• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

"איך הקוף הזה מדבר על אידיאולוגיה שצמחה באירופה"

אנחנו הקדמה והמודרניזציה, החופש והשוויון, הפיס והלאב. והם, מה הם? על היחסים הכאובים בין השמאל הישראלי לדורותיו למזרחים
רון כחלילי

נהוג לחשוב שמזרחים ושמאל הם כמו שמן ומים, לעולם לא ייפגשו. זה מוזר, מפני שרבים מעולי ארצות האסלאם בשנות החמישים, בוודאי בקרב עולי עיראק ומצרים, היו קומוניסטים. כלומר, שמאלנים. בזכותם, מספר סמי מיכאל ב"על צד שמאל", הסדרה הדוקומנטרית החדשה שהכנתי לערוץ 8, הגיעה המפלגה הקומוניסטית במספר מעברות לכדי 20 אחוזי תמיכה, שזה לא מעט. כשאני שואל אותו למה, אם ככה, לא מוצאים אותם במפלגה הקומוניסטית (מק"י) באותן שנים, הוא עונה: "הם (מק"י) ראו בנו פרימיטיביים שצריך ללמד ולחנך אותם, כי מה הם בעצם מבינים בקומוניזם? קראו לזה קומוניזם פרימיטיבי, 'פרולטריון הסמרטוטים'. הצירוף הזה של מזרחי וקומוניסט", מספר מיכאל, "עורר את כל השדים. מבחינתם זה היה שיא החוצפה, שיא הטומאה. איך הקוף הזה מדבר על אידיאולוגיה שצמחה בכלל באירופה? איך הוא מעז? זה היה קומוניזם סלוני".

כאן אולי נעוצה ראשיתו של הקרע. השמאל שנתפס כבר אז כמודרני וכמהפכני (ובצדק) לא התיישב, לפחות בעבור ראשי תנועות השמאל הישראליות, הציוניות והלא-ציוניות וביניהן מפא"י, מפ"ם ומק"י, עם מזרחיות שנתפסה בעיניהם כפרימיטיבית ונחשלת. קודם שילמדו לקרוא ולכתוב, להבעיר כיריים או להשתמש באסלה, טענו, בדיוק כפי שטוענים היום כלפי העדה האתיופית. רק אחר כך ניתן להם לגעת בקודש הקודשים, באנגלס ובמרקס שבמשנתם, אגב, הם לא הדגישו בניית מדינה או צבא אלא דיברו בראש ובראשונה על תיקון המצב הכלכלי. הסעיף של צדק חברתי, מוסיף מיכאל, בכלל לא היה קיים אז.

מאז ועד היום, רוב תנועות השמאל הציוניות ראו במזרחים סרח עודף ולא מספיק מתוחכם או מודרני שמסוגל לקבל את רעיונותיו הנשגבים של השמאל. סמי מיכאל (צילום מסך)
מאז ועד היום, רוב תנועות השמאל הציוניות ראו במזרחים סרח עודף ולא מספיק מתוחכם או מודרני שמסוגל לקבל את רעיונותיו הנשגבים של השמאל. סמי מיכאל (צילום מסך)

אבל מק"י לא הייתה לבד. מאז ועד היום, רוב תנועות השמאל הציוניות ראו במזרחים סרח עודף ולא מספיק מתוחכם או מודרני שמסוגל לקבל את רעיונותיו הנשגבים של השמאל. מה לנו ולהם, הם תהו, כמעט בקול, ודחקו שוב ושוב את המזרחים לזרועותיהם המושטות של הימין והחרדים שהעניקו להם חיבוקים וירטואליים, מלאי פאתוס ופטרונות, שתורגמו ל"מבצעים", "תוכניות" או "פרויקטים" ("פרויקט שיקום השכונות", למשל, או "תכנית הליברליזציה" שמטרתה "להיטיב עם העם", כלומר, עם המזרחים ועוד). אנחנו אירופה, אמר השמאל לדורותיו, אנחנו הקדמה והמודרניזציה, החופש והשוויון, הפיס והלאב והם, מה הם? אבק-אדם שכל הזמן מתלונן ומיילל, מוציא את עצמו מכלל "ישראל העובדת", חסר תודעה ציונית ראויה, שייקח לו עוד שנים, אם בכלל, לטפס אל הגבעות המשכרות של תודעתנו הסוציאליסטית הנאורה.

אבל המזרחים לא הבינו. גם היריקות הסמיכות ביותר נתפרשו על ידם כגשמי ברכה. בְּלַה וּבְּהַה, אמרו גם הוריו של פרוספר אזרן, ראש עיריית קריית שמונה לשעבר, שהובלו במשאיות עטופות בברזנט אל סוף העולם והושלכו שם, פשוטו כמשמעו, כשהם טובעים בבוץ שהגיע עד מותניהם, "באלוהים ובמדינה". מה שהמדינה הייתה צריכה, אומר אזרן, עשינו. ככל שהיא מידרה אותנו ככה רצינו להיות חלק ממנה. במהלך שנות החמישים, הוא מספר, ואפילו בשנות השישים של המאה הקודמת כונו לא מעט מזרחים בני הדור השני, שהספיקו להיוולד כאן, בשמות הטעונים: דוד (בן גוריון) והרצל (בנימין זאב). עד כדי כך רצו המזרחים החדשים, שלא רק שגורשו לעיירות הפיתוח ולמושבים בפאתי הארץ ובקצות המדבר אלא גם הפכו לספק-ישראלים או לישראלים-על-תנאי, להשתייך, להתחבר, להרגיש חלק מ. רובם הצביעו למפא"י שאותה זיהו עם המדינה עצמה. שלא להזכיר את גל ההשתכנזות שהתחיל כבר אז ושפירושו היה בריחה מהמזרחיות בכל מחיר – לעדכן ביוגרפיה, לשנות שם, לתקן את המבטא, להסתיר את התרבות.

ואדי-סאליב-העולם-הזה1

ושלא יהיה ספק. בשוליים, במחסניה האפלים של הציונות החדשה, היו גרעיני שמאל מזרחיים שגם אם הם לא נקראו שמאל, הם נהגו כשמאל. קחו לדוגמה את מרד ואדי סאליב ב-1959, השנה שבה קמו מאות מזרחים, עולים חדשים ממרוקו שהושלכו אל בתי הפלסטינים ונזנחו שם לעוני ולמצוקה בלתי נסבלת, ודרשו את זכויותיהם בשורה של הפגנות קולניות שדוכאו ביד ברזל על ידי משטרו של בן גוריון. מהי אותה התקוממות עממית, מעמדית, כלכלית ועדתית אם לא שמאל? שלא לדבר על ההתקוממויות המזרחיות הספוראדיות שהחלו עוד בתקופת המעברות (הפגנות פרדס כץ, למשל), כמו גם על תנועות פוליטיות קיקיוניות, מזרחיות בהגדרתן ובהרכבן, שהתמודדו החל מהבחירות הראשונות לכנסת ושרובן לא גירדו את אחוז החסימה. בבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת זכתה מפלגת ה"ספרדים ועדות המזרח" בראשות בכור-שלום שטרית ב-4 מנדטים, "התאחדות התימנים" בראשות זכריה גלוסקא זכתה במנדט אחד וכל השאר לא עברו את אחוז החסימה.

במילים אחרות, בשוליים התקיים כמעט תמיד שמאל מזרחי, אך התקשורת המפלגתית ("דבר", "על המשמר", "למרחב" וכו'), התעלמה מנוכחותו בבוטות מכוערת, ואף פעם לא שייכה אותו לשמאל, למרות ששמאל הוא קודם כל שוויון כלכלי. למעשה, חוץ מסדרת הכתבות המונומנטאלית של שלום כהן ב"העולם הזה" ("דופקים את השחורים", ראשית שנות ה-50), דיווח נרחב על "מרד ואדי סאליב" (1959), גם הוא ב"העולם הזה", לא היה כמעט ביטוי, לא למזרחים ובוודאי שלא לשאיפותיהם הכלכליות, החברתיות או הפוליטיות, שעל פי כל פרמטר אובייקטיבי היו שמאל כשר למהדרין.

הם רצו אותי רק חברתי, רק מזרחי, רק עממי

למעשה, עד הקמת הפנתרים השחורים, תנועת השמאל המזרחית הראשונה, כמעט ולא הייתה נוכחות פוליטית מזרחית אלא אם אתם קוראים "מזרחים" לשרי המשטרה, הסעד והדואר. שרים אלה בשנותיה הראשונות של המדינה כמעט תמיד היו "ספרדים" חסרי תודעה, "ייצוגיים" במידה רבה ושתמיד השתייכו למפלגת השלטון, מפא"י (בכור שטרית, משה הילל, ישראל ישעיהו וכו'). כן, דווקא הפנתרים שהורכבה רובה ככולה מפעילי שכונות, בני הדור השני לעלייה הגדולה ושלמנהיגיה קראו צ'רלי וסעדיה ואברג'יל וכוכבי, זיקקה לרגע קט את רעיונות השמאל והפכה, בראייה לאחור, לתנועת שמאל אמיתית. זה קרה זמן קצר לאחר לידתה. פעילים מרכזיים בפנתרים נפגשו לראשונה עם פעילים ממצפן, תנועת שמאל מרקסיסטית, רדיקאלית, אנטי-ציונית, שהוקמה כבר ב-1962 ושנחשבה, עם הקמתה, ל"מסוכנת". בין חבריה ניתן למצוא את עו"ד לאה צמל, מיכאל מיקדו ורשבסקי, משה מחובר, עקיבא אור, שמשון ויגודר וחיים הנגבי, כמו גם את רמי ליבנה, אודי אדיב ואילן הלוי, המשמש היום כנציג של פת"ח במספר ארגונים אירופאיים. המפגש הדרמטי הזה, הגורלי אם תרצו, התרחש אמנם מעל סיגריה מגולגלת ושירים של ג'ימי הנדריקס, אך מהר מאוד גלש לאידיאולוגיה, לחזון ולפרקטיקה.

blackpanthers1

"לאט-לאט", מספר צ'רלי ביטון, ממנהיגי הפנתרים השחורים, "התחלנו לשמוע מחברי מצפן רעיונות חדשים, לא רק על שכונות וכלכלה וקיפוח אלא גם על התנחלויות וגבולות וסדר עדיפות לאומי. אני בא מבית ציוני", הוא אומר, "אבא שלי היה ליכודניק שרוף. הרעיונות האלה נראו לי משונים בהתחלה, אבל לאט-לאט התחלתי להשתכנע". "שנים הייתי פעיל במצפן", מספר שמשון ויגודר, "השתתפתי במאות פעילויות נגד הכיבוש וההתנחלויות. אבל רק כשהתחברתי לפנתרים הבנתי פתאום מה זה להיות מרוקאי. המכות והאלימות שחטפנו שם לא דומים בכלל למה שחטפנו במסגרת מצפן, וכולם יודעים איזה רדיפות מטורפות היו אחרי מצפן". למה, אני שואל, מה הפחיד אותם כל כך? "החיבור הזה בין מזרחים לשמאל", אומר ביטון, "הם הבינו שחיבור כזה הוא סוף שלטונה של מפא"י".

אבל רעיונות השמאל האלה לא עברו בקלות את שדרת ההנהגה של הפנתרים. למעשה, הן פילגו אותה וריסקו אותה לרסיסים. חלק הצטרף למפא"י, חלק התמקד בפעילות בהסתדרות הכללית, והחלק המשמעותי הצטרף לחזית משותפת עם רק"ח הקומוניסטית, אותה מפלגה שזרקה משורותיה את פעילי השמאל המזרחים הראשונים, כזכור. ביטון, למשל, היה חבר כנסת במשך 4 קדנציות מטעם רק"ח. עד שהתפכח. "השמאל הישראלי הוא צבוע", הוא אומר היום, "הוא רצה אותנו רק כקבלני קולות. כל פעם כשהשמעתי דעה מדינית וילנר וטובי היו קופצים לתקרה. הם רצו אותי רק חברתי, רק מזרחי, רק עממי". אז מה, אני אומר לביטון, היית הדוד לוי של רק"ח? כן, הוא אומר בלי להתנצל, הייתי הדוד לוי של רק"ח. לא יותר ולא פחות.

טריילר לסדרה "על צד שמאל":

מפלגות השמאל שתקו, התעלמו, הרימו ידיים

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה השנייה, הקריטית. תנועות השמאל הישראליות, האמיתיות והמדומות, תמיד ראו במזרחים קבלני קולות, פיתיונות אטרקטיביים להמונים הנבערים, ולא שותפים מלאים ושווים שיכולים ומסוגלים לדבר באותו הלהט על רפורמה כלכלית ותעסוקתית, כמו גם על שלום וביטחון. כך זה היה במפא"י, כמובן. כך זה היה במפ"ם הקיבוצית והעלק-שמאלנית. כך זה היה ברק"ח הקומוניסטית, וכך זה היה בתנועות השמאל החדשות שקמו אחרי המפץ הגדול ב-1965 – "העולם הזה – הכוח החדש" בראשות אורי אבנרי, "רצ" של שולמית אלוני, ואחר-כך "שלי", "מוקד" ועוד. תנועות שמאל אלה לא רק שהיו אשכנזיות, בורגניות ועדתיות במידה רבה, אלא שהן גם עסקו בנושאים שלכאורה רחוקים מהציבור המזרחי – זכויות אדם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפרדת דת ומדינה וכו'. וכך, בשעה שרוב-רובו של הציבור המזרחי נאנק ממצוקה כלכלית, משוליות חברתית, מהדרה כמעט מוחלטת בכל תחום (פוליטיקה, חינוך, תעסוקה, תרבות, גיאוגרפיה ועוד), עסקו רוב תנועות השמאל החדשות בנושאים שנתפסו בקרב הציבור המזרחי כבורגניים או כמפונקים.

איך אני יכול לדבר על השלום ועל הסכסוך, תוהה ביטון ארבעים שנה אחרי, כשהציבור שלי מחפש את הארוחה הבאה? ועמיר פרץ אומר: תנועות השמאל הציוניות לא רק שהפכו את השלום למועדון סגור בעיקר בפני ההמונים, הן גם התעלמו, כמעט בהפגנתיות, ממצוקותיהם האמיתיות ואחר כך באו אליהם בטענות כאילו הם ימניים, פרימיטיביים, נעדרי כל תודעה סוציאליסטית מינימאלית. ופרוספר אזרן מוסיף: תנועות השמאל שאחרי 1967 היו תנועות נישה. הן עסקו רק בנושא אחד מרכזי שבו לא הייתה לי ולשכמותי כניסה אליו – בשלום. למעשה, הוא אומר, הם רצו אותי רק כשדיברו על משכורת מינימום, ביטוח לאומי, או עיירות הפיתוח. אבל אני, הוא מוסיף באירוניה, רציתי פתרונות כוללים ולא רק פתרונות נקודתיים. ראיתי בעצמי אדם נבון המסוגל לדבר, בו זמנית, גם על השלום והביטחון וגם על כלכלה ולחם-עבודה. אם תבדוק את עמדות הציבור המזרחי לאורך השנים, מוסיף עמיר פרץ, תמצא שתמיד הוא היה בעד פתרונות מדיניים, מתון לגמרי, למרות הרטוריקה המתלהמת שלא מצא בתנועות השמאל את ביתו הפוליטי. מהבחינה הזאת, הוא אומר, היה פה טנגו מושלם. ככל שתנועות השמאל ובראשן מפא"י דחו את המזרחים מלבד כמצביעים כפופים, כך הציבור המזרחי הלך והתרחק מתנועות השמאל עד שצימק את כוחן למינימום.

צריך לציין פה גם את הממד הרגשי שמרבים לדבר עליו. הציבור המזרחי שזוהה, נראה, דיבר והתנהג כערבי לכל דבר ועניין, רצה לבדל את עצמו מהאויב הערבי המסוכן והלא-לגיטימי, ולכן רץ לזרועות הימין והחרדים שתיעבו, חששו ורדפו את הערבים ברי"ש גלי וללא התנצלות, בניגוד לשמאל הציוני שלכאורה היה בעד הערבים. אני לא רוצה להיות ולהיראות כמו ערבי, הוא כאילו אמר לעצמו. אני רוצה להיות ישראלי, הכי ישראלי שיש, וישראלי פירושו ציוני (במידה מופרזת), שונא ערבים, פטריוט מוחצן וחצי גזען. כך, למרות שבקוד הגנטי שלו הוא היה חלק אינטגראלי מהערביות, הנראות שלו הלכה והפכה עם השנים לימנית, זוללת ערבים ושמרנית במידה מבעיתה.

ומה עשו מפלגות השמאל מול המהלכים ההיסטוריים האלה, שדחקו את הציבור המזרחי אל הפינה החשוכה ההיא? שתקו, התעלמו, הרימו ידיים. במקום להסתער על הציבור המזרחי המסוכסך והמפולג, המוכתם והמתנצל-תמיד, ולהביאו באלף ואחת דרכים להיות גשר לשלום, הלכו מפלגות השמאל, הציוניות והאנטי-ציוניות, הפרלמנטאריות והחוץ-פרלמנטאריות ("שלום עכשיו", "יש גבול" וכו') והסתגרו. לא רק במנעד הנושאים שבהם עסקו אלא גם במבנה האתני שלהם (אשכנזים ומשתכנזים) ובמילייה החברתי שלהם (בורגנים, עירונים, חילונים, משכילים).

neshama

מה התוצאה? האצת הקפיטליזם החזירי (שהחל עוד בתקופת מפא"י, למרות הדאווין של בן גוריון וחבריו הסוציאליסטים-לכאורה; שלא לדבר על ממשלתו הראשונה של יצחק רבין ז"ל שינק את ערכי הרפובליקנים והקפיטליסטים עוד בתקופת היותו שגרירנו בוואשינגטון ויישם אותם פה); האטת ועצירת תהליך השלום, כמו גם זירוז ההתקוממויות הפלסטינית (האינתיפאדות); הרעה דרמטית במצבם הכלכלי-חברתי-פוליטי של המזרחים (שלכאורה, שייכים אוטומטית לימין ולכן האחריות למצבם ולגורלם כאילו הופקעה מהשמאל שלא הרגיש עוד מחויב, בודאי לא אחרי המהפך של 1977); החרפת הדימויים השליליים של הציבור המזרחי שכבר לא השתייך למחנה הנכון (בוודאי מבחינת התקשורת השמאלנית) ועוד. איך אומרים בעברית צחה? בהצלחה לכולנו.

רון כחלילי הוא במאי סרטים ויוצא הסדרה "על צד שמאל", שהוקרנה השבוע בערוץ 8 של הוט וזמינה ב-VOD. לצפייה בכל פרקי הסדרה באתר ynet

המאמר באנגלית

לקריאה נוספת:

תום מהגר | השמאל הישראלי והבעיה המזרחית

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורלי בנימין

    הימניות כמיוצרת חברתית. סוף סוף התשובה המפורטת, ההיסטורית והפוליטית לטענה על 'הסינטקס' של התרבות המזרחית… שכביכול אינו יכול להתחבר לשיח שוויוני של זכויות האדם והאזרח

  2. מאיר בביוף

    קודם כל, ברכות על הסדרה המעניינת והנוסטלגית.
    קצת משונה בעיניי, שאתה כותב את המאמר בלשון עבר. אין שום שוני בתפיסה ובהתייחסות של ההגמוניה הלבנה כלפי המזרחים, החל מימיה הראשונים של ההגירה הציונית-אשכנזית ארצה ועד ימינו אנו, אלא בניואנסים בלבד. אבל, צריך לשים לב לעובדה המעניינת, שלצד ההתנשאות והגזענות הלבנה כלפי המזרחים, שאמירתן החד משמעית היא הנמכת הציפיות מהם, ובמשתמע הצדקת מעמדם החברתי הנמוך – החרדה האשכנזית מ"התפתחויות" כאלה או אחרות בקרב המזרחים, תולה במזרחים פוטנציאל סיכון גבוה למשטר הלבן בישראל, שבו זמנית סותר את קו הנמכת הציפיות. עיון בדו"חות המודיעין של משטרת ישראל העוסקים בפעילי ובפעילות הפנתרים השחורים מצביע על מפלס ההיסטריה הבלתי נתפסת של ממשלת גולדה מאיר מהאפשרות שהמזרחים יתקוממו וישימו קץ לבכחנליה המסטלת של המשטר הקיים, על קבוצות ההתייחסות שלו. תקציבי עתק נשפכו על המשטרה והשב"כ. אילו היו מופנים לתיקון פניה של החברה…ובאשר לגזענותו של השמאל הישראלי: נכון שהוא התקיים במינונים יותר גבוהים בשמאל הציוני, אך לא רק. למשל, לי זכור, שבאחד מגיליונותיו הראשונים של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, "מצד שני", פירסמה הד"ר מאיה רוזנפלד רשימה מתלהמת ובעלת נימות גזעניות כלפי סמי שלום שטרית. ייאמר לזכותו של מנהלו דאז של המרכז, מיכאל ורשבסקי – אחד מאנשי השמאל האמתיים הבודדים בארץ – שהוא הראה לה את הדרך החוצה.

  3. אהבה

    אייך תמיד יוצא שתמיד אשכנזים אשמים על הטעויות של מזרחיים? אף פעם הם לא אשמים במצבם, אף פעם לא מנסים לצאת מעמדת הקורבן.
    השקרים מופצים בלי בושה, רק כדי לעשות אידיאליזציה למזרחי "הדפוק".
    הגיע הזמן לקום על הרגליים, האשכנזים הם לא האבא והאמא של המזרחיים, הגיע הזמן לקחת אחריות על המעשים, וההתרפסות לציונות.

    המזרחיים יכלו להיות גשר לשלום, במקום זה הם פחדו שיחברו אותם לאויב, אז הם נקטו עמדה פוליטית ברורה של ללכת עם הציונים.
    כמו כן להצטרף למפלגות שמאלניות בשביל מזרחיים זו היתה בגידה והתכחשות ליהדותם.אם היו נכנסים בכמות גדולה למפלגות השמאל הם היו יכולים להביא להתמזגות באזור, כי הכירו את השפה והמנטליות הערבית. ההכחשה לראות את עצמם כיהודים ערבים היתה כל כך עמוקה שזה ברמה של בגידה עד היום להזדהות עם "האויב".
    אני לא מבינה אייך סמי מיכאל יודע מה הרגישו וחשבו אנשים במק"י ולמה אף אחד לא שאל וביקש תגובה משמאלנים אשכנזים להתייחסות על הנושא, זה פשוט לעשות עוול לתנועה היחידה שלחמה למען שיוויון בישראל בלי הבדלי עדות.
    אז לפני שמצביעים באצבע מאשימה כדי קודם כל להסתכל במראה ולעשות חשבון נפש עם עצמך.

  4. אורי יזהר

    לרון כחלילי
    מבלי להתייחס לכל טיעוניך, פרויקט שיקום השכונות והאמירה "להיטיב עם העם" באו מצד ימין, לא מהשמאל. בגין אמר להיטיב עם העם והליכוד יזם את פרויקט שיקום השכונות.

    1. נטליה

      זה בדיוק מה שהוא כותב. שהשמאל דחק את המזרחים לימין, שפצח בפרוייקטים האלו.

  5. אילנה שזור

    ה"חזית המזרחית", זו שפעלה בסוף שנות השמונים והיינו תקוה לוי, מאיר עמור, יוסי שילוח ואנוכי. לקחת לא לקחו אותנו המזרחים. כמה שלא רצינו. האידיאולוגיה הראדיקלית לא התקבלה בקרב אחינו המזרחים. אומנם נטפו ממנה טיפות שצמחו לדור חדש אבל אז, גם השמאל עשה כל טעות אפשרית כלפניו, כמו "שלום עכשיו" וכמו אנשי "שלי"/שס"י" למיניהם, העסקונה המפלגתית הצרה רק החריפה את הסלידה מהשמאל האשכנזי שהכרתי אז. אבל אם אני בוחנת את ההתנהלות שלנו, מול אש"ף ומול השמאל האשכנזי, ברור לי שגם אנו רצינו להיות עצמאים, ולא היה שום סיכוי שנשתלב, באותה תקופה, עם השמאל האשכנזי. פשוט כי רצינו להיות עם עצמנו, ולכן גם ייצרנו תשובות "טובות יותר", שלמעשה היו פיתוח של רעיונות שמאליים עם הדגש צבע מזרחי (השתלבות במרחב, חזרה לערביות, פאטריארכיה במשבר וכד').
    יופי של מאמר, אין לי טלוויזיה אבל בהחלט משתוקקת לראות את הסדרה שלך!
    בראוו רון, אתה אוצר אמיתי בשבילנו המזרחיות/ים!

  6. ג. אביבי

    מאמר יפה של רון כחלילי וסדרה טלביזיונית חשובה, !chapeau
    חבל רק שנעים חלאסצ'י (גלעדי) ז"ל לא רואיין, היו לו הרבה דוגמאות לדחיקת המזרחים הן ב"שמאל" הציוני והן במק"י.
    ה"שמאל" האשכנזי ציוני, שעמד מאחורי הקמת מדינת ישראל, נראה כזרוע פוליטית להטעיית כל העולם כולל אזרחי ישראל. אורי אבנרי אישר את זה בראיון. מסתבר שגם חלק מאסיבי מה"שמאל" ה"לא ציוני" האשכנזי שותף לתרגיל ההונאה הזה. ההונאה היא למכור לכל העולם ולרוב אזרחי ישראל שכאן יש דמוקרטיה שוויונית ואין כלל משטר גזעני. יש מעין חלוקת תפקידים: הימין האשכנזי מדכא את הפלסטינים ו"מחבק/מלקק" בצביעות למזרחים, כאשר ה"שמאל" האשכנזי מלקק בצביעות לפלסטינים ולא מפסיק להתגזען כלפי המזרחים (ברגעי אמת גם כלפי הערבים). בעשור האחרון גם רבים בימין האשכנזי לא מסתירים את גזענותם כלפי המזרחים. הפלסטינים ברובם לא קונים את ההצגה הזאת, רובם של מי שמצביעים לכנסת מתוכם בוחרים ברשימות פלסטיניות.
    אני מקווה שהשלב הבא (ברור לי שאף ערוץ טלביזיוני לא יאפשר זאת) יהיה לדון כאן בדרכים לפקוח את עיני הציבור המזרחי מההונאה הגורפת הזאת ולהציג לו בהמשך אלטרנטיבות לאמנסיפציה ולהשגת שוויון אמיתי.

  7. אברהם פרנק

    אני לא ממש יודע מה היו המוטיבציות של כחלילי ביצירת הסדרה בת שני הפרקים, אבל נראה שהשמאל של פעם פשוט מעצבן אותו. מבחינת התיאור ההיסטורי יש כאן מעשה שלא ייעשה, הקרוי בז'רגון ההיסטוריוגראפי המקצועי – "אנכרוניזם" (להדביק לעבר את המנטליות והמושגים של תקופה מאוחרת – או ההפך). יש כאן רכילות לגבי כמה נושאים ספציפיים שבאמצעותם ניסה היוצר להוכיח את מה שהתכוון מלכתחילה. מבחינה תחקירנית איני זוכר אם ראיתי עבודה כ"כ בעייתית.
    אם היה עושה את הדבר הפשוט והמתבקש ומראיין כמה היסטוריונים, היו מתקבלות כמובן תמונה אחרת והבנה אחרת של המציאות של אז. אבל חכלילי לא לקח סיכון שאלה יביאו לו כמה עובדות מכוערות שיקלקלו לו את התיאוריה היפה שבנה.
    על החלק השני החלטתי, ללא התלבטות, לוותר.
    ד"ר אברהם פרנק.

    1. ג. אביבי

      "אם היה עושה את הדבר הפשוט והמתבקש לראיין כמה היסטוריונים…" – איזה היסטוריונים? אלה המוכרים מטעם הממסד שמצדיקים את הממסד ומאשימים את קורבנותיו? בשביל זה לא עושים סדרה אלא רק סרטון תעמולה. אגב, אחד שכן רואיין שם, אורי אבנרי, מאשר את הטענות שיש כאן כלפי ה"שמאל".
      ועוד טעון מופרח: "'אנכרוניזם' (להדביק לעבר את המנטליות והמושגים של תקופה מאוחרת – או ההפך)." – האם המנטליות הגזענית והדוחה של ה"שמאל" האשכנזי השתנתה מאז? ואם כן האם אין למשקעי העבר השפעה על ההווה? דבריך התמוהים דורשים הוכחות.
      מפריע לך, שמזרחים לא שואלים אותך ואת הממסד הלבן, ומביעים את דעתם על הפשעים שחוללו כאן הממסדים האשכנזים, גם אלה המחופשים ל"שמאל".

  8. רמי אדוט

    לא ראיתי אבל אני מתייחס לכיוון הכללי. יש לי כמה דברים לומר על התועלת הפוליטית של הבחישה הזאת בעיסות האלה ומה אם בכלל יכול לצאת מהן בשיטת הבישול הזאת. קודם כל, אני רוצה לכפור בסיפור המסופר פה. אני חושב שהוא בעצמו נגוע בפטרנליזם ופוטר את מזרחים מכל אחריות ובחירה בגורלם. אני טוען שאנשים בוחרים, גם כשהם תקועים בפחון במעברה והולכים או לא הולכים להפגנת 1 במאי של הקומוניסטים. רבים הלכו, זה נכון אבל בסופו של דבר הם היו צריכים להחליט באיזה צד הם, בפרמטרים של התקופה שמי שעיצב אותם היה הממסד הציוני, האם אתם בצד שגירש את הערבים או בצד של הערבים. בסופו של דבר, הם בחרו וזאת בחירה בכל המובנים – לאומית, מעמדית (כדי להתקדם בחיים) מה שלא תרצו. הם בחרו בצד במפה שאליה הוצנחו – הצד הציוני וזאת אחריות שאנשים לקחו על עצמם במצב קיצוני, ללא כל קשר לכמה הזמינו אותם בשמאל הלא ציוני. ברור בשנות החמישים זאת רק בחירה בהבטחה, יותר מאשר בחרו בהגשמתה, שכן רק בשנות השבעים התחילו רבים לראות איך הם יוצאים מהתחתית אליה נקלעו. אבל הם בחרו. וגם היום רבים ממשיכים לבחור כשהם ממלאים את פסגת זאב את גבעת זאב ואת היחידות הלוחמות. אולי אי אפשר לתאר בסרט בחירות יומיומיות שעושים עשרות אם לא מאות אלפים אבל לטעמי גם אין טעם להוכיח שוב שהשמאל הישראלי לגווניו לפני ומאחורי הקו הציוני היה אשכנזי ושהיה ספוג ברגשי עליונות. ואם חוזרים לבחירה. הנה עוד משהו שנעלם או מועלם כשמחפשים רק "מי אמר למי" ותובעים מהאשכנזים עוד קצת הלקאה עצמית. מה שנעלם זאת העליונות שבהחלט נמצאת (או מומצאת, מה זה משנה) כלפי הערבים. זאת עליונות תרבותית של חלשים ואולי גם עליונות של מי שהתקדם ולמד במוסדות אנגליים או צרפתיים. תוסיפו לזה פחד אמיתי ומציאות קשה בה לבחור בצד הערבי זה נראה כמו מבוי סתום מכל הבחינות, אז מה הפלא שאנשים בחרו. הם יכולים היו אבל לא הקימו את המפלגה הקומוניסטית המזרחית-יהודית (רק "פורום עירקי" דחוי) למרות שבן גוריון היה בטוח שזה בא. אוקי היינו רוצים שתהיה בחירה אחרת, אז צריך לעשות אותה ולא מעטים כבר ארבעים שנה מנסים לעשות. אבל מה יוצא לנו מחיטוט מהסגנון של "מי אמר למי ומתי". אגב, חשוב לציין שבחירה במפלגה הקומוניסטית הישראלית כלל לא הייתה בחירה בצד השני ודי להזכיר שוילנר חתום על מגילת העצמאות והמפלגה תרמה לנצחון הישראלי, אבל זה כן אומר שאתה חוצה את הגבול שבן גוריון הציב.

  9. דוב

    תפישה מעמדית היא ההיפך מהטרנד "תפישה חברתית", הראשונה בודקת את האינטרסים המעמדיים החומריים, זרמי המעמקים ואילו השניה רק את התופעה שעל פני השטח ובזה עוסק המאמר והסדרה.
    הציונות האשכנזית "השמאלית" לא רק שהקימה את המדינה פוליטית אלא גם את התשתית הכלכלית ויצרה מעמד חברתי כלכלי שיש לו אינטרסים לשמר את הפריבילגיות שלו הנובעים מהשליטה על המפעלים הכלכליים. בהמשך עם מעבר השיטה מכלכלה ממלכתית לקפיטליסטית למעמד הזה לא היה כל קושי לעבור לשם (בדומה לבירוקרטיה בברה"מ לאחר נפילת הקומוניזם). לכן אין בכלל מה לדבר על ניתוק השמאל הזה מהמזרחיים שברובם היוו את המעמד העובד הנמוך שתפקידו במערכת הכלכלית הציונית היה להחליף את האשכנזים שהתברגנו כאמור. התודעה תמיד מפגרת אחרי המציאות לכן הבורגנות האשכנזית היא כביכול שמאל.
    ניתוק המפלגה הקומוניסטית מהשמאל המזרחי, העליה מעירק ומבולגריה בעיקר לא נבעה ממה שהמאמר מתאר, זו שטות מוחלטת או גרוע מכך הסתה. המפלגה הקומוניסטית שחבריה היו בעיקר ערבים עסקה במאבקים מחוץ למסגרת הציונית ונגדה בעוד שאת העליות האמורות זה לא עניין והם יכלו להשתלב בפריבילגיות שהמערכת הציונית אפשרה למזרחיים בתור יהודים כלומר "בשר תותחים" נגד הערבים.
    הענין של הפנתרים דומה למה שקורה למחאה החברתית, במקום להוות אופוזיציה חוץ ממסדית ונגד השיטה הציונית קפיטליסטית הם נכנסים פנימה ומשתלבים בשיטה או בכניסה לכנסת או בשכנוע להצביע בבחירו למפלגות שמהוות את השיטה. צ'רלי ביטון "עם כל הכבוד" עשה אותו דבר ומכר את המאבק בשביל כסא.. המפלגה חשבה שע"י מקום לכנסת תוכל להתחבר למאבק המזרחיים, שניהם טעו. לאחר שהמפלגה יותר נכון בוחריה הערבים הבינו שאין כל תוחלת מלתת לו מקום בכנסת על חשבון בוחרים אמיתיים שאת מקום נציגם הוא תפס. עכשיו אחרי שהוא ישב כמה קדנציות על חשבונם הוא יכול ללכלך עליהם.

  10. מאיר עמור

    תודה לרון חכלילי על מאמר ועל סידרה המוציאה שדים אמיתיים מהבקבוקים הנוחים שלהם. השד העדתי היחיד המתקיים בישראל הוא שד אשכנזי המסובסד על ידי המפעל הציוני מזה 120 שנה. בלי סיבסוד אין שד. בלי הסיבסוד לא היו נוצרים אשכנזים. "הכל כלול" – זהו שם המשחק. זהו שם המשחק "מן זמן קדים". כלכלת התמיכה באשכנזים זהו הסוד הכמוס הראשון. על כן, אי אפשר בלי לומר מספר דברים על ההתפתחויות המדוברות. ראשית, חכלילי מתייחס בעיקר לעמדות הנאמרות, (זאת אומרת לאידיאולוגיה – גם של המרואיינים המזרחים שלו). עליו היה כבר לדעת שהוא חייב לדבר על אינטרסים. האינטרס המרכזי שהוא הסוד הכמוס של "ההצלחה" האשכנזית בישראל אינו קשור "לרוח ההתנדבות החלוצית" או "ליכולת הראייה ההסטורית" אלא לדבר פרוזאי ביותר והוא: המרחק מעטיני השפע שהממסד הציוני והמדינה סיפקו. האומר אשכנזי אומר כלכלת תמיכה וכלכלת סיבסוד. האומר אשכנזי אומר פריבלגיה. זה היה נכון בעידן הכלכלה הממלכתית של מפא"י (קיבוצים ומושבים וארץ ישראל העובדת) וזה עדיין נכון בעידן הכלכלה הניאו-ליברלית של הליכוד (גוש אמונים, אמנה, הבית היהודי, והישראלים החדשים של ליברמן ובנט וגם ש"ס). כפי שאמרנו זהו סוד אשר אינו מוסתר ועל כן הוא הסוד הכי כמוס. בסוד הכמוס הזה המאמר אינו דן. חבל.

    הסוד השני קשור ל"נפגעי השיטה". כאן נדרשת ביקורת מזרחית על המזרחיות ועל המזרחים. הסוד הכמוס של ביקורת זו הוא לראות כיצד גברים יהודיים אשר הגיעו מארצות ערב נמחקו בישראל. בקיצור לדיכוי האשכנזי בישראל יש היבט מגדרי משמעותי ביותר שבו גברים מזרחים חיים בין קללה לבין נידוי. פוליטיקאים "מזרחים" אשר הגיעו לתפקידים כאלה או אחרים הפכו בגלל הקללה והנידוי לקריקטורה גרוטסקית של גברים ככלל ושל גברים ממוצא מזרחי בפרט. על כן, צריך וחייבים לראות את ההיבט המגדרי של הדיכוי האשכנזי בישראל. אולי הסיבה שלא ממהרים להביט לכיוון הזה נעוצה בעובדה כי בהיבט המגדרי הזה יש מרכיב משמעותי ביותר של ביקורת עצמית. ביקורת עצמית מזרחית. ישנן סיבות רבות לכשלונם האישי, החברתי והפוליטי של גברים מזרחים בישראל, אבל צריך להתמודד עם עובדת הכישלון הזה. שורת הכשלון הזה היא ארוכה ביותר. היא מתחילה (אולי) בבכור שיטרית עוברת דרך צ'רלי ביטון, דוד לוי, שאול מופז ועמיר פרץ וממשיכה דרך אריה דרעי ואחרים. צריך להביט לסוד הכמוס הזה בפנים ולהבינו. ההבנה אולי תפנה את המקום הדרוש לפמיניזיציה של המאבק המזרחי. זאת אומרת, לעובדה שנשים מזרחיות, מאמהות "הנעבי באשק" אשר ילדו אותנו, ועד לפרחות שהן אחיותינו הן אלה אשר המשיכו וממשיכות להיאבק מאבק מזרחי לשיויון, לחוק, לדמוקרטיה. אותן אי אפשר היה "לקנות". הן היו צריכות לשלם בבית הספר, במכולת, בשוק בקופת חולים ובבית החולים. הן יודעות שתמיד יש מי שמשלם. בישראל נשים וילדים מזרחים שילמו ומשלמים. על כן, סדרה דיון על נושא שמאל בישראל שאינו מכיל בתוכו את סיבות הכישלון הגברי המזרחי ואינו מביט אל תוכן הפמיניזיציה של המאבק המזרחי מפספס את מי שעושות היסטוריה כיום. באמת. חלק מסדר יום מזרחי זה להודות שגברים מזרחים בישראל רואים פוליטיקה באופן עקום ושיישור הפוליטיקה הישראלית מחייב את הענקת תפקיד ההנהגה לנאבקות באמת. כך אפשר יהיה גם להתמודד עם טענותיו השיקריות של ה"שמאל אשכנזי" או ה"סוציאליסטי" ביתר יעילות. זה לבטח גם יכול להבהיר את ההרס שבטענת הימין הפשיסטי, היהודו-ישראלי. ברכות על המאמר ועל הסדרה. מאיר עמור

  11. עמוס

    כידוע, שאלת היחס בין המזרחים וה"שמאל" (עם אן בלי מרכאות) כבר נטחן עד דק באתר כאן ובאתרים אחרים (ביניהם קדמה ז"ל), יחד עם זאת המאמר הזה, כמו השיח על הסידרה ובחוגי שמאל (ושמאל-בעיני-עצמו) בכלל, מבוסס על הנחות סמויות ושגויות (או לפחות שנויות במחלוקת) שאולי הגיע הזמן לחשוף אותן ולדון בהן באומץ: ראשית, שבאיזה שהוא מקום האינטרסים של ה"מזרחים" (כקולקטיב וכיחידים) אמורים להיות מזוהים ומקודמים עם איזה "שמאל" וארגוניו, ולכן, במוקדם או במאוחר, הם היו "צריכים" להגיע ל"שמאל" (ולכן השאלה למה זה לא קרה, והיכן זה נעצר, בכלל מעניינת); ושנית, כפועל יוצא מההנחה הראשונה, שהאחריות לאי-הגעתן של המוני מזרחים אל איזה "שמאל" מוטלת עליו, על קוצר ראותו ועל אי ההבנה שהפגין, ולא לנסיבות אחרות.

    אבל צריך, כאמור, לבחון מחדש את האפשרויות שההנחות הללו, שריח של מרקסיזם ישן ולא ביקורתי עולה מהן; כי מי יודע, אולי מה שכחלילי ואחרים קוראים "שמאל" הוא לא תמיד, ולא בהכרח, טוב למה שכחלילי ואחרים קוראים "מזרחים"…

    1. התיאוריה והמעשה של השמאל הישן, בעל השורשים האירופים, שקיבל את פניהם של מהגרים יהודים מארצות ערב למדינת ישראל היתה נטועה בניתוחים מעמדיים בלבד, באנטי-קלריקליות גורפת, בשיח נאורות פטרוני, ובפרו-סובייטיות. מה שנקרא היום "פוליטיקה של זהויות", ומנסה להבין שאלות של דיכוי קולוניאלי, גזעי, מגדרי, ואתני-תרבותי גם מחוץ לסד המחשבתי הזה, לא עמד לרשות ה"שמאל" ההוא – אפילו לא כתובנות או רגישויות (וגם היום השב"ע – שמאל-בעיני-עצמו – ממשיך לעתים באותו עיוורון); היא גם לא הכירה את המחשבה הפוליטית הערבית, שחלק מהבאים נחשפו לה – הקומוניזם בגווניו המצריים והעיראקיים (שהיו פחות אנטי-דתיים), התנועות הלאומיות, או האנטי-קולוניאליזם הצפון אפריקאי והפרסי

    2. מצד אחד, מה שקרוי (עד היום, לעזאזל) "שמאל ציוני" הבאיש את ריחה של רטוריקה "שמאלית" כשהוא משלב אותה באתנוקרטיה אשכנזית ודיכוי קולוניאלי (לא פחות מהבאשה דומה במזרח אירופה); ומצד שני, "שמאל" אינו יכול להמשיך ולשמש בתור שם רק עבור אוסף של מפלגות, התארגנויות, סיסמאות, ומטבעות לשון שהשתייכו היסטורית למחנה הזה. כל כך הרבה מאבקים התרחשו ומתרחשים הרחק מהגדרות ארגוניות (ומעיניו של כחלילי), על ידי אקטיביסטים ואקטיביסטיות מסורים – ביפו/יאפא ובדרם הר חברון, בכח לעובדים (שזכו להישג אדיר השבוע) וב"אחותי", במאבק למען דיור ציבורי ב"מעברה" ובפריפריה – שהשאלה כמה הם רחוקים מסוגים מסורתיים של שמאל, או (גרוע מזה בהרבה) מאיזה אורי אבנרי או שלום עכשו (שהמלה שמאל עליהם מעליבה) ממש לא צריכה לעניין אף אחד

    3. היסטורית, היקף המישטור והדיכוי האכזרי של פעילות פוליטית בקרב הציבור הזה – שכלל מעקב, פיקוח, צנזורה על מכתבים, פיטורין, הרעבה, שמירה מזויינת, והגבלות תנועה – היה גורם חשוב בשבירה הפיזית והמנטלית של אנשים והתארגנויות. אנשי שמאל נטלו חלק ושילמו מחיר לא רק בואדי סאליב אלא גם בהתקוממויות רחבות ההיקף במעברות בשנות החמישים (שעל חלקן הבאתי לאחרונה מסמכים במקום אחר)

    4. אין שום דבר מפתיע ומאכזב בעובדה שמהגרים – כיחידים וכקבוצות – העדיפו אתוס של רפורמה על פני אתוס רדיקלי ומהפכני, ופרקטיקות של אינטגרציה על פני פרקטיקות של מאבק. מה שקרה לבונדיסטים יהודים ולאנרכו-סינדיקליסטים איטלקים בארה"ב קרה גם פה, גם כאשר האינטגרציה היתה (עד עלייתו של מנחם בגין) בת שני מסלולים בלבד – זו שדרך בתי הקברות הצבאיים, וזו שדרך בתי הכנסת; מלחמות ו/או דת היו שתי הדרכים שבהם אפשר היה להתקבל ל"יהדות" של הציונים, וכך עשו אנשים קשי יום שביקשו לשרוד ולהשתלב

    5. והכי חשוב ותובע דיון דחוף (בהזדמנות): מלחמת 67 תרמה למוביליות מסויימת של של מעמד נמוך (מאוד) מזרחי; מפעל התנחלויות עירוני מסובסד באמת איפשר פתרון דיור עבור חסרי דיור; והכי חשוב – חוק ההסדרים של תחילת השמונים, שסבירסקי ואחרים נוהגים לראות בו מהפכה אנטי חברתית, היה טוב למזרחים מאוד. לעתים, ההחלפה של אתנוקרטיה עם ניידות על בסיס שיוך אתני ומשטר כמעט פיאודלי על ידי קפיטלזים (ומריטוקרטיה) טובה מאוד לקבוצות מופלות. הקפיטליזם של אמריקה היה טוב ליהודים מהאנטישמיות של הצאר, והקפיטליזם של הליכוד פתח דלתות עבור מעמד ביניים מזרחי חדש שננעלו במפתח ללבנים אנשי-שלומנו בלבד על ידי אנשים שדיברו על "שיויון" ו"פועלים". במלים אחרות – הימין, כהשקפה וכמדיניות, היה טוב לפעמים לרעבים יותר מהשב"ע

  12. נתן

    למעשה "המזרחיים" מיוצגים על ידי כחלילי וחבריו לשמאל האפרו-כאילו-כזה-מזרחי כסוג של מטומטמים גמורים .אנשים שדעותיהם בשמאל אבל הם תומכים בימין כי האשכנזים לא התיחסו אליהם יפה..
    תן קצת קרדיט למזרחיים שהם תומכים ברובם בימין כי הם מזדהים עם הימין מתוך הבנה.

    1. ג. אביבי

      איך הבנת שעורכי הסידרה גזעניים כלפי המזרחים? התזה שלך מחזיקה אויר ונפיחות.
      המזרחים לא הלכו עם השמאל משתי סיבות עקריות:
      א. מאותה סיבה שרוב האשכנזים לא הצביעו לשמאל (מק"י ואח"כ רק"ח) – קרי שטיפת מוח יעילה של הממסדים האשכנזיים.
      ב. כי לא היה כאן שמאל אמיתי, וזה שהשתדל להיות שמאל (מק"י / רק"ח) הצטיין במאובנות ודוגמטיזם שלא איפשר לו להפתח חברתית ותרבותית כלפי המזרחים (וגם כלפי חלק מהציבור האשכנזי).
      עוד הסבר נתןצ'יק?

      1. נתן

        ואם לא היה כאן שמאל אמיתי אז הם לא מסוגלים להקים אותו בעצמם?
        האם מדובר באנשים עד כדי כך מוגבלים שהם מסוגלים להצטרף רק לתנועות שהקימו האשכנזים?

        דרך אגב אם המזרחיים סבלו משטיפת מוח , אז איך זה שאתה לא סובל מאותה שטיפת מוח?

        1. ג. אביבי

          נניח שבמשתמע יש ביקורת בדבריי על המזרחים (מה שאין), על שלא הצליחו להקים תנועת שמאל. האם זאת לשיטתך גזענות? לשיטתך, הלא גזען הוא מי שמצדיק כל מעשה או מחדל של כל קבוצה אתנית – זה משתמע ישירות מה"התחכמות" שלך. אני לא בטוח מה יותר גדול אצלך, הגזענות או רפיסות החשיבה. מה שבטוח זה שאתה חוזר על אותן ההתחכמויות אינפנטיליות ולא מגלה שפור עם השנים . משעמם המחץ!
          "האם מדובר באנשים עד כדי כך מוגבלים שהם מסוגלים להצטרף רק לתנועות שהקימו האשכנזים?…לא מסוגלים להקים אותו בעצמם?"
          ראשית , המוגבלות כאן היא של ההגיון ורמת הידע שאתה מפגין, אחרת לא היית שואל שאלה מופרכת כזאת. שמאל מזרחי נוצר (כגון הפנתרים השחורים) אבל לא צמח כאן – ממש כשם ששמאל אשכנזי אמיתי (מצפן) לא הכה שורשים. זה בין השאר בגלל פעילות מוגברת של מנגנוני האופל של המדינה שלך, וזאת מלווה ע"י שטיפת מוח תקשורתית.
          "… אז איך זה שאתה לא סובל מאותה שטיפת מוח?" – אני לא היחידי שהתפכח משטיפות המוח, כל אחד והדרך שלו. אבל מה שבטוח זה שה"אינטליגנציה" שאתה מפגין כאן לא עוזרת לך להתפכח ולחשוב בצורה עצמאית.

  13. שאול סלע

    יצא לי "לקרוא בעיתון" שאני לוקה בשנאה עצמית משום שמי שמייחס לי את השנאה חושב שקיים "לאום יהודי" שאני חלק ממנו,בין אם זה נכון ובין אם לא,בין אם שאלו אותי ובין אם לא.

    אם יימצא מישהו שיידע להסביר שמה שהיה טוב לקהילה יהודית המבוססת על תורה ומצוות ,לא נכון לגבי קהילות מדומיינות אשמח

  14. בני עזרא

    ככלל הסידרה מציגה את המזרחיים ככאלה שעד היום לא מצליחים להניע מהלך פוליטי בזכות עצמם אלא רק להתבכיין על האשכנזים כל הזמן, ולהגרר אחריהם או בזכותם למהלכים כלשהם.
    אפילו ש"ס מוקמת בעזרת אשכנזים ומנהיגיה מנסים להראות אשכנזים ולשלוח את ילדיהם למוסדות אשכנזים ולהתהדר בידיעת אידיש פה ושם.
    כשאמנון יצחק מקים מפלגה הוא מבקש את ההכשר מהרב שטיינמן והרב עובדיה מהרב שך וכולם מצטופפים בצילו של ביבי.
    גם אם אין ולא היה שמאל מדוע אנחנו לא מצליחים לייצר סדר יום, אפילו ימני, שהוא לא אשכנזי אלא רק לקטר עליהם עם הרבה שנאה עצמית.
    האם זו לא תעודת עניות לנו?
    לי יש תאוריה שעמדת הקורבן נוחה לנו כי היא לא מחייבת לאחריות אמיתית או לנטילת הנהגה באמת והיא מאפשרת לנו את העמידה הנוחה מהצד.

  15. אורה

    מדוע הכותב בוחר להתעלם שבמעברות ישבו פולנים ,הונגרים והונגרים ושאר יוצאי אירופה. הם אישו את המעברות לא פחות מעולי המגרב. ואולי הם אלה שהצביעו לשמאל?

    המזרחים לא אהבו את הערבים בארצות המוצא שלהם -דיברתי רבות עם סבתות של חברותי -הסבתות ילידות תונסיה, מורקו ואלגריה -חברות אלה גרות בצרפת- הם מזלזלות זלזול תהומי בערבים ולא מעריכות כלום מהתרבות שהותירו- בעיניהן ערבים התנכלו להן ובם חיו שם חיים מורכבים והם שמחות שנמלטו משם. הם צחקו נורא שסיפרתי להן על יחסי השלום והשכנות המופלאה לכאורה- זה התודעה שלהן -וגם יהודי המזרח נושאים תודעה כזאת-אף אשכנזי לא השתיל "שינאה" בראשם-חאלאס, עם המצאת נארטיבים-אתן מוזמנות לשוחח עם אנשים מבוגרים ולשמוע מהן ולא "מאנשי רוח" שמנסים ליצור נארטיב חדש.
    דרך אגב, מקי היתה בשותפות עם ערבים,למה לה לזלזל מיהודים מארצות איסלאם? שמישהו יסביר לי, למה לא הדירו ס"ת ?יהודים מצרים וסורים?

    1. ג. אביבי

      אכן ישבו פולנים ושאר אשכנזים במעברות. השאלות הן כמה זמן בממוצע ישבה משפחה אשכנזית במעברה? איזה אחוז מהאשכנזים שהגיעו באותה עת פסחו על המעברות ישירות לדיור קבע במקום מכובד? התשובות: אשכנזים שהו מספר שבועות עד חודשים – כאשר משפחה מזרחית בממוצע נרקבה שם שנים רבות. רוב האשכנזים כלל לא הגיעו למעברות ומעל 90% של המזרחים כן הוכנסו לשם. ישנן מסמכים/פרוטוקולים מישיבות הממשלה וועדות הקליטה בכנסת המאשרים שפולנים מיד בהגיעם ארצה קבלו דירות, שמלכתחילה נועדו למזרחים במעברות – כמעשה של שגרה.

  16. סמדר לביא

    רון יקר. צפיתי בשני החלקים הראשונים. אתה מתמצת את ההיסטוריה הצבועה של א-סמול (ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים) בצורה מקיפה ומרשימה. רק למה הנשים בסרט מופיעות רק כ-עזר כנגד (כמו הנשים של העצני או אזרן). לא היו נשים ב-א-סמול? זה היה מועדון לגברים בלבד, למעט שולה מכפר שמריהו? ואם היה זה מועדון לגברים בלבד, למה?

    1. רון כחלילי

      סמדר היקרה, אין נשים בסדרה, כמו שאין נשים בשמאל, וכמו שאין נשים בתפקידים ייצוגיים בכלל. אם נחפש בזכוכית מגדלת, נוכל למצוא נשים בודדות, בעיקר בעמדת המעריצות או הפעילות הקטנות, אבל אני החלטתי להתמקד בתפקידים הייצוגיים, שבהם, למעט שולמית אלוני ומרשה פרידמן, ואולי עוד אחת או שתיים (חייקה גרוסמן ז"ל, למשל), כמעט ולא הייתה נוכחות נשית, בוודאי לא שוברת מוסכמות ומשמעותית. שמח ששמת לב שליד כל ליבראל שמולני-עלק יש אישה המקדישה לו את חייה, כמו שכולם גרים בבתי מידות מפוארים ובורגניים למרות שהסוציאליזם והשוויון הם האלוהים הבלעדי שלהם. לדעתי, מה שלא נאמר בסדרה, אלא נראה בלבד, הוא לא פחות חשוב או חזק ממה שנאמר במפורש, על ידי או על ידי אחרים.

  17. שושנה

    אתי את ספרה של קנדוליזה רייס, על מנת להבין כיצד השחורים הצטרפו דווקא לרפובליקנים. אף שעדיין רובם במפלגה הדמוקרטית (עד כמה שידוע לי), הרי היה כאן תהליך דומה מאד. אביה, כומר שחור, לא התקבל ברצון בסניף הדמוקרטי. הוא אתקבל בזרועות פתוחות בימין. זאת והקירבה לדת, לשמרנות (בשאלות של זוגיות ומשפחה ), גרמה בהמשך גם לדעות מדיניות ימניות. אף שהיא עצמה למדה רוסית, היא אנטי קומוניסטית שרופה.
    בתוכנית שהוקדשה לה, עלו מספר שאלות מעניינות, כמו היחס לנשים, אבל לא כאן המקום להתייחס אליהן (הגישה הכללית היתה מאד נגדה, ואף שאני רחוקה מעמדותיה, יש לי מספר הסתייגויות מן היחס הזה).

  18. שושנה

    תיקון:
    – ביוגרפיה על קונדוליזה רייס
    – "התקבל