חברה    

אפקט הדומינו של המחיקה

יודפת גץ 28.12.12
כל מה שגדלתי עליו אמר הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ונעים לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. פרק נוסף בסדרה "הפריפריה ואני"

מחשבות על שורשים תרבותיים, בהנחה שתחושת זרות נובעת גם מהבדלי שפה ותרבות, מחייבות חיפוש מעמיק בהיסטוריה ובביוגרפיה. ומאחר שההחלטה לנסות "להגר" למקום אחר, כלומר לעזוב את ישראל – או כמו שאומרים אלה שעיניהם עצומות לרווחה, "לרדת" – אינה פשוטה ומשחררת כי אם מבקשת דיאלוג, משא ומתן והתחשבנות פנימית, מגיעה איתה גם הכרה כואבת: ייתכן שזה השינוי הגדול ביותר שאעשה בחיי.

התפיסה שבחשכתה חונכתי במסגרת המוסדות שנאלצתי לעבור בתחנות שונות אך רבות בחיי ניסתה, ובמקרים רבים גם הצליחה, לעשות המשגה מחדש גם לתחושות הבסיסיות ביותר. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי.

כל האינדוקטרינציה עליה גדלתי אמרה הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. ושוב, מחיקה. רעיון המחיקה הוא הדומיננטי מכולם, וכמו באפקט דומינו – כל השאר מגיע מאליו. המשך ישיר של אידאה אחת מוחלטת. בכל אשר אפנה אני רואה מחיקה: מנסים למחות מעל פני האדמה את זיכרון הנכבה, מוחקים את השורשים של עם נרדף אחר ומעלימים את הקשר הערבי-יהודי/ישראלי. כל אלה הביאו אותי לכך שמשך שנים בתהליך התבגרות בלתי פוסק אני מוצאת את עצמי בחזרה מוחקת, כמעט בכוח, את המורשת הדפוקה שדחפו לי בכפית.

המחיקה אם כן היא השיטה, ולכן לא מפתיע שעם מסורת של דריסה בדחפור של האמת, רבים מנסים היום להעלים את כל היסודות שעליהם ביקשו שנצמח. זו פעולה אנושית שכנגד: על כל דיכוי נגיב בטרור. לא עוד מורשת אבות קשוחה ובלעדית והפנמה של העליונות הערכית, מיאוס בנראטיב של בידוד, הפרדה ופילוג שמבוסס על פראנויה חמורה במיוחד, אלא רצון כן ובסיסי להתחבר לבלון חמצן משמעותי יותר, המבקש לשנות לטובה ולא להנציח את הרוע.

מבקשי מקלט ממדינות שונות החיים במחנות פליטים ברחבי גרמניה בצעדה כנגד מדיניות ההגירה הגרמנית, 3-6 באוקטובר 2012. צילום: guest photographer Mareike Lauken/Activestills.org

המסע של החיים ואיתו המשא הכבד של ההיסטוריה האישית המורכבת וזו הכללית הדחוסה לא פחות, והשילוב הקטלני בין כל אלה, מציב אותי שוב בנקודת מפנה. הפעם היא גלובלית ומורכבת יותר. יש לי הרבה יותר נקודות חיבור לאנשים צעירים מכל העולם שחיים היום בברלין, מאשר לתל אביב ולצעירים שחיו בה כשעברתי אליה לפני עשר שנים. אז הרגשתי מרוחקת, אולי אפילו מפוחדת וחוששת, עוד לא מבינה עד כמה אני באה ואכן באתי, מעולם אחר. גם היום אני מגיעה אל השינוי הזה מעולם אחר – אבל מחוברת לרעיונות גדולים יותר בנשמתי. היום החיבור שלי לאנשים שמדברים ערבית נראה לי טבעי ובסיסי, ואני עצובה בערבית המועטה והשבורה שלי. סבא וסבתא שלי דיברו ביניהם ערבית, עשרים שנה גדלתי ליד כפר ערבי באזור דו-לאומי שמנסים כל הזמן לייהד.

הרעיון הציוני מימש את "זכותו הטבעית" לדחוק וגם לבזות כל דבר שיש בו שמץ של ערביות – משפת אמם של העולים מצפון אפריקה ומארצות ערב ועד לסירוב לכתוב ערבית בשילוט העירוני בתל אביב-יפו והצעות חוק שטניות למיניהן. שפה, ובוודאי תפילה, הן סמלי כוח ותרבות, ובדרך הזדונית הזאת חשבו שלא ישאירו טיפת זיקה למורשת, לתרבות ולסגנון החיים הזה. אבל משהו בתוכנית השתבש. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ומוצאת שנעים ונוח לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. את השפה ואת התרבות. כל כך הרבה אמצעים הושקעו בלהפוך אותנו לאויבים – שכתגובת נגד טבעית, אני, ואינני לבדי, מחפשת דרכים להתחבר ולתקשר.

אחד מצעדי מחאה שעשיתי הוא לבקש מהביטוח הלאומי שלא לשלם יותר דמי ביטוח חודשיים. כבר מזמן רציתי לעשות את זה וחשבתי שזה לא אפשרי. זה אכן לא פשוט, בייחוד אם חיים ועובדים בישראל, אבל איזו הפתעה נעימה זו הייתה לקבל מכתב שמאשר שאינני מוגדרת כתושבת לענייני ביטוח לאומי ועל כן גם פטורה מתשלום! שמחתי מהולה בעצב, כיוון שעכשיו האקט הזה והשלכותיו הם גם מעיין נר זיכרון קטן ופרטי למשה סילמן ז"ל, הקורבן הגלוי והנראה הראשון של התעמרות הביטוח הלאומי באזרח הקטן, אך בוודאי לא היחיד.

מתוך הבנה עמוקה שאין לי כל הגנה בישראל, שביטחון אפשר למצוא רק בסיכות ושהאדם היחיד שאחראי לגורלי הוא אני, האני שלי מבקש לזכור במקום לשכוח, לכתוב במקום למחוק. כי למרות שאולי הייתי רוצה להיות אזרחית במדינה שבה אני שווה בין שווים, אני ולא רק אני, נתתי מספיק, נדפקתי מספיק והחלטתי להפסיק. וזאת בהחלט סוג של התחלה.

עוד בסדרה "הפריפריה ואני":

הרחק ממטען הישראליות

על חטא שחטאו לנו בזדון

מול הר חרמון ויישובי לבנון

תגיות: , , , , , , , , ,

4 תגובות לפוסט "אפקט הדומינו של המחיקה"

  • הערה
    מאור //

    לפני 3 חודשים הכותבת ביקרה את החינוך והתחבורה בצפון, וכעת מסתבר שכבר לפני 10 שנים עזבה לת"א, וכניראה שכבר כמה שנים היא גרה בגרמניה. בעצם, קראתי את המאמר שוב ושוב, ולא ברור ממנו האם הכותבת חיה בארץ או בגרמניה.
    דומני שראוי היה לצרף למאמרי הסידרה גילוי נאות.

    אין הרבה מה להגיב למאמר סוביקטיבי.
    אפשר לשאול- כיצד זה אותו חינוך "מחלק, מפריד, מוחק" מצמיח כה הרבה סופרים, חוקרים, ממציאים ואנשי קולנוע? מי שבאמת חונך לשינאה, התנשאות ופחד- תגובת הנגד שלו (אם בכלל) תהיה בדיחה, הפגנה או מאמר. לא ספר או סרט.

  • למאור
    אפרידמן //

    מי שחונך לשנאה, התנשאות ופחד יכול להגיב במאמר, או בדיחה (כמו שהיה נפוץ בגוש הקומוניסטי), או סרט או ספר או חישוש כללי. מנגנוני ההגנה שמופעלים תלויים ומשתנים מאדם לאדם ואין פה כללים שאפשר להסיק מהם משהו. יש הרבה יוצרים נהדרים בישראל, למרות החינוך המתואר, ויש הרבה יוצרים שיצירתם לא שווה הרבה ויש הרבה יוצרים שיש להם דרכון ישראלי, אבל יצירתם נעשית בחו"ל, למרות שהיא זוכה לפרסים בישראל.

  • תשובה למאור
    אייל בן משה //

    הי מאור..
    מה קשור.
    כל סביבה יכול להצמיח אנשי רוח.. השאלה היא איזה רוח הם עושים… ראה, סופרים כמו עמוס עוז וכולי.. זה לא אומר שהם לא מוכשרים מבחינה ספרותית, או קולנועית.
    ואגב. אולי המאמר הזה נכתב בצורב סובייקטיבית , אבל הוא מבוסס על יסודות אמיתיים. יעיד על כל כל יהודי שחי במדינה הזאת, שיש לו עיניים בראשו.
    והנה סיפור קטן.

    כשהייתי בבית ספר יסודי ( ממלכתי דתי) יום אחד המורה החלה להסביר לנו על כמה דגל ישראל הוא טוב ( וטהור) בגלל הצבעים שלו ואיף שהוא בנוי. וכל זה בניגוד לדגלי העולם. למשל דגלים שהצבע שלהם הוא אדום – דם, או צהוב – מזכיר מחלות והלאה והלאה

  • לאייל בן משה
    סמולן //

    צבעים של דגלים אכן נחשבים למשהו שנושא משמעו(יו)ת. לנוחיותך: http://incredibleart.org/lessons/middle/color2.htm

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית