בין חרדה לבושה

אנחנו חיות בתרבות שבה גברים זוכים בלגיטימציה, בצורה גלויה או סמויה, לפגוע בנשים. המספרים מעידים על כך. צילי פז וולק על שני מדדים חמקמקים יותר, שהחיבור ביניהם יוצר כוח מניע רב עוצמה לשינוי. לציון יום המאבק באלימות נגד נשים
צילי פז וולק

לפני עשרים ושבע שנים פירסמה סוזן בראונמילר את ספרה המונומנטלי Against Our Will, העוסק בתיאור וניתוח של אלימות כלפי נשים בכלל ואלימות מינית בפרט. כל זאת, לפני שקם גוף הידע המחקרי העצום אשר מילא את הגותה במספרים. בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ" כתבה שסיקרה את הדו"ח העדכני ביותר בנוגע לאלימות כלפי נשים בישראל. מהדו"ח עולה כי בעשרים ושבע השנים שחלפו מאז פרסומה של בראונמילר לא הרבה השתנה: נשים הן מושא לאלימות קשה, מפגיעה מינית ועד רצח, מרבית הפעמים בידי הקרובים אליהן ביותר.

האומנם אלו הם פני הדברים? לדעתי התמונה מורכבת מכך, אולם בכדי לראות אותה יש להביט גם במשתנים שקשה יותר למדוד, ובכדי לעשות זאת יש להביט על התופעה בראייה היסטורית ולבחון מגמות כלליות. המשתנים החסרים מלווים את הדו"ח מתחילתו ועד סופו אך נגזר עליהם להיבלע בין הררי המספרים המציפים אותם מסביב. בשניהם עוסקת גם בראונמילר בהרחבה: מדד החרדה ומדד הבושה. נדמה, כי בעוד מדד החרדה עולה והוא כנראה אף גבוה מזה המתואר בדו"ח, מדד הבושה דווקא יורד – וגם הוא אינו נלכד ברשת הדו"ח. מדובר בשתי מגמות הפוכות שהחיבור ביניהן יוצר כוח מניע רב עוצמה לשינוי, הגם שאת התוצרים שלו איננו מסוגלים למדוד כרגע ולכמת במספרים.

מדד החרדה

פגיעה מינית איננה אירוע המשפיע רק על הנפגעת. בתרבות של תקיפה מינית לומדות נשים, כבר מגיל צעיר, לטפח חרדה מפני תקיפה כזאת ולעשות כל שביכולתן בכדי להימנע ממנה – בהיותן מחונכות כי יש להן אחריות כלשהי על עצם התרחשותה. בראונמילר היתה הראשונה להצביע על כך שנשים שלא חוו פגיעה ולא נחשפו לפגיעה בסביבתן הקרובה חרדות מהאפשרות של פגיעה כזו. כך גם בדו"ח: בסקר בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מן הנשים היהודיות ו-79% מן הנשים הערביות טענו כי הן חיות בחרדה מתמדת מתקיפה מינית. זאת, על אף ש"רק" שליש מהנשים באוכלוסייה תהיינה קורבן לתקיפה כזו במהלך חייהן.

לו היתה השאלה מוצגת בצורה אחרת, ובמקום לבדוק "חרדה מתמדת" היתה נבדקת רק "חרדה" או מחשבות חוזרות, היו האחוזים קופצים גבוה למעלה. מניסיוני כפעילה פמיניסטית וכחוקרת של התחום אני יכולה להעיד שחלק מהנשים אינן מודות בקיומה של החרדה, אולם התנהגותן מעידה על כך במקומן: לבוש צנוע, הימנעות מהליכה בחוץ לבד, הימנעות מהליכה בחוץ בשעות החשיכה, התקנת מנעולים וסימני אזעקה ושאר התנהגויות המצמצמות את קיומן ואת המרחב שהן תופסות.

דורות רבים של פמיניסטיות צעדו בעקבות בראונמילר ותיעדו את האופן שבו מעוצבת תרבות שלמה של פגיעה מינית שבה גברים זוכים בלגיטימציה, בצורה גלויה או סמויה, לפגוע בנשים. הנתונים העולים מהדו"ח הנוכחי מסחררים – אלימות כלפי נשים בכל פינה, בכל גיל, בכל דרך (חשוב להזכיר שהדו"ח אינו מתעד את כל סוגי האלימות נגד נשים אלא רק את החמורים ביותר. סביר להניח שתיעוד מלא היה מוביל למספרים אשר אינם מסתפקים בסחרחורת אלא מוסיפים לה גם בחילה).

מדד החרדה אם כן נמצא בעלייה, ולא בכדי. ככל שיותר נשים נפגעות כן מוצדקת העלייה בחרדה, ושוב – לדעתי הדו"ח אינו חושף את ממדיה האמיתיים, הגבוהים בהרבה.

מדד הבושה

בראונמילר מרבה לעסוק בבושה, אשר גם היא תוצר של תרבות המאפשרת פגיעה מינית. בכינון תרבות שכזו לוקחים חלק כל הגורמים האחראים על הסוציאליזציה שלנו, אולם המהלך מתוחכם מהרגיל. מצד אחד, מתרחשת במסגרת יצירת תרבות זו נורמליזציה של הפגיעה. גברים מקבלים רשות לפגוע ונשים חרדות מן הפגיעה, ולכאורה, זוהי דרכו של העולם. בהינתן נורמליזציה של אלימות היה ניתן לשער כי נשים תשתפנה אחת את השנייה וכן אחרים במה שקרה להן, מתוך הבנה שהתנהגות שבנורמה היא מנת חלקן גם של אחרות. בפועל, הדבר אינו קורה. תחכומו הגדול של המהלך הזה נעוץ במתן אישור לגברים לפגוע תוך הטלת האחריות לפגיעה על הנשים. מן האחריות קל לגזור אשמה ומן האשמה בושה ומן הבושה הסתרה.

את ההסתרה קל לתעד והיא מוכרת במינוח המקצועי "דיווח חסר". מאתרים אותה כאשר במחקר אנונימי בעל מגוון של שאלות קיימים אחוזים גבוהים של נפגעות, בעוד שבנתוני המשטרה/גורמי הרווחה/ארגוני הסיוע ישנם נתונים אחרים, נמוכים בהרבה. ניתן גם לאתר אותה בשאלה פשוטה – האם סיפרת למישהו על הפגיעה? מחקרים מכל רחבי העולם מראים כי מרבית הנשים אינן מספרות לאיש על הפגיעה, גם לא לקרובים אליהן ביותר.

נראה כי גם במדד זה מחמיץ הדו"ח התפתחות חשובה: מדד הבושה יורד, אולם אין לכך זכר בין מספרים. רק בתגובה לדברי גורם משטרתי, על פיו הטיפול בפגיעות מיניות הולך ומשתפר, נשמע קולם של מרכזי הסיוע לפיהם כ-20% מן הנפגעות מדווחות למשטרה. במרכזי הסיוע כבר מורגלים בנתון הזה עד כדי כך שהוא מוצג כנמוך. בפועל, מחקרי העבר מרחבי העולם ומישראל מתארים בעשורים הקודמים אחוזים נמוכים בהרבה, חד-ספרתיים. נכון, מרבית הנפגעות עדיין אינן מדווחות למשטרה על הפגיעה, אולם מספרן של המדווחות עולה באטיות. אפשר לשער כי גם מספרן של אלו המדווחות לגורמים אחרים, שיפוטיים פחות, הולך ועולה.

את הירידה במדד הבושה יש לזקוף לשינויים החברתיים אשר מצמיחים לכולנו אוזניים המסוגלות לשמוע סיפורי פגיעה, במידה הולכת ופוחתת של שיפוטיות וביקורת כלפי הנפגעות. הדבר בולט בנתח ההולך וגדל המוקצה לדיווחים כאלה בתקשורת, וכן בשינויים מרחיקי לכת בטיפול המשפטי שלו זוכות הנפגעות. ידיעות חדשותיות הנוגעות לפגיעה מינית מופיעות על בסיס יומי, בהן גם כאלה שבעבר לא היו חוצות את דלת חדר העריכה כמו למשל פגיעות בתוך המשפחה. מערכת המשפט מטפלת כיום בפגיעות רבות שבעבר כלל לא היו מוגדרות כעבירות, וההבנה של נציגי המערכת את הפגיעה המינית העמיקה בצורה משמעותית על רקע הקשרים המתמשכים עם ארגוני הסיוע.

דרך נוספת לאמוד את מדד הבושה היא גם לבדוק דיווח מסוג אחר. בימים אלו ממש מתפרסמות כתבות העוסקות בסרט הביכורים של יעל שרר, "כביסה מלוכלכת", בו היא מרימה את משא האשמה מעל כתפיה ומניחה אותו על אלו של אביה, שביצע בה כילדה עבירות מין. היא עושה זאת בפנים גלויות ובשמה המלא. גם הספרות מספקת לנו עדות לירידה במדד הבושה: את המונח עצמו שאלתי, בתודה, מספרה של ליאור גל-כהן היוצא לאור בימים אלו ממש ושמו "המתנה שקיבלתי מאבא". גל-כהן מספרת בגילוי לב את סיפור הפגיעה שלה על ידי אביה, ובין היתר מתארת את הירידה המתמדת במדד הבושה הפרטי שלה עם השנים, ואת השיקוף המדהים שלו בהיעדר הבושה המוחלט של בתה כאשר היא מדברת על הסב שפגע באמה.

איך הן מעזות לספר ככה, עם כל הפרטים, ובלי בושה? האם בחברה שבה פעלה בראונמילר הן היו מספרות? ובאותה צורה?

החיבור בין מדד החרדה למדד הבושה אינו טריוויאלי. מסתבר שדווקא מול האלימות הגואה, המיוצגת במספרים וכן ברמות חרדה גבוהות, נמצאות נשים רבות יותר אשר מעזות לנפץ את מעטה הנורמליות מעל פני האלימות, ולדווח עליה באמצעים מגוונים אשר לא תמיד קל לאתר במחקרים. אחד ההסברים האפשריים לחיבור זה הוא שלכל תופעה מושתקת ישנה נקודת רתיחה. הדברים יכולים להתחמם ואף להתלהט במשך זמן רב, אולם כאשר הם רותחים ונשפכים לא ניתן עוד להתעלם מהם. ריבוי הפגיעות, ריבוי הדוחות והמחקרים, פעולתם האמיצה והמתמשכת של ארגוני הסיוע, שיתוף הפעולה שהושג עם גורמים ממשלתיים – כל אלו הופכים לאט את התופעה מנסתרת לגלויה. בהיותה כזו, נשים מבינות שהן אינן לבד במערכה אלא חלק מרוב דומם אשר את סיפוריו מציגים אחרים, בלי פנים, בלי שמות, בלי כל פרט מזהה. מעדויות אנונימיות במרכזי הסיוע, דרך ציטוטים בשמות בדויים במחקרים וסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, ועד פרוטוקולים מושחרים מדיונים בדלתיים סגורות בבתי המשפט.

אלו אשר אינן מוכנות שידברו בשמן, אשר אינן רוצות שסיפורן הפרטי יישאב לתוך מכונת "התופעה", מספרות בעצמן. מחד, יש להן חלק בהעלאת מדד החרדה אצל נשים נוספות. מאידך, הן הכוח המניע את הגורמים הרלבנטיים לשפר את הטיפול בנשים שבחרו להתלונן ולעודד בכך את אלו שעדיין שותקות, כך שאולי בעוד כמה שנים לא נוכל עוד לומר, כדבריה של רבקה נוימן המצוטטים בכתבה אודות הדו"ח לפיהם "המספרים לא משנים".

וכדי להמחיש את יכולתה של הבושה, בהיעדרה, להפחית בעתיד את החרדה של כולנו, אסיים בשני ציטוטים שהותירו בי רושם עז ומיקדו את דבריי:

בכתבתה של נירית אנדרמן ב"הארץ" על סרטה של יעל שרר, היא אומרת "לא מזמן, אחרי שהסרט יצא, דיברתי עם הפרקליטות והם אמרו לי: יעל, אנחנו לא מתנהגים ככה יותר, בגלל הצעקות שאת הרמת אז". צעקותיה הצטרפו לפעילות אינטנסיבית וממושכת של ארגוני הסיוע, אשר הובילו לשינויים מרחיקי לכת במשטרה, בפרקליטות ואפילו בבתי המשפט.

בספר "המתנה שקיבלתי מאבא" מספרת ליאור גל-כהן על תקרית שבה בתה הקטנה אמרה לחבר חדש שסבא שלה הוא פדופיל, נוגע בילדות. בניגוד למרבית ההורים, אשר חרדים מכיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ, גל-כהן מביעה שמחה על היעדר הבושה של בתה. שישמע החבר החדש. שתשמע גם אמו, שביקשה ממנה לשפץ את התנהגות הבת כך שתהיה קלה יותר לעיכול.

שנשמע כולנו. את כולן. את קולן.

הכותבת היא דוקטורנטית לקרימינולוגיה ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

לקריאה נוספת:

רעות כהן | טוב שמישהו דואג לנשים

שמוליק דוד | רצח על רקע אנתרופולוגי

מאמרים נוספים של צילי פז וולק

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אריקה

    תודה לצלילי על המאמר ועל התובנות החשובות. השיח על נשים צריך לעבור עוד תהפוכות רבות. הבושה היא פן חשוב מאוד באלימות. תמיד הקורבנות מתביישות. יתכן שיש ירידה בשיעורי הבושה לספר את הסיפור, אבל הבושה מופיעה בצורות אחרות. אפי זיו תיארה את המנגונים של הבושה (בגיליון על הבושה של תיאוריה וביקורת שערכה מיכל בן נפתלי) וגם במאמר שלה על טראומה עיקשת. אם אני מבינה נכון היא אומרת שהבושה אינה נעלמת אלא מתחלפת.

  2. עדו

    את המכתב הזה :
    http://irrelevant.org.il/2010/11/30/3382
    הקריאה פעם ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו ולהפתעתי היא דווקא הסכימה עם הנאמר. הטענה שלי פשוטה – לא רק גברים אלא גם נשים מדור מסויים הן חלק מהבעיה.

  3. ליאור גל-כהן

    מי שפוגע/מנצל/מטריד/תוקף – הוא הבעייה!
    חברה שפועלת בעיקר בקרב נשים כדי למנוע התופעות – לא תצליח בכך. (ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת)
    הגיע הזמן לפעול בעיקר בקרב הפוגעים/מנצלים/מטרידים/תוקפים שרובם המכריע הם גברים.