חברה    

המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית

מאיר עמור 28.12.12
דיון מתגלגל סביב זהויות וקדימויות פוליטיות עקב מפגש בין אג'נדה מזרחית למעמדית בחוג בית של דעם, מעלה לסדר היום את האתגר החשוב ביותר בישראל כיום: יצירת גשר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי ולאומי


בחירות 2013

אחת השאלות הפוליטית הרלוונטית ביותר כיום בישראל, היא שאלת הדיאלוג בין מזרחים ומזרחיות לפלסטינים ופלסטיניות. האם ישראלית-פלסטינית יכולה לדבר עם ישראלית-מזרחית על דיכוי נשים? האם מזרחים יכולים לדבר עם פלסטיניות על שיוויון בהקצאת קרקעות? האם פלסטיניות יכולות לדבר עם מזרחים על שלום ישראלי-פלסטיני? האם מזרחיות יכולות לדבר עם פלסטינים על זכות יתר, על דיכוי ועל קיפוח מעמדי-אתני בישראל? האם כל אלה מסוגלים לדבר על "פריבילגיה אשכנזית" כמוסד חברתי ולא כשיוך אתני? האם אפשר לדבר על אשכנזים, מזרחים וישראלים-פלסטינים כקטגוריות חברתיות מתהוות ומשתנות?

שאלות אלה התקבצו במחשבתי לאחר קריאת הפוסט של זויה פושניקוב בבלוג "עיתון שחור", על חוג הבית שקיימה בביתה עם אסמא אגבארייה זחאלקה, המובילה את רשימת דעם במירוץ לכנסת. "בסופו של דבר, קיבלתי סיום מאסמא במשפט שחוזר על עצמו בכל הזדמנות, 'דעם יהיו שם כדי לתמוך בכל מדוכא'", כותבת פושניקוב. "במהלך השיחה נאמרו פנינים כגון, 'הלא נחמדים גזענים כלפי הפליטים בדרום ת"א ואין להם זכות לעשות כך', 'שנאת האשכנזים הגואה בקרב הפעילים המזרחים היא חולנית ומפחידה ולא במקום', ו'התקרבנות לא תביא דבר'". הדיון התגלגל לאחר מכן גם לספק עימות-ספק דיאלוג בפייסבוק, ומתנהל בעיקר בין נשים. הוא נסוב סביב זהויות, סדר יום וקדימויות פוליטיות. כן, יש כאן סלע מחלוקת ממשי ואתגר לא מבוטל לכל הצדדים ולכל המתדיינות והמתדיינים. אך לפני שנצלול פנימה אל תוך מי העימות כדאי להשתהות, לרגע קל, ולהרהר מה ניתן אולי ללמוד ממתודות ניתוח ומהצעות עבודה פוליטיות פמיניסטיות לגבי המציאות בשורש עימות זה.

אחת מתובנות העומק הפוליטיות מפמיניזם של נקיטת עמדה בדרך לשינוי חברתי, מחייבת לא רק לשלב בין יד (פעולה), לב (רגישות) וראש (מחשבה ועיון), אלא גם טוענת כי פוליטיקה של נקיטת עמדה תמיד, אבל תמיד, מתגשמת בגוף ספציפי ובקול מסוים. איזון מתוחכם וחכם בין מרכיבים אלה נתפס כחלק הכרחי וחיוני בדרישות פמיניסטיות לשינוי חברתי. זוהי מלאכת מחשבת של תבונה ורגישות, של נחישות ואורך רוח, של גמישות וביקורת עצמית, של הכלה והגדרה, של עיון והבנה, של מקוריות ותעוזה, של היסטוריה ועתיד, של הבנה ותקווה, של מעשה במחשבה תחילה. הכל חוץ ממחשבה של: "דרכי או כלום". טענה נוספת של דורשי/ות שינוי רציניים/יות הינה שאת/ה חייב להיות קולו של השינוי שאת/ה מבקש/ת לעשות. (כדאי גם לקרוא בהקשר זה את שני הפוסטים האלה).

סלע מחלוקת ממשי ואתגר לא מבוטל לכל הצדדים ולכל המתדיינות והמתדיינים. צילום מתוך עמוד הפייסבוק של דעם

האם בוויכוח המתגלגל סביב הנושא הנ"ל – המחבר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי, לאומי – קיים השילוב הזה של פעולה, רגישות ומחשבה? האם הגוף והקול שעולים מהדיון הזה זוכים להכרה, לכבוד, ליחס אמפטי וללמידה הדדית? שאלות אלה הן מכריעות. התשובות אליהן יגזרו את עתידה של החברה הישראלית. התשובות הניתנות והקיימות כיום יצרו את העיוותים המעמדיים, המגדריים, האתניים והלאומיים, והן אלו שגוזרות את העדר השלום ואת קיומה של המלחמה, את העדר השיוויון ואת קיומו של הניצול, את העדר ההוגנות ואת קיומו של הדיכוי.

בשיח המזרחי העכשווי, ישנן רפורמות שהינן תנאי הכרחי לפוליטיקה רלוונטית. למשל, רפורמה אגררית (ביטול משטר המועצות האזוריות והקק"ל) ורפורמה בנגישות למשאב האדמה בישראל (דיור ציבורי למשל), רפורמה של ייצוג באקדמיה ובמוסדות המייצגים של המדינה, רפורמה בשכר, רפורמה ביישום החוק בקביעת גבול למדינת ישראל, רפורמה בעולם הייצור וההקצאה לייצוגים תרבותיים. האם דעם, למשל, יכולה להיות קשובה לשיח מזרחי? האם שיח מזרחי יכול להכיל את דעם? יצירת הגשר הזה הוא האתגר הפוליטי ממדרגה ראשונה המונח לפני כל מבקשי השינוי בחברה הישראלית, אם הוא בא מדעם או מאג'נדה מזרחית פמיניסטית.

היכן ובמה ייתכן שיתוף הפעולה? אחת מהטענות המרכזיות של פוליטיקה מזרחית סוציאל-דמוקרטית היא פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל. תהליך פוליטיזציה זה עבר קואופטציה (אימוץ כפוי ומעושה) במהלך הקיץ של 2011. הפוליטיזציה של חיי היומיום נבלעה בהמולה וברעש של "המחאה החברתית", ובוטאה במחאה כנגד מחיר הקוטג'. אבל שורשיה של פוליטיזציה זו נעוצים בכלכלה הפוליטית המעוותת והמעוותת הנהוגה בחברה הישראלית, שמבחינה היסטורית נעה סביב ציר של "פריבילגיה אשכנזית". פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל חייבה את ביקורת זכות היתר האשכנזית, ואילו המחאה החברתית באה לעדכן ולשכפל את זכות היתר האשכנזית.

העובדה שיותר ויותר צעירים דור שני ושלישי של "אשכנזים מבתים טובים" הופיעו במחאת הקיץ, נעוצה בהתפרקותה של זכות היתר האשכנזית כמוסד חברתי: פריבילגיה אשכנזית יקרה מדי לחברה ישראלית ניאו-ליברלית, ועל כן היא חוסלה. המעמד הבינוני בישראל נוצר על ידי סיוע מתמשך ומסיבי של המדינה בצורה של שכר, תנאי עבודה, סיוע הון והעדפות בנגישות לשליטה ולשימוש באדמה – אך מבנה ניאו-ליברלי אינו יכול לקיים סיבסוד רחב שכזה יותר. צודקים צעירים/ת המחאה החברתית: אין הם יכולים להשיג את שהוריהם השיגו בעבר. המדינה לא יכולה ואינה מעוניינת לספק את הפריבילגיה האשכנזית של העבר. פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה עימות לא רק על מחיר הקוטג' אלא גם על מחיר העבודה, על מחיר ההון, על מחיר החינוך, על מחיר הדיור, על מחיר הבריאות. זהו עימות על מחיר ואיכות החיים בישראל.

כל אלה הינן בעיות יסוד של מעמד העובדים הנמוך והבינוני בישראל המורכב ברובו ממזרחים/ת ומערבים/ת ישראליים (וגם מ"עובדים אורחים" וממהגרי עבודה). כלומר פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה סדר יום אזרחי, מזרחי, ערבי וישראלי. האם יצטרפו למאבק הסוציאל-דמוקרטי הזה אלה שהוגדרו והוזנו בעבר כ"אשכנזים"? זוהי שאלה פתוחה. נראה כי רבים מהם/ן עדיין תקועים עם ידם, ראשם ולבם במיתוס "השד העדתי" מבית מדרשה של ישראל של "המשטר הישן" – ישראל הנצלנית, העושקת וחסרת הצדק של המאה הקודמת.

אסמה אגבארייה-זאחלקה ונשים פמיניסטיות מזרחיות, כדוגמת שירה אוחיון, הן נשים מנהיגות של תחילת מאה זו. הן נולדו למציאות המזרח-תיכונית של ישראל. הן רהוטות בעברית וערבית. הן יודעות את העולם הזה על תוכו וברו. הן יודעות היכן מרוחה החמאה ומי מקבל/ת את המקל. האם הן תהיינה מסוגלות לנהל דיאלוג באשר לדיון הפוליטי המרכזי של החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21? האם הן תעשנה זאת תוך כדי שילוב ידיהן, לבן וראשן להשמעתו של קול ברור של שחרור, הוגנות וצדק? כל זה תלוי ביכולתן – כדמויות מייצגות וכאישויות עצמאיות – לראות מעבר לחינוך של העבר ביצירת עתיד אחר. הן המנהיגות של העתיד, אך על שאלת שיתוף הפעולה ביניהן רק הן תוכלנה לענות. צריך לקוות שיכולת העיון, הרגישות ועומק המחשבה הפמיניסטית יעזרו גם להן בהתגברות על האינדוקטרינציה של העבר. יש לקוות כי הן תפננה מקום לעתיד של סיכוי, שיש בו מקום לשונות אבל גם להבנה ופעולה של שיתוף.

פמיניזציה של המאבק המזרחי היא עובדה חברתית ברורה למדי למי שקרוב/ה אצל סדר היום המזרחי. השאלה היא, האם פמיניזיציה של הטיעון הפלסטיני-ישראלי בדמותה של אסמא אגבארייה זחאלקה תניב את הפירות של העתיד. האם יתקיים דיאלוג פמיניסטי של דעם עם אג'נדה מזרחית פמיניסטית. זהו האתגר החברתי מספר אחת בישראל של ימינו.

לקריאה נוספת:

עוד על בחירות 2013

תגיות: , , , , , , , , , ,

12 תגובות לפוסט "המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית"

  • חלוקת השלל
    עמי אשר //

    באמת לא נחמד שהאשכנזים לא חלקו איתנו המזרחיים את כל האדמות והרכוש שגנבו מהפלסטינים, אבל זה לא העניין כרגע, כן? יש, מה לעשות, סוגיות קצת יותר בוערות מקיפוחן של חמש המזרחיות האחרונות שהוריהן לא התחתנו עם אשכנזים.

  • איך לצמצם את הפער
    ג. אביבי //

    איציק ספורטה שאל את ביבי נתניהו "ילדים עניים זה ציונות?" (כאן ב- 27/12/12). אני חושב שמאיר עמור מספק יותר מרמז לתשובה, בהזכירו את מחאת קיץ-2011 של "אשכנזים מבית טוב" שזכתה לאהדה תקשורתית מקיר לקיר.
    ילדים אשכנזים עניים זה ההיפוך למטרות הציונות. הציונות היא פרויקט לשדרוג מעמדם הסוציו-כלכלי והפוליטי של האשכנזים. אבל הימצאותם של מאות אלפי ילדים עניים שאינם אשכנזים – כל עוד זה משרת את מטרות המדינה הציונית – לא סותרת את התפישה הציונית. פלסטינים, מזרחים כולל אתיופים, נמצאים באותו צד של המטבע הציוני. לתשומת לב פעילי/ו תדעם.
    אם דעם "יהיו שם בשביל לתמוך בכל מדוכא", כדברי אסמה אגבריה, צריך לדעת את מי להזמין לחוגי הבית. כדאי שיזמינו לשם את נציגי המדוכאים באמת ולא את נציגי ההגמוניה המדכאת. אלה, מטרתם היא להשחיר את המזרחים ולהגביר הנתק בינם לבין אחיהם הפלסטינים. הצבעה של עוד שניים-שלשה מתוך ההגמוניה הלבנה המדכאת לא תועיל, גם במישור הפוליטי.

  • למה דעם?
    מתן ק //

    מאמר יפה. עם זאת, לא הבנתי למה דעם תופסת מקום כל כך מרכזי בניתוח, מעבר לעובדה שהיא מפלגת שמאל רדיקלי שטרם התייצבה מאחורי המאבק המזרחי. עם כל הכבוד (וישנו) דעם היא מפלגה קטנטנה ורוב פעיליה יהודים. לא הייתי מניח מראש שהעבודה שהמחבר מדבר עליה חייבת להיעשות דווקא עם מפלגות, אך אם כבר מתמקדים במפלגות, צריך לדבר על חד"ש ובל"ד, שתיהן מפלגות המונים שמאליות עם פוטנציאל להכלה והכרה במאבק המזרחי.

    • צביעות
      דרור בל"ד //

      תודה למאיר עמור שמתעקש, למורת רוחם של אשכנזים תומכי חד"ש, לדבר על נושא איזוטרי – כלל וכלל לא חשוב לדידו של קמינר, להעלות שאלות בנוגע לאי התייצבותה של מפלגה קטנטנה, שרוב פעיליה הם יהודים, מאחורי המאבק המזרחי.

      יידע מאיר עמור ויידעו גם שאר התומכים בהעלאת השיח המזרחי על סדר היום כי שאלת הדיאלוג בין מזרחים ומזרחיות לפלסטינים ופלסטיניות הן כלל לא רלוונטיות: 1. האם ישראלית-פלסטינית יכולה לדבר עם ישראלית-מזרחית על דיכוי נשים?
      2. האם מזרחים יכולים לדבר עם פלסטיניות על שיוויון בהקצאת קרקעות?
      3. האם פלסטיניות יכולות לדבר עם מזרחים על שלום ישראלי-פלסטיני?
      4. האם מזרחיות יכולות לדבר עם פלסטינים על זכות יתר, על דיכוי ועל קיפוח מעמדי-אתני בישראל?

      לאור נסיון העבר, לאור מאמרים נוספים באתר זה ובמקומות אחרים, ולאור תגובתו של קמינר כאן, הנני להכריז כי תומכי חד"ש האשכנזים לא יענו למאיר עמור על השאלות האלה וימצאו דרכים מדרכים שונות להסיט את הדיון לענייניהם:

      1. "לא הייתי מניח מראש שהעבודה שהמחבר מדבר עליה חייבת להיעשות דווקא עם מפלגות". הניסוח הזה מטעה, והייתי מוסיף, מטעה בכוונת מכוון. הניסוח הנכון, כך מלמדת ההתעלמות ממאמריו של תום מהגר (למשל) הוא: "העבודה שהמחבר מדבר עליה חייבת לא להיעשות בתוך המפלגות. יכתתו להן יעל בן יפת, שולה קשת, שולה אוחיון ורבות וטובות אחרות רגליהן במאבקי שטח בלתי מפלגתיים, והוא, קמינר, כהרגלו מימים ימימה, ידבר על [ההבדלים] בין חד"ש לבל"ד.

      כידוע (לפחות לתומכי בל"ד), מתן קמינר, כמו גם חבריו האשכנזים תומכי חד"ש, לא מדבר על ההבדלים בין חד"ש ובל"ד. גם כששואלים אותו, הוא וחבריו נמנעים מלהשיב. (דוגמאות רבות מקירות הפייסבוק ינתנו ע"פ דרישה). עכשיו, בעצם תמיהתו לכאורה מה פתאום עמור מדבר על דעם (תתבייש לך מאיר עמור, בפעם הבאה שלח את מאמריך לאישור וועידת חד"ש על מנת שיאשרו את תוכן מאמריך), הוא מציע לדבר על חד"ש ובל"ד.

      אהלן וסהלן, רוצה לדבר על ההבדלים בין חד"ש ובל"ד? אכן הגיעה עת. אך למה כאן, במאמר זה, המתעקש, וסיבותיו עמו, לעסוק, לשדים!, דווקא בעניינים
      אחרים? מדוע דווקא כאן אתה מציע להסיט את נושא הדיון לענייניך (ענייניך לכאורה, הרי מעולם לא התפנית לעסוק ברצינות בהבדלים).

      "לא הבנתי למה דעם תופסת מקום כל כך מרכזי בניתוח"?
      דעם לא תופסת מקום מרכזי בניתוח. שאלותיו של מאיר עמור הן התופסות מקום מרכזי בניתוח. השאלות הללו נשאלות בכל מאמר העוסק בשיח המזרחי. מדוע למשל שרית חדד, מירי רגב, תופסות חלק מרכזי בניתוח? הן לא. התייחסות ההגמוניה האשכנזית אליהן היא זו התופסת מקום מרכזי בניתוח.

      אבל אל תיתמם. על ראש האשכנזי בוער הכובע. אתה יודע בדיוק מה מפריע לך בהעלאת השם דעם. מה שמפריע לך הוא זליגת מצביעי חד"ש לשעבר אל עבר דעם. ומה באשר להתייחסות לשאלותיו של מאיר עמור?

      • שירה //

        הייתי רוצה שבבחירות הקרובות יצביעו יותר אנשים לבל"ד, גם לחד"ש, וגם לדעם.
        בחיי, בידול בין מפלגות השמאל זה באמת מה שהכי דחוף עכשיו? התחרות הזו בין המפלגות רק פוגעת בהן.

  • הנחת מוצא שגויה
    שרגא עילם //

    מאיר עמור יוצא מהנחה שזכויות היתר של "האשכנזים" היו חלק מהותי של החברה הישראלית. בעוד שאין בכוונתי להכחיש את האפליה הקשה של "המזרחים", אי אפשר להתעלם מדיכוי וניצול של חלקים רחבים מהחברה "האשכנזית" ע"י האליטה.
    הפקרת יהודי אירופה בזמן השואה, חבלה בניסיונות הצלה, ניצול קורבנות השואה ה"אשכנזים" תוך יחס מזעזע למנוצלי השואה הם בגדר של דוגמא אחת.
    נראה לי שצריך להתייחס בצורה יותר מובחנת לפריבילגיות האשכנזיות. בשנות הארבעים, החמישים והשישים התגוררנו, משפחה אשכנזית בת חמש נפשות, בדירת חדר וזה לא היה חריג. בשכונה שלנו היה אמנם רוב "אשכנזי" אבל התגוררו גם מזרחיים ולא היינו ממש חריגים בנוף. אז נכון שבתחילת שנות החמישים היו לידינו כאלו שהתגוררו בבדונים, אבל גם הם לא היו רק מזרחיים. ב-1957 הגיעו מהגרים מפולניה והם שוכנו בצריפי אסבסט שעלו בוודאי על הבדונים שכבר אבל לא היו קיימים.
    ברור שהמחאה של קיץ 2011 היא בעיקרה היתה מחאה של מעמד הביניים המתרושש מכתוצאה מהמדיניות הניאו-ליברלית, אבל זה לא עניין של "אשכנזים" מול "מזרחיים", אלא תופעה בינלאומית שאפשר למצוא אותה גם בארצות אירופה ואמריקה.
    כל זה לא אומר שראו לדעם להקדיש יותר מקום ל"שאלה" המזרחית.
    אני חושב שיש לדעם אחד בעיה של משאבים אנושיים וכלכליים ולא רצון רע. מצד שני יש למפלגה בעיה גם של תדמית מכיוון ששורשה בתנועה הקיבוצית, אבל מאז עשתה דרך ארוכה מאוד.

    • יש כאן דקות מסוימת שלאשכנזי (כמוני) קשה לתפוס
      מאור //

      בניסוח לוגי: היתה וישנה במדינה אליטה, והיא אשכנזית.
      לא כל האשכנזים באליטה, אך כל* מי שבאליטה- אשכנזי.

      עכשיו, במידה מסוימת המערכת מקיימת את עצמה:
      א. מי שנולד לאליטה מרגיש שזכויות היתר שלו מגיעות לו (הוא הרי רגיל להן מלידה), וממילא- מי שלא מקבל אותן, כניראה שמשהו פגום אצלו.
      ב. מזרחי (שלרוב המוחלט אינו באליטה)- מרגיש שנדפק בעבר ובהווה ע"י אשכנזים. מבחוץ, קשה לו להבדיל בין אשכנזים שבאליטה וכאלו שלא.
      ג. אשכנזי שלא באליטה- יודע שאין "אליטה כלל-אשכנזית" שהרי הוא נדפק ולא מרוויח.
      סה"כ- ב' מתקשה מאוד לשכנע את א' ואת ג'.
      דוגמא קונקרטית: השכלה גבוהה. המערכת הנוכחית כוללת אוניברסיטאות ציבוריות טובות, עם רף כניסה גבוה, ושכ"ל נמוך ביחס למכללות הטובות. לכאור זה סידור הוגן; למעשה, תושב ישוב מבוסס (עם מערכת חינות טובה) יתקבל בקלות לאוניברסיטה ולמעשה יקבל תואר על חשבון הציבור, כולל תושבי יישובים לא-מבוססים, עם מערכת חינוך כושלת, המוצאים עצמם בגיל 21 עם תעודת בגרות גרועה או לא-קיימת, ומגיעים למכללה יקרה ו/או לא איכותית. נסה להסביר לסטודנט אוניברסיטה יליד רעננה, הוד השרון, ת"א וכו' שלמעשה הוא מקבל תמיכה מיוחדת מהמדינה והוא יזדעזע; מבחינתו, הוא והוריו עבדו קשה בשביל כל שקל.

      אולי כדאי להציב פוסט בסגנן זה, כמובן כתוב טוב יותר, בכותרת העוקץ, לקוראים חדשים.

      * ברור שיש מזרחים שהתברגו לאליטה- בזכות כישורים יוצאי דופן, מזל, היסטוריה אישית, נאמנות לאליטה האשכנזית- אך למה ללכל ך את הניסוח הלוגי היפה (-:

  • אכן היו אשכנזים מסכנים...
    ג. אביבי //

    "בשנות הארבעים, החמישים והשישים התגוררנו, משפחה אשכנזית בת חמש נפשות, בדירת חדר וזה לא היה חריג."
    באותה תקופה יכולת למצוא גם משפחה מזרחית בדירת חדר, אבל זה היה חריג, כי רוב המזרחים חיו אז בבדונים ובפחונים. הם חיו שנים רבות במעברות. אשכנזים שהגיעו למעברה, בממוצע חיו בה מספר חודשים.
    ברור גם לשיטתך, שהיות המזרחים והערבים רוב מכריע בעשירונים התחתונים ובעלי ייצוג מזערי במוקדי הכוח ובאקדמיה, זה גם לא עניין של "מזרחים – אשכנזים" אלא סתם פרט לא חשוב ולא מעניין.

  • כמו דעם בים בהיר
    עמוס //

    לפעמים אפשר לבחון תנועה על פי ההתקבלות שלה. האופן שבו הופכת דעם למפלגת המחמד של לבנים תל-אביביים מחזקת את ניתוחו של הדובר – התמיכה בדעם מאפשרת לתחזק דימוי עצמי נורא-נורא-רדיקלי-כזה תוך שאת/ה בעצם לא מחוייב/ת לכלום. מעבר לכריזמה של המובילה אותה, ולפעילות החשובה של פעילים בודדים, היא – בניגוד לבלד או חדש – לא אומרת באמת כלום בקול. כן, בחדרי חדרים היא עשויה להשמע כמו מצפן (שאמרה תמיד את דבריה בקול גדול: אנטי ציונות, זכות השיבה, מזרח תיכון סוציאליסטי), אבל עבור הצייר, המשוררת או הכוריאוגרפית הצפוניים היא מין עלה ירוק בצבע אדום. זה לא מקרה שהתבטאויות נגד המאבק המזרחי נשמעות שם בטבעיות כזו: המאבק המזרחי הוא הכי לא-בוהמייני שיש. לתמוך בתאוריה בפועלות ערביות שלא ראית מעולם זה הרבה יותר קל. כמעט סטלני. וגם אפשר לכתוב על זה שיר

    • מי שמאמין לא מפחד
      דרור בל"ד //

      טעות בידך. ניתוחו של הדובר (דובר?) אינו מדבר רק על ההווה אלא גם עתיד אפשרי: חזון פוליטי – מזרח תיכון חדש במקום מזרח תיכון חד"ש. התוקפנות הגואה כלפי דעם ובוחריה אינה מלמדת על רצון כן לדיון ענייני למציאת אופק פוליטי משותף כפי שמציע הדובר (דובר?) אלא על התבצרות ההגמוניה האשכנזית בהווה הקיים.

      גם לי יש ביקורת על חלק מעמדותיה של אסמא אגברייה, בעיקר בנושא הלאומי הפלסטיני. ייתכן כי אם אחפש היטב אמצא גם חילוקי דעות עם שירה אוחיון ואפילו עם הדובר. יחד עם זאת החזון שמציע הדובר – שיתוף פעולה באמצעות דיבור ולא באמצעות דברור, הוא חזון פמיניסטי שהגברים, איך לומר בעדינות, נכשלו בו בעבר. דוגמה מובהקת לכך הוא בגצ הקרקעות שלא כלל את זכותם של הפליטים הפלסטינים לאדמותיהם שנגזלו ע"י הפורעים הציונים.

      נכון להיום לציבור הערבי יש רק שתי אפשרויות ייצוג בתוך הפרלמנט הציוני: בל"ד ורעם-תעל. למזרחים אין ולו אפשרות ייצוג אחת. לפמיניסטיות ולתומכים בהן יש כרגע רק אפשרות אחת (בהנחה שאינן ציוניות וציונים רחמנא ליצלן). כפי שציין הדובר, שולה אוחיון ואסמא אגברייה עונות לכל הקריטריונים ועליהן – כך מציע הדובר – להצליח במשימה בה הגברים המזרחים והפלסטינים נכשלו.

      מה מפחיד אותך בהצלחתן? התשובה בתגובתה של פוריה גל למאמרה המכונן של שירה אוחיון – מי שמאמין לא מפחד:
      "בניגוד לטענות הקלאסיות שהמזרחים הם מצביעי ימין ו"שונאים ערבים" בעוד השמאל המרצניקי רוצה שלום (טענה שכמובן מופרכת שוב ושוב כבר שישים ומשהו שנה) התכנית מראה איך כשעוזבים אותנו לבד אנחנו דווקא יכולים להסתדר לא רע ובטח למצוא ערוצים משותפים של יצירה ותרבות. המהפכנות מתבטאת גם בזה שהתכנית מבנה גבריות אחרת – בלי להתכוון ובלי להשתמש בסיסמאות מנופחות מלימודי מגדר – גבריות שבה גברים (כולל השופטים) יכולים לבכות ולהתרגש בלי להתבייש, ובלי שהגבריות שלהם תיפגע. די מרענן אחרי הצחיחות הרגשית [של הפלנגות מצפון אירופה שהשתלטו לכם – תומכי חד"ש – על המפלגה]".
      http://cafe-gibraltar.com/2012/03/25/nasrinqueen/

      הודעתה המשוערת של שרון עורב-צח על הצטרפותה של יעל בן יפת לחזונו של הדובר: "אנו נפרדים בהקלה מאישה שניסתה לחבל במפלגה דווקא בשיא הצלחתה ובשיא האמון שהציבור מביע בה וכשלה בניסיונה זה".

      תגובתו המשוערת של הדובר: "תגובותיהם המתלהמות של אשכנזים תומכי חד"ש למאמרי מוכיחות כי הניסיונות להביא לפסילת רעיונותיי היו רדיפה פוליטית ואישית נגדי, נגד אחותי ונגד הציבור המזרחי כולו. לאורך כל הדרך הייתי משוכנע בצדקת דרכי והיה לי ברור כי אין בסיס ענייני כלשהו לפסילת חזוני. אולם, אין בהחלטה זו [החלטת בגצ לאשר את פרסום המאמר ב'העוקץ' בניגוד להחלטת מועצת חד"ש] בכדי למחוק את האיומים, הדה-לגיטימציה, והאלימות המילולית שחוויתי בפייסבוק ומחוצה לו בשלוש השנים האחרונות. פסיקה זו מוכיחה שוב כי מועצת חד"ש היא גוף פוליטי המשתמש לרעה בסמכויות שניתנו לו ומאפשר לפוליטיקאים לפסול את יריביהם על רקע אידיאולוגי".

      הדובר הוסיף כי "לא נירתע מניסיונות הדה-לגיטימציה כלפינו. לא ניתן לאף אחד בפייסבוק ומחוצה לו להגדיר לנו ולציבור המזרחי את עמדותינו הלגיטימיות ואת גבולות העשייה הפוליטית שלנו. אנחנו נמשיך במאבקנו נגד הגזענות והכיבוש ונמשיך לייצג בנאמנות את הציבור המזרחי ואת טובת האזרח באשר הוא בכל הנושאים החברתיים והפוליטיים ללא דופי".
      http://news.walla.co.il/elections/?w=/2780/2601719

  • Pingback: OnePlace, Arabs in Israel » בחירות 2013

  • Pingback: חשיפה לדרום « האחות הגדולה

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית