגיבה בסוג של משיכת כתפיים, אבל אמצעי התקשורת בערבית חגגו את הרגע. יום לאחר מכן, הודיעו לנו מרשת "אל-ג'זירה" שהם מחכים לאור ירוק מקטאר לפני אישור סופי של הגעה. אחרי 24 שעות האישור אכן הגיע. באותו אחר צהריים, נציגי הערוץ הראשון בערבית הודיעו שגם הם יגיעו לסקר את הכנס. עיתון "אל-איתיחאד" (الاتحاد) ממקום מושבו בחיפה ביקש אישור לפרסם חלק מהרצאות הכנס בעיתון סוף השבוע. "א-שמס" (الشمس), תחנת הרדיו הפופולרית ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, העלתה לשידור את מארגני הכנס בבוקר יום חמישי. עמית פלסטיני שכותב בעיתון "אל-חיאת" (الحياة) הרואה אור בלונדון, ציין בפני שיכתוב בקרוב על הכנס.

בגדול, התקשורת דוברת הערבית מישראל ומרחבי העולם אהדה את הכנס (למשל כאן, כאן, כאן וכאן). פשוטו כמשמעו. החיוכים לא היו מזויפים. הטפיחות על השכם לא היו סתמיות. העברת הדיון מעברית לערבית לא רק שהזמינה את כלי התקשורת הערביים – ואת החברה הערבית בישראל בכלל – למכון ון ליר, אלא גם אותתה להם שיש עם מי לדבר. בלי להרבות במילים, זה היה ברור לכל שמי ששם במרכז דיון תרבותי ואינטלקטואלי את שפתו של האזור ואת שפתם של אזרחי המדינה הערבים, כנראה גם מכבד את אותו האזור ואת אותם האזרחים.

קבוצת פרהסיה, "דרך השפה", צילום וגרפיטי, ירושלים 2006. מתוך גיליון מס' 1 של כתב העת "סדק"

חשש

אני לא יודע מי חשש יותר מהכנס: יהודים שאינם יודעים ערבית כלל או דווקא אלו שיודעים ערבית היטב. התחושה שלי היתה שעבור שתי קבוצות אלו, או אם לדייק עבור החששנים משתי קבוצות אלו, היווה הכנס זעזוע לתחושת הביטחון שסיפק הסדר הקיים. מתוך הקבוצה של אלו שאינם דוברי ערבית, פנו אלי לאורך השנה האחרונה מספר חברים שטענו שיש בכנס בכדי להדיר את אלו שאינם דוברים את השפה. העובדה שהדגשתי, לפיה כל הרצאות הכנס תלוונה בתרגום סימולטני לעברית, ושהדיונים שאחרי ההרצאות יתקיימו בערבית ובעברית, לא הצליחה לשכנע רבים מהם. היה משהו כמעט מפחיד עבורם בתקדים האקדמי שהצבנו, לפיו אי-ידיעת ערבית משמעה איבוד חלק מהכוח שניתן להם כדוברי השפה השליטה.

מנגד, מתוך הקבוצה של אלו שדוברים ערבית על בוריה, אם בגלל שנולדו במדינה דוברת ערבית ואם בגלל ששירתו בתפקיד ביטחוני כזה או אחר, חשתי גם שם בסוג של חשש אם כי אחר בתכלית. בעוד אלו שאינם דוברי ערבית חששו מאיבוד מקומם בשיח הישראלי הכללי, חששו חלק מדוברי הערבית היהודים מאיבוד המונופול שלהם על הידע בשפה ובתרבות הערבית, מצוקה שהתעצמה עם כניסת שחקנים חדשים לזירת הערבית. כך, מתן הרצאות בערבית מדוברת או בערבית שאינה מושלמת היו לצנינים בעיני חלק מקבוצה זו, אשר חשו כיצד נפגע המונופול ממנו נהנו עד כה, וכיצד הטריטוריה שלהם נפרצת.

תקווה

הכנס, כך לפחות אני רוצה להאמין, היה יותר מעוד כנס מפני שהוא איפשר לנו לדמיין מציאות אחרת. בעולם האמיתי, ההגמוניה של העברית והנחיתות המובנית של הערבית, לוקחות חלק בעיצוב היחסים בין יהודים לערבים. קחו לדוגמה את האקדמיה: בכל כנס שמתקיים בישראל, נהנה הדובר היהודי מיתרון – אם הכנס מתקיים בשפה העברית, הרי הוא מדבר בשפתו הראשונה והערבי בשפתו השנייה, ואם הכנס מתקיים באנגלית הרי היהודי מדבר בשפתו השנייה והערבי בשפתו השלישית. לעומת זאת, בכנס זה נאלצו הדוברים היהודים להיצמד להרצאותיהם שנכתבו בעמל רב, לשמור על שקט יחסי בשלב הדיונים, ולהקשיב להרצאות שניתנו על ידי חוקרות וחוקרים שדיברו בשפה הרשמית של הכנס בביטחון ובשטף של בעלי הבית. בכך, נאלצו משתתפי הכנס היהודים לעבור סדנה לא מתוכננת בסבלנות, בהקשבה, וביכולת לחוות את המערכת המורכבת של יחסי רוב ומיעוט מהצד האחר של פרוסת הלחם.

מעבר לכך, הכנס גם שינה, ולו למשך יומיים, את יחסי הכוחות בתוך החברה היהודית כפי שהתעצבו לפני ואחרי הקמתה של ישראל. לפתע, מקור כוחו של האקדמאי האשכנזי שמתקשה בהגיית ח' או ע' נעלם, ואת מרכז הבמה תפסו ערבים ויהודים-מזרחים, שהערבית היא חלק בלתי נפרד מתרבות ביתם. או אז, פסקה ערביותם, ולו למשך 48 שעות, מלהיות אות קין שהדביקה ישראל על מצחם ושאותו יש למחות, והפכה לסמל סטטוס שיש להדגיש ושמהווה כרטיס כניסה, כור היתוך, ומכשיר למוביליות חברתית ואזורית. השפה הערבית, שבהקשר של חיל המודיעין ושל שיח "המומחים לענייני הערבים" נועדה להפריד בין יהודים לערבים, התגלתה בדיון אקדמי כהתחלה של משהו חדש. כשיח של תקווה. למעשה, היכולת לוותר על פריבילגיית העברית איפשרה לנוכחים – יהודים כערבים – לדמיין ולחוות מציאות אחרת. לא מציאות בה מתקיימת שליטה מוחלטת של השפה הערבית, אלא מציאות בה מתקיימת שליטה פחות מוחלטת של העברית. במילים אחרות, הוויתור על השליטה בשפה קשור גם בוויתור על שליטה.

ד"ר יונתן מנדל הוא מרכז הפרויקטים במסגרת הים תיכונית במכון ון ליר בירושלים, ופוסט-דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא היה ממארגני הכנס "הערבית: שפה בעין הסערה"

לקריאה נוספת:

אלמוג בהר | אמירה הס והשיבה לערבית

סמי מיכאל | מהגר בתוך ארצו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אסף דוד

    אני חושב שאתה מרחיק לכת יותר מדי. נכון שמעטים אנשי הסגל במחלקות למז"ת שמסוגלים להעביר הרצאה בערבית, אבל העובדה הפשוטה היא שהמערכת האקדמית לא מתגמלת אותם על הרצאות או על פרסום בכל שפה שאיננה אנגלית. שנית, זה לא היה כנס "מקצועי" (במובן של תחומי הידע והמחקר של חוקרי מז"ת) אלא כנס על השפה הערבית בישראל. בסופו של דבר, אלה היו השיקולים שאני עשיתי כשהחלטתי לא להגיש הצעה.

    ד"ר אסף דוד
    האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון

  2. יהודה שנהב

    יוני יקר
    זו הזדמנות לומר לך תודה על הטקסט החשוב, וגם תודה ענקית לך וליוסף ג'בארין, על הכנס המרגש. הייתה זו הזמנות יוצאת מן הכלל להיפוך ההיררכיה הלשונית, גם אם לזמן מוגבל. גם הפלסטינים עצמם היו המומים מן המימוש הזה ומן האפשרויות שהוא מייצר. אני מקווה שיהיה לזה המשך.

    תודה לאסף דוד על הכנות. אבל בוא נקרא ביחד את מה שאתה כותב:

    "זה לא היה כנס "מקצועי" (במובן של תחומי הידע והמחקר של חוקרי מז"ת) אלא כנס על השפה הערבית בישראל.

    מה שמעניין במיוחד בדברים שכתבת הוא עבודת הגבול המבחינה בין מקצועי ולא מקצועי. האם מעמדה של השפה הערבית (לטעמי: הריסוק של השפה הערבית) בישראל אינו סוגיה שקשורה במחקר על המזרח התיכון?

    כדאי לשים לב לתהליך כינון הגבול הזה (אגב, שהיה קשור גם בהפרדה בין שאלת המזרחים ושאלת הפלסטינים במחקר)והתתבצרות בתוך החיק החמים של הקונצנזוס. זה הטיעון המרכזי של גיל אייל בספרו "הסרת הקסם מן המזרח". ממליץ לקרוא, דווקא בדיוק משום שהמזרחנים הסתערו עליו בחמת זעם.

  3. יאיר אור

    יוני,
    תודה על המאמר ותודה גם על הכנס המצוין, שלצערי נכחתי רק בחלקו. אני מקווה שהוא לא יהיה מאורע חד-פעמי אלא יתחיל מסורת של כנסים, גם אם צנועים יותר, בשפה הערבית על השפה הערבית.
    אין ספק שהכנס הוא דבר חדש והוא מציב את כל מי שקשור/ה לתחום במקום קצת שונה מהרגיל, אולי מחוץ ל-comfort zone ואולי דווקא בתוכו. מבחינה זו הכנס באמת הצליח להפר מערך קיים, ולו רק ליומיים. אני מאוד אהבתי את הגיוון הרב שבא לידי ביטוי בכנס – ריבוי של קולות, של "ערביות" ושל נקודות השקפה, וגם של נושאים. אולי דווקא משום שהכנס לא נערך בשפה ההגמונית והדומיננטית הוא גם לא היה כפוף למכבשים הרגילים של אידיאולוגיה, שפה ושיח.

  4. דדי קומם

    קודם כול, מגיעה לכם, מארגני הכנס, יוני ויוסף ג'בארין וכל מי שתרם לכנס, תודה גדולה והערכה רבה. היוזמה לכנס בערבית וההתעקשות על הגשמתה ראויה לכל שבח, ובואו נזכור שאינכם הראשונים שהעליתם על דעתכם לקיים כנס מסוג זה בערבית דווקא, ולא בעברית – אך אתם התעקשתם על כך ועבדתם קשות והצלחתם!
    לצערי, נאלצתי לוותר מראש על ההצעה להרצות בכנס בגלל התחייבויות קודמות. אני חייב לומר בנימה אישית, שאני לא זוכר שהצטערתי במידה רבה כל כך בזמן האחרון על משהו שלא עשיתי (לעומת מעשים מעוררי חרטה שתמיד ישנם…). למרות הכול, הצלחתי להשתתף בחלק הארי של היום הראשון לכנס ואני שמח על כך.
    אני מסכים מאוד עם דבריו של יהודה בתגובה להסבר החלקי של אסף. האם זה לא כנס מקצועי? האם הוא לא נוגע ישירות בשאלות המטופלות באופן יומיומי במחלקות ובחוגים למזרח תיכון בארץ? תמיהתו של יוני במקומה. גם אם אין בכך הפתעה גמורה, יש להעלות את התהייה ואולי אף לדון בה בכנס הבא אנשאללה. אגב, אף אם נסכים שמדובר בכנס מקצועי אך כזה הנוגע יותר למומחים לשפה הערבית מאשר ללימודי המזרח התיכון – גם מרבית מומחים אלה מהאוניברסיטאות הדירו רגליהם, עד כמה שהבחנתי (מהקהל, לאו דווקא מהפאנלים).
    יישר כוח, ותודה על המאמר, יוני.

  5. אריקה

    אבל הפוסט הזה ריגש אותי. תודה יוני על הדברים החשובים. תוקפת אותי בושה על שאינני דוברת ערבית. התגובה של המזרחן מוזרה. לא חשבתי שזה המצב. קשה להאמין.

  6. דפנה

    נכחתי ביום הראשון כולו. ההרצאות, כמו בכל כנס, נבדלו זו מזו ברמתן אבל ברור שהיה מקום לכל 'סוגיה מקצועית' הנוגעת הן לערבית והן ל'ערבים' / 'ערביות' ולשלל שאלות של זהות, חינוך, תרבות, פוליטיקה וכו'. האם אין בכל התחומים הנ"ל מתחומי 'הידע' של חוקי המזרח התיכון? אינני מבינה את טענתו התמוהה של ד"ר דוד.

  7. יהודה שנהב

    يوني عزيزي

    الان اكتب اليك باللغة العربية.

    اود ان اشكرك واشكر د. يوسف جبارين على المؤتمر الرائع والمهم.

    فهذا اول مؤتمر يتم بالصيغة التي كان عليها في دولة إِسْرَائِيل.

    تَغَييب المُسْتَشْرِقين من المؤتمر لم يكن موضوع عَفْوِيّ، انما هو جزءًا لا يَتَجَزَّأْ مِمَّا تُعرِّفُهُ نظرية ما بعد الاستعمار: تحييد الاستشراق.

    يعطكم العافية

    او باللغة العراقية: عاشت ايدكم
    يهودا

  8. מאיר עמור

    ברכות למארגני הכנס,שלצערי לא יכול הייתי לקחת בו חלק כי אני חי באנגלית ובצרפתית ובקנדה. אלה הן שפות הדיבור השניות והשלישיות שלי, על כן אני מבין היטב את הדקויות של המאזין המכוונן. אך רציתי להוסיף לרשימת התיאורים (התרגשות, התעלמות, אהדה, חשש, תקווה) אם את התואר כבוד. עשיתם מעשה של כבוד רב. הענקתם לי, אפילו מהמרחק הרב הזה תחושה של כבוד. אני משוכנע שתחושת הכבוד שהענקתם לכל הנוכחים/ת בכנס הרעידה את הסיפים של נפשם ומציאות חייהם/ן. תודה וכל הכבוד.
    מאיר עמור

  9. נתן

    הדבר הכי מדהים במאמר הזה זה העובדה שיש עדיין "הערוץ הראשון בערבית" שהייתי בטוח שעבר מזמן מהעולם.