string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הרכבת לעולם אינה מתקרבת

זו אינה יותר התחנה מנשייה, ואינו רק מתחם בילויים חדש. אלו שתי מילים שנועדו לייצר אשליה של לכידת העבר וההווה באחד. תוך ניסיון הלכידה הזה נוצר האוקסימורון: מתחם התחנה. רשימה לקראת מסה על "מתחם התחנה"
זהר אלמקייס


חלק א
: מצלול ואוקסימורון.

בתפקודו המצלולי, שתי המילים שמרכיבות אותו מתחברות לכדי מילה אחת ארוכה וחורקת. מתחם, תחום, תחנה. במתחמתחנה מצטלמים זוגות ביום החתונה.

בתפקודו האוקסימורוני הוא מתיימר להיות הן מקום סגור, ממנו אין מוצא, והן תחנת מעבר, מקום עצירה לזמן קצר, בטרם ממשיכים הלאה.

המתחם גבולותיו לא רק ברורים, אלא גם חשובים. הוא אינו מוגדר על ידי מה שבתוכו, אלא על ידי התחום שלו. הוא משורטט על ידי הקו החיצוני שלו. כניסותיו ויציאותיו חסרות כל שלבי מעבר. את מחוץ למתחם, או בתוכו. למתחם אין תחום אפור, אלא רק תחום.

התחנה היא הפוגה בדרך. אפשר להתקרב אליה ולהתרחק ממנה. בתחנה אפשר לנוח. התחנה מאפשרת רגע של עצירה במסע שכולו תנועה, אך זו אינה עצירה אמיתית. את עומדת בתחנה, מימינך ומשמאלך חולפות רכבות, חולפים בני האדם. את מוקפת בתנועה. גבולה של התחנה פרוץ, הכניסות והיציאות משומשות תדיר.

המתחם היה תחנה. מדוע נבחרו שתי המילים האלו?

זו אינה יותר התחנה מנשייה, ואינו רק מתחם בילויים חדש. אלו שתי מילים שנועדו לייצר אשליה של לכידת העבר וההווה באחד. תוך ניסיון הלכידה הזה נוצר האוקסימורון: מתחם התחנה.

משהו באוקסימורון הזה מבטא את המעבר מעולם של נדודים, של הגירה, של תנודה, לעולם של סימון טריטוריה נצחית, בלתי מנוצחת, בעלת הוויה פנימית מסוגרת שאינה זקוקה לזרים. העולם השני מנסה להכיל בתוכו את זה הראשון, לנכס לעצמו רעיון של עבר.

תחנת הרכבת יפו

תל אביב החדישה מחליפה את היהודי – איש הרכבות והאניות, איש התחנות, ביהודי – איש הגטו, המתחם, השטייטעל. הרכבות והאניות בהיסטוריה היהודית מובילות לכל מקום, ולאף מקום. עבור עם של מהגרים, נוודים ופליטים, הרכבת היא הן האפשרות והן הסיוט. היא טומנת בחובה הבטחה של עתיד טוב יותר, של בית קבע, אך מכילה בתוכה גם את היתכנותה של הירידה שאולה, של ההתרחקות אל תוך הבוער, הלא ידוע, המחריד. את התממשותו של הבלתי אפשרי, של זה שלא ניתן לדמיינו מאחר והוא כה מטלטל.

המתחם הבטוח, הסגור, הקהילתי, הוקצן עד כדי כך שהפך לגטו. היציאה ממנו, במידה ולא הייתה אל הסיוט, הייתה אל האפשרות, אל המקום האחר, המושיע. היהודי יורד מן האנייה בארץ ישראל. הוא עובר מן התנועה אל חוסר התנועה, אל המתחם הקבוע והסגור. זוהי ארץ בעלת גבולות, כך מספרים לו. זוהי ארץ בעלת סיפור. הבה נספר את הסיפור, נסמן את העקבות של הימצאותנו כאן, נוכיח את ההיסטוריה באבנים, במלט.

ז'ורז' פרק על אליס איילנד:

מה שמצוי כאן בשבילי
כלל אינו ציוני דרך, שורשים או
עקבות
אלא ההפך: משהו חסר צורה,
על גבול הנאמר
משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע
ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,
לעובדת היותי יהודי.


חלק ב
: לופ היסטורי.

העובדה כי מתחם התחנה הוא טריטוריה שאינה זקוקה לזרים לא מעידה על כך שהיא אינה מייצרת זרים. הטריטוריה של מתחם התחנה מסומנת באופן שמתייג את הזר (שאינו עוד, שאולי לא היה כלל), לעומת השייך (שהוא מן העבר, אך גם הנוכחי. הנצחי).

מתחם התחנה הוא מעל להיסטוריה. הוא יוצר לופ היסטורי אינסופי. הוא מעיד על ההיסטוריה, אך בה בעת מפריך אותה, מאחר והוא חושף את אופני היווצרותה, את הניסיון לתת תוקף פיזי, מדעי, לנראטיב, לאופן בו אנו מבקשים לספר סיפור: בריאתו מחדש של מתחם התחנה היא חלק מהמלאכה המחושבת של יצירת מפת sight-seeing לעיר תל אביב. כבמשחק מונופול מסמן הכוח אתרים אסטרטגיים, מקים בהם מלונות פלסטיק ומסמן את חשיבותם ההיסטורית.

מתחם התחנה

העיר מזמינה את המתייר בה לראות את עברה. פעולת הראייה מהותית כאן. איננו מבקשים, כבעבר, לקרוא את ההיסטוריה שלנו, או לספרה במילים. ההיסטוריה איננה עוד נקראת או נשמעת, אלא נראית. עברנו מן המילה הכתובה, המדוברת, אל הראיה הפיזית, אל הקיום הוויזואלי, חסר האחיזה במסורת היהודית. אנו מבקשים להראות במקום לספר, כאשר מה שיש לנו לספר הוא מורכב מכדי לספרו. כאשר יש בו חלקים שאנו מבקשים להחניק, או להעלים.

בניגוד לערים בעולם בהן אתרי התיירות הצטברו לאורך עשרות ומאות בשנים, אנו כאן בתל אביב יוצרים באופן מסונכרן את כל אתרינו. כולם נוצרו כעת, בו זמנית. בהינף עין, בעזרת העין, הפכה העיר לניתנת לתיור. כך מנצחת עיריית תל אביב-יפו בקרב על ההיסטוריה. היא חמושה במראית עין. היא מייצרת פולחן סביב זה הנראה, סביב זה שניתן לבקר בו. זהו פולחן של תיור, של הסתכלות, של ביקור. עלייה לרגל.

המתחם נבנה בבת אחת, כלומר – אין מקום לשכבות, שהן בסיס ההיסטוריה. ההיסטוריה צוברת את עצמה בדמות החלל הציבורי. דברים נהרסים בו, נבנים, משתנים. על שכבות של בטון מופיעות שכבות של טיח ועליהן מודעות. בבוא הזמן המודעה מתקלפת וחושפת טיח, הטיח מתקלף וחושף בטון, הבטון מתפורר וחושף אולי עץ. אם מתחם התחנה יתקלף הוא יחדל להתקיים.

ההיסטוריה נמצאת רק במסכי טלוויזיה – בקרון החוויה. שוב אנו רואים. כעת, בתוך מקום שכולו הראיה, אנו רואים שוב. מהי החשיבות של הימצאותנו במקום עצמו, אם אנחנו רואים אותו במסך.


חלק ג
: שימור ופיתוח.

מתחם התחנה, תוצר של שתי מילים שהפכו בנות-ברית בתל אביב של עתה: שימור ופיתוח.

המילים, לפנים אויבות, רוחצות ידה זו של זו.

האחת משמעותה קפיאה על השמרים. עצירה. שמירה. מעשה שמיועד להותיר את הדבר כפי שהיה ולמנוע פגיעה בו.

השנייה מצביעה על מהלך הפוך – מהלך המכוון קדימה. עשיית מוטציה בקיים, יצירת אבולוציה. הרצון לקיים עתידי שיהא טוב יותר מהקיים הנוכחי או מהקיים של העבר.

בטרם קיבלה עיריית תל אביב-יפו את מתחם התחנה על מנת להפכו למתחם בילויים הייתה התחנה שטח צבאי סגור. על המתחם שמרו כלבים אימתניים שאומנו לתקוף. את הכלבים האכיל אבא שלי שסייע לחברו, מגדל הכלבים.

"שימור ופיתוח" הוא הפתרון שתל אביב מעניקה לפער המדמם העומד בבסיס שלה. ישנו סיפור שיש לספר על מנת שתהיה תל אביב, על מנת שתל אביב תהיה בעלת זכות בעולם. על מנת שתוכל העיר לנוח, לא עוד לנדוד, לא עוד לברוח. את הסיפור חייבים לשנות, לאותה מטרה בדיוק. חלקים ממנו חייבים להיעלם וללבוש דמותם של חלקים אחרים.

פלסטיני חייב להפוך לערבי, ויותר מכך – ליפואי. "היפואיות" היא הפתרון שתל אביב מעניקה ליפואיות. היא כמו מבקשת לחזור לאל שניסתה למחוק, היא בעצמה מעידה על כך. תל אביב מעידה על היפואיות שבה, מצביעה עליה, קוראת לה בשמה, ובכך מעקרת אותה מהתנגדותה הבסיסית, מקיומה המקורי. היא מצביעה על כך שהיא אינה היא, היפואיות. היא דבר מה אחר. הנה, בנינו לו אתר. קראנו לו בשם. סיפרנו את הסיפור שלו. עכשיו הוא שלנו.

צילום: yoav lerman, cc by-nc-sa

את השימור והפיתוח מגלמות באופן המכוער ביותר המרצפות המצוירות של מתחם התחנה. בעת עבודות השימור והפיתוח פועלי הבניין עקרו ממקומן את המרצפות המקוריות של התחנה מנשייה והניחו במקומן מרצפות מצוירות בסגנון אוריינטלי, המדמות את המרצפות המקוריות. המרצפות החרושות, עליהן צעדו רבים, הפכו חדשות, נקיות, מתוכננות בקפידה. אין מקום לטעויות במתחם. המרצפות הצבעוניות הן אובססיה, תו תקן עכשווי לבית מקורי, מקסים. הן בסגנון תל אביבי ישן. הן בסגנון יפואי אותנטי.

השימור – דימוי ללא מקור. הפיתוח – דימוי נקי.

כל כך נקי, שכאשר אחת הולכת במתחם התחנה היא חוששת לחיי המתחם, חוששת להפוך את המתחם לתחנה. אין להתחייב במתחם התחנה, אין לצעוד ממש. המרצפות נקיות, כמו גם הלבנים. במתחם התחנה אין חול. יש חצץ המדמה את החצץ שהיה. יש אדני רכבת הדומים במידת מה לאדני רכבת שהיו. אין רכבת. מתחם התחנה הוא דימוי של מתחם ושל תחנה, הוא ארץ-לגו המתוכננת בקפידה.

מתחם התחנה הוא סטודיו הוליוודי מדויק. בסטודיו מצטלמות כלות, כשהן שכובות על מסילות, על אדני רכבת מקוריים. כמו במערבון, אשה קשורה למסילה. היא אינה ניידת. היא כבולה בחבלים, במחוכים. הרכבת מתקרבת. במתחם התחנה הרכבת לעולם אינה מתקרבת. רק האשה קפואה על המסילה בשמלתה הלבנה, מחכה ללחיצה על כפתור המצלמה כמו לרכבת משא. המסילות המיותמות של מתחם התחנה מייצרות חוויה מטלטלת: לחצות מסילה ללא סכנה. ללכת על הפסים. בעיר אחרת, לא רחוקה מכאן, ילדים חוצים פסים אל מותם.

[הערה קטנה: המקרא והמרד.

מתחם התחנה ממוקם בפינה של שני רחובות: יחזקאל קויפמן והמרד.

קויפמן – פילוסוף וחוקר מקרא, בן לסוחר בדים מאוקראינה.

וברחוב המרד, חניון המרד. המקום בו המרד עוצר, על מנת לצעוד אל מתחם התחנה.]

*

דימויים: שני הראשונים מתוך אתר מתחם התחנה. השלישי: Yoav Lerman, cc by-nc-sa

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אופיר טובול

    מרגש. מעורר מחשבה. מרגיז.
    אנחנו חיים בעולם שבו "אותנטיות" זה מותג וחוויה תיירותית.
    עלית בדיוק על הדיסוננס המכונן הזה, שהפעולה הזאת היא זאת שמייצרת מחיקה של אותנטיות אמיתית, מחיקה של היסטוריה ומחיקה של מרקם אורבני ואנושי חי, הכל בשביל מסע יח"צ, כמה ג'ובות ועוד אתר תיירותי מהסוג המעפן והמזויף ביותר. ובראש שלי עולות עוד כל כך הרבה דוגמאות של נישול תרבותי שהופך בסופו של דבר לחוויית צריכה מהסוג הפאתטי ביותר, ולא יעזור כל הפוזה התרבותית והנאורה שיוסיפו לזה. עלית בצורה חדה וברורה על כל מה שרע באסכולת השימור מבנים (ותרבות בכלל) הזאת- מה מחליטים לשמר? איזה אינטרס זה משרת? מי מרוויח ומי מפסיד מזה? ולמה לא לתת לתרבות להתפתח באופן טבעי מתוך המשך של העבר?

  2. עמי אשר

    שמחתי על המאמר – לעתים נדירות רואים התייחסות אמיתית לזיוף ולסתירות הפנימיות שבמלכודות התיירות שיוצרת עירית תל אביב ביפו. עם זאת ראוי היה לציין כמה עובדות פשוטות, מובנות לכאורה מאליהן, במלים פשוטות:
    1. התחנה לא היתה סתם תחנה אלא זה למעשה שמה של שכונה פלסטינית המכונה על שם התחנה שבתוכה (אל-מחטה).
    2. תחנת הרכבת שוכנת בדרום מנשיה, קרוב למרכז יפו ההסטורית. ראוי לציין זאת כיוון שמחיקתה של מנשיה והפיכתה ל"פארק" קיבעה בתודעה היהודית-ישראלית שיפו "מתחילה" בכיכר השעון.
    3. אולי זה מובן מאליו לכותב אבל לא בהכרח לקורא: כ-85,000 איש גורשו ב-1948 מיפו והשכונות סביבה. חלק מהבתים נהרסו, חלק שיכנו עולים ואמנים, וחלק, כמו במתחם התחנה, נמסרו לידי הצבא.
    4. מה שנכון לגבי "מתחם התחנה" נכון גם לגבי "מתחם יפו העתיקה", וברמת המאקרו, לגבי מדינת ישראל כולה

  3. זהר

    עמי,
    נכון ומדויק. תודה על ההשלמה האינפורמטיבית, שאכן ידועה לי הכותבת – אבל לא נכנסה לטקסט (מאחר והוא פחות עוסק בעובדות, בעיניי), ואני מסכימה איתך שחשוב להעניקה לקורא.
    תודה לך.

  4. אסנת אלון

    בפעם הראשונה למתחם המדובר.
    אולי עולם הדימויים שלי שהוזן בהיסטוריה יהודית /היטלריית, מיד ניפק לי קרון כזה בודד ללא קטר להובילו, משמע רדופה- משמע הבדידות הזו חדרה עד לכאן.
    ואז המותגים הצחיקו אותי והתנחמתי.
    אסנת

  5. אסף

    תוך כמה חודשים יהיה לכם שם קניון אופנה עם סיילים ומבצעים 10% הנחה לחברי מועדון.
    וכך אמר על זה זיו שחורי, מנכ"ל "שרונה", שמבצעת את עבודות הבינוי במתחם. “הטמפלרים עסקו שם במסחר – זה לא זר למקום – ולכן אנחנו מחזירים את המתחם לייעודו המקורי".
    פחח

  6. יאיר גלזנר

    תילי תילים על לא כלום. כשהתאוריה מוכנה, ניתן להלבישה על כל צמד מושגים אקראי. דומה שיש לנו כאן יותר רצון לומר, מאשר יש לומר

  7. אברהם

    מאמר מצוין וכה מדויק. בשנים בהן רון חולדאי משמש כראש עירית ת"א קרו שני דברים:
    1. הוא שיפר לאין ערוך את מראה העיר, אם כי רק חלקים נבחרים ממנה.
    2. הוא הפך אותו לעיר בילויים מודרנית בסגנון אירופאי. לא ישראלי אלא אירופאי-מערבי. סוג של אוניברסלי.

  8. הילה

    מאמר מדוייק ובאמת מרגש ומעורר כאב.

  9. דן ערב

    מאמר מעולה.

  10. יניב

    סקרן לקרוא את המסה.

  11. צור שיזף

    שני דברים.
    במשך זמן לא מעטנ יסינו במסגרת עמותת "יפו יפת ימים" שהתחנה תחזור לתפקד כתחנה אמיתית על קו הרכבת הקלה. לא הצליח בעיקר מכיוון שאנשי הרכבת הקלה לא ניראה להם.

    את התחנה, כמו את הקו כולו בין יפו לירושלים יזם יוסף נבון
    ב – 1892 נחנך קו הרכבת הראשון בארץ הקודש. יוסף נבון, סבא של יצחק נבון- הנשיא החמישי ( 1978-1983) של מדינת ישראל, יזם את הקו. הוא נסע לחצר הסולטן הטורקי בקושטא וקיבל אישור לחבר את יפו וירושלים במסילת ברזל. בנו תחנה ביפו, תחנה בירושלים ועוד תחנות שירות באמצע. האגדה מספרת שאת הרכבת לירושלים בנו המהנדסים בדרך הנחמדה שיש – הם לקחו צמד חמורים ונתנו להם להתפתל בעליות משער הגיא לירושלים. כי חמור הוא אמנם חמור אבל מכיוון שכך הוא ימצא את הנתיב הקל ביותר. וכך, הולכים או רוכבים על החמורים, עקבו המהנדסים אחרי החמורים והגיעו בציר בו מתפתלת היום המסילה לירושלים.
    אם כי הדרך לא היתה מהירה כל כך ופיתוח הקו ובניתו נמשכו 7 שנים. בשנת 1885 ניסה נבון לזכות בזכיון לבניית מערכת הרכבות בארץ-ישראל. תהליך פיתוח הפרויקט תואר על-ידי דודנו, יוסף אמזלאג, בזכרונותיו. אמזלאג ונבון נפגשו עם המהנדס ג'ורג פרנג'יה בירושלים. פרנג'יה אמר שאפשר לבנות מסילת ברזל בהשקעה של לא יותר מ- 400,000 ליס"ט, ולהרוויח. נבון סיכם עם פרוטיגר להשיג מהממשלה העות'מאנית את הזכיון לבניית המסילה ולמכור אותו ברווח. לצורך זה הכין סקר סטטיסטי של ההכנסות מן הכביש בין ירושלים ליפו.
    פרנג'יה הכין את התוכנית הנחוצה תמורת 200 ליס"ט. אמזלאג הצליח לקבל את התכנון והקו על תחנותיו נבנו.
    הבריטים שכבשו את הארץ מידי התורכים בנו את מרכז העיר שלהם ליד – דואר, בתי משפט ושכונת פקידים (נגה).
    מנשיה קמה אחרי התחנה ובמקביל לנגה.
    התחנה היא לא ערבית פלשתינית מכיוון שהארץ היתה חלק מהאימפריה העות'מנית ונבנתה ביוזמה יהודית-צרפתית עם פירמאן טורקי.
    באותו זמן היו היהודים כ-30% מתושבי העיר. הם גורשו ממנה פעמיים – ב-1921 וב-1929. הם הלכו לתל אביב וגרו על החולות עד שבנו להם שכונות.
    ב-1948 ברחו ערביי יפו ונותרו בה מספר עשרות.
    אני ודע שקשה לתפוס איך עיר מתרוקנת מתושביה מפחד.
    אני הבנתי את זה בגורי ב-2008 כשהרוסים עמדו להיכנס לעיר. גל הפחד המצמרר היה מכת חשמל והעיר התרוקנה מתושביה. גם אני – עיתונאי חוץ לא מעורב, לא הצלחתי להישאר. הפחד המחשמל היה מדבק.

    התחנה מצועצעת ומפונפנת. חבל כמובן. כמו בחיים, הלואי והיינו יותר מוצלחים.
    אנחנו לא.

  12. זהר

    צור, תודה על ההשלמה המרתקת הזאת. מעולה!

  13. אינגריד

    בהתייחס למילה מתחם – מתחם הוא מושג מתחום תכנון ערים. במאמר ממוקם המושג "מתחם" בקונטקס הגיטו האירופאי ונתלש מהקונטקס התכנוני-פונקציונלי שלו במכוון. זליגתו לשימוש בלשון הדיבור, הפרסום והמיתוג מאפיינת מעבר מושגים מקצועיים ולעיתים קרובות צבאיים לשפת היומיום כחלק משפה מכובסת ולא ישירה ששולטת בתקשורת העברית בשנים האחרונות. בנוסף, יצירת זהות תרבותית ותפאורה אידאית ולעיתים פיקטיבית למיזם מסחרי נפוצה בשנים האחרונות בהיותה חזקה יותר מכל מיתוג. ומי שמקבל ריגוש מקרון רכבת כשהוא אוכל סלט, שיבושם לו.