תרבות    

החשיפה של האופרה למסך, ולעם

עמרי בן-יהודה 03.01.13
על פתיחת שידורי המטרופוליטן אופרה לעשרות בתי קולנוע בעולם
L’Elisir d’Amore

את הרשימה הזו אני כותב מתוך כאב על כך שמופעי במה, בין אם אופרה, תיאטרון או מחול, אני ושכמותי – צעירים לא מבוססים כלכלית – יכולים להרשות לעצמנו רק בבירות המערב הגדולות, המציעות מחירים מיוחדים לצעירים ולסטודנטים. לפני זמן מה נפתחה העונה במטרופוליטן אופרה בניו יורק עם הפקה חדשה של "שיקוי אהבה" לדוניצטי, אולי גדול האופראים במחצית הראשונה של המאה ה-19 באיטליה (הוא גם פתח את העונה הקודמת באופרה הרצינית והטרגית "אנה בולנה", כאשר בשתי ההפקות הללו מככבת גדולת הסופרניות, אנה נטרבקו). במקביל נפתחה גם עונת המט בשידורים החיים לעשרות בתי קולנוע בעולם, יוזמה של המנהל האמנותי פיטר גלב הזוכה להצלחה מסחררת – בפרט בירושלים – ומעוררת תהיות עמוקות לגבי מקומה של האופרה בעולם.

וכך בבוקר סתווי מיהרתי להתייצב עוד לפני עשר בבוקר בקופות של המט בלינקולן סנטר, מקווה להשיג כרטיס סטודנט שמחירו 25 דולר ואף מקנה לך את המקומות הטובים באולם (במידה ועדיין יש כאלה). מופתע אני מגלה שהתור מורכב מאדם מבוגר אחד שמחכה לכרטיס עמידה העולה בדיוק אותו סכום. לקראת עשר התור מתארך ללא יותר מעשרה אנשים, ואני, הוא ואדם נוסף שהצטרף ממשיכים את שיחתנו הערנית. כנראה שההופעה השנייה העונה היא סולד אאוט, ולכן הסטודנטים כמו אלה שאין להם ומסתפקים בכרטיסי עמידה, מוותרים מראש. בסוף אני לא זוכה בכרטיס המיוחל ונאלץ לשלם כמוהם 37 דולר לכרטיס עמידה (מחירי שערורייתי במונחים אמריקאיים, אך נורמלי בעליל לפי סטנדרטים תל אביביים). מסתבר שהמט מעלים את המחיר לפי הביקוש, והם צופים ביקוש.

והנה, זמן ההופעה מגיע וישנם לא מעט מקומות פנויים, בטח של מנויים שלא טרחו להגיע, מה שמאפשר לי להתיישב בבטחה באחד הכיסאות הטובים באולם. ההפקה באמת ראויה לכל השבחים. עוד דוגמה לכך שבית האופרה הזה הוא כנראה, על כל פנים בעיני, החשוב בעולם. ההפקות המושקעות מצטיינות בבימוי מורכב ועדין, בשונה למשל מההפקות הגרמניות הרבות יותר והניסיוניות בהרבה, בהן פעמים רבות התחושה היא שהבמאי לא עבד עם טקסט אלא לקח את היצירה כחומר גלם לקולאז' האישי שלו, הפרובוקטיבי על פי רוב. התוצאה היא שהאופרה בגרמניה זוכה ליותר נפח בחיי האנשים, היא הופכת לבידור להמונים הבאים לראות את הפאשה סלים מ"החטיפה מן ההרמון" שר את הארייה שלו עירום במקלחת עם איבר מין המתנודד פרונטלית, באחת ההפקות של הבמאי הקטלני הפרובוקטיבי קליקסטו בייטו (Bieito).

L’Elisir d’Amore. בימוי מורכב ועדין

בהפקה הזו של "שיקוי אהבה" במטרופוליטן השכיל הבמאי ברטלט שר (Sher) להבין לא רק את הטקסט אלא גם את השחקנים שלו, ובראשם נטרבקו הכריזמטית. האחרונה פרצה לתודעת אוהבי האופרה כסופרן לירי מאוד, וזכורה לטוב על הופעתה הבלתי נשכחת בתפקיד סוזנה בהפקה הקודרת והמופתית של "נישואי פיגארו" בפסטיבל זלצבורג 2006. והנה עברו שש שנים, וקולה הולך ומשתבח בדרכו אך גם אינו מתאים כבר לשירת בל-קנטו טהורה. האיכויות האלו הובלטו על ידי הבמאי בעבודתו עימה על דמותה של אדינה, שם השאוב ביודעין מן העברית, וכך באופן אירוני, אך גם לגמרי מנומק מן הטקסט, עדינה זו כלל אינה עדינה, אלא נערה כפרית גסה המזכירה את הגרסה הארצית של דולסיניאה דל-טובוסו, מושא אהבתו של דון-קיחוטה.

עדינה של שר היא מעין טום-בוי, אך גם חכמה וסקסית, והכריזמה והנשיות השופעת של נטרבקו, כמו גם קולה הנפלא (זו הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע אותה, היא באמת זמרת ענקית) עושים את העבודה. טיפול דומה קיבל הטנור האמריקאי המעולה מתיו פולנזאני (polenzani) בתפקיד נמורינו, אותו עיצב שֵר כשילוב מעניין של הרומנטיקן המהורהר והמיוסר בנוסח ביירון, לא בלי להבליט את התמימות של דמות המאהב האיטלקי הנאיבית והמקסימה הזאת, כעין סמל של רוח העם בעידן של לפני הלאומיות המודעת.

מטרופוליטן אופרה. החלטתו של גלב להפיץ את הופעות האופרה שלו בעולם, על אף שהן עצמן לא מצליחות למלא את האולם בלינקולן סנטר, הן מהפכה תרבותית של ממש. צילום: AndreasPraefcke, cc by-sa

נראה שבית האופרה הניו יורקי בוחר ביודעין לעשות אופרה למעטים (37 דולר זה הסכום הגבוה ביותר ששילמתי בחיי על אופרה, וכאן עוד מדובר בכרטיס עמידה. לאופרה בתל אביב נכנסתי רק כשחבר שעובד שם היה מסדר לי כרטיס אורח), ועם זאת הוא משקיע השקעה יוצאת דופן בהפקות שלו, האינטליגנטיות להפליא. בכך הוא עומד מצד אחד מול בתי אופרה רבים הבוחרים בגישה תיאטרונית מגניבה ושטחית לעתים, שהרבה פעמים גם אינם מצליחים להשקיע ברמה המוסיקלית, וגם מצד שני, בניגוד לבתי אופרה מעולים כדוגמת האופרה הממלכתית בווינה, בהן ההפקות מושלמות מן הבחינה המוסיקלית (אותם זמרים בדיוק שרים בשתי הלהקות), אך לרוב אינן מושקעות מן הבחינה התיאטרונית.

החלטתו של גלב להפיץ את הופעות האופרה שלו בעולם, על אף שהן עצמן לא מצליחות למלא את האולם בלינקולן סנטר, הן מהפכה תרבותית של ממש. אבל שידורי האופרה בלייב עולים המון כסף, למעשה יותר מהרבה כרטיסים שהמט מוכר להופעות עצמן. למשל בירושלים, כרטיסים יכולים להאמיר ל-90 שקלים, ובברלין (שבניגוד לירושלים מאפשרת לראות אופרות בשלושה מבתי האופרה שבה בפחות מעשרה יורו) המחיר עומד על 29 יורו – ואולמות הקולנוע (שלושה בתי קולנוע משדרים את המט בבירה הגרמנית) מפוצצים.

החולשה היחידה בשידורים אלה היא שהם אינם מעבירים את היופי הקולי האקוסטי, שהוא לב-לבה המפרפר של המוזיקה הקלאסית, בניגוד למוזיקה הפופולרית שיופיה נובע ממערכות הגברה. אך דומה שחיסרון עצום זה הוא גם היחיד. האופרה במהותה כאם כל המולטימדיות, המשלבת מוזיקה, תיאטרון, מחול ועיצוב, מחוברת למסך, ממש כמו הקולנוע (כמוהו גם היא מורכבת מקול ומתנועה). היא אוהבת את הקלוז-אפ בדרכה שלה, ותנועות המצלמה והעריכה שהמט מספק בשידוריו, אולי אפילו מחזירות חוויה קולנועית בדוגמת הקולנוע האילם הגדול מהחיים של ג"וו גריפית.

אולם מכאיב לראות כיצד יוזמתו של גלב משמרת את יחסי הכוח הרגילים. אומר, ולא לגמרי בפזיזות, שאני חושב שמבין כל הצופים בשני אולמות הסינמטק הירושלמי בעונה הקודמת, אני הייתי המזרחי היחיד שגילו פחות מארבעים. לשון אחר: כמעט כל הקהל היה מורכב מאנשים משכילים מאד, אשכנזים מאד ומבוגרים מאד. אם לא הייתי יושב על מלגה נדיבה באוניברסיטה העברית (כלומר תואם את הקטגוריה הראשונה של ההשכלה), לא הייתי יכול לממן את המנוי הזה. כמה מבני משפחתי היו שמחים להוציא את הכסף הזה ולהיחשף ליופי הנהדר עליו דיברתי כל הזמן בהתלהבות, אך האופרה שודרה עם רק עם תרגום לאנגלית. מה אמורים לעשות אנשים שאנגלית אינה שגורה בפיהם שעולם האופרה מסקרן אותם?

כמובן שבארץ גדולה כמו גרמניה השידורים מלווים בתרגום לגרמנית. כמובן גם שגלב עצמו מעביר את השידורים במחירים סמליים לבתי הספר התיכוניים באמריקה. מדוע אין הדברים האלה ייתכנו גם בישראל? יוזמתו של גלב חייבת להילקח במלוא הרצינות על מנת לחשוף את כולם למדיום שהלך והתבצר במשך שנים במגדלי-שן בבירות המערב. החשיפה היא המטפורה הלא-לגמרי מטפורית החשובה כאן, כי היא עומדת בבסיס האמנות השביעית – הן כחשיפה של אור למצלמה, והן כחשיפה של ההמונים לתרבות. תוכן אינטיליגנטי כמו זה שבהפקות המט, המעניקות בשידוריהן גם הצצה למאחורי הקלעים, עם הסברים, לעתים מפורטים, על היצירה, צריך להיות נגיש לקהל רחב יותר.

אל מול האופציה הגרמנית של התערבות המדינה ביצירת מבחר אופראי עצום (חלקו שטחי, חלקו מצוין) ואל מול הגירסה האמריקאית של בתי אופרה מושקעים במיוחד המסובסדים על ידי תורמים ומשקיעים בלבד (הביקורת המושמעת על המט היא שאין בו מקום לחדשנות משום שהוא תלוי מדי בתורמים פרטיים), בית האופרה התל אביבי הוא גירסה דהויה במיוחד; עומד כמו חנויות הגוצ'י והלואי ויטון שבכיכר המדינה, כאיזה סמל להון קפיטליסטי של מלייה מבוצר במיוחד –  מעין אצולה ממסדית "אירופאית" הקופאת על השמרים בלב המזרח התיכון. יש כמובן לזכור שהמדינה תומכת בו לאין ערוך יותר ממוסדות תרבותיים אחרים כדוגמת אנסמבלים מוזיקליים לא-מערביים במובהק, ושבכל העולם בית האופרה מהווה עדיין את המוסד האליטיסטי ביותר. וזו הסכנה הגדולה שלו.

אין עוד מקומות בהם עוד אפשר לראות ייצוג כל כך בולט של חתך אוכלוסייה אחד: האופרה היא של הלבנים (ולפעמים גם של האסייתים). המוזיקה הקלאסית בכלל מהווה קרקע פורייה ביותר לשיח טהרני-גזעני. מכיוון שהמוזיקה היא כל כך אלטרנטיבית (בהיותה לא פופולרית בהגדרה), מופשטת, מחייבת השכלה מסוימת ומחויבות ממי שניגשים אליה, היא הופכת בקלות לדיקט ריקני, לנחלתם של אנשים אלימים במיוחד העושים בה שימוש למידור חברתי. עד לפני כמה שנים עוד היה אפשר לשמוע טענות בלתי-נסבלות לפיהן את באך אי אפשר לשים בידיים אסיייתיות, כי צריך תרבות וגישה וחינוך וזיקה מאד מסוימים כדי לבצע אותו "נכונה". בנוסף, רבים מבטלים אותה בטיעונים כגון "לא קיבלתי את זה מהבית", או "אני לא מבין בזה, אין לי את ההשכלה הדרושה" וכדומה. אך דווקא לאופרה (מדיום פוליטי לא פחות מהתיאטרון הברכטיאני) יש לגשת בגישה חברתית וביקורתית; כמו כל קורפוס טקסטואלי עשיר וחשוב, היא קודם כל תלויה בנו, בחברה שלנו וביחסי הכוח שבה.

בכל מקרה, בשלב זה נראה שמכלכלת הירושות (זו שמשמרת את ההבחנות המעמדיות-אתניות הקיימות לא מאפשרת ניעות חברתית, והמלחמות הישראלית), המאופיינת יותר מכל בדמותו של דייר אקירוב לשעבר אהוד ברק, אי אפשר לצפות למופעי תיאטרון רבים וזולים כאן. אבל אפשר לקוות שהרווחים הרבים שההקרנות החדשות מאפשרות יקרינו גם על אלה שאינם נחשפים לאופרה עוד ברחם אמם.

תגיות: , , ,

5 תגובות לפוסט "החשיפה של האופרה למסך, ולעם"

  • מדובר בפארודיה?
    נתן //

    הכותב העני והדלפון קנה כרטיס לניו יורק לצורך לימודיו שם ומתלונן שאינו יכול לקנות כרטיס לאופרה בתל-אביב.

    שמישהו יתן לי מימחטה מהר….

  • שילמתי לאופרה הישראלית פעם אחת

    לפני מספר שנים קניתי כרטיס סטודנט ל"לה בוהם" של זפירלי אי שם ביציע. מאוד נהנתי והמחיר היה לסטודנטים -בסביבות 120 ש"ח. מעבר לכך כבר קודם הייתי הולכת להופעות החינמיות בפארק הירקון ("שימשון ודלילה" "הרקווים" של ורדי) ואף השתתפתי בהפקות סמי מקצועניות של אופרה. אני לא רואה שום סיבה להציא 90 ש"ח בשביל כרטיס לסרט כשבפחות מכפול המחיר אני יכולה לראות אופרה בלייב. הופעות חינמיות או זולות מביאות את האופרה להמונים. השידורים בסינמטק מיועדים לפרובניציאלים שרוצים להרגיש כאילו הם במט.

  • חובבת //

    לזמרת החובבת: גם פרובינציאליים משלמים מיסים, ובדרך כלל אפילו לא מימנו להם סינמטק במרחק סביר (גיאוגרפית ותחבורתית), שלא להזכיר את פארק הירקון הלא רלוונטי בשבילם.

    • לא הבנתי מה ניסית להגיד בזה
      זמרת חובבת //

      הכתבה היתה ביקורת על איך שמוכרים מוצר שצריך להיות שוה לכל נפש במחיר מופקע. טענתי בתגובה שניתן למצוא כריטיסים להופעות חיות קצת זולים יותר (השוותי בין ה-37 דולר שהכתב שילם במט למחיר שאני שילמתי לאופרה הישראלית), ולעומת זאת טענתי שהמחיר של הסרט אינו משתלם כלל, ובכך חיזקתי את טענת הכותב שהמחיר של ההקרנות צריך להיות לפחות חצי. הפרובנציאלים אליהם התייחסתי אינם אנשי הפריפרייה, אלא האליטה התרבותית בערים שמחשיבה את עצמה למיוחדת בגלל עצם היותם צרכנים של תרבות גבוהה. ברור שאני חושבת שקונצרטים כמו בפארק הירקון צריכים להתרחש ברחבי הארץ כך שכולם יוכלו להנות מהם.אני עצמי כבר לא גרה בת"א ואין באפשרותי להגיע להופעות האלה יותר. אני ציינתי את ההופעות האלה כי לפי מיטב זכרוני הקהל היה מאוד מגוון, לא מתאים בהכרח לסטריאוטיפ של צרכן אופרה. אני חושבת שארוע כזה הוא דרך יותר מוצלחת להנגיש את האופרה להמונים מהקרנת סרט כי יש תחושה של "הפנינג" ופיקניק על הדשא לעומת ישיבה מסודרת באולם קולנוע. .
      מעבר לכך זכורה לי במעומעם נסיון לעשות את "כרמן" בשכונת התקווה…זה אמנם עדיין בתל אביב אבל זה לפחות משהו. בתור מי שהתחילה את הקריירה שלה במקהלת ילדים במתנ"ס, אני מאמינה שאם ייתנו יותר תקציבים למקהלות ילדים ונוער יצליחו להכיר להם את האופרה והמוזיקה הקלאסית. אני זוכרת עד היום קטעים מ"כרמן" ו"דידו ואניאס" ששרתי אז.

  • עמרי, הנה מאמר משלים...
    אהוביה //

    באולמות הקונצרטים הראשיים שולטת ההגמוניה האשכנזית הישנה
    מאת נועם בן זאב

    http://posham.co.il/2012/12/כשמנצח-אתיופי-ישמיע-בדיחה-באמהרית/

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית