string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

רציתי לדעת מה אומרות נשים בירוחם

השיח הציבורי הישראלי מאופיין בדימויים חד-ממדיים על החיים בעיירות הפיתוח. בספרה החדש, "בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית", כותבת פנינה מוצפי-האלר על חייהן של חמש נשים מזרחיות בירוחם והידע שהן מכילות ומייצרות. קטעים נבחרים
פנינה מוצפי-האלר


חוסר בידע מחקרי

מתוך פרק המבוא

בינואר 2000 התחלתי לנסוע באופן סדיר, פעמיים או שלוש בשבוע, לירוחם המרוחקת כעשרים דקות מביתי שבמדרשת שדה בוקר. במחקר האתנוגרפי שערכתי שם ביקשתי לתעד באופן נרחב את החיים בעיירת הפיתוח השכנה, שהזכירה לי כבר מביקורי הראשונים את מגדל העמק של ילדותי. התחושה שאני מסתובבת במרחבים מוכרים, אהובים, עמדה בניגוד צורם לדימוי הציבורי השלילי של החיים בעיירות הפיתוח, שאליו נחשפתי לא רק כחוקרת אלא גם כבת לעיירת פיתוח. ירוחם, אולי יותר מכל עיירת פיתוח אחרת בישראל, הפכה בשיח הישראלי לשם נרדף של נידחות, נחשלות ועליבות.

[…]

השיח הציבורי הישראלי מאופיין בדימויים חד-ממדיים על החיים בעיירות הפיתוח. שיח זה משכפל קלישאות המתמקדות בסטטיסטיקות של עוני, אבטלה, תלות גוברת והולכת במוסדות הרווחה, עילגות וחוסר תחכום ושל התחזקות דתית והצטרפות למפלגת ש"ס.

גם הכתיבה האקדמית לא תיקנה את התפיסה הסטריאוטיפית הרואה בתושבי עיירות הפיתוח קורבנות ולא בני אדם המעצבים את חייהם במו ידיהם. במוקד העניין המחקרי עדיין ניצבת המסגרת החיצונית שנקבעה על ידי גורמים רשמיים, הגורמת ל"כישלון" החיים בפריפריה הישראלית. וכך, בעוד הסוציולוגים המודרניסטים ומתכנני הערים תולים את האשם בטעויות של קובעי המדיניות, החוקרים הביקורתיים מאתרים את הבעיה במבנה של המערכת החברתית הלא-שוויונית היוצרת שוליים נחשלים (ראו למשל צפדיה, 2003; יפתחאל, 2001). למרות חשיבותו הפוליטית והאקדמית של המחקר הביקורתי, יש מעט מאוד מחקר עדכני המתעד את חיי היום-יום של אלפי בני האדם החיים בעיירות פיתוח בישראל במאה העשרים ואחת. כיצד מתמודדים תושבי העיירות עם האבטלה הכרונית המאפיינת את חייהם ביישוב? כיצד הם חוגגים את שמחותיהם? כיצד נראים הזעם והאושר, הכאב והשמחה, תחושות ההצלחה, הסיפוק והכישלון של גברים ונשים החיים בעיירות הפיתוח בישראל היום? בעיקר חסר ידע מחקרי על נשים בעיירות אלה.1

[…]

הספרות הפמיניסטית בישראל שהחלה לפרוח מסוף שנות השבעים התמקדה בנשים מהמרכז החברתי, אשכנזיות ממעמד בינוני, תוך התעלמות מחייהן של נשים מזרחיות, נשים מהמעמד הנמוך, ונשים מהשוליים החברתיים בישראל. ואולם, למרות ביקורת נוקבת מצד פמיניסטיות מזרחיות בעשור האחרון,2 עדיין יש ספרות מחקרית מועטה על נשים מזרחיות ו/או על נשים החיות בפריפריה הישראלית.3 גם הספרות הביקורתית החדשה על מזרחים בישראל לא תרמה הרבה להבנת חייהן של נשים מזרחיות (חבר, שנהב ומוצפי-האלר, 2002; אבוטבול, גרינברג ומוצפי-האלר, 2005).

רציתי לדעת מה אומרות הנשים בירוחם על האתגרים של גידול ילדים; כיצד הן מאזנות גידול ילדים וחיי משפחה עם עבודה מחוץ לבית. לשם כך ביקרתי בירוחם תכופות במשך ארבע שנות המחקר שערכתי, נפגשתי ודיברתי עם רבים מתושביה ובראשם עם חמש הנשים שאת סיפוריהן אני מתארת בספר בפרוטרוט, ליוויתי אותן בשגרת יומן בבית ומחוץ לו, והשתתפתי באירועים ציבוריים ופרטיים.

שטיגל הקופה ריקה היום

מתוך פרק 2

דקות ספורות אחרי שהפעלתי את מכשיר ההקלטה, וללא כל דפיקה על הדלת, נכנס לדירה בחור רזה בעל פנים כהות, רציניות. הוא לבש ג'ינס נמוך גזרה וחולצה מבד סינתטי בהיר שהייתה מהודקת לגופו הדק בשני תפרי אורך. חפיסת סיגריות מרלבורו בלטה מכיס חולצתו. נורית הצביעה על הטייפ והסבירה לו ש"מקליטים פה", בדקה שוב שהמכשיר אכן פועל וצחקקה במבוכה. הבחור התיישב בגמלוניות על הספה מולי והציג את עצמו. שמו שמואל והוא "ידיד של נורית כבר הרבה הרבה שנים, עוד לפני שהיא יצאה עם שמעון, בעלה הגרוש של היום". הקול שלו עמוק ויש לו מבטא מרוקאי כבד. הוא אמר נורית במלעיל ואז התנצל ואמר שהוא רגיל לקרוא לה ניקול ולא נורית. "מה יש לך מהניקול הזה", סנטה בו נורית והסבירה לי שהוא "ידיד שלי מה זה מזמן, אז הוא תקוע עם הניקול הזה".

"מאיפה את מכירה אותו, מבית הספר?" שאלתי אותה.

"איזה בית ספר? למה מי למד?" צחקה נורית בפראות. שמואל חייך בביישנות. נורית הביטה בשמואל ודיברה אלי: "אני מכירה אותו עוד לפני שהוא הכיר את אשתו! היינו ככה בני חמש עשרה והיינו יוצאים ככה לכביש, והיינו מטיילים. היינו הולכים ככה, אני והוא ואשתו. אז היה איזה מישהו שאני הייתי מה זה דלוקה עליו. מסכן הוא מת היום. איזה שטף דם במוח. הוא היה נרקומן והסתבך לו. אבל אהבתי אותו. זה היה הגבר הראשון שלי. והדפקט הזה [לשמואל] הוא היה הכיסוי שלי. כדי שאני יתקרב להרצל הזה. וכולם חשבו שאני הייתי המאהבת של שמואל. אבל שמואל הוא כמו אחי. זה לא הסגנון שלי", אמרה נורית וצחקה.

"ואת בעלך, שמעון, איך הכרת?"

נורית צחקה שוב בקול ואמרה משהו במרוקאית מהירה לשמואל. "אני לא מבינה", מחיתי, והיא הרצינה: "את שמעון? את שמעון הכרתי… שהיינו שכנים. בית על יד בית. עד היום ההורים שלי וההורים שלו גרים שם. והייתי יפה. מה זה יפה… והיה הפסקת חשמל. היה חושך. כולם היו בבית סוהר. אז נשארתי עם שמעון. הוא היה גבר בסדר. הוא יותר גדול ממני באיזה שש שנים. אני התגלגלתי ככה. יצאתי עם שמעון. וההורים שלי לא רצו אותו. ועשיתי הפלה, לא, עוד לפני שנולד שחף [בנה הבכור]".

נשמעה דפיקה על דלת ולאחריה קריאה: "שטיגל".

"מי זה?", צעקה נורית בלי לקום מהספה.

"זה שטיגל", אמר הקול.

"שטיגל הקופה ריקה היום", צעקה נורית בקול מבודח אל מעבר לדלת הסגורה. אחר כך היא ניגשה לדלת ופתחה אותה רק למחצה. "זה אברך זה", הסביר לי שמואל בפנים. יצאתי בעקבות נורית כדי לראות את שטיגל והספקתי לראות רק את גבו המתרחק במדרגות, בגדים שחורים ומגבעת עגולה. נורית חזרה לחדר עם חיוך שובב גדול.

"השטיגל הזה, כל פעם שהוא בא אני אומרת לו: אין לי כסף. אומר לי: מה עשית? אני אומרת לו: קניתי סיגריות (צוחקת) אני תמיד עושה צחוקים אתו. אומרת לו: אתה יש לך דולרים. אין לך להלוות לי? אומר לי: את לא רצינית (צוחקת). הוא כל פעם בא שם לי איזה קופה. אבל האמת, (עדיין צוחקת) אני כל פעם שיש לי קצת כסף אני שמה לו".

שטיגל סיפק לנורית אתנחתא קומית בתהליך הרפלקסיבי הקשה שעברה מולי ומול מכשיר ההקלטה שלי. היא נהנתה מתשומת הלב שקיבלה, מהיותה במרכז, אבל הסיפור שלה אינו סיפור שמח. הדיבור הציני על "כולם היו בבית סוהר, אז נשארתי עם שמעון" הוא דרך לא קלה להתמודד עם הכאב שחשבון נפש כזה חושף מולי, מול הבת הביקורתית ובעיקר, לעצמה. נורית מתמודדת עם סיפור חיים שלפי הקריטריונים שלה עצמה אינו סיפור של גאווה. אהבתה הראשונה הייתה לגבר שהיא הייתה צריכה להסתיר את משיכתה אליו. היא נמשכה להרצל הנרקומן שהסתבך, ונישאה לגבר שגם על פי המושגים המקומיים לא היה בחירה מוצלחת. היא בחרה בגבר ה"בסדר" הזה כי היא "מתגלגלת", כי היא לא שולטת בחייה למרות יופייה, למרות שהייתה יכולה אולי להשיג גבר ראוי יותר. נורית מציינת בדרכה הצינית והמלגלגת שהבחירות שלה לא היו נכונות, אבל המציאות שבה גדלה לא הציעה לה אפשרויות טובות יותר כי אחרי הכול, "כולם היו בבית הסוהר".

בתוך התחושה הכואבת הזאת של ביטול עצמי, של התמודדות עם סיפור המובנה ככישלון אישי, היכולת הרגעית להתלוצץ על חשבונו של "השטיגל הזה" מקנה לה עמדת כוח, רעועה ככל שתהיה. כי האיש הזה, גבר אשכנזי שלו היא משייכת בחיוך בעלות על דולרים (ודווקא דולרים, כסף זר המביע עוצמה ולא סתם שקלים), צריך דווקא ממנה תרומה, זקוק לה, נמצא בעמדה חלשה יחסית אליה, בעמדה של קבלה, של נצרכות. האיש הזה, בהיפוכים שהוא מסמן, הופך אותה לבעלת כוח להחליט מה לעשות בכסף שלה. ודווקא משום שהיא בוחרת להשתמש בכספה לצריכת סיגריות, מוצר לא הכרחי, ולא לרכישת לחם למשל, היא מעצבת כאן לעצמה יחסים של עוצמה יחסית. היא בעלת הכוח להחליט מה תעשה בכספה.

[…]

נורית, יותר מכל אשה אחרת המוצגת בספר, עימתה אותי עם הסטריאוטיפ של האשה המזרחית המדוכאת: אשה במצוקה, אשה החיה בעוני והסמוכה על שולחן לשכת הרווחה, אם חד-הורית שהייתה נשואה לנרקומן. לכאורה זהו סיפור קלסי של כישלון צפוי, של פתולוגיה חברתית ואישית, ודווקא משום כך החלטתי לפתוח בו את הספר. אני רוצה לאתגר באמצעותו את הסטריאוטיפ השחוק הזה של נשיות מזרחית שולית, ולהמשיך הלאה אל מחוזות חייה של נורית שאינם מצומצמים למרכיבים העצובים האלה של חייה. אני משתמשת בו כדי לצאת נגד הרדידות של השיח הציבורי הישראלי הלכוד במארג של דימויים שליליים על חייהן של נשים מזרחיות מעיירות פיתוח.

בחרתי בנורית, אף שברשימותי המוקדמות קראתי לה "הנופלת". במבט ראשון היא לא התאימה כלל לסוג הדמויות שבחרתי לתאר בספר, נשים פועלות המעצבות את מסלול חייהן בתוך המרחב המגביל מאוד של חייהן בירוחם. נשים אלה זוכות להערכתי בגלל התושייה, היצירתיות, העקשנות והחום האנושי שלהן. הן לא מוותרות לנסיבות המחמירות של חייהן בעיירה המרוחקת ומוכת האבטלה. הן מקיימות משפחות, מתמרנות בין הריונות, עבודות חלקיות, וטיפוח ביתן. תהיתי ביני לביני אם נורית מדגימה בחייה, בבחירות ובהחלטות שלה, דפוס משמעותי של התמודדות ועיצוב אקטיבי של מציאות חיים. האם אכן היא הדוגמה הקלאסית של אשה קורבנית? נדרשה לי קריאה חוזרת ונשנית של הרשימות הרבות שכתבתי על נורית ושל ספרות עדכנית העוסקת בקשר שבין נשים, מצוקה חברתית ועוני כדי להבין שיש בסיפור חייה יוזמה ואומץ לא פחותים מאלה שזיהיתי אצל הנשים האחרות. הבנתי שדווקא היא, אולי יותר מכל האחרות שאת סיפוריהן אני מתעדת בדפים אלה, מתמודדת באומץ וביצירתיות ראויה להערכה בתנאים חיצוניים המגדירים את חייה כחיים בשוליים, בתוך מצוקה חומרית וחברתית קשה.

ירוחם. מעט מאוד מחקר עדכני המתעד את חיי היום-יום של אלפי בני האדם החיים בעיירות פיתוח בישראל במאה העשרים ואחת
ירוחם. מעט מאוד מחקר עדכני המתעד את חיי היום-יום של אלפי בני האדם החיים בעיירות פיתוח בישראל במאה העשרים ואחת

השוק כמרחב של בית

מתוך פרקים 5 ו-6

ב-22 באוגוסט 2001 קבעתי עם אסתי בטלפון שלמחרת, ביום שלישי, אבוא לאסוף אותה מביתה ונלך יחד לשוק. הגעתי לביתה קצת אחרי תשע בבוקר, והיא קיבלה את פני בחיוך ובכוס נס קפה גדולה. פטפטנו מעט ואז נעלמה אסתי לחדר השינה ויצאה ממנו אחרי דקות מספר לבושה בג'ינס צמודים ובחולצת טריקו בהירה. פניה היו נקיות מאיפור. לאחר שהריצה מסרק בשערה הקצוץ שנצבע בלונד זמן קצר קודם לכן, היינו מוכנות ליציאה "למרכז".

חנינו במגרש החנייה העמוס שבקצה רחוב קצר, המתמלא יום אחד בשבוע בדוכנים. הדוכנים לממכר פירות וירקות מצויים סמוך למגרש החנייה. הבסטות לממכר בגדים, נעליים ודברי סדקית ממוקמות בקצה האחר. אחרי ביקורים רבים בשוק עם אסתי אני יודעת שלא באנו "לעשות שוק". אסתי כלל אינה מביטה בסחורה המוצעת למכירה. היא באה להפגין נוכחות, להיפגש עם חברים, להיות חלק מהרגע הקצר והחולף של פעילות במרכז המסחרי הריק בשאר ימות השבוע. היא עוברת בין הדוכנים ומחליפה הלצות וחיבוקים עם המוכרים והקונים. לכל אחד יש בפיה כינוי חיבה וכמה היפוכי לשון שמעלים חיוכים לרוב. "מה נשמע צ'יף? מה העניינים? מתקדמים כל הזמן ברוורס?", היא זורקת את הלצותיה לבעלי הבסטות הקבועות ולקונים הרבים המחייכים אליה בחום. "כולם מכירים אותי פה. אין. אין מישהו שאני לא יודעת מי זה הוא ומה האבא שלו", היא מתגאה. אני משתרכת מאחוריה. היא אינה מציגה אותי בפני האנשים, אבל ברור בעליל שאני משמשת לה תפאורה נאותה, גם צופה נאמנה וגם בת לוויה המוסיפה למופע שלה נפח. מיד כשאנחנו יוצאים מטווח השמיעה של הגבר או האשה שאִתם החליפה הלצות, אסתי מסבירה לי: "זאתי, חבל על הזמן. אל תראי אותה ככה. בעלה הוא נרקומן…". או "זה, זה האח של בתיה שהייתה עובדת אתנו בשדה בוקר. הוא היה עובד ב'פיניציה' ועכשיו הוא מפוטר. מסכן, יש לו חמש ילדים".

הפער בין העליצות החוגגת שאסתי מפגינה מול האנשים שהיא פוגשת, לבין ההערות החושפות את המחסור הכאב והאבטלה שלהם, הוא בולט לעין. כשהיא אומרת לי "זאתי, אל תראי אותה ככה", אסתי מתייחסת ישירות לפער הזה שבין מראה העיניים המצביע על אשה נאה, לבושה כיאות המתלוצצת בחביבות עם אסתי, לבין המציאות הטראגית המסתתרת מאחורי ההופעה הנעימה ומילות הנימוסים.

"אז מה קורה, אסתי?", שואלות הנשים שאסתי מחליפה הלצות אתן, "מצאת עבודה?" אסתי משיבה בחיוך גדול לשאלה החוזרת הזאת: "למה, מתי אני עבדתי שאני יתחיל לעבוד עכשיו?" או "למה מה קרה? זה ירוחם זה. ראית פה עבודה?" הבדיחה המרירה המציגה את אסתי כמי שאף פעם לא עבדה ואת ירוחם כמקום חסר תעסוקה כרוני מתקבלת בתרועות של צחוק חם. אסתי נוגעת בנקודה הכאובה שעליה היא כתבה בחיבורה הקצר: "חבל שאין מקומות עבודה. אולי אנשים לא היו עוזבים ונשארים בירוחם". הטקסט הקצר של אסתי מביע תובנה מקומית כללית: "אנשים מדברים שאם היה להם כסף, היו עוזבים את ירוחם". מי שיכול לעזוב את העיר מוכת האבטלה, עוזב. רק המבוגרים ואלה, כמוה "שהמצב הכלכלי לא מאפשר להם לעזוב" נשארים. היא הופכת את חוסר העבודה הכרוני בעיירה לבדיחה, לעובדה גרוטסקית. בירוחם לא הייתה אף פעם עבודה היא קובעת בחיוך גדול, ולמרות שעבדה כל חייה היא מצהירה "אני אף פעם לא עבדתי". המצב העלוב והכואב של חוסר תעסוקה הופך לבדיחה כשהוא מוקצן. וכך הופכת אסתי המעידה על עצמה שהיא "אף פעם לא עבדה" לסמן של חוסר עבודה כללי כרוני. המסר של אסתי ברור: הכישלון שלנו להיות מועסקים הוא מערכתי, לא אישי, וחוסר העבודה הוא שמביא לחוסר פיתוח ולעזיבה.

[…]

אסתי מרדה במוסכמות החברתיות וסירבה להיכנע לתכתיב להינשא, ללדת ילדים ולעבוד בעבודה משפילה וחסרת ביטחון תעסוקתי. במסגרת האפשרויות המצומצמות מאוד שעמדו לפניה, היא עיצבה לעצמה חיים שאותם הגדירה כחיים של איכות. בחיים אלה היא "מרביצה הופעה" (מקפידה על לבוש יקר ויפה), מתלוצצת עם מכריה הרבים, צופה באופרות סבון במקום לעבוד באופן סדיר, מהמרת, ומקיימת קשרי משפחה רק כאשר אלה מתאימים לה. בסירובה להתחייב לחיי נישואים, הורות ועבודה, אסתי מאתגרת הן את המוסכמות המקומיות והן שיח רחב יותר על החיים הראויים. דחיית המוסכמות מאפשרת לה לבחון דגמי התנהגות אחרים, להגמיש כללים חברתיים ולהמציא כללים חדשים בהתאם לצרכיה. עם זאת, דרכה של אסתי אינה קלה. היא מתמודדת עם מחסור חומרי חמור ועם בידוד חברתי שנגדו היא נלחמת ומנסה להגדירו מחדש באופן מתריס.

…דווקא בגלל החריגות הקיצונית שבהם, חייה מהווים תזכורת למרחב המצומצם הפתוח בפני נשים כמוה ביישוב המרוחק, ומסמנים את גבולותיו של המרד הנשי, המעמדי. יש בחייה של אסתי פתח לערעור, ובה בעת לחיזוק משמעויות מקומיות של איכות חיים, משפחה ועושר. האופן המתריס והקרנבלי שבו היא חוגגת את חייה הוא הדרך היעילה ביותר בעבורה לממש את בחירותיה. ואכן, הסובבים אותה אינם נשארים אדישים כלפיה. אסתי מרהיבה במגוון האופנים שבהם היא מביעה את הפרשנות החתרנית שלה למציאות חייה. היא אינה מתנהגת כמי שוויתרה, אלא כמי שלא נכנעה, וכמי שיוצאת מכל הקרבות שלה כמנצחת.

האופן המתריס והקרנבלי שבו היא חוגגת את חייה הוא הדרך היעילה ביותר בעבורה לממש את בחירותיה
האופן המתריס והקרנבלי שבו היא חוגגת את חייה הוא הדרך היעילה ביותר בעבורה לממש את בחירותיה

המזרחים, שום דבר לא יֵצא מהם

מתוך פרק 6

שאלתי את גילה אם היא המשכילה ביותר מבין חמש בנות המשפחה, אף ששיערתי שאכן כך הדבר. והנה תשובתה:

אפשר לומר זאת. אני תמיד אהבתי ללמוד. והמשפחה תמכה בהצלחה שלי מההתחלה. לא היו לי כלל קשיים בגלל המעבר ארצה כי הייתי רק בת חמש וכבר ידעתי קצת עברית. אז נכנסתי לגן בירוחם ללא שום בעיות. וכשקיבלתי בסוף היסודי זימון לריאיון לפנימייה בירושלים, כל המשפחה חגגה אתי. הקשיים, גם רגשיים וגם אקדמיים, התחילו רק כשעזבתי את ירוחם והתחלתי ללמוד בפנימייה בירושלים. הייתה לי נפילה של ממש בכיתה ט'. לא הייתה לי הכנה מתאימה והתמודדתי עם חומרים ועם סגנון למידה שלא הורגלתי לו בירוחם. אבל על זה די התגברתי. הבעיות היו יותר רגשיות. הייתה לי מורה ממש גזענית. אני עד היום זוכרת את האמירות הקשות שלה על כך שהמזרחים, שום דבר לא יֵצא מהם… הם לא לומדים… חבל על הכסף שהמדינה משקיעה בהם וכן הלאה. אבל החיים החברתיים בפנימייה פיצו על הכול. אהבתי את הנוף הנפלא של עין כרם בירושלים. (אם כי רציתי מאוד להתקבל לבויאר והפנימייה בעין כרם הייתה ברירת מחדל). היה אוכל מצוין, בריכת שחייה, גנים של ורדים, והיו המון חוגים. זו הייתה חוויה מעצבת. החבר'ה עצמם היו ממש כיפיים. ארבע שנים גרתי עם אותן בנות.

אבל המחיר היה ניתוק. ניתוק רגשי, מהבית, מהמשפחה. היינו נוסעים פעם בשלושה שבועות הביתה. ואני הייתי בוחרת הרבה פעמים ללכת לחברה בסוף שבוע ולא לנסוע לירוחם. וככה היה מצב שלא הייתי בבית חודש וחצי. זה לא הפריע לי. לא רציתי את הקשר הזה. התביישתי בו. אני זוכרת שפעם ביקשתי מאימא שלי שתקנה לי ג'ינס. והיא אכן שלחה לי חבילה עם ג'ינס, ושכשראיתי אותו פרצתי בבכי איום. אני זוכרת את עצמי יושבת ככה על סלע ובוכה. ולמה? כי הג'ינס שאימא שלי שלחה לי לא היה בסטנדרט, כי התביישתי בה, בעצמי.

בסוף התיכון חזרתי הביתה. רק לתקופה קצרה, ומיד פניתי ללמוד בסמינר למורים בשדה בוקר הסמוכה. אחרי שסיימתי את לימודי ההוראה התגייסתי לצבא, לגרעין נח"ל. רציתי ללכת לקיבוץ, אבל שלחו אותי להיות מורה-חיילת בדהב. זה היה בלגן אטומי. שירתי בלי מדים. בלי כלום. גרתי בדהב, בסיני, שנתיים. זו הייתה תקופה הכי פרועה בחיים שלי. ביום הייתי מורה בערב הייתי ברמנית. ואז, כשהשתחררתי, שוב נפלתי חזרה לירוחם. שכרתי דירה לבד. לא רציתי לגור עם אימא שלי. ולימדתי בבית הספר המקומי. חינכתי שתי כיתות. והצלחתי. למה אני מציינת שהצלחתי? כי בשיא ההצלחה הזאת החלטתי שאני עוזבת את ההוראה. אני זוכרת שפשוט נמאס לי. הלכתי למנהל בית הספר שממש אהב אותי ולא רצה לשמוע על החלטתי לעזוב. הוא הציע לי לרכז פרויקט חדש ותנאים משופרים. אבל אני דחיתי את כל ההצעות. חשתי מחנק ורציתי לעזוב. לקום וללכת. היו לי חברים מקנדה שפגשתי כשהם באו לירוחם במסגרת קשר בין מונטריאול לירוחם. החלטתי שאני עוזבת הכול וטסה למונטריאול. הייתי עם החברים האלה, וטיילתי שישה חודשים. ואז חזרתי ארצה חסרת כול, בלי כסף לסיגריות. גרתי אצל אימא שלי והיא תמכה בי. הייתה לה חנות לבגדים בירוחם והחלטנו שאני אנהל את החנות. שנאתי את זה. אבל גם לא רציתי לחזור להוראה. אמרתי לעצמי: אני ארד לכביש ולא אחזור להוראה. אחרי החנות עבדתי שלושה חודשים בלשכת העבודה בירוחם. ואז אסתי אחותי אמרה לי שמחפשים מדריך בפנימייה בשדה בוקר. לקח הרבה זמן עד שקיבלו אותי. אבל התקבלתי. שלוש שנים הייתי מדריכה חברתית במדרשה. את צוחקת, פנינה, אבל לא הזכרתי את זה עד היום כי כל הפרק הזה של החיים נדחק לי מהזיכרון. כי לא אהבתי את התקופה הזאת בחיי.

שמחתי לעזוב כאשר הוצעה לי משרה כרכזת תרבות בבאר שבע. גרתי במעונות הסטודנטים. זו הייתה תקופה יפה. הרווחתי טוב. הייתי מטופחת, התלבשתי היטב. אחרי שנתיים ביקשו ממני להקים יחידה מקבילה בחיפה. שמחתי לעבור. משנה מקום משנה מזל. גם הייתי בת שלושים וחשבתי על נישואים. היה לחץ חברתי. רווקה. בגיל הזה. אז עברתי לגור במעונות הסטודנטים בחיפה. זה היה מקום מצוין. שם הכרתי את סיימון – הוא התעקש שנקרא לו ג'ון. הוא בחור אנגלי. ציוני. אוהב ישראל. הוא התגייס למשטרה ועבד כשוטר סמוי. ואז התחתנו. אני הייתי המפרנסת העיקרית, כי העבודה שלו לא הכניסה כלום. קנינו דירה על בסיס משכנתא בחיפה.

[…]

אחרי הריאיון המוקלט האחרון שערכתי עם גילה כתבתי במחברת הרשימות שלי את הדברים האלה:

זהו סיפור יוצא דופן בירוחם על משפחה בעלת אמצעים, גם חומריים וגם תרבותיים, שמצליחה לדחוף החוצה את כל עשרת ילדיה, מי להשכלה ומי למסחר. בתוך הסיפור המשפחתי הכללי הזה גילה עוברת תהליך שבו היא מתנערת מהמוצא שלה – גם האתני וגם הגיאוגרפי-ירוחמי – ומגיעה רק אחרי שנים רבות למצב של קבלה עצמית. אבל תהליך הקבלה העצמית של גילה אינו שלם. היא עדיין מסוכסכת עם עצמה ועדיין חשה בכאב אמיתי עקב כך. אין היא גאה באופן ההתייחסות שלה לאנשי ירוחם. יש בהתנהגותה תבנית חוזרת של הכשלה עצמית, ודווקא ברגעי ההצלחה שלה. בכל שלב של הקריירה המקצועית שבה יש הצלחה מוכחת, היא בורחת, ממלכדת את עצמה… מסיפורה של גילה אפשר גם ללמוד על סיכוייה של העיירה להיבנות מאלה ש"הצליחו" ומהתקווה שהם יהיו אלה ש"יקדמו" את העיירה.

[…]

גילה מייצגת דפוס נוסף למגוון ההתמודדויות האקטיביות של נשים מזרחיות עם תנאי החיים בירוחם – דפוס "ההצלחה"… במושגים של ירוחם, מי שעזבה את העיר, שפרצה את המגבלות המובְנות המעצבות את מסגרות החיים בעיירה, היא סיפור הצלחה…

לחלץ את הידע המושתק הזה

מתוך פרק המסקנות

בשיח ההגמוני הישראלי לאנשים בירוחם אין הרבה מה ללמד אותנו. הם חיים במרחב המוגדר כשוליים העלובים והמרוחקים של המרכז הישראלי. מרחב החיים בשוליים, ב"פריפריה", מאופיין בשיח הזה של קובעי המדיניות, מעצבי התרבות ואנשי האקדמיה, כמרחב של עוני חומרי ותרבותי ושל עוול חברתי. ככלל, הוא נתפס כאתר המנוגד לדימוי העצמי הישראלי השולט, המוגדר אל מול הדמות השלילית הזאת של הפריפריה.

ירוחם 1968, מקום המוגדר על ידי המרכז הישראלי כשוליים העלובים והמרוחקים
ירוחם 1968. מקום המוגדר על ידי המרכז הישראלי כשוליים העלובים והמרוחקים

המרכז בישראל הוא לבן, יפה, עשיר ובעל רצון אמיתי (לפחות אצל חלקים ממנו) לתרום, לשפר, לעזור ל"אנשי הפריפריה".

לפי שיחים שולטים אלה, הגדרת השוליות של אנשי הפריפריה היא מרובה: כלכלית, תרבותית וחברתית ולא רק מרחבית-טריטוריאלית. זוהי שוליות המכוננת לא רק גישה מוגבלת למשאבים כלכליים כמו מקומות תעסוקה ומערכת חינוך נאותה, אלא הפרדה בין שתי קטגוריות שנראות "טבעיות" – אנשי הליבה מול ה"אחרים". הפילוסוף והוגה הדעות הסלובני סלבוי ז'יז'ק מגדיר את תפקידו של האינטלקטואל הביקורתי של ימינו בצורך לחשוף סיפורים שולטים, כמו זה של המרכז הישראלי על ה"אחר" המזרחי המאכלס את השוליים שלו, ולהציג אותם כסיפורים מיוצרים, "לא-טבעיים", לא בעלי ערך של אמת נתונה על-חברתית (Zizek, 1998).

[…]

החוקרת הפמיניסטית השחורה פטרישיה היל קולינס מדברת על חשיבותו של ידע אוטונומי כזה ועל האופנים שבהם ידע כזה צריך להשתלב בעבודת הייצוג של מחקר חברתי. ידע זה של הנשים הנמצאות בעמדות נחותות, חסרות כוח חברתי, טוענת היל-קולינס (1990) אינו פחות לגיטימי מהידע הציבורי, האקדמי, הידע של קבוצות העלית. כמו היל-קולינס, ניסיתי במהלך המחקר להתייחס לנשים שאת חייהן תיעדתי בספר זה לא כאובייקטיות, כמושא המחקר המוגדר והידוע מראש אלא כ"סובייטיות", כסוכנות של ידע חברתי. חוקר אסיה האנתרופולוג ג'יימס סקוט (1990) הגדיר ידע כזה כ"ידע מוסתר" מעיניהם של בעלי הכוח hidden transcripts)). האתגר המחקרי הראשון היה אם כן לחשוף את הידע המוסתר הזה ולהצביע על האופנים שבו הוא מיוצר. האתגר המרכזי הוא לפתח את יכולת ההקשבה לסיפורים הנשזרים זה בזה במהלך המחקר ולאפשר להם להישמע במונחים שלהם, לא כנרטיבים של "אחרות"4. התפיסה העומדת במרכזו של בקופסאות הבטון היא לכן של "הסובייקטית היודעת" ולא זו של "הסובייקטית הידועה."5 במילים אחרות, אני מציעה שיש להקשיב לסיפורים עצמם שנפרשו במהלך חמשת הפרקים של הספר לא כי הם "מרתקים" או "מלאי צבע" אלא דווקא מפני שיש להם אוטונומיה פרשנית שיש להקשיב לה, לשים אותה במרכז הבמה.

כדי לחלץ את הידע המושתק הזה של הנשים וכדי למקם את הפרשנות שלהן את חייהן כפרשנות בעלת ערך אנליטי יש לאפשר הקשבה לפרטים הקטנים, היומיומיים שתועדו במפגשים אותם תיארתי בפרקי הספר.

[…]

הידע העצמי של הנשים כך ראינו שוב ושוב אינו קוהרנטי ואחיד. הוא בנוי פיסות פיסות והוא מכיל סתירות פנימיות לא מעטות. אבל הוא גם מראה שהנשים מבינות היטב את המציאות האמפירית שבתוכה הן חיות. הידע העצמי של אסתי הוא הדוגמא המובהקת ביותר לכך. כשאסתי מסרבת לעבוד היא עושה זאת כי היא מנתחת נכון את שוק העבודה המצומצם והלא-יציב המקומי. בשוק עבודה כזה היא תפוטר במוקדם או במאוחר ללא קשר למחויבות שלה לעבודה המתבצעת. מעבר לכך, אסתי, כמו נשים עניות אחרות בירוחם ומחוץ לירוחם, מודעת לכך שהמשכורת שהיא תקבל על עבודה קשה ומונוטונית היא כל כך נמוכה שהיא לא מאפשרת קיום מכובד של משפחה וילדים.

תובנה כללית בעלת עוצמה עולה גם מתוך הידע העצמי של נורית: בניגוד להצהרות אוטופיות של קובעי מדיניות בעלי הכוח, המדינה אינה מאפשרת קיום בכבוד מעבודה בשכר מינימום. יותר מכך, הסיכויים של הכנסה המבוססת על עבודה רציפה ללא פיטורים תכופים הם מאוד קטנים. כדי לממן אירוע חברתי החורג מצרכי היומיום הדוחקים, נורית צריכה לחסוך במשך שנים ארוכות ולעבוד בתעסוקה נוספת המתנהלת בשוק האפור, הלא-מדווח. התוצאה היא מציאות כלכלית המתנהלת אל מול ומחוץ למנגנוני הפיקוח של המדינה, מציאות שאינה זוכה לתיעוד בסטטיסטיקות הרשמיות או בידע המאפיין את הדיונים של בעלי הכוח וקובעי המדיניות הכלכלית.

[…]

מעבר לפרטים המבחינים בין סיפור אחד למשנהו עולה שכל בנות הדור השני של המזרחיות שנולדו או התחנכו בארץ מגיל צעיר חולקות תפיסה עצמית הרואה עבודה מחוץ לבית כחלק הכרחי של החיים. הנשים מצטיירות כדמויות מרכזיות במשפחותיהן, כמי שאינן רואות בעבודתן "הכנסה שולית" אלא מרכז וצורך קיומי. כך למשל, השנים שבהן לא עבדה וגידלה את ארבעת ילדיה נתפסות אצל רחל כשנים קשות. אף לא אחת מבנותיה המתחזקות של אפרת מוותרת על עבודתה אחרי נישואיה. מנהלת החנות החילונית הופכת למטפלת בגן ילדים דתי, ושאיפותיה של הבת מנקת המשרדים הן מקצועיות – להשיג משרד משלה. גם אסתי המסרבת לעבוד תקופות ממושכות מצהירה שכל מה שהיא רוצה בחייה זו עבודה טובה ואיכות חיים המתבטאת בלבוש אופנתי. היא מבקרת את המסגרות הקיימות שאינן מעניקות יציבות תעסוקתית והמשלמות שכר משפיל לעבודות קשות, אך אינה מבטאת העדפה לחיים ללא תעסוקה. אצל כולן, חיי החברה ("הצחוקים") המשמעותיים מתנהלים במסגרות של עבודה. אסתי מביעה גם אתגר מפורש כלפי ההכרח להינשא ולהביא ילדים לעולם כשהיא מצטטת את חברותיה הנשואות המהרהרות על החוכמה של הצעד שהן עשו בחייהן.

תהליך ההבניה המחודשת של יחסי המגדר מעצב מחדש את אופייה של המשפחה והזוגיות. הסיפורים האישיים מצביעים על דור של נשים המתנהלות בחייהן מתוך ידיעה שנישואים גרועים והרסניים אינם חייבים להימשך, ושהן יכולות לקיים את ילדיהן ואת עצמן במסגרת עצמאית ללא "ראש משפחה" אם זה אינו ממלא את ציפיותיהן. מבין חמש הנשים רק אחת היא אשה נשואה. אחת בחרה במודע שלא להינשא ולא להביא ילדים לעולם (אסתי), ושלוש התגרשו וניהלו משפחות כאימהות חד-הוריות. כל אחת מהנשים עומדת במרכז היחידה המשפחתית החדשה שלה ואינה מגדירה את חייה כתלויים בקיומו של גבר. נורית אומרת על בעלה הנרקומן "אני לא יכולה לקבל אותו", למרות אהבתה ונאמנותה אליו. היא מסכימה אתו כשהוא מגדיר את עצמו כסובייקט חסר, כמי "שרוצה להיות בן אדם", אך נכשל בכך משום שאינו לוקח אחריות על חייו.. נורית מחליטה לבדה את כל ההחלטות בחייה. היא "עושה מה בראש שלה". היא אשה יוזמת, פעילה, כמו אפרת שהוליכה את משפחתה למסלול של ההתחזקות למרות ההתנגדות העיקשת של בעלה בתחילת הדרך.

ניתוח של המערך השלם של חיי הנחקרות מראה שמה שיכול להתפרש כמודעות פמיניסטית ועצמאות אישית של האשה צריך להתפענח בתוך מציאות חברתית-כלכלית לא קלה. מרחב הבחירה של נורית ושל האמהות החד-הוריות מצומצם מאוד. הבחירות שהנשים עושות מוגדרות בתוך מגבלות חברתיות, כלכליות ותחוקתיות לא פשוטות. נישואים בגיל צעיר, כמו שראינו אצל רחל, הוא לא בהכרח אקט של "בחירה", אלא במקרים רבים ניסיון להימלט ממסגרת מגבילה של משפחת מוצא פטריארכאלית. לכך מתווספת השפעתה המגבילה של מערכת החינוך המקומית שאינה מעניקה לנשים הצעירות האלה כישורים ראויים שיוכלו לשרת אותן אחרי נישואיהן ובמהלך לידת ילדיהן וגידולם. גם אם התעקשו לעבוד לאחר לידת ילדיהן, לא אפשרה משכורת המינימום שקיבלו תמריץ כלכלי או רגשי לעבודה מחוץ לבית. כשרחל או נורית עומדות מול נישואים מתפוררים, הן משוללות יכולת לקיים את ילדיהן. לכן הן נלכדות במערכת של יחסי תלות כלכלית רבת שנים במוסדות הרווחה של המדינה. וכמו שראינו, דווקא המסגרת התחוקתית של מוסדות הרווחה אינה מאפשרת הינתקות מיחסי תלות אלה. כאשר היא מציבה הגבלות על יכולתה של הנתמכת לשלב עבודה זמנית נוספת שתאפשר לה להתפרנס ברווחה יחסית, או אפשרות ללמוד כדי להרחיב את כישוריה המקצועיים ולצאת ממעגל העוני והתלות, היא שוללת ממנה כל סיכוי לכך.

מניתוח חמשת מסלולי החיים עולה כי למרות היצירתיות והיוזמה שהנשים מפגינות כדי לשרוד בתוך תנאים של שוליות מרחבית וכלכלית, רובן אינן מצליחות לפרוץ מעבר לקופסאות הבטון הכולאות אותן. אסטרטגיית ההישרדות הטובה ביותר היא אפוא לא המאבק לצאת מהזירה המקומית המגבילה, אלא דווקא יצירת חיים ובית בירוחם.

פרופ' פנינה מוצפי-האלר היא אנתרופולוגית באוניברסיטת בן-גוריון

 

בקופסאות-הבטון-201x300"בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית"
פנינה מוצפי-האלר
הוצאת מאגנס

*

*

*

*

*

*

*

*
————————————————————————————————————————
1 תלמידותיי סיגל רון (2009) ורעות בנדריהם (2006), שתיעדו היבטים שונים בחייהן של נשים בירוחם ובאופקים, הן הסנוניות הראשונות בחלל המחקרי בנושא זה. ראו סקירת מחקרים על נשים מזרחיות באקדמיה הישראלית – Motzafi-Haller, 2001.
2 ראו פרק המבוא שכתבתי לאסופה קולות מזרחיים (2005) הספר יצא בהוצאת מסדה בעריכתי ביחד עם לב גרינברג וגיא אבוטבול
3 ראו ספרה של תמר אלאור, מקומות שמורים (2006) הפונה לתעד את תהליך ההתחזקות של נשים מזרחיות במרכז הארץ, ואת זה של מיכל קרומר-נבו (2004, ) העוסק בנשים מזרחיות עניות.
4 גם אחרות בחולם בו'-כלומר של נשים שאינן חלק מה"אנחנו" וגם אחרות עם שורוק בו' במובן של מהות אחרת.
5 .אני משתמשת פה במושגים של איירין ואסיליקוס דה גיאלדינו 2006 : The knowing subject vs the known subject.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    תודה!

    האם ייתכן שהמסקנה "רוב הנשים אינן מצליחות לפרוץ מעבר לקופסאות הבטון הכולאות אותן" נקבעת מראש ע"י ההתמקדות בראיון מי שנשארו לגור בירוחם בבגרותן? הרושם שלי- כתושב קרית-אתא בעבר ובאר-שבע בהווה- הוא שמי שהצליח להתבסס כלכלית, ממהר לעבור ל-"עיר הגדולה" (באר שבע או חיפה, או אפילו למרכז הארץ). נראה לי סביר מאוד שבניהם של מנהלי המשמרות במפעלים, המורים בתיכון, פקידי העיריה וכו', שגרו בזמנו באותם שיכונים עם המרואיינות, גרים כיום במיתר/להבים/שכ' רמות בב"ש וכו'.

    כמובן, ייתכן והרושם שלי שגוי- הוא הרי לא מבוסס על כל הספר, אלא על הקטע הקצר כאן.

  2. חסיה חומסקי פורת

    אין לי ביקורת מלומדת על הספר, רק המלצה חמה מאד לקרוא אותו. הספר מרתק, קריא ומאיר בהרבה סימפטיה מקום שולי שרובנו אינם נחשפים אליו ואל דומיו כלל. מוצפי-האלר מציגה זווית ראיה שונה של נשים בפריפריה. אורח החיים שלהן במעגל הקסמים חסר המוצא בו הציבה אותן החברה הישראלית מפורש על ידי מוצפי-האלר (על סמך דבריהן והתנהגותן) כמאבק אמיץ בנסיבות חייהן ובתפיסתן כשוליות. חשוב רק שלא ליפול בפח שיוביל אותנו לחשוב ש"אם כך, הכול בסדר". העובדה שהן מעדיפות לראות את העדית שבזיבורית, אין בה כדי לומר שהזיבורית לא קיימת.

  3. ג. אביבי

    מאמר חשוב. מבט מחקרי לא סטרילי ולא אוריינטליסטי על דור שני לקורבנות האכלוס האתני המנחשל של שנות ה50 – 60.
    חוסר האונים של מנוחשלי ירוחם ואי-קיום אופק ריאלי לקידום/שדרוג סוציואקונומי הוא המציאות של 5 הנשים, כמו של רוב תושבי ירוחם.
    המוטו של אסתי (שחורדינית, מטופטפת) מסביר את התנהגותם הפוליטית של רוב המזרחים: מאחר שאין לה כלים והזדמנויות לצאת ממעגל המיזריה, היא עושה ומשקיעה את מרב המאמץ בדימוי החיצוני שלה. כך גם משיגה את מעמדה בתחרות התחתית עם שאר שותפות הגורל בירוחם. העצוב מכל הוא שאסתי וחברותיה יודעות שאין כל אופק ליציאה מהכלא המעמדי שלהן.
    כמוה רוב המזרחים, המזרחיות בעיניהם נתפשת כנחשלות וכישלון. בהעדר יכולת ריאלית להשתדרג מעמדית, הם מאמצים את דימוי המצליחן. לכן: מצביעים למי שמסמל את שיא ההצלחה הישראלית – קרי מנהיג ימין ("חוזק", אנטי-ערביות), אשכנזי (נתפש כעשיר ומקושר למעלה) ומתנשא ומתנכר (מצפצף על אלה שנשארו למטה – נאחז בסמל המעמד). פוליטיקה של ייאוש ושל אי-הזדהות.
    מצטרף לדעת פרופ' מוצפי-האלר: "אסטרטגיית ההישרדות הטובה ביותר היא אפוא לא המאבק לצאת מהזירה המקומית המגבילה, אלא דווקא יצירת חיים ובית בירוחם.". זה צריך להיות המוטו של המאבק המזרחי – לא בריחה מהמציאות הקשה, אלא מאבק לשינוי בכל מקום בו נמצאים המזרחים.

  4. פנינה מוצפי האלר

    קראתי את שלוש התגובות למעלה ואני שמחה אבל קצת מתוסכלת. נדמה לי שכל אחד/אחת אחז/ה באותו נראטיב שהיה מרכזי עבור/ה עוד לפני קריאת הקטעים ששלחתי לאתר. האם אנשים באמת קוראים מה שכתבתי או שהם שומעים מילות מפתח וחוזרים למנטרות מוכרות לעייפה?
    למשל' תגובה ראשונה: הנושא של "הצלחה" והדיון המורכב במשמעות של "עוזבי עיירות הפיתוח" עומד במרכזו של הפרק האחרון על גילה ואני חוזרת למשמעות ה"ההצלחה" בפרק המסקנות. המגיב הליכודניק נשמע כמו מישהו שקריאת ספרי במלואו תעשה לו טוב. הרי את השאלות הנכונות הוא שואל. אבל אם רוצים ללמוד משהו חדש באמת, צריך לעשות את העבודה…לקרוא…ולקרוא היטב.
    אותו דבר לגבי התגובה של ג. אביבי. אלוהים כמה רדוקציה יש בסיכום של הדמות המורכבת של אסתי שאותה פרשתי בביטוי המכוער "שחורדינית, מטופטפת". אם טרחת לכתוב תגובה, והשקעת מאמץ, למה לא תקרא, תשאל שאלות ולא תחזור על הגזענות שאותה ביקשתי כל כך קשה לנפץ?
    וכמובן, חסיה. ההמלצה החמה. ההצצה לחיים שאת לא מכירה. הכל בסדר. אבל בליבו של הניתוח שלי יש דיון מורכב במה שאני קוראת לו "קופסאות הבטון" וכל הדיון נסוב סביב המאמצים שכל אחת מהנשים עושה כדי להגדיר חיים שיתמודדו עם קופסאות אלה. מה שהן עושות זה לא "עידית" והיא לא נפרדת מה "זיבורית". אז שוב. אשמח לדבר איתך אחרי שתקראי את הספר עם השאלה הזאת בראש ותחזרי אלי ותגידי אם הצלחתי לגרום לך לחשוב על הנושא הזה בצורות חדשות, מורכבות יותר.

    במילים אחרות, התגובות מעלות, כל אחת בתורה, שאלות מרכזיות שבהן אני דנה בספר. אני מזמינה את אלה שטרחו להגיב, ואת אלה שלא, לקרוא את הספר. אשמח להיכנס לדיון רציני עם כל מי שיכתוב אלי. זוהי אחת המטרות המרכזיות של הספר אחרי הכל.

    1. ג. אביבי

      ולגבי ה"רדוקציה", לא הייתה לי כוונה לשחזר בתגובתי את כל המורכבות של הדמות. אני מניח שהיא ברורה למי שקרא.

  5. יואש

    עוררת את סקרנותי להעמיק בתובנותיך ואהיה חייב לקרא את ספרך כהתחלה.
    ושוב תודה לך.

  6. יהלומה זכות

    כמה נכון
    השוליים מתרחבים…
    יהלומה מאופקים