string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כאשר המקומי מקבל והזר נותן: על הסירוב לפעול

בני ובנות "העולם המפותח": לפני שאתם רצים לעזור לאחרים, עיצרו וחישבו האם אתם באמת מועילים להם, האם הם רוצים זאת, או שאולי אתם בעיקר עוסקים בצבירה של הון תרבותי נוסף על גבם. ניתוח ממבט גלובלי, שמגיע עד דימונה
טל בן יעקב

קשה לשים את האצבע על המועד המדויק בו נוסד ממסד הפיתוח והסיוע ההומניטרי, שהתחיל כפרויקט ספק-קולניאליסטי ספק-מיסיונרי. אפשר לומר בוודאות שצורתו התגבשה מחדש בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין הארגונים הבולטים שהחלו לפעול באותה תקופה היו CARE ו-OXFAM, וכן מוסדות בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. בניגוד למה שנהוג היום לחשוב, מוסדות אלו נוסדו במטרה לשקם את אירופה מהריסותיה, ולא כדי לספק אנרגיה סולארית לשבטים נידחים בארצות אקזוטיות שאת שמותיהן מעטים ידעו להגות אז. לאחר שיקומה של אירופה ופתרון המשבר ההומניטרי המיידי, אותם ארגונים, בין אם מתוך צורך אמיתי ובין אם מתוך יצר הישרדותי, החלו לחפש אחר משברים אחרים לפתור ואזורים אחרים לתקן.

כיום ידוע כי הרוב המכריע של יוזמות הפיתוח, ובכללן רפורמות כלכליות שיושמו בהמלצתם (ויש האומרים בכפייתם) של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כשלו ואף החריפו את המצב, במיוחד ביבשת אפריקה. לאורך השנים הוטחה ביקורת רבה בטוהר כוונותיהם של אותם מוסדות והמדיניות הכלכלית אותה קידמו ובאינטרסים החבויים שעמדו מאחורי פועלם. הטענה הרווחת היא שארגונים אלה עמדו מאחורי סוג חדש של קולוניאליזם, המוסווה מעצם היותם מוסדות רב-צדדיים אשר מנוהלים כביכול בידי מספר רב של אומות חברות, בעוד שבפועל כתוצאה ממבנה הממשל שלהם הם נשלטו בידי מספר מצומצם של מדינות עשירות וחזקות החותרות לקדם אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים ספציפיים.

על הגיהנום שעלול להיות מצוי בסופה של אותה דרך רצופה כוונות טובות, ניתן לקרוא בתיעוד המטריד ומעורר המחשבה של ממסד הסיוע ההומניטרי בספרה של העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן, "תעשיית החמלה". ספר זה מספק מבט מעמיק, גם אם לא חדש, לתוך הצדדים האפלים והנסתרים של עולם זה תוך כדי הבאת חוויותיה של המחברת והצפת שאלות חריפות בנוגע להשלכות השליליות האפשריות של כספי הסיוע שנתרמים בכוונה להקל על סבלם של אחרים. על רקע זה ראוי להבין את התופעה החדשה של תיירות המתנדבים.

הכוונה היא לתיירות של צעירים בעלי פריבילגיות ואמצעים, לרוב ממדינות המערב, שמשלמים ממיטב כספם כדי לנסוע למדינות מתפתחות. אולם בשונה מהמוני צעירים שתרים אחר נופים אקזוטיים או חופים שעליהם אפשר לרבוץ כשמשקה עם מטרייה בידם, צעירים אלה נוסעים כדי להתנדב לתקופה של מספר שבועות ולתרום מזמנם וממרצם לאוכלוסייה המקומית. על פניו הדבר נראה ראוי להערכה. אולם צריך לשאול אודות מניעיהם של אותם צעירים ולתהות על אילו רגשות אשם הם מנסים לכפר, כמו גם לברר מהו ההון החברתי שהם מקווים להפיק מגיחות אלה. כאן אפשר לקרוא סקירה ביקורתית של תופעה זו בהקשר של צ'אנג מאי, תאילנד.

כמו טרנדים רבים, גם זה התעצב בין השאר כתגובת נגד של אותם מתנדבים למה שהם תופסים כזרם המרכזי החלול ומתוך שאיפה להיבדל מעדרי הצעירים ההדוניסטים המשחיתים את זמנם ברביצה על חופים שטופי שמש. בהקשר דומה, העיתונאי והסופר האמריקאי-ניגרי, טג'ו קול, טבע את המונח "The White Savior Industrial Complex" בהתייחסו לתופעת "קוני 2012" וטען כי עיקרו אינו בעיסוק בצדק, אלא בחיפוש אחר חוויה רגשית גדולה המאששת מצב פריבילגי. ניתן לתהות גם על התועלת המוחשית שמושגת בביקור של מספר שבועות בלבד כשהראשונים מתוכם מוקדשים לרוב להתגברות על ההלם התרבותי והסתגלות לתנאי המחייה החדשים. לפיכך לא יהיה זה מוגזם לטעון שהתועלת בביקורים אלה משמעותית יותר עבור תייר חדור שליחות מאשר עבור האנשים המוחלשים שלעזרתם הוא נחלץ. ניתן גם לדון במניעיה של תעשיית האקו-תיירות שהתפתחה סביב טרנד זה והארגונים המקומיים (שלרוב מוגדרים כ"ללא מטרות רווח") שממלאים תפקיד מרכזי בתעשייה זו, מכניסים סכומים נכבדים לקופותיהם, ומשלמים משכורות נכבדות לעובדיהם בעבור תיאום אותן משלחות מתנדבים. אולם כבר ברור כי אין זה העיקר.

תיירים מתנדבים בהודו. חוויה רגשית גדולה המאששת מצב פריבילגי. לקוח מאתר של sankalp volunteer society

אם כן תעשיית הפיתוח והסיוע ההומניטרי נתונה לביקורת לא מבוטלת על מידת התועלת ארוכת הטווח שהיא מפיקה עבור לקוחותיה, עצם נחיצותה והאינטרסים שהיא משרתת. עם זאת, קיים הבדל עקרוני בין הארגונים הבינלאומיים, שרובם מחזיקים בידע מקצועי רב ובסגל מוכשר ומנוסה, אשר כיום כולל לעתים קרובות רוב של מקומיים, לבין צעירים המבלים את חופשת הקיץ שלהם בניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר. הבדל זה אינו טמון דווקא במידת ההצלחה של הפרויקטים בהם ארגונים אלה מעורבים, שכן גם פרויקטים המובלים על ידי המומחים בתחומם והטהורים בכוונותיהם מרבים להיכשל. ההבדל המהותי בין אנשי מקצוע העוסקים בפיתוח למתנדבים הצעירים הוא במהותו סימבולי אך בה בעת כולל גם השלכות פרגמטיות.

כאשר אגרונום מנוסה או מומחה לרפואה ציבורית מגיעים בכדי לייעץ ולעזור לקהילה מקומית הם עושים זאת מתוקף הכשרתם המקצועית, ואין זה משנה אם אלה מגיעים ממדינה עשירה, ממדינה ענייה אחרת או שהם בני ובנות המקום. כאשר צעירים חסרי כל נסיון והכשרה באים להתנדב למספר שבועות, הם עושים זאת רק מתוקף היותם בני ובנות "העולם המפותח". בתוך הנחה זו מקופל מסר צורם המועבר למקבלי הסיוע המשקף את ההיררכיה בינם לבין "מושיעיהם". ניתן לומר כי אף שקיים פטרוניזם גם בפעולות הסיוע של ארגוני ואנשי פיתוח מקצועיים, הוא מודגש ביתר שאת במקרה של מתנדבים צעירים, חסרי ניסיון שבאים לזמן קצר בלבד, וזאת מבלי להכחיש את כוונותיהם הטובות.

מנסיוני האישי, כאשר אנשי מקצוע שאינם בהכרח מעונינים להקדיש את חייהם לעולם הפיתוח אך כן מעוניינים לתרום מזמנם ומניסיונם באופן ממוקד ומתוכנן לפרויקט ספציפי, יכולה להיות בכך תועלת רבה. בעוד שלא ניתן לקבוע כי ההיבט הסימבולי השלילי נעדר לחלוטין, כן סביר להניח כי הוא מצומצם יותר. על דוגמא כזו לפעילות סיוע של אנשי מקצוע אני יכול להעיד ממקור ראשון – בימים אלה אני עושה את ההתמחות שלי כתלמיד לתואר שני בלימודי פיתוח קהילות באוניברסיטה העברית. במסגרת לימודיי נסעתי לבורונדי שבמזרח אפריקה לעבוד במחלקת הפיתוח הכלכלי של ארגון הנקרא Village Health Works. במקביל אלי פועלים כעת בארגון בהתנדבות שני מהנדסי מערכות מידע מישראל אשר החליטו בתום לימודיהם להקדיש מספר חודשים מזמנם לטובת פרויקט מחשוב מאגר המידע הרפואי של הארגון. לא זו בלבד שפרויקט זה כלל לא היה מתבצע לולא עזרתם, אלא שהמסגרת המקצועית בה הם פועלים בשיתוף עם אנשי מקצוע אחרים בני המקום ממתנת את ההיררכיה שלרוב מובנית בתוך היחסים בין נותני למקבלי הסיוע.

בורורי, בורונדי. הרוב המכריע של יוזמות הפיתוח כשלו ואף החריפו את המצב, במיוחד ביבשת אפריקה. צילום: טל בן יעקב

לאחרונה פורסם כאן מאמר של עמית בוטבול העוסק בהתיישבות החדשה והאיכותית לכאורה של צעירים מן המרכז בדימונה, והציף פעם נוספת את סוגיית היחסים בין הפריפריה והמרכז בהקשר הישראלי. בוטבול דן בבעייתיות הגישה האופרטיבית של קואליציית אסיפת צעירי הנגב לפיה "הדרך לגרום לשינוי בדימונה עוברת בהבאתה של אוכלוסייה 'איכותית' מבחוץ, אולי מתוך הנחה שהבעיה היא באוכלוסייה המקומית עצמה". בעייתיות דומה משתקפת בהנחה שאם רק נייבא תושבים מן המערב אל העולם המתפתח, הם יוכלו לפתור את מצוקותיהם של המקומיים כמעט רק מעצם נוכחותם. בשני המקרים הסיוע המוגש לאוכלוסייה המוחלשת מהווה רק פלסטר על פצע גדול ומדמם שמקורו מבני ולפיכך גם סופו לשעתק את עצמו כל עוד ההתייחסות אליו היא כבעיה שנעוצה בטבע של המקומיים ולא בדפוסי היחסים בינם לבין המרכז.

היוזמה המבורכת לכאורה של הגשת עזרה לנזקקים פוגעת באפשרות של שינוי ממשי ומשיגה מטרה הפוכה מזו שהתיימרה לה. הנוכחות של המתנדבים באפריקה ובתאילנד ושל צעירי "מלח הארץ" בדימונה שבאים כמצילים משדרת לתושבים המקומיים שהם לא מסוגלים לבד, וכי הם חייבים שיבואו סטודנטים צעירים מבחוץ לעזור להם. אין כאן באמת ניסיון לשבור את ההיררכיה או לשנות את המציאות הקיימת מיסודה וטיבן של הכוונות של הצעירים הבאים מבחוץ אינו משנה זאת. עצם המסגרת בה המקומי מקבל והזר נותן מחזקת את תחושת חוסר האונים וחוסר הערך של המקומי. גם אם היא מספקת מזור זמני או פתרון נקודתי למצוקות קיימות, סופה הוא שהיא משמרת את המצב הקיים בין אם התכוונה לכך ובין אם לא.

השאלה האתית העולה מסוגיה זו, ושמוצגת גם בספרה של פולמן היא "האם לעשות משהו עדיף תמיד על לא לעשות כלום?" הדברים הנ"ל אינם באים בכדי לרפות את ידיהם של אלה המעונינים לפעול לשינוי מציאות שהם רואים כעוולה או כאי צדק חלוקתי, אלא כדי לעורר את תשומת לבם של אותם צעירים חדורי מוטיבציה למיקומם בתוך מערכת יחסי הכוחות השוררת בין הפריפריה למרכז וההשלכות שיכולות להיות לפעולות המתבצעות מתוך מיקום זה וגם לאפשרות הלא פופולרית שפולמן מציעה: "הסירוב לפעול הוא בלי ספק חלופה אפשרית".

הכרחי כי נקדים את הפעולה בהרהור על כיצד, איפה וביחס למי ראוי לפעול? בכדי להבחין בין פעולה המבוססת על יומרה חסרת בסיס אשר עיקרה הוא למעשה עיסוק בעצמי, עלינו לשאול אצל מי טמון הפוטנציאל לשינוי אמיתי ומתי ייטב אם נפנה את מאמצנו לאפיקים אחרים?

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בלימודי פיתוח קהילות באוניברסיטה העברית

לקריאה נוספת:

עמית בוטבול | נגב של פריבילגיות

רותי לביא | חזקים על לוד

יוסי דהאן | איך מתמודדים עם אי שוויון?

רנן יזרסקי | למה בעצם מגיע לנו כל הטוב הזה?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    הסיוע שנותנות המוסדות השונים והמדינות המפותחות למתפתחות אינו משיג את יעדו המוצהר. הסיוע מהווה מקור כלכלי למסייעים: הפעלת כוח אדם מקצועי המצוי בשפע ו/או מעבר לשפע; פתוח תעשייתי (מכונות, כלים,אמצעי ייצור), שאינו תמיד מתאים לישום בארצות היעד.
    הדבר הראשון בו נתקל המומחה הוא עשרות דו"חות, שקדמו לבואו, שהוכנו ע"י גופי סיוע שונים. דו"חות הנמצאים על המדף, ללא יישום כל שהוא ומשמשים רק את המסייע העוקב בהכנת הדו"ח שלו. מרבית הדו"חות מדברים גבוהה גבוהה ללא כל התייחסות ליכולת מימושן. יש (זוהי תופעה נפוצה) שמנסים ל"הקפיץ" טכנולוגיות מפגרות במאות ואפילו אלפי שנים לטכנולוגיות חדשות. ההדגמה מעולה ומשכנעת – אבל ברגע סיום תפקידו של המומחה, הכל הופך לגל של חורבות. על מנת להצליח חייבים לצעוד צעד אחרי צעד, לאט ובמתינות ולא להתקדם כל עוד לא התבסס הצעד הקודם. אבל, למסייעים אץ הזמן – הם חייבים למכור ציוד חדשני, שזוהי אחת ממטרותיהן הלא מוצהרות הראשיות.
    בעיה נוספת היא בעיית המנהיגים, שקשה להאשימם בהוגנות ובדבקות למטרה. חלק די מכובר מכספי הסיוע מגיע ישירות לכיסיהם ולכיסי מקורביהם. חלק נוסף מושקע בסמוך לעיר הבירה ורק מעט מזער מגיע לאותם אזורים "שכוחי אל" שם הסיוע חיוני ועליהם נבנתה תוכנית הסיוע.
    עד שדברים לא ישתנו חבל על כל אגורה ובעיקר חבל על כל האנשים הנפלאים המקדישים לילות כימים למען רוותם של אותם "מוכי גורל", שהגיעו לכדי כך כתוצאה של התייחסות פושעת של מנהיגים.

  2. י.א

    יש במאמר משהו מקומם.
    הטיעון הבסיסי הוא טיעון קלאסי: אין לשבור לחם לרעב במקום לשלב עמו ידיים ולחולל מהפכה, משום שבכך רק מעכבים את ההתפרצות ומטפלים בסימפטום ולא בגורמים. על-כך יש להעיר בקצרה:
    א. בהרבה מקרים חובת ההצלה גוברת על שיקולים כאלו, אפילו אם יש בהם ממש.
    ב. לא מספיק להגיד שהמעשים הללו מאששים או לא חותרים תחת ההיררכיה הקיימת, כאילו שהחלופה להם – כפי שאביבה גם מעירה – היא ערעור. אולי החלופה היא כלום?

    לטיעון הבסיסי מוסיף המאמר "סיבוב" דרך "צבירת ההון התרבותי" של המתנדבים, ובכך פוסל את מניעיהם כאילו עברנו לאיזה מוסר-כוונות פשטני ומוסרני.
    א. ואם כן, אז מה?
    ב. צריך לאסור לשנה את השימוש ב"הון תרבותי".
    ג. אפשר להבין בטעות שההון התרבותי, במידה שמעורב כזה, באמת בא "על חשבון" מדינות העולם השלישי או הנזקקים לעזרה. במקרה שלנו מדובר על מטאפורה בלבד, ו"הון תרבותי" פשוט לא מתנהג כמו הון.
    ד. ושוב, הטענה שמדובר על פעולות שהן "רק" לטובת המנתדבים אבל לא טובת אוכלוסיית היעד מקוממת. אם מכניסים "בטווח ארוך" (מזיק "בטווח הארוך") התשובה שאף אחד לא יודע, וזה דמגוגי. בלי ה"טווח הארוך" צריך להראות שבעזרה אין ממש. על-פניו, זה נראה מופרך.

  3. יפעת

    כבר מספר שנים אני עוסקת בנושא ההתנדבות בעולם, והמאמר הזה עוסק בנושא בצורה שטחית ומשתמש בטענה (שכבר נדושה ואינה פרובוקטיבית יותר) שצעירים לא מנוסים רוצים רק לטפוח לעצמם על השכם בהתנדבות בעולם. רק המשפט האחרון יש בו חלק מוצדק – שיש לבדוק מה המניעים להתנדבות וכן לוודא שפועלים במקום ובדרך שיש בהם תועלת וכן יש להגיע מנקודה שמבקשת ללמוד קודם את עבודת המקום ולא מתחושת עליונות.

    תופעת ההתנדבות בעולם אינה מוגבלת רק לצעירים חסרי ניסיון ויש מגוון רחב של מתנדבים שעושים זאת (כמי שמעבירה גם הרצאות בנושא, אני יכולה להעיד על הקהל המגוון מאוד שמגיע ומבקש להתנדב).
    יתרה מכך, גם צעירים חסרי ניסיון יכולים לתרום רבות למקום. מי אמר שפרויקט המחשוב (שכפי שכתבת – כלל לא היה מתבצע לולא עזרתם) חשוב יותר לארגון מעבודות אחרות שמתנדבים עושים במקום? הבעיה בפרויקט כזה, אגב – היא שהוא דורש עבודה לטווח ארוך וספק אם מי שמגיע לכמה חודשים ובונה מערכת, טובה ככל שתהיה, יכול להבטיח שתמיד יהיה מתנדב/מומחה שיכול לסייע בתחזוק והפעלת המאגר ועדכונו. מניסיוני, פרויקטים כאלה ללא תמיכה שוטפת קורסים ברגע שעוזבים את המקום (ולא רק במקומות שצריכים סיוע, אלא בכלל בפרויקטים כאלה). זה לא מבטיח כלל שזו עבודה חשובה ותורמת יותר, רק כי נעשתה על ידי בעלי ניסיון. החשוב יותר הוא להגיע למקום ולראות מה הצרכים שלו – ולא לכפות את הידע שלך על המקום. במשך 8 חודשים הייתי אחראית על מתנדבים בפרויקט בחו"ל, והנזק הגדול ביותר היה נגרם על ידי אלה שבאו ורצו לכפות את רצונם ואת הדרכים שלהם על הארגון ולא למדו מה הצרכים לפני שהם הציעו דרכים לשפר ולשנות.
    כמו כן, התרומה האישית שמקבלים מתנדבים צעירים ומבוגרים כאחד היא השקעה מצוינת לטווח ארוך – רבים מאוד ממשיכים אחר כך בפעילויות סיוע, מתנדבים, מקדמים נושאים חברתיים עליהם למדו במהלך ההתנדבות ומשמשים "קול" לאותן אוכלוסיות במקומות בעולם שייתכן ולא היו שומעים עליהן כלל ללא המתנדבים.
    אז כן, כמו בכל דבר בחיים צריך לבחון עלות ותועלת, אך את התועלת צריך לבחון בנקודת מבט רחבה הרבה יותר מזו של הכותב.

  4. סמולן

    פולמן לא עוסקת בזוטות כמו מיקום האייג'נסי, כפרה עליה, ביחס לפטרנליזם של המתנדבים. היא עוסקת בהרג עצום – לטענתה – שהארגונים הללו יוצרים. בזנות מאורגנת על ידם, בשחיתות קשה, בהנצחת המצב האקוטי של אפריקה, בהנצחה של מלחמות וטרור. י.א., היא גם לא עוסקת בשאלת החכה והדגים. אין לה בעיה לספק דגים. הבעיה שלה היא במצב שבו ספק הדגים רוצה בתמורה סקס, או דברים גרועים בהרבה, כמו את הזכות לבצע ניתוחים למרות שהוא ממש לא רופא. או מצב עוד יותר מוזר, שבו רצח עם מקבל תמיכה ישירה ועקיפה של הארגונים הללו, שמשמשים לו כגוף מימון ועורף בטוח.

    אולי יותר עדיף לתרגם את הכל שוב לסוליפסיזם המתנדבי, ושאלת האשמה של המתנדבים, במקום לדון בחייהם ומותם של האנשים שהם אמורים לסייע להם מתוך איכפתיות. שיהיה ברור: אני לא מטיל ספק באיכפתיות של העוסקים במלאכה – טוב, לא אלו שגובים ניתוחים וסקס – אבל משהו בשיח דפוק לגמרי, אם אחרי שקוראים את פולמן מייצרים דווקא פוסט כזה.

  5. דן

    האלטרנטיבה היא לשבור את המבנה במאבק משותף עם זה שמוחלש ומדוכא או כפי שמכונה במאמר זה שנמצא בפריפריה.

    אמנם כשמישהו/י מגיעים לאפריקה ומצטרפים למאבק לביטול חובות המדינה או מצטרפים להתנגדות כנגד החברות המערביות שדורסות וגונבות זה קצת תמוהה..

    אבל ברור שאפשר לפעול בתוך החברה שלך, וגם צריך.
    מה שכן, חייבים להתקיים שני תנאים כדי שהיא באמת תהיה אלטרנטיבה ולא שיעתוק של אותה השיטה.
    חייבת להיות הכרה תמידית בקיומה של ההיררכיה והפרבלגיות, לא התנצלות אלא הכרה וכמובן שללא ניצולה. וכן המאבק חייב להיות יחד עם מי שנאבק לא בשמו ורק כשהוא שותף מלא, בעיקר בקבלת ההחלטות.

    זו האלטרנטיבה.
    בארץ יש היום מקומות לפעול בהם: צוות הדיור הציבורי, המעברה, כוח לעובדים, תראבוט.
    תמיד יש פאשלות אבל לפחות שני העקרונות למעלה מנחים את אלו.

  6. אהובי רובין

    מתוך הסקירה של טל בן-יעקב עולה התמונה של הפער המנטלי והאינטלקטואלי, שיוצר את הקושי בפעילות המתנדבים והרצון שלהם לתת, לבין המקומיים ברצון וביכולת שלהם לקבל.

    סביר להניח שאלו הם הגורמים לתסכול הרב ורגשי הנחיתות של המקומיים. הוסף לזה את "יסורי העבדות" שחוו אבותיהם, וכאן טמון הפער בין הרצון של הנותן לקבלה של המקבל.

    לאור המצב כדאי היה אולי לשקול את הבאת הנציגים/הלידרים מתוך הקהילות החלשוה לארצות מפותחות, ולהשקיע בהם את הלימוד והידע הדרוש. לאפשר להם להתחבר לאוכלוסיה המקומית ולספוג את רוח הקידמה.

    נציגים אלה ישובו אל ארצותיהם וינחילו למקומיים את הידע שנצבר. להם יקל לעשות את השינוי המיוחל בהכירם את המקום, המנטליות, השפה וקודי ההתנהגות המקומיים. כך ניתן יהיה לנטרל את תחושת הפטרוניזם, שגורם לחוסר תקשורת ולדחייה…