חיים שמורכבים מבקשת נדבה

במדינת ישראל של היום אף אחד אינו אחראי לעניים. אין אף משרד או שר שזהו תחום האחריות שלו, ואת תוצאות ההתנערות הזו אנחנו רואים בדו"חות העוני. לקראת הפגנת זעם למען הדיור הציבורי
עדית לב

לפני חצי שנה בחר משה סילמן ז"ל להצית את עצמו. הוא סירב ללכת לגור ברחוב כפי שמצפים מאנשים במעמדו הכלכלי, תוך קבלת רוע הגזירה והרכנת הראש לקראת המכות שיבואו בהמשך. הוא גם סירב למות בשקט, בצנעה, בבית שאותו היה צריך לפנות. הוא בחר להראות לחברה הישראלית מה קורה לאדם מהיישוב שמזלו לא צלח והוא מידרדר כלכלית. הוא ניסה להראות לחברה הישראלית איך המדינה שלנו מתנערת מענייה ועושה כל שביכולתה על מנת לא לעזור להם.

המדינה עושה זאת כאשר היא מקצצת תקציבים ומביאה לכך שיש מי שנדרשים לחיות חיים שאין בהם כבוד אנושי. חיים שמורכבים כל הזמן מליקוט, מבקשת נדבה, מתחינה לעוד הנחה ועוד הטבה שתאפשר (אולי) לצבור קצת פחות חוב מחודש לחודש. היא עושה זאת כאשר היא מגדירה קריטריונים לא הגיוניים לקבלת סיוע מהמדינה מחד, ומתעלמת מדו"חות שכותבים עובדי המדינה על מצבם הקשה של האזרחים והתושבים מאידך.

משה סילמן נתקל באטימות הלב הזאת כאשר הגיע לפת לחם ולא יכול היה לממן לעצמו קורת גג. נכון, פעם הייתה לו חברה ושכר יפה ואפילו דירה. אבל כשהעסק שלו קרס ודירתו עוקלה, הוא נותר חסר כל. במצב הזה, כל עוד הוא היה מסוגל לכך פיזית עבד ועוד הסתדר, צף איכשהו. ברגע שחלה ואיבד את היכולת לעבוד והפך להיות תלוי בקצבאות ביטוח לאומי ובסיוע המדינה – המדינה דרשה ממנו לוותר על דבר נוסף: על כבודו. אבל הוא לא הבין כך את החוזה בינו ובין המדינה, ולא הסכים לקבל את הדרישה הנוספת. שוב ושוב בשיחות איתו הוא חזר על כך שכל עוד הרוויח סכומים נאים הוא שילם מיסים גבוהים, גם למס הכנסה וגם לביטוח לאומי. והנה, ביום שבו אין לו כלום המדינה מסרבת לתת לו סיוע בשכר דירה – זאת מכיוון שפעם הייתה דירה על שמו.

תחשבו לרגע על המצב הזה שבו נמצאים רבים: נכון, פעם הם הצליחו לרכוש דירה, אבל את הדירה הזאת הם איבדו, ועל פי הקריטריונים של מדינת ישראל אם הייתה לך דירה בחמש השנים האחרונות אתה לא זכאי לסיוע לשכר דירה. לא בודקים את מצבך היום, לא בודקים מדוע אין לך דירה, העובדה שלפני שנתיים או שלוש הייתה לך קורת גג צריכה לאפשר לך לממן קורת גג גם ברגע זה.

צילום: אורן זיו / activestills.org
צילום: אורן זיו / activestills.org

בחום יולי הכבד, לשבוע-שבועיים נדמה היה שהמדינה רועשת. אבל הנה, עכשיו ינואר, ואני כותבת את המילים הללו כשמחוץ לחלון סופה, ובכל הדיווחים עליה בתקשורת לא שמעתי התייחסות אחת לדרי הרחוב שיש במדינת ישראל. ובמדינת ישראל, שאיננה מדינה ענייה, ישנם לא מעט אנשים שבמזג האויר הסוער הזה לנים ברחוב. כי מדינת ישראל לא חושבת שזו אחריותה לטפל בהם. במדינת ישראל משרד השיכון לא נתן עד היום תשובה מסודרת לטענותיו של משה סילמן, לא למשפחתו ולא לנו, ארגון רבנים לזכויות אדם שטיפל במקרה שלו.

המסורת היהודית מלמדת אותנו כי האחריות על העני נופלת על החברה שבה הוא גר. במשנה, מסכת פאה, נאמר: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפנדיון מארבע סאין בסלע. לן – נותנין לו פרנסת לינה. שבת – נותנין לו מזון שלש סעודות." משנה זו מלמדת אותנו שגם עני שאינו חי בתוך הקהילה שלנו, הקהילה מחויבת לקורת הגג שמעל לראשו, ולאוכל. במדינת ישראל של היום אף אחד אינו אחראי לעניים, אין אף משרד או שר שזהו תחום האחריות שלו, ואת תוצאות ההתנערות הזו אנחנו רואים בדו"חות העוני ובתיאורים של האנשים החיים בעוני על המאבק המתמיד לשרוד.

קואליצית הארגונים למען דיור ציבורי, שרבנים למען זכויות אדם חברים בה, ניסחה לפני זמן מה הצעת חוק שמחזירה את הכבוד הבסיסי לעניים שבתוכנו. אנחנו מציעים שכל אדם/משפחה שההכנסות שלהם פחותות מקו העוני (בחישוב לפי מספר בני המשפחה) ואין להם דירה יקבלו דיור ציבורי. אולי הגשם הכבד שיורד בחוץ, יזכיר למתמודדים לכנסת את מה שהלהבות לא הצליחו – שיש למדינה אחריות כלפי 20% מתושביה שחיים מתחת לקו העוני, וחייהם אינם חיים.

הפגנה

ביום ראשון הקרוב, 13.01, במלאת חצי שנה למותו של משה סילמן, נתכנס במאהל ארלוזורוב בתל אביב, מחוסרות/י דיור, פעילות/ים ותומכות/ים מרחבי הארץ, ונדרוש מהמדינה להציג פתרון מיידי למצב החירום הלאומי בדיור הציבורי. לאירוע בפייסבוק

הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי רבנים למען זכויות האדם, החברים בקואליציית הארגונים למען הדיור הציבורי

לקריאה נוספת:

עוד על דיור ציבורי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בקי

    זה חשוב מאוד לבוא להצביע
    אבל חשוב לא פחות להזכיר למתמודדים -מה הנושאים החשובים שעל הפרק.
    אז בואו להפגין.

  2. מיכה רחמן

    הדרישה של פורום הדיור הציבורי שכל אדם ומשק בית בשהכנסתם פחותה מקו העוני ואין להם דירה יקבלו דירה בדיור הציבורי נכונה וצודקת. ברוב מדינות הרווחה האירופאיות קורת גג היא חלק מרשת הבטחון האוניברסאלית. הכוונה באוניברסאליות כאן, היא הגשמת זכות האזרח החברתית לקורת גג. כמו שקיימת רשת בטחון של הבטחת הכנסת מינמום (כאשר הכנסת המינמום באמת מאפשרת חיים של כבוד, ולא כמו הקצבה המקובלת במחוזותינו), כך גם, בעניין הדיור. הרשות המקומית חייבת לתת קורת גג למי שידו אינה משגת מציאת קורת גג בדרך אחרת. דירות הדיור הציבורי הניתנות במסגרת רשת בטחון הזו הן אמנם במצב הרבה פחות טוב מדיור חברתי (או דיור שוק) אחר אבל קורת גג חייבים לספק. ישראל הולכת לצערנו במסלול של מדינת הרווחה האמרקאית. מי שאין לו זו בעייה שלו. הסולידאריות החברתית ויישום חוק כבוד האדם נשכחו.