• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

אחות ולא כוהנת, עובדת ולא קדושה

מקצוע הסיעוד איננו פריבילגיה. הוא לא צריך להיות נחלת חלקן של מי שיכולה להרשות אותו לעצמה כי מישהו אחר תומך בה. זוהי עבודה ככל עבודה. עבודה דרושה לציבור. עבודה הכרחית. שלמו לנו את המגיע לנו
ענת בן משה

אני זוכרת את היום הראשון בבית הספר לסיעוד. אחת המורות הוותיקות נכנסה, הניחה את התיק, עמדה מולנו והתבוננה. "אז מה?", שאלה, "למה דווקא סיעוד? ואל תאמרו לי שזה הכסף או הלימודים הפשוטים, כי יש לי חדשות בשבילכן".

התבוננו האחת בשנייה, כי היה ברור לנו שאנחנו לא כאן בשביל הכסף. כך התחלתי, לפני כעשרים שנה, את לימודי הסיעוד. למדתי ארבע שנים אינטנסיביות ששילבו הרבה תיאוריה ופרקטיקה. שנים אלה היו רק תחילתו של תהליך הכשרתי כאחות בישראל. בספירת מלאי מהירה, הקריירה שלי כוללת שמונה שנות לימודים ו-18 שנות עבודה. עבדתי בעיקר בלילות, ואני לא אפרט כאן מה זה עשה לגופי, למשפחתי, לזוגיות שלי.

מחצית מחברותיי/חבריי לכיתה בחרו בשלב זה או אחר לעזוב את תחום הסיעוד, וחלק מהנותרים המשיכו לעסוק בתחום אך לא בישראל. מקום עבודתי הראשון היה באופן טבעי בבית החולים בו למדתי, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. מכיוון שהייתי אם צעירה לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד במשמרות הערב (15:00-23:00), אז במשך שנה עבדתי בעיקר בבקרים ובלילות. היו ימים שעבדתי שתי משמרות ב-24 שעות והזמן עם משפחתי הלך והתקצר בשל התלות בהסעות. לאחר אותה שנה התמזל מזלי ומצאתי עבודה בבית חולים קרוב יותר לביתי ואף באותה מחלקה – טיפול נמרץ ילדים. במחלקה זו ציפו ממני לצאת לקורס התמחות שארך שנה ועבורו הייתי צריכה לשלם. אתם מבינים: כדי להמשיך לעבוד ב"עבודת הקודש" תמורת שכר נמוך, הייתי צריכה להקדיש זמן וכסף שלא היה מצוי אצלי בשפע. להזכירכם, בתום הקורס עברו רק שנתיים מאז סיום לימודיי.

המשכתי לעבוד במחלקה זו עוד שש שנים, רק בבקרים ובלילות, ובעיקר בלילות. מכיוון שהייתי עדיין אחות צעירה בלי ותק רב, משמרות הלילה היו משמעותיות עבורי מבחינת השכר. משרת אחות מלאה בבית חולים מוגדרת כ-4-5, כלומר שבוע אחד ארבעה ימי עבודה ושבוע שני חמישה ימי עבודה, שבת כן, שבת לא. אבל בפועל, אנחנו עובדות 5-5 ושבתות בהתאם לצורך. ברוב המחלקות קיימת מצוקה עצומה של כוח אדם סיעודי.

שנות עבודתי במחלקה זו היו בעיניי זכות גדולה. באותן שנים, המשכורת שלי הייתה השכר הממוצע במשק, על אף שעבדתי בעיקר בלילות. לאחר אותן שנים עברתי עם משפחתי לדרום הארץ, והתחלתי לעבוד במחלקה לרפואה דחופה (מה שנקרא פעם מיון) בבית החולים. זוהי מחלקה אינטנסיבית ביותר, ואני עובדת בה מזה 11 שנים. בהתחלה עבדתי בהיקף של חצי משרה כי הייתי לאחר לידה, וכרגיל רק בלילות, כי אחרת זה לעבוד כמעט בחינם.

במהלך הזמן גם שם נתבקשתי לעבור קורס התמחות. משמעות הדבר היא השקעה של שנת לימודים נוספת ותשלום של שכר לימוד חלקי. בבית החולים החדש אף הוצע לי במהלך השנים תפקיד נוסף אשר הבהיר לי שאני זקוקה לתואר שני על מנת להתקדם. כלומר, שנתיים נוספות של לימודים כמו גם תשלום נוסף עבור שכר לימוד.

סיעוד הוא מקצוע מרתק בעיניי. הטיפול ההוליסטי אותו אנו מיישמות מתייחס לאדם מכל ההיבטים – הפיזיים, הנפשיים, הקוגניטיביים והסוציאליים. אם אנו לא מטפלות באופן ישיר, אנו משמשות כמתווכות וסוכנות טיפול משניות. במקצוע שלנו קיימת אפשרות להתפתח לרוחב, לעבור מתחום לתחום, מקליניקה כללית ליותר ספציפית, מילדים למבוגרים ועוד. ניתן גם להתפתח לאורך בתפקידי ניהול שונים.

אני גאה להיות אחות ואוהבת את המקצוע. כמוני גם אחיות רבות נוספות, ואולי אף כולן. אלמלא כן, אי אפשר להסביר כיצד אנו ממשיכות לעסוק בו למרות השכר הנמוך והתובענות הרבה. אבל אנחנו לא כוהנות ולא עוסקות בקדושה. תפסיקו לומר לנו שאנחנו עושות עבודת קודש כדי לפצות אותנו על השכר הנמוך. שלמו לנו שכר ראוי. שכר מספיק כדי לחיות בכבוד ולגדל את ילדינו בכבוד. המחמאות אינן יכולות לבוא במקום שכר אלא רק בנוסף. אף בעל בית, אף בעל מכולת ואף בנק לא מקבל אבק קדושה במקום כסף.

למזלי, אני יוצאת דופן. אינני אחת מהאחיות שמתקשות לסגור את החודש. לא בגלל שנולדתי למשפחה עשירה, אלא בגלל שבשנים האחרונות הפכתי לחברת קיבוץ. המשמעות היא שרמת חיי לא תלויה בשכר האישי הישיר שלי ושל בן זוגי. בזכות התמיכה של הקיבוץ כולו, אני יכולה למעשה להרשות לעצמי להמשיך לעסוק בסיעוד בגלל שאני אוהבת את המקצוע, בגלל שאני מאושרת מיכולתי לעזור לאחרים ולטפל בהם, בגלל שהוא מעניק לחיי משמעות חשובה. אבל לא כולן כמוני. מרבית האחיות אינן כמוני. מקצוע הסיעוד איננו פריבילגיה. הוא לא צריך להיות נחלת חלקה של מי שיכולה להרשות אותו לעצמה כי מישהו אחר תומך בה. זוהי עבודה ככל עבודה. עבודה דרושה לציבור. עבודה הכרחית. שלמו לנו את המגיע לנו.

לקריאה נוספת:

על שביתת אחיות

על הפרטת שירותי בריאות בבתי ספר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    כך כותב שופר שלטון הנבלות נחמיה שטרסלר: "הפתרון נעוץ בפניית האוצר לבית הדין האזורי לעבודה להוצאת צווי מניעה לאחיות. מרגע הפנייה, התסריט די ידוע. כאשר הדיון יעלה קומה ויגיע לבית הדין הארצי לעבודה, תיקח נשיאת בית הדין, נילי ארד, את ההובלה ותקרא לצדדים לנהל משא ומתן אינטנסיבי לזמן קצוב. היא תפנה לאילנה כהן ותאמר לה שהיא חייבת לגלות אחריות, ולאוצר היא תאמר שהוא חייב להתגמש. וכאשר הצדדים בכל זאת לא יצליחו להגיע לפשרה, היא תקרא לסטיב אדלר ותבקש ממנו לשמש בורר מטעם בית המשפט.

    ואז בישיבה לילית מייגעת, כאשר ארד תהיה ערה כל הלילה, וכך תקריב את שעות השינה שלה על מזבח המשא ומתן ומצלמות הטלוויזיה, תימצא בשעת בוקר מוקדמת הנוסחה הגואלת והארץ תשקוט – עד למשבר הבא".
    מתוך: "איך יסתיים משבר האחיות? כולם יודעים"
    http://www.themarker.com/news/1.1884336

    הנבלות, הממונה על השכר אילן לוין, חברה הטוב של יחימוביץ (עם חברים כאלה מי צריך פושעי מלחמה), מכשירת פשעי העבודה נילי ארד, שופריהם בתקשורת הציונית – כל אלה חוברים יחדיו פעם אחר פעם כדי לרסק את זכויות העובדים בישראל. כך היה עם העובדים הסוציאליים, כך היה עם מאבק הרופאים, כך היה עם מאבק עובדי הרכבת. כפסע הפריד בין נצחון על פורעים אלו בזכות חלק מהרופאים שדרשו להפר צווי מניעה והצהירו כי ילכו למאסר. למולם, בהחלטה דמוקרטית (דמוקרטיה מעל הכל, גם מעל חיי אדם) ההחלטה נפלה ושטרסלר חגג את נצחונו. לעומת אלו, גילה אדרעי הלכה עוד צעד קדימה, אך הפורעים האשכנזים הפכו את מוצאה של אדרעי למום, ובעזרתם האדיבה של שופרי השלטון (כולל TheMarker) הפכו את אדרעי לאוייבת העם.

    ביקשת, קיבלת: "תפסיקו לומר לנו שאנחנו עושות עבודת קודש כדי לפצות אותנו על השכר הנמוך. שלמו לנו שכר ראוי". אכן, אין אתן עושות עבודת קודש עד שלא תפרנה את צווי המניעה שינתנו ביום שני. שכר ראוי לא תקבלו, בוודאי לא מהנבלות, בוודאי לא מאילן לוין, בוודאי לא מעופר עיני. הנמענים של פנייתך זו אינם אותם נבלות, גם לא העם שרובו תומך בכן תמיכה מלאה.

    חאלד משעל בעזה: "הזרוע הצבאית היא הדרך שלנו להגן על פלסטין, אבל ההתנגדות היא לא מטרה אלא אמצעי. אני קורא לעולם: אם יש לכם דרך אחרת להשיב את פלסטין וירושלים והפליטים, הציעו לנו. ניסינו במשך 64 שנים ורק דרך ההתנגדות היא זו אשר הוכיחה את עצמה".
    אילנה כהן אמורה להתנגד על מנת להגן על החולים. את ידו המושטת לשלום של חאלד משעל דחו לא שמיר ולא רבין הנבלות, אלא יוסי שריד שידע בדיוק מה יקרה אם טובי בנינו לא יפרו את צווי המניעה (איך ידע? ליבוביץ טרח וסיפר לו). בכל זאת העדיף לשבור ידיים ורגליים מאשר לשבור את הכלים (הדמוקרטים, בטח הדמוקרטים).

    משעל הוסיף: "אנחנו לא נלחמים ביהודים בגלל שהם יהודים אלא בציונים ובתוקפנות שלהם, שגזלו את אדמותינו". גם אתן לא נלחמות בחולים אלא בנבלות שגזלו את פרנסתכן ואת שלום הציבור כולו.

    ביום שני נחזה כולנו בביקור ההיסטורי של אילנה כהן בבית הדין לעבודה, שם תאמר למכשירת פשעי המלחמה את הדברים הבאים: "עקרונותינו ומדיניותנו היא זכויות החולים מהים עד הנהר, ומהצפון ועד הדרום. בתי החולים הם של כלל התושבים ולא נכיר בצווי המניעה. אין לגיטימציה לצויי המניעה ולנבלות שהוציאו אותם. בתי החולים הם שלנו ולא של הנבלות. הניסיונות של נחמיה שטרסלר לזייף את ההיסטוריה ואת העובדות בשטח לא יצלחו".
    זו תהיה עבודת הקודש ששכרה בצידה.

    1. עדו

      בלי קשר לחאלד משעל. מסתבר שגם להתפטר אסור במדינה הזאת. תשאל את הרופאים.

  2. סמי

    תנאי להצלחת השביתה הוא שביתה ללא כפפות משי ועד להשגת כל התנאים לאחיות ואולי בדרך זו אםשר לפרק את הסתירה הקיימת המופנמת של "האחות האישה המסכנה הרחמניה הזקוקה לחסדי המעביד בכדי לקבל שכר רעב ולהתקיים"
    מקצוע הסיעוד הוא פרופסיה לכל דבר ובהתאם לכך צריך לתגמל ואם הדבר הזה לא יעשה נמשיך לחיות בצילה של האחות הרחמניה המפרנסת השניה הזקוקה לחסדי המערכת להתקיים בכבוד

    1. ענת בן משה

      תיקון קל בעניין הסיעוד כפרופסיה. קיימים חמישה איפיונים של פרופסיה. הסיעוד בישראל מחזיק בשלושה:
      גוף ידע ומיומנות המקנות התמחות
      קוד אתי
      קבוצת התייחסות מקצועית
      מה שחסר לנו זה: אוטונומיה מקצועית וגוף מקצועי רגולטיבי. גופים רגולטורים עצמאיים של עובדי סיעוד קיימים ברוב העולם המערבי ומוכרים ע״י רשויות החוק והמשפט.
      הסיעוד נמצא בישראל תחת פקודת הרופאים ("היודעים מה טוב לאחיות ומה הן מסוגלות ובעיקר מה לא") ולכן אינו יכול להיקרא פרופסיה. מצב זה קיים עוד מלפני קום המדינה ולא חלה שום התקדמות בנושא.

      1. תמר

        אכן כפי שצינת יש לקדם את נושא הפרופסיה. השרביט נתון בידיים של מנהל הסיעוד אשר 'עובד' על הנושא שנים רבות. אני עצמי הייתי חברה בוועדה כזאת לפני יותר משבע שנים במשך כשלוש שנים. לצערי לא הושגה שום התקדמות וזה היה די בבחינת טחינת מים ודיבורים באויר. אין מישהו רציני שיוביל וידחף את הדברים. כבר כשהתחלתי ללמוד סיעוד הרצו בפנינו על קידום המקצוע לכדי פרופסיה, וזה היה לפני למעלה מעשרים שנה, ועד היום המצב לא השתנה לצערי. כנראה שזה משרת איזושהיא אג'נדה! צריך להרים את הכפפה ולקדם את הנושא במקום לדבר. אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו!!

  3. דןש

    עם כל הכבוד לאחיות/אחים (כיום) כולל העובדה שמגיע להן/ם תנאי עבודה ראויים ושכר הוגן, המתאים לכישורים ולמאמצים – חייבים לאסור בחוק שביתה ממושכת הפוגעת בכלל האזרחים על לא עוול בכפם.

    כמו בצבא ובמשטרה, כך חייב להיות בכל הגופים העוסקים בהצלת חיים כמו גם לגבי הגופים בהם הנזק הכלכלי גבוה והסבל לציבור הרחב בלתי סביר.

    כמובן, שבמקביל חייבים לעשות רביזיה בשכר, על פי אותם סדרי העדיפויות, באופן שהמערכות תפעלנה באופן מיטבי.

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      ועל תצפה ממעסיקי האחיות להתנהגות הוגנת. הם מבינים(כמו ביתר התחומים שבהם הם עוסקים) רק את שפת הכוח התככים והתחמונים וכך יש להתיחס אליהם.לדרוש מעובדים להמנע משבתה זו התממות ונפילה למלכדת השטרסלרים.