string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

ואל תוכו איננו בא

מזרחים ורוסים ושש-בש וערק וג'וינטים וטרנס וטורקים ומרוקאים ושבת וקידוש ומכות: "המשגיחים" מצליח להישאר סרט לגמרי ישראלי, ובד בבד יצירה אוניברסלית שאמירתה חורגת בהרבה מגבולות זמנה ומקומה. ויותר מכל, הוא עוסק בחוק
רוני סבג-אלבין

"המשגיחים" של הבמאי מני יעיש הוא מפגן של יצירתיות ומיומנות קולנועית וגם מסמך חברתי חשוב בישראל של 2012. אבל בראש ובראשונה, מדובר ביצירת אמנות מפעימה ומרגשת. הסרט עטור השבחים והפרסים מתכתב עם מגוון סגנונות קולנועיים – מקולנוע אקשן אמריקאי וסרטי פשע בריטיים, דרך סרטי הבורקס והשכונה הישראליים, הקולנוע הניאו-ריאליסטי והסרטים הסוציאל-ריאליסטיים של קן לואץ', ועד לסרטים דתיים כגון "אושפיזין" של גידי דר ושולי רנד או סרטיו של הבמאי האיראני מג'יד מג'ידי. ועם כל זאת, הוא מצליח להישאר סרט לגמרי ישראלי, מאה אחוז מקומי, ובד בבד יצירה אוניברסלית שאמירתה חורגת בהרבה מגבולות זמנה ומקומה.

יעיש מגיש יצירת בכורה שמעוררת הרבה סקרנות להמשך, כאשר גדולתו ועוצמתו של הסרט מבוססות במידה רבה על הכריזמה הכבושה והכובשת של השחקן הראשי, רועי אסף. אבל מעבר לכך, זהו סרט עם נשמה, והנשמה הזאת היא שמאפשרת לו להמריא מחומרי הגלם המקומיים שממנו הוא עשוי – ערסים, בת ימים, שכונות, ברסלבים, דתיים וחילוניים, דתיים ומסורתיים, יהודים וערבים, יהודים-ערבים, כלומר: מזרחים, מזרחים ורוסים, שש-בש וערק וג'וינטים וטרנס וטורקים ומרוקאים ושבת וקידוש ומכות וכן הלאה והלאה – להתעלות מעל לכל מרכיבי הישראליות האלה למימד של אמירה אנושית.

בעיניי, יותר מכל דבר אחר הסרט הזה עוסק בחוק (עוד בנושא, כאן). השכונה הבת ימית מתנהלת במרחב שבין חוקי הרחוב לחוקי הדת. חוק המדינה, אם יש לו בכלל נוכחות, הוא לא יותר מנוכח-נעדר. כמו בן הכפר בסיפורו המפורסם של קפקא, כמו כולנו בעצם, גיבור הסרט אבי עומד לפני החוק, ואל תוכו איננו בא. בשער החוק עומד שומר סף ומשגיח שבן הכפר לא ייכנס. בסרט יש שומרים אחדים, והם מתחלפים זה בזה. נציגיה הרשמיים של המדינה וחוקיה, כאמור, אינם ביניהם. כמי שגדל בשכונה הבת ימית וידע מגיל צעיר לזהות מה מייצגים מדי המשטרה, כמי שלבש בעצמו מדים כששירת במג"ב בחברון ודפק מכות לערבים בשמם ובשם המדינה, אבי יודע היטב שאלה אינם שערי החוק שלו.

אבל גם בשערים האחרים עומדים שומרים ואינם נותנים להיכנס. לא המוזיקה, לא הסמים, לא החברים, אפילו לא הדת, השער המבטיח ביותר, לא מצליחים להעניק לאבי את החוויה המיוחלת של הכניסה פנימה אל החוק. אבי וחבריו הופכים בעצמם לשומרים, למשגיחים, בתקווה שכך יוכלו להתקרב אליו, ועדיין, לא באים בשעריו.

בסופו של דבר, מי שפוקחת את עיניו, משנה לו את נקודת המבט על השער ואל הכניסה לתוכו, היא האהבה. האהבה לקדוש ברוך הוא והאהבה לנערה. האהבה לשכינה והאהבה לבת השכונה. האהבה משיבה לו את האמונה ומאפשרת לו את הראייה – כי האמונה היא ראייה, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב בציטוט שבראשית הסרט. וחוק האהבה הוא אולי החוק האוניברסלי היחידי האפשרי.

אם אתם לא מאמינים, לכו לראות. אולי תשתנה לכם נקודת המבט.

הסרט יוקרן מחר (שלישי, 27.11) במסגרת "מפגשים מזווית כהה" בסינמטק תל אביב, ולאחריו יקיים דיום בהנחיית אורטל בן דיין ובהשתתפות מני יעיש, פזית עדני, זהר אלמקייס (שכתבה על הסרט בקפה גיברלטר) ובכור חיימוב. לפרטים

לקריאה נוספת:

הערס, איום על סלע קיומנו | רוני סבג-אלבין

מאמרים נוספים של רוני סבג-אלבין

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות