string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הלוואי שרק יימצאו בתוכנו הרבה דושינקות

בספרה החדש "דושינקא, נשמה", מחברת איריס אליה-כהן בין סיפורי הגירה וחיים, דורות ותרבויות, הקושרים את העיר התחתית של חיפה עם דימונה ואת הרי האטלס וקזבלנקה עם חרקוב שבאוקראינה. הרוסיות והמרוקאיות טבועות וספוגות בתוך הטקסט המרובד, מהוות מקום אשר אוסף אליו את הכאב והעונג של דימה, חנה, מואיז והדס
מירב אלוש-לברון

וכמו מתוך קנה של אקדח מזנקים אל השמים שני עורבים. האחד קטן, חותך את האוויר השחוק לאט ובהיסוס, כמו שריטה ארוכה, עדינה, והשני גדול יותר, ובטרם הוא נוחת אל סבך האזדרכת שותת מעופו כפצע בעורו של הלילה". כך בחלומה הכמוס של הגיבורה הדס יפרח נפתח ספרה השני של איריס אליה-כהן, "דושינקא, נשמה". כבר בראשיתו של הסיפור, כשעיניה של הדס נפקחות ואני עוקבת אחר קולה של המספרת, אני מוצאת את עצמי נכבשת בדמותה, תוהה על פשר ה"עייפות הכבדה שרובצת על גופה", מבקשת להתחקות אחר נבכי תודעתה, וככל שאני מוסיפה דף ועוד דף אני חשה תשוקה עזה להתקרב עוד.

מתוך החוויה הראשונית הזאת של הקריאה מתגנבות למוחי המחשבות הקטנות שמתערבבות להן עם המלים הכתובות. מיהי הדס זו ש"הבית אצלה חשוך כמו הלב", ובאחת מתמונות חייה הראשונות אשר טוותה למענה היוצרת, היא נגלית לעינינו בתוך החיטוט האימתני, השתלטני, המתסכל במקרר דירתה, מוציאה החוצה מכל הבא ליד ובולסת את הכאב, כאב הפרידה מאהובה, פנימה לתוך בטנה ההריונית הנפוחה. הבטן הזו, יש לומר – כמו גם הציפור למעלה וציפור הדוכיפת בהמשך – מתבהרת במהרה כדימוי רב-משמעי ומתגבשת כבר בתחילת הסיפור כמקום שבתם של הסבל והפחד, אשר קנו להם חזקה בנפשה של הדס לאחר המאורע המכונן ההוא אשר התרחש עליה. מאז אותו מאורע, שלא זהו המקום להרבות בפרטיו, כואבת הבטן והופכת למעין אכסניה לייסורי הגוף והנפש. כאשר עזבו את חיפה בעקבות "מה שקרה", "גם אז כאבה לה הבטן נורא", ובעודה נוסעת בהסעה לבית הספר החדש "היא מדמיינת עולם של אנשים חסרי בטן, עולם רגיל לגמרי עם אנשים רגילים לגמרי, שבמקום הבטן יש להם חור".

הדס כבר לא נותנת לי מנוח עם "אנשי הבייגלה שלה", ואני סקרנית לדעת עד כמה קרובה או רחוקה היא מגיבורתה הספרותית הראשונה של אליה-כהן, הלא היא עירית מ"מכתוב". מהר מאוד אני מבינה ששומה עלי להתאפק, שכן לאליה-כהן גיבורים נוספים באמתחתה, ארצות רחוקות וחיים של אחרים אשר כפי שמתברר בהמשך, מצטלבים בחייה של הדס באופנים נסתרים ופתלתלים ובדרך עתירת יופי, רגש ועושר ספרותי, שזמן רב לא פגשתי כמותו בעוצמה כה רבה. אני נענית אפוא ברצון ונפנית להכיר את דימיטרי פרוצ'נקו ואז גם את חנה, הגיבורה השלישית של אליה-כהן ואמו של אושרי, אהובה, ומוצאת את עצמי נסחפת לתוך קריאה בלתי פוסקת, מענגת, חושנית, ומפתיעה בתוככי העלילה המרובה והיפה.

פרט מתוך עטיפת הספר
פרט מתוך עטיפת הספר "דושינקא, נשמה"

הדס היא בת דור שלישי בישראל להגירה ממרוקו, אשה עצמאית, מתוחכמת, דעתנית וצינית למדי, בעלת מודעות עצמית מפותחת ונטייה מוגברת לחיטוט עצמי. היא יודעת היטב את גופה ומכירה את נפשה ובתור שכזו היא עסוקה ללא הרף בניסיון שלה לפענח ולהבין, אומדת את הסביבה שלה בקפדנות, חוקרת ללא הרף מבטים, מחוות, הבעות, אמירות. דבר לא חומק ממנה, חוץ מסיבת נטישתו של אהובה. נדמה היה לה להדס שסוף סוף מצאה נפשה התועה נחמה, שהנה תיכף והיא תבנה לעצמה את הבית שכה רצתה, אבל לאושרי היו תוכניות אחרות והוא מבשר לה ש"זה לא זה", והולך מעמה. בעטיה של העזיבה הזו, אשר עליה אנחנו למדים ממש למן ההתחלה, הדס מוצאת את עצמה ב"בבושקה", מועדון בעיר התחתית של חיפה, שם היא מפקירה את נפשה ואת גופה. אירוע זה בגינו היא מתייסרת ייסורים גדולים מחזיר אותה אחורה בזמן אל עולמות הכאב שהכירה בילדותה ובימים שלפני אושרי, וממנו היא יוצאת למסע פיזי ונפשי המבקש תיקון.

סיפור חייה של הדס שזור בסיפורי החיים של מואיז, דימה, חנה, טוליה, רחמים, אושרי ומרינה, ואף קשור בנימים עדינים ונסתרים משהו גם בנשים נוספות אשר החיים זימנו עבורן גורלות משותפים. אלו הם סיפורי הגירה וחיים חוצי גבולות, דורות ותרבויות המתנהלים בתוך העבר וההווה, מסבכים וקושרים את העיר התחתית של חיפה, עם דימונה, את הרי האטלס וקזבלנקה עם חרקוב אשר באוקראינה והמושב הפריפריאלי של הדס. לרגע אולי יחשוב מי מכם כי יש לנו כאן סיפור הפרוש על-פני מניפת כור ההיתוך הישראלית ומפלרטט בחיבה פשוטה עם הדרמה האנושית שהניבה הישראליות המתחדשת. אך לא כך הוא. זמן הסיפור משתרע על-פני חמישה ימים גדושי עלילה, ונקטע אחורה וקדימה בזמן לתמונות מן העבר הפורשות בפנינו מסכת שלמה של צער ומכאובים רבים, סודות אחדים וסוד אפל אחד, לצד תשוקות אדירות, אהבות חמקמקות, מתוקות, ותקווה. הרבה מאוד תקווה.

ב"דושינקא, נשמה" פועל הזיכרון את פעולתו על הנפש, ואינו מרפה, כובש לו מקום של קבע בחיי הדמויות, משתק ויוצר, עוצר ומחולל את תנועת החיים. הזיכרון הוא אשר אחראי לחיפוש הבלתי פוסק אחר מה שנגזל מהדס ומדימה, אבד לבלי שוב, אך מוסיף להיות נוכח בנשמתם ובגופם. הדס ודימה מנהלים יחסים מורכבים עם אובדניהם שמערבים הכחשה והדחקה לצד געגוע, אהבה והשתוקקות. הדס בולעת ומעכלת את האובדנים שלה בבטנה ובנפשה ודימה משהה את אובדנו בדיבורו. בעטיו של הדבר ההוא אשר אינו מרפה הדס רוצה להתעופף, "וכבר שנים שהיא רוצה להיות ציפור וכבר יש לה רגליים דקות ושתי עיניים זעירות, ריקות…"; בשל זיכרון הילדות ההוא דימה הילד מפנטז על סנגורוצ'קה (דמות מיתולוגית מושיעה מסיפורי העם הרוסיים) ועל אף שנישא והביא בן – חייו נתונים במין בלימה מתמשכת. הזיכרון מניע את הגיבורים במסע מתמשך, מענה ועורג אחר בית ומקום, רודף אחריהם כמו צל כשהם תרים אחר תכלית קיומם, אחר האהבה, התקווה והשקט שהם מבקשים לנפשם. הזיכרון הוא "נוסטלגיה ממארת" אצל אחד, "המשחזר אירועים שלא היו ולא נבראו", והוא מה ש"את רוב האנשים מאמלל", כפי שקובע מישהו אחר בתגובה לעדותה של הדס כי ל"זיכרון בריא יש יכולת לקדד פרטים רבים".

האובדנים הפרטיים והטראומות שחוו גיבוריה של אליה-כהן שזורים באירועים היסטוריים של בניין אומה, מהפכות והגירה אל ישראל. אך אלו האחרונים אינם בעלי מעמד זהה לסיפורי החיים הפרטיים של הגיבורים. חוויות ההגירה והשפעתה על בנייתן וזהותן של קהילות אנושיות במרחב הישראלי אינם נפקדים מן העלילה, אולם אליה-כהן אינה נדרשת ללאומי או לקולקטיבי כדי לברוא את עולמות הנפש המפעימים של גיבוריה. למעשה, נדמה כי אלו מנקדים את העלילה ומרפררים מעל הדמויות, אך דומה שהסופרת אינה מעוניינת בהם יתר על המידה ואינה חפצה בהם בתור מה שיגדיר ויכריע את מהלך חייהם של גיבוריה או את מעשה התיקון שלהם.

במובן הזה שונה "דושינקא, נשמה" מספר הביכורים הראשון והנפלא לכשלעצמו של אליה-כהן, "מכתוב", שבו האתני, החברתי והפוליטי גלויים ובוטים הרבה יותר ומכוננים באופן משמעותי ומכאיב את מהלך חייה של עירית הגיבורה. ב"מכתוב", ה"אתני" מגולם בעוצמה רבה כחלק מזהותה המרובדת של עירית. כאן פוסעת אליה-כהן צעד אחד קדימה וקשה להימנע מן התחושה שמשעמדה על מוקדי החיכוך, ההכחשה, הפגיעות האתנית והסבל שגלומים בעולמה של הגיבורה המזרחית שלה מ"מכתוב" – היא חשה פנויה רגשית ובשלה כעת לברוא עבור גיבורתה החדשה מציאות אחרת, משוחררת מכבלי הדיכוי ההגמוני. למעשה, נראה כי עבור הדס המזרחיות הינה כבר המובן מאליו של חייה והיא אינה נתונה עוד לא למרדף אחר הלובן הנכסף, ואף לא לבירור הביקורתי המאוחר שלו, אשר נראה כאילו היא כבר מאחוריו. כך למשל, כאשר היא מאזינה לבחור רוסי ברחוב שר את "אלינור" של זוהר ארגוב היא מתקוממת על מה שנראה לה כחילול הקודש ממש, וחושבת לעצמה : "מה לרוסי הזה ולאלינור, לעזאזל, יש לו שמץ של מושג מי זה זוהר ארגוב?". הדס אף מסבירה לבחור הסיני שהיא ודימה פוגשים בדרכם לדימונה כי אינה דוברת מרוקאית וצרפתית כי "אנחנו לא כמו הרוסים, התביישנו בהורים שלנו ובתרבות שלהם". במובן מסוים אף נראה לא אחת כאילו היא ממצבת את זהותה המזרחית ואת הייצוגים של המרוקאיות בתוך הישראליות  מתוך הכרה עצמית וללא משקעים אתניים. לצד זאת, הזהות הרוסית היא הנראית להדס בלתי מיושבת עדיין בתוך הישראליות. כך למשל, בתוך המרחב הישראלי הכללי ב"דושינקא" מסומנים ה"מקומות של הרוסים", וב"בבושקה", המועדון של דימה, לא מבקרים ישראלים. הדס אף רוטנת ש"הם נמצאים בכל מקום הרוסים האלה", וכי "חיפה כבר מזמן הפכה למוסקבה הקטנה".

איריס אליה-כהן והתאנה המלווה את הרומן. צילום: לילך הברמן
איריס אליה-כהן והתאנה המלווה את "מכתוב". צילום: לילך הברמן

אולם למרות הסימון הזה של הרוסיות, הן הרוסיות והן המרוקאיות, הערביות ואף המסורתיות היהודית אינן מיוצגות בסיפור בתוך הקשר של הדרה וגזענות או הכחשה וניכור. להיפך, הן שוכנות במרחב בנינוחות וניתן להבחין בסוג של השלמה עצמית ביחס אליהן. ההשלמה וההכרה האלו הן אולי אשר מאפשרות בסופו של דבר גם את הסיום של המסע הזה – אשר אותו אחסוך מכם כדי שתקראו בו בעצמכם. בנוסף, הזהויות האתניות לא מתגבשות בסיפור כמהויות מוחלטות אלא יותר כמערכת מורכבת של הזדהויות מודעות. הן אינן נושא למתח ולזעם אתני, אינן מקור ישיר לבעיות ולצרות של הגיבורים/ות, ואף לא לסכסוך פנימי או חיצוני המניע את העלילה. הן שם כחלק מן המרקם האנושי והתרבותי של הסיפור והן ביטוי הכרתי לגלות ולחיבור המאוחר יותר בינה לבין הישראליות. למעשה, הן הרוסיות והן המרוקאיות טבועות וספוגות בתוך הטקסט המרובד, מתנגנות במחוזות העבר וההווה על שפתי הנשים והגברים ומצטלצלות על הלשון בטבעיות וברכות. השפות האתניות משמשות לא רק כמרחב הלשוני המתחייב מן העולמות הספרותיים המרוחקים שבראה הסופרת עבורנו, אלא גם כמצע רך, נעים ומחבק עבור דימה, חנה ומואיז ואף עבור הדס המתרפקת בהנאה על השפה המרוקאית ופתגמיה השנונים. כלומר, האתניות היא גם מקום שאפשר להתנחם בו ואשר אוסף אליו את הכאב והעונג, שזימנו החיים לגיבוריה ולגיבורותיה.

כך, כתיבתה של אליה-כהן נעה בטבעיות מעוררת השתאות וביד אומן בוטחת ממקום למקום, משפה לשפה, מזמן אחד למשנהו. שפתה הפואטית הינה רב-קולית ורב-מבטאית, קולחת ועשירה בסגנונה הספרותי, ואני הקוראת אותה חשה כאילו אני נישאת על גבי סירה בים סוער, אך משוטיה איתנים וניווטה מדויק, מעודן ורגיש, ומעל הכל כה אנושי. כתיבתה של אליה-כהן גומעת מרחבים ועוקפת את מכשולי המרחק התרבותי, ובמקומו היא יוצרת סיפור ישראלי רב-תרבותי חדש ומלא תקווה למרחב הישראלי המסוכסך שמחוץ לספר. הלוואי שרק יימצאו בתוכנו הרבה דושינקות כמו הדס ודימה.

>>> לקריאת קטע שפרסמנו מתוך "דושינקא, נשמה"

מירב אלוש-לברון היא מרצה לקולנוע ולתקשורת

עטיפת הספר

דושינקא, נשמה

איריס אליה-כהן

הקיבוץ המאוחד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות