• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

חיים ומוות כמסר

כל ההרג וההרס שמחוללים שני הצדדים, ישראל ועזה, אין לו שום חשיבות פיזית אלא רק סימבולית. הצגה מדממת בפני קהל ידוע מראש
יוסי לוס

חילופי האש המתמשכים בין ישראל לחמאס הם לכאורה בעלי מטרה קונקרטית ומוחשית. חמאס הצהיר לא אחת שהוא שואף לחיסולה הפיזי של מדינת ישראל ולהשבת פלסטין ההיסטורית לידי תושביה הערבים. מנגד, ישראל מצהירה שהיא מתגוננת מפני איומים אלה לא דרך שאיפה לחיסול פיזי של הפלסטינים, אלא של כל אמצעי לוחמה שעשוי לאיים עליה. היא אמנם ויתרה זה מכבר בהצהרותיה על היומרה להשמיד כל פגז מרגמה ואת חמאס ככלל, אבל יצאה למבצע "עמוד ענן" כדי לחסל, בין השאר, את הטילים ארוכי הטווח שיכולים להגיע לתל אביב; או מדויק יותר יהיה לומר למרכזים הפיננסיים בתל אביב, שלשיטת הממשלה הינם הכוח המניע של החברה הישראלית.

אולם ברור לכל שלחמאס אין שום סיכוי לחסל את ישראל. לכן כל הצהרותיו הן סימבוליות וטקסיות, חלק מפרפורמנס תיאטרלי שנועד למסור מסר של עצמאות והתנגדות. ברור באותה מידה שישראל אינה יכולה לכפות על עזה את רצונה במאת האחוזים כפי שהיא מנסה לעשות מאז שנות ה-70, בהן הצליח אריאל שרון "לבער את קיני המחבלים" ולהשפילם עד עפר. הוא ביער אותם כל כך טוב שמביעור לביעור הפלסטינים בעזה מתארגנים טוב יותר, הופכים ללוחמים נועזים ומתוחכמים יותר, מייצרים וצוברים נשק הרסני יותר ובעל טווח גדול יותר. כך, גם מה שישראל עושה בעזה מעת לעת אינו אלא פרפורמנס שנועד להעביר מסר.

יש מסר קבוע של הרתעה, אבל מעת לעת יש גם מסרים חדשים (ב"ביעור" הקודם, למשל, ניסה אולמרט למסור לפלסטינים ש"בעל הבית השתגע"). וכמו בכל טקס או הצגה, גם כאן יש צופים. במקרה זה הם בעיקר מדינות המערב, מדינות ערב וארגונים בינלאומיים כמו האו"ם. להם ממשלת ישראל אומרת: "תחזיקו אותי" מתוך ידיעה ברורה שהיא תמיט צרה צרורה על המדינה ואוכלוסייתה אם תשתמש במלוא כוחה, וכדי שמסר ההרתעה יהיה אפקטיבי חייב להיות גורם חיצוני שיעצור אותה. זאת, כדי לחזק את המסר שהממשלה משוגעת וחסרת אחריות. האם זה אומר שלא ירחק היום וישראל תבקש כניסה של כוחות זרים לייצוב המציאות הפוליטית? קשה לי להאמין שמישהו יסכים לעשות זאת וקשה לי להאמין שהפלסטינים יסכימו לכך. לעומת זאת, חמאס אומר לכל הצופים בהצגה/טקס: "אני הריבון".

זו לא סתם פטריית עשן מעל עזה, זה עמוד ענן. צילום: קול פלסטין של החמאס

לכן כאשר מדברים בישראל או בעזה על כך שאין בצד השני עם מי לדבר, זו אינה האמת כולה. האמת היא ששני הצדדים מדברים ללא הפסקה זה עם זה, הם לא סותמים את הפה אפילו לרגע. אבל במקום לדבר כמו אנשים בוגרים ולהשתמש לשם כך במגוון העצום של הכלים הלשוניים והפרפורמטיביים שעומדים לרשותם בשתי הלשונות העתיקות והאחיות שהם מחזיקים בהן, הם הופכים את עצמם למגמגמים וכבדי פה ונדרשים להשתמש באמצעי עזר רבים. אמצעי עזר אלימים וקטלניים. ככלל, המסרים בסיסיים, פשוטים וחוזרים על עצמם. הדיאלוג לא מתפתח ולא מוביל לשום מקום אלא לחזרתיות טקסית. איש לא כתב את המחזה ואיש לא קבע את כללי הטקס, ובכל זאת כולם יודעים את תפקידם.

כל ההרג וההרס ששני הצדדים מחוללים בצד השני אין לו שום חשיבות מוחשית, אלא אך ורק סימבולית. מההתחלה ועד הסוף. כל כולו נועד כדי למסור מסר. סוג של דואר. לא יונים. לא מעטפות ולא דואר אלקטרוני. חומר נפץ כמעטפה. ידע כל אב עברי: חייו של בנך הם מסר.

יש כאלה שמתלוננים על כך שהמילואמיניקים שגויסו לקראת הפלישה הקרקעית שלא באה גויסו לחינם. אחרים מדברים במפורש על גיוס המילואמניקים כהצגה. אבל למעשה כל המבצע הזה היה הצגה. כל פגז וכל טיל וכל כיפת ברזל הם חלק מהדיאלוג הסימבולי שמנהלים מנהיגים צרי אופקים על גופותיהם של בני אדם ועל הריסות בתיהם.

לקריאה נוספת:

גרשון בסקין | חיסול ההזדמנות לרגיעה

נעם הופשטטר | הוי הרתעה, ההיית או חלמתי חלום?

לב גרינברג | שוב חושבים רק כוח

מאמרים נוספים של יוסי לוס

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    התרבות האנושית עמוסה לעייפה במונחים שהם סמלים בלבד: מולדת (איזה קשר ממשי יכול להיות לי לחלק בארץ שמעולם לא ראיתי?), עם (אין לי קשר ממשי לאדם שמעולם לא פגשתי), כסף (סמל בכמה רמות- אשראי מהבנק הוא סמל שאינו מגובה בכסף נייר, שבעצמו הוא סמל שאינו מגובה בזהב, שבעצמו הוא סמל שאין לו ערך ממשי עבורנו). היות וכך, גילוי רובד סמלי במעשה אנושי הוא:
    – טריויאלי
    – חסר משמעות לכשעצמו; יש לבחון האם הפעולה "עובדת" במישור הסמלי, וגוררת תוצאה ממשית. אם ישראל "תוקפת" בלי להרתיע, זו פעולה סתמית ומיותרת; אם ההתקפה מביא את האויב למו"מ, הפעולה הצליחה.

    נאמר, האם נקבל טיעון שהסוציאליזם הוא חסר משמעות, כי הוא רק מנסה לחלק חתיכות נייר (כסף) שהן סמליות בלבד?

    לעיניין "עופרת יצוקה":
    – כמצויין במאמר, ל-"העברת מסר" בין מדינות יש שם מקובל ביחסים הבינלאומיים: הרתעה.
    – "עופרת יצוקה" דווקא הרתיעה את החמאס- אחריה שרר שקט יחסי במשך כשנתיים
    http://www.holesinthenet.co.il/archives/67171
    שקט אמיתי. לא "מסר של שקט".
    איך בדיוק אפשר היה להשתמש ב-"דיאלוג מפותח" עם החמאס? הרי אי-ההכרה בישראל היא סמל חזק מאוד עבורו!

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    התיאולוגיה-אידאולוגיה של החמאס ברורה: מאחר ושטחישראל היה בעבר חלק משלטון אסלמי,הוא צריך חזור ולהיות כזה. אבל בפועל החמאס מסכים להפסקת אש ארוכת טוח
    ושיקבל כל החלטה מדינית של העם הפלסטיני,אם יתקבל בהליכים דמוקרטיים . בסקין ניהל מו"מ עלהפסקת אש ארוכת טוח בידיעת השלטון הישראלי . התברר שהוא שימש פתיון בידי ישראל שטרפדה ביודעין את המהלך ע"י הריגת אל-ג'עברי. מפני שהיא אינה מעונינת בשלום אלא רק בהמשך השליטה על השטחים .בטקטיקה של הפרד ומשול. כולם כבר שכחו שהחמאס זכה בבחירות חפשיות ודמוקרטיות בלחץ ארה"ב ובהסכמה ישראלית. הנצחון היה צפוי מראש כי ישראל לא נתנה לרשות שום הישג מלבד בירבורים. ואח"כ סירבה לקבל את תוצאות הבחירות. אין לנו להלין אלא על עצמנו.

    1. מאור

      – ישראל מנועה מלהילחם בטרור בעזה, הן כלפי החמאס והן כלפי הארגונים האחרים. נשק זורם לעזה ונצבר שם.
      – תקיפה של ישראל גוררת ירי ארטילרי של כל הארגונים על יישובים ישראליים בדרום ואולי גם במרכז.
      – החמאס, מצידו, נזהר לא לפגוע בישראל באופן שאפשר לקשר אליו; אך הוא מעודד את חבריו, וכמובן ארגונים אחרים, לארגן פיגועים בסיני, לאורך גבול מצריים-ישראל וכו'. הוא גם מאפשר לארגונים אחרים לירות על אזורי הספר, כמובן ברמה שלא תעודד את ישראל "לשבור את הפסקת האש".

      איך אני יודע? כי כך בדיוק היה לפני "עופרת יצוקה" ו-"עמוד ענן".
      במילים אחרות, זה לא מצב סביר עבור ישראל.

      בוודאי שישראל מעוניינת בשליטה (מסוימת) על השטחים. כאשר שולט בהם ארגון שלא מוכן לוותר על הטרור (וזו היתה אחת מדרישות הקוורטט), ישראל חייבת להגביל אותו- אפילו אם זכה בבחירות.
      יש כאן אי-סימטריה חריפה בין מדינה שמשקיעה הון בניסיון להגן על עצמה עם מינימום נזק לאזרחי האויב, וארגון שמסכן את חיי אזרחיו ע"י ירי על אזרחי האויב מקרבם.
      מכעיס אתוי מאוד שאתה רואה בכך מין גזירת גורל, "אין לנו להלין אלא על עצמנו".
      ריבונו של עולם, מה הבעיה התיאולוגית-אידיאולוגית לחמאס להכריז שלא יירה עוד ללא אבחנה על יישובים ישראליים?! איזה אינטרס פלסטיני יינזק מכך?

  3. עמי אשר

    אכן צדק הכותב: המלחמות המיותרות של העידן האחרון מתאפיינות באלמנט תיאטרלי מובהק. ראוי לזכור שאלמנט כזה אפיין מאז ומתמיד את המלחמות במזרח התיכון – הצגה לעיני המערב שיכול למעשה להפסיקן בכל עת. מלחמת העצמאות היתה סדרת התגוששויות שהתנהלו בין סבבים שאת סופם כפה האו"ם מעת לעת, ומלחמות 56, 67 ו-73 אף הן התנהלו במירוץ להשיג הישגים בטרם הפסקת אש. לרוע המזל, בשנים האחרונות מי שבכוחו להפסיק את המלחמות, אין בכוחו לכפות על הכובש לוותר על "הישגיו", והוא בבחינת צופה פסיבי למדי.

  4. נטליה

    אם הכל סימבולי אז שום דבר לא סימבולי. לא ברור איך התגית סימבולי מקדמת את הדיון. מי שקיבל את הפצצות ונפצע או מת יחלוק על הסימבוליקה.

    1. יוסי לוס

      את צודקת מאה אחוז. אלא שאין בטקסט שלמעלה כל התייחסות לנקודת המבט של הנפגעים. זה בדיוק הענין. אני מתעסק אך ורק בנקודת המבט של המנהיגים משני הצדדים כדי להדגיש את הפער העצום שיש בין נקודת המבט שלהם לנקודת המבט שלנו (האוכלוסייה משני הצדדים), אלה שנפגעים מהדיאלוג הרדוד בין המהיגים. עבור המנהיגים משני הצדדים חייהם של בני האדם מכאן ומשם כמו גם רכושם אינו אלא סמל. גם כאשר מנהיגינו (משני הצדדים) מדברים על כך שהם מגינים עלינו (על האוכלוסייה בשני הצדדים) זוהי רטוריקה חלולה שמשתמשת בסבל שלנו כדי להצדיק את המשך הדיאלוג האינפנטילי ביניהם על הגב שלנו. הם לא מגינים על האינטרס של האוכלוסיות בדיאלוג הזה אלא פוגעים בהן, בשתיהן. שניהם.

  5. דןש

    נגזר על יהודים וערבים לחיות בארץ הזאת. כל אחד טוען כולה שלי ומתבסס על הבטחת אלוהה.
    לאחר מאת שנות מאבק, ברמות אלימות שונות, ללא הצלחה לייצב מצב בו יתאפשר לחיות ביחד – חייבים ללמוד לחיות כל אחד לחוד. שתי מדינות לשני העמיד, החיות זו לצד זו (רצוי בסימביוזה – אבל לא הכרחי) – היא הדרך היחידה להבטחת קיומנו באזור רווי הדם הזה.