• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

היא היתה כאן וכך גם אני

על שתי גיבורות נשים, חיים בתוך ומחוץ לאגדה ואפשרות של שחרור – קריאה ברומן של סלמאן נאטור, "היא, אני והסתיו"

אני: ג'מילה, יש אנשים קטנים הרודפים אחר הגדולה כדי שתרומם אותם.

ויש אנשים גדולים הרודפים אחר הקטנות כדי לרומם אותה.

ג'מילה: נאבקתם על מנת לשחרר את העולם.

חלמתם על מחיקת ההיסטוריה.

התעלמתם מן המקומות הקטנים. לא ראיתם את הילדים

והנשים אפילו בשולי מבטכם. גם לא התבוננתם בפרח

שנבל. מה היתה התוצאה? הובסתם. ("היא, אני והסתיו", עמ' 5)

סלמאן נאטור הוא אינטלקטואל מהסוג הישן. עד היום הוא כתב עשרות ספרים ברשת עניפה של סוגות: סיפורי ילדים, סיפורים קצרים, מחזות ורומנים, לצד מאמרים רבים בנושאי תרבות, מאמרי הגות ומאמרים פוליטיים. נאטור מכיר לא רק בחשיבותה של המלה הכתובה, אלא גם בפרקסיס העומד מאחוריה, העמדה שהיא מייצרת, וכך במשך שנים רבות היה גם פעיל פוליטי.

אינטלקטואלים מסוגו אנחנו יכולים לאתר בחצי הראשון של המאה העשרים, מה שידוע כ"עצר אל-נהדה אל-ערבי", עידן ההשכלה הערבי. בתקופה שבה ידע האזור תהפוכות פוליטיות שורשיות, נוצרו גם תהפוכות תרבותיות, חברתיות ותסיסה אינטלקטואלית. על האמביוולנטיות שנוצרת כתוצאה מהיחסים המתוחים בין כובש לנכבש ועל הצורך שעולה כתוצאה מיחסים אלו בהתמקמות חדשה במרחב הפיזי והרעיוני, נוכל לקרוא וללמוד בכתיבתם של שורה ארוכה של אינטלקטואלים והוגים כגון מוחמד חסין היכל, טה חוסיין, תאופיק אלחכים, יחיא חקי, קאסם אמין, נג'יב מחפוז, ורבים אחרים.

סלמאן נאטור. צילום: נאיף נאטור, cc by-sa
סלמאן נאטור. צילום: נאיף נאטור, cc by-sa

את הרומן "היא, אני והסתיו" תירגם לאחרונה לעברית יהודה שנהב-שהרבני. התשוקה וההתיידדות עם השפה הערבית ניפצה אצל שנהב את האגדה עליה גדל והחזירה אותו לשורשים, להיותו שהרבני, להיסטוריה שלא רצו לספר לו כי רצו להגן עליו – בדיוק כפי שתקראו בסיפור המעשה שלפנינו. זהו רומן שקשה להניח מהיד כבר מן העמוד הראשון, ואם להיות מדויקת יותר אז כבר מהפסקה הראשונה, מהמילים הראשונות: "בוקר שגרתי". אחרי זה הקריאה תהפוך להיות נהירה, כואבת ומהירה מאוד על מנת לנסות ולארוג את סיפוריהן של הדמויות הפועלות ושל המאורעות המחוללים (וישנם לפחות ארבעה כאלה), שאינם נמסרים בקו כרונולוגי ישיר אלא מתפרסים על פני כל הרומן.

>>> לקריאת הפרק הראשון של "היא, אני והסתיו"

המאורע הראשון שהוא גם סיפור הבסיס מתחיל בנקודה היסטורית מלפני 1948 – התאריך שלרוב מסמן את נקודת האפס בספרות ובהיסטוריה של העם הפלסטיני עם כניסת היהודים לפלסטין. סיפור המעשה הוא כך: זינאת, ילדה בת שנתיים מכפר ערבי הררי, מאבדת את הוריה בעקבות אסון טבע פתאומי וגדלה עם סבא שלה. הסב, שחש אשמה בעקבות האסון שאירע במשפחתו, מפחד לספר את האמת לנכדתו ובורח לבדיון בספרו לה סיפור שמביא את רוח סיפורי אלף לילה ולילה וסיפורים יווניים עתיקים. הסיפור שעליו תגדל זינאת הוא שלילה אחד המלך יאקות, אביה, מלך ארץ צ'יצ'אן, חולם שציפור גדולה תבוא לממלכה ותיקח איתה את כל הילדים הקטנים. כדי להגן על הנסיכה כהרמאן, מציעים כהני המלך שהילדה תעזוב את הממלכה ותלך לארץ שידועה בטוב לבם של אנשיה, לארץ ושמה פלסטין. הנסיכה תישאר בארץ רחוקה זו תקופה קצרה עד יחלוף האסון. אלא שלהפתעת הסב, נכדתו, ילדה פיקחית ובעלת דמיון מפותח, תאמין לסיפור האגדה ותהפוך את הווייתה לזו של הנסיכה כהרמאן.

בגיל שלוש עשרה, עם ניסיונם של ידיד סבה ומורה להוציא אותה מתוך האגדה ולספר לה את האמת, יד הגורל מכה בכהרמאן פעם שנייה. מאורע שיימסר בפסיחה (דילוג ספרותי) ושכתוצאה ממנו תחייה עד כמעט לסוף חייה בתוך האגדה, מנותקת מהכפר ומילדי הכפר שירוצו אחריה ברחובות וידונו אותה לכישוף ואובדן דעת.

את הפרק הראשון של הרומן תקראו בנשימה עצורה, תכאבו ותתיישב על לבכן אבן גדולה, כאשר ברקע להשתלשלות הדרמטית בחיי הדמות המרכזית (אובדן ההורים והכניסה לעולם האגדה, מאורע הפסיחה ואובדן הסב בעקבות השתלטות היהודים על הכפר) ישנו ניסיון של ראש העירייה, בן דודה של כהרמאן, לשים קץ לקללה של הכפר, להרוס את ביתה העתיק של העג'וז המשוגעת ולהפקיע את אדמתה – זאת בכדי לבנות במקום מגרש חנייה ובכך להשלים תוכנית מודרנית שתביא לכפר זוהר וממון. אבן זו תוסר לאט-לאט עם המעבר לפרק השני וכניסתה של דמות נשית נוספת, ג'מילה, משוררת כבת 60 שמתגרשת מבן זוגה בעקבות פרשנות מוטעית מצד אנשי הכפר לשירי אהבה שהיא מפרסמת. חייה של ג'מילה, בעקבות הגירושין, מנוהלים בדומה לכהרמאן כמעט במנותק מהכפר שסימן אותה לעד באות קלון.

אני: מדוע נטשת אותה, ג'מילה, ארבעים שנה

ויותר? למה נטשת, את, את עצמך במשך ארבעים שנה

ויותר? האשה, ג'מילה, אינה מקבלת זכויותיה. היא

מחזירה אותן לעצמה.

ג'מילה: ואיפה היית אתה ארבעים שנה ויותר?

היא היתה כאן וכך גם אני. ראית אותה בשכונה

בבגדיה הרקומים. אין ספק שלעגת לה

כמו כל האחרים. ראית אותי

"הולכת צמודה אל הקירות ומתפללת לאלוהים שיצניע את מראי"

ואתה כמו כולם אהבת את העמדת הפנים הזאת.

שהרי לך יש את הסיפור שלך, ולי את הסיפור שלי. (הרומן, עמ' 97)

לאור שני הדיאלוגים שמובאים כאן בין המספר לבין ג'מילה, ניתן ללמוד כי קיימות בטקסט שתי החלטות מודעות ברמת הסיפר המאפשרות פרצה שביקורת ספרות מחבבת. הראשונה נוגעת בעצם ההחלטה של נאטור להיצמד לקול המספר, ל"אני". שני הקולות הופכים לאחד ומפיחים בטקסט רוח עזה של ייאוש, כעס ורמה גבוהה של שיפוטיות וחד-גוניות בייצוג של נשות ואנשי הכפר. זוהי עמדה ביקורתית אמיצה אך היא מעלה לדיון את מידת האובייקטיבות ורמת מהימנות המידע שנמסר, על אף שמושגים אילו כשלעצמם מעוררים דיון ברמה הפילוסופית והמעשית. רגשות מלנכוליים וחסרי סבלנות שעולים כלפי החברה הערבית אופייניים לדור שהרגיש וראה את השנים הראשונות של אלנכבה על בשרו – ולא חווה שינוי.

ההחלטה השנייה נוגעת בעצם הבחירה של המחבר/מספר לדבר על האשה ולדבר אותה – להיכנס לתוך גידיה, לקלוט את פזילותיה, את רגעי שאננותה, ולדייק בסלקציה של מבעיה. החלטה זו שהתקבלה ללא רשות מאז ידעה האנושות את מלאכת הכתיבה עודה מעוררת שורה ארוכה של שאלות ותהיות. האם כותב גבר יש לו את הזכות, או אפילו מסוגל, לדבר את האשה? מי נותנת לו זכות זו ומי קובעת את הקריטריונים שלפיהם שאיפה כזו תצליח או תיכשל? אולם לצד שאלות אלה שיש לדון עליהן יחדיו, צריך גם להתעקש שלכל קוראת הזכות להרגיש ולחשוב את הטקסט בהתאם להווייתה הספציפית ולקבוע האם בעבורה הוא עומד על המשמר או מנמנם, מגלה או מגמגם.

באמצעות ההתקרבות של ג'מילה לכהרמאן, ההקשבה והאהבה האמיתית אליה, השותפות להיות שונות והזכות להיות שונות, מתגלה הטרגדיה האמיתית של הילדה בת השלוש עשרה שהשאירה אותה בין כתלי האגדה שנים ממושכות. השיתוף הכנה בין שתי הדמויות הנשיות מבטיח את השתחררותן, מחזק אותן ומפנה מקום לחיים שפויים.

הלב הפועם של רוח ולשון הרומן הוא בעיני רגשי ופנטסטי, ועל כן אינו מהווה רק אתגר של קריאה ופרשנות אלא גם אתגר של תרגום, אתגר של כניסה לביתו של האחר מהדלת הראשית, כניסת אורחים מוזמנים. כמעט נדיר במציאות של היום לדבר על תרגום ספרות מערבית לעברית, ובכך מצטרף מפעל התרבות הישראלי לדמוקרטיה היחידה באזור.

דברי הפתיחה בערב לכבוד השקת הספר בקפה יאפא שביפו. זהייה קונדוס היא יפואית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי תרבות באוניברסיטת תל אביב

היא, אני והסתיו

סלמאן נאטור

מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

עורך: חנן חבר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.