• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פועלות לשינוי מציאות חייהן

מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס "נשים בפעולה" היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות
ליהי רוטשילדליהי רוטשילד

פמיניסטית, קווירית ופעילה פוליטית, מאסטרנטית למגדר באוניברסיטת בן גוריון. כותבת לבמות שונות ומנהלת את הבלוג radicallyblonde.wordpress.com

"נשים בפעולה" אינו שם אופייני לאירוע לציון היום הבינלאומי נגד אלימות נגד נשים. בדרך כלל, שמותיהם של אירועים לציון היום נוטים לשלילה ולא לחיוב, לפאסיביות ולא לאקטיביות. למרות ואולי אפילו בגלל הסיבות האלו, כך בחרו בקואליציית נשים לשלום לקרוא לכנס שהן ארגנו לציון יום המאבק, שהתרחש ביום שני האחרון במרכז "נא לגעת" ביפו. "בחרנו בשם הכנס כי זה באמת המקום של להביא נשים שנמצאות בחזית, בין אם מבחירה ובין אם לא מבחירה", אומרת מעיין דק, רכזת הקואליציה. "נשים שנמצאות בפעולה ובמאבק בזמן שהן תחת דיכוי מסוגים שונים".

דק מוסיפה שהבחירה בשם נבעה גם מתוך רצון למקם את הכנס על רצף היסטורי של מאבק והתנגדות: "אנחנו חלק מתנועה רחבה יותר. משהו שקיבל ביטוי גם בזה שבחרנו פעילה מהוותיקות שתפתח את הכנס, וגם בזה שהשתדלנו שבכל פאנל יהיה גיוון גילאי".

הכנס היה מגוון לא רק מבחינה גילאית. הן על הבמה והן בקהל ניתן היה לראות את הגיוון. הנוכחות בכנס הגיעו ממקומות מאוד שונים, גם פיזית, תודות להסעות מאורגנות שהביאו אותן מכל רחבי הארץ, אבל גם חברתית, דתית, עדתית וכלכלית. וכן, היו שם גם גברים. מארגנות הכנס לא הסתפקו בהסעות, ודאגו להנגיש את הכנס גם ברמת השפה עם תרגום סימולטני לעברית, ערבית ואנגלית, בהתאם לשפת הדוברת, כמו גם עם תרגום לשפת הסימנים.

כנס "נשים בפעולה" של קואליציית נשים לשלום, יפו 03.12.12. מימין לשמאל: עאתידאל סאלם, רג'דה אלנבולסי ויעל בן יפת. צילום: אורן זיו / activestills.org

הפנייה המגוונת הזו לקהלים שונים, שמתבססת על תפיסה של שמאל שמנסה לייצר קואליציות בין מיעוטים ולייצר סולידריות בין נשים מקבוצות שונות, התבטאה יפה בקאדר הדוברות על הבמה, והחיבורים השונים בין מאבקים שהן הציעו. אם בפאנל הראשון "בית, אלימות, הריסות בתים ואלימות במשפחה" דיברה פרידה שעאבן, פעילה פלסטינית מהכפר הבלתי מוכר דהמש, על הריסות בתים, בפאנל השני "מדיניות של רדיפה פוליטית ואלימות נגד נשים פעילות" סיפרה זהבה גרינפלד על נשים חד-הוריות הנאבקות על זכאותן לדיור ציבורי מול גופים ממסדיים שרואים אותן, ובסופו של דבר גם גורמים להן לראות את עצמן, כנצלניות, שקרניות ועצלניות.

ייתכן שדווקא מתוך סולידריות וחיבור בין נשים ובין מאבקים, יכולות נשים לצאת מהמשבצת אותה הן הוזמנו לכאורה לאייש, ולספר סיפורים אישיים ובלתי-צפויים, שהיו מרגשים ומטלטלים. אפשר לציין כדוגמא את עו"ד ארנה כהן מעדאלה, שאמנם הביאה את הפאן המשפטי לפאנל השני ודיברה על האופן שבו מערכת המשפט והמשטר מפעילה אלימות כלפי נשים עצורות, אך לא עשתה זאת דרך נתונים יבשים וסטטיסטיקות. במקום זאת היא בחרה לספר את החוויה האישית שלה, כפעילה צעירה, במעצר, במחזור, שמונעים ממנה להתקלח, והיא לא מעזה לספר על זה לאף אחד, אפילו לא לעורכת הדין שלה, אפילו לא לחברים שלה אחרי השחרור, כי מחזור זה הדבר הזה שלא מדברים עליו.

גם זביב סולטן, פליטה אריתראית, הפתיעה את הקהל שציפה לשמוע על הגזענות והאלימות שנשים אריתריאות חוות מצד החברה והממסד הישראלי, ושמע דווקא על האלימות שהן חוות במדינה המוצא שלהן. באומץ שלא יתואר היא עמדה על הבמה ואמרה כי "בין שמונים לתשעים אחוז מהנשים באריתריאה עוברות מילת נשים, כולל אותי", ואחר כך תיארה בפירוט את סוגי המילה השונים, האחד יותר גרוע מהשני, כאילו שעצם הרעיון אינו גרוע מספיק ואין מי שצמרמורת לא עברה בגופה למשמע התיאורים. היא דיברה גם על האונס והעינויים שעוברות הפליטות בידי חוטפיהן בסיני. אולם ביחס לישראל, כל שאמרה היה שדרך הייסורים הזאת מסתיימת על פי רוב בכלא קציעות.

מה ששזר בין כל הסיפורים הללו על האלימות בבית, והאלימות של הרס הבית, והאלימות בבית המעצר, והאלימות של המשטר, היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי כלפי נשים משתמשים כולם באותם הכלים, באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי המאחד, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות הפעילה לאותו הדיכוי. הדוברות היו כולן נשים פעילות, בין אם בארגונים ובין אם בשטח, שעובדות ביחד ולחוד על מנת להביא לשינוי. למרות הכל, הכנס, כמשתמע משמו, לא סיפר רק סיפורים של קורבנות, אלא של נשים אקטיביות, הפועלות לשינוי המציאות שבה הן חיות, ובכך, הצליח לתת לכל המשתתפות בו תחושה של תקווה לעתיד.

לקריאה נוספת:

עוד על אלימות נגד נשים

מאמרים נוספים של ליהי רוטשילד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. GUY

    האנרגיה לקידום הרעיונות האלה תבוא גם מגברים נאורים , אבל צריך לפרסם כדי שידעו. הרבה גברים היו מגיעים לכנס כדי לתמוך אם היו יודעים .בהצלחה !