string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

אני לא אשמה, אני לא מתביישת

אם מישהי מרגישה שהמלה "שרמוטה" משפילה אותה, אני עדיין רוצה שתרגיש רצויה, שתרגיש שיש לה קול. ואם מישהי מרגישה שאותה מלה בדיוק משחררת אותה, אני רוצה שיהיה לה חופש לבטא את עצמה
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

אני אוהבת את השם "מצעד השרמוטות".

בשנה שעברה, כשיערה ליברמן-כליף, חברתי ל"מאבק סוציאליסטי" (ומאמר זה, יש לציין, לא משקף את עמדת התנועה), ארגנה את הצעדה יחד עם טל גונן ונטע פריגן (שהשנה לא השתתפו בארגון), כחלק מתנועת ה-slutwalk העולמית, תמכתי בלהט בשם הזה. אני עדיין תומכת. המצעד נערך לראשונה באפריל 2011 בתגובה לדבריו של שוטר במשטרת טורונטו שאמר שאם נשים רוצות להימנע מאונס, עליהן להפסיק להתלבש כמו שרמוטות (sluts). הצעדה היא מחאה על האשמת הקרבן, על תרבות האונס, ותביעה לזכותםן של א/נשים להתלבש ולהפגין את מיניותםן כרצונםן, בחופשיות ובלי לסבול מהטרדות מיניות ומאלימות מינית ככלל. חשבתי – ואני חושבת – שזה מגניב לגמרי, לנכס לעצמנו כינוי גנאי מכוער, שמקורו בצורת חשיבה דכאנית ומשפילה, לנקות אותו מהרפש שדבק בו, להפוך אותו לכינוי גאווה של מי שלא מתביישת במיניות שלה, שנהנית ממנה. הרגשתי שהצעדה אומרת משהו נוסח: "אתה קורא לי 'שרמוטה' כי אני מתלבשת בצורה חושפנית? אני אתלבש איך שאני רוצה, ואני אשכב עם מי שאני רוצה, וזה לא עניינך. ודרך אגב, אתה גם סובל מדיכוי".

ואז הגעתי למצעד. היה כיף, היה שמח וצבעוני ומלא מחאה וגאווה. במיוחד אם הצלחת להימנע מההטרדות האלה. לאורך כל המסלול היה כל מיני גברברים שניסו את מזלם: "שמעתי, זאת צעדה של שרמוטות. את שרמוטה?" או "יש כאן כאלה שנותנות?". בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה, אבל הם לא צחקו. כשניסיתי להסביר זה רק נהיה יותר גרוע. וכל פעם שדוברות פתחו את הפה, הן נאלצו להסביר מה מקור השם. במקום להעלות לדיון את תרבות האונס, ומה אנחנו דורשות לעשות בעניין, זה הפך להיות ענין אקזוטי כזה, לעמודי הצבע בעיתון או ברשת. קצת כמו לצלם את הרקדנים על המשאיות במצעד הגאווה, במקום לדבר על פינקוושינג, למשל.

לא אשמות1בישיבת התנועה שבה דנו בשם הצעדה השנה, חשבתי שכדאי להבהיר את הקשר ל-slutwalk, אבל לתת לה שם שיבהיר יותר במה מדובר. שם שאליו יוכלו להתחבר גם נשים שהמלה הזאת –"שרמוטה" – קשה להן, נשים שסבלו מהטרדות, מאלימות, מינית, מילולית, פיסית, בגלל אותו כינוי קשה. נשים שאינן יכולות להזדהות עם המלה "שרמוטה" כי עבורן היא מבטאת את המוסר הכפול שמצפה מהן להיות מיניות – וכשהן מעזות לבטא את מיניותן, פוגע בהן. נשים פמיניסטיות שמוחות נגד החברה הזאת שדורשת מהן להיות אובייקט מיני, ומתירה את גופן – אבל מתחלחלות למשמע המלה הזאת. נשים שאותה מלה ממש היא טריגר עבורן, שהיא מזכירה להן את הפגיעות שנפגעו. רצינו להזמין ולקבל את כל אותן נשים ונערות לצעדה. אז קראנו לה בשם הפחות מגניב, היותר ארוך, אבל אולי ענייני יותר: "לא אשמות, לא מתביישות".

יש שיגידו: "אם את לא מוכנה להתגאות בכינוי 'שרמוטה', אל תבואי לצעדה". אני לא מוכנה לעשות את זה. אני לא מוכנה להגיד לאף אחת (או אחד, גם א/נשים ממגדרים אחרים נפגעותים מהתרבות הזאת) לא לבוא ולמחות רק כי היא לא מזדהה עם הכינוי. אני לא מוכנה להדיר מהצעדה אף אחת שתומכת במאבק הזה, מאבק למען חברה שוויונית, למען חברה שמקצה משאבים לבטחונן האישי, הכלכלי והחברתי של נשים – ולא רק מצקצקת ומנפחת את תקציבי הכיבוש והדיכוי הגזעי.

לא אשמות3אני לא מוכנה לעשות את זה, כי תחושת ההשתקה היא הטראומה שלי מהדייט רייפ שעברתי, לפני כמעט עשרים שנה. זה היה אונס שבו נאלמתי ונעלמתי, אונס ששנים לא העזתי לחשוב שעברתי, אונס שאת תחושת האשמה עליו סחבתי במשך שנים כמו גיבנת, גם אם כפמיניסטית ידעתי שזה לא נכון. למען האמת, רק לאחרונה הצלחתי להתנער מתחושת האשמה על השתיקה שלי, על כך שלא אמרתי "לא" בקול רם. לפעמים היא עוד חוזרת אליי, כמו דז'ה-וו באמצע היום, כמו פצע ישן שמגרד פתאום. בפעמים הנדירות שזה קורה, אני יודעת שאני יכולה להתקשר למרכזי הסיוע, 1202, ולדבר על זה, ומישהי שם תעזור לי לחזור לידיעה שלא אני הפוגעת. מתנדבת במרכזי הסיוע שאינם ממומנים בידי הממשלה, שתלויים בתרומות, כאילו אונס זו לא בעיה של אזרחיותים במדינה הזאת.

העדר ההקצבה למרכזי הסיוע הוא בעיניי חלק מתרבות האונס. חלק מההשתקה של נשים, ומגדרים אחרים.

כך שאם מישהי מרגישה שהמלה "שרמוטה" משפילה אותה, אני עדיין רוצה שתרגיש רצויה, שתרגיש שיש לה קול וזכות להגיד: "אני לא אשמה, ואני לא מתביישת". ואם מישהי מרגישה שאותה מלה בדיוק משחררת אותה, אני רוצה שיהיה לה חופש לבטא את עצמה. לכן אני בעד שתי הצעדות, "לא אשמות, לא מתביישות" ו"מצעד השרמוטות", שיצעדו מחר – שישי 05.04, ב-12.00 מכיכר רבין. תבחרו מה מתאים לכםן יותר ותבואו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ציפי

    לא ברור איך "לא אשמות, לא מתביישות" הוא ענייני באיזושהי צורה אפילו הכי מקרית ל"סלאטווק". בראשית ובמרכז הסלאטווק, ישנה סלאט. מה לעשות. רציתם לעשות צעדה נגד תרבות האונס? זה מבורך. אבל מה שבעצם עשיתם זה סלאט-שיימינג, בזמן שאתן מנכסות את הדבר הרדיקלי והנושך הזה שהוא הסלאטווק. זה לא ברור למה את חושבת שזה דבר חיובי. בלי הכאילו השתייכות לתנועה הסופחת הזאת, לא הייתה בעיה. אבל לטעון שזה סלאטווק, אבל יותר נחמד? גונב את זה ממי שבאמת צריכה לנכס לה את המקום הזה בחזרה, המקום שהשפילו אותו והיו אלימים כלפיה. משתיקה אותה (למרות הלארג'יות שלך שגם לנו מותר). משת"פיות עם תרבות האונס (ועוד קוראת *לנו* פינקוושריות? חוצפה צרופה).

    לתרץ את זה בכך שבאו מטרידנים? עוד יותר גרוע. "בואו ותכנעו לתרבות האונס!"

    סתם לידיעה כללית, אין שתי צעדות מחר. יש צעדה אחת, תחת נראות מאוד בולטת של צעדת השרמוטות. אז אם את מנסה להבטיח למישהי שהיא יכולה לבוא ולא יטרידו אותה או חס וחלילה יחשבו עליה שהיא "כזאת"… את משקרת לה. עדיף שתדע מראש.

  2. מאיר עמור

    הדרך של מאבקים מלאה בפרשנויות. החשוב הוא לא להפסיק להיאבק.

  3. אייל

    מתוך המאמר שיערה ליברמן-כליף (אחת ממארגנות צעדת השרמוטות 2012):
    "זו תהיה טעות לראות את הסלאטווקס כתופעה מבודדת. צעדה נגד תרבות האונס היא השלב הראשון שאנו מציעות בהתארגנות למאבק. הניסיון "לנכס" את המילה הפוגענית "שרמוטה", לשנות את המשמעות שלה ולהפוך אותה למקור לגאווה אמנם נובע מהרצון לשבור עוד חלק מתרבות האונס, והוא בפני עצמו יכול להיות חיובי, אבל זה לא העיקר. המטרה האמיתית לא תוכל להיות מושגת אלא באמצעות ארגון מאבק אפקטיבי נגד האלימות המינית המשתוללת. רוב הנשים יכולות להזדהות עם מאבק נגד תרבות האונס, אבל העובדה שהן ירגישו לא נוח להגדיר עצמן "שרמוטות" אינה בעייתית ומוכרחה להילקח בחשבון, מבלי לוותר על המסר החד־משמעי והברור נגד האשמת הקורבן. המאבק בסקסיזם לא יכול להיות מאבק של נשים פמיניסטיות רדיקליות בלבד. כמו במחאה בהודו, הוא צריך לשאוף לכלול חלקים רחבים בחברה כולה."
    http://maavak.org.il/maavak/?article=1042

    מה שחשוב שבסופו של דבר, למרות המחלוקות, היתה צעדה מרשימה וגדולה נגד תרבות האונס שלא מחקה את המגוון והשונות בין עמדות שונות

    1. ציפי

      את ההפרדה עשה המאבק הסוציאליסטי. קודם כל, כאשר טענתם שזה סלאטווק, אבל מחקתם את ה"סלאט". אח"כ, שהסתרתם שזו פעולה של האירגון, לא איזה שיתוף פעולה או שבמקרה פעילים משם גם מעוניינים בצעדה, אלא משהו שכיוונתם מראש שיתקיים תחת הדגלים שלכם. ולבסוף – כאשר ניסיתם לטעון שאת הסלאט-שיימינג שלכם אתם עושים בשם נשים דתיות, פלסטיניות, ומזרחיות (גם נאראיטיבים של שחורות אמריקאיות והודיות גנבתם, אבל זה פחות רלוונטי).

      כאשר הסתבר שאין ביניכם אקטיביסטיות מזרחיות, פלסטיניות, או דתיות — ולעומת זאת היו אקטיביסטיות וארגונים אקטיביסטיים ממגזרים אלה בצעדת השרמוטות — ניסיתם לשנות את הסיפור בהתפתלויות שהודיני היה מתגאה בהם.

      אני לא עושה "הפרדה". אני חושבת שיש הרבה מאוד מקום לכל מיני מחאות ופעילויות נגד תרבות האונס. אבל – אני חושבת שזה חסר יושרה לעשות את מה שניסיתם לעשות (ולשמחתי לא הצלחתם). הבידול שדיברתי עליו היה ברמה הזאת — של היושרה האקטיביסטית, היושרה הפמיניסטית (ושוב ושוב גברים מטעמכם מדבררים את הנושא, כמה זה צורם).

      בנוסף – זה שיערה כתבה מה המטרה ה"אמיתית" של הסלאטווק — עם כל הכבוד, היא לא זו שמחליטה. הסלאטווק – בניגוד למחאות אחרות — נולדה כדי להתפקס על סוגיית האשמת הקורבן, וביוש שרמוטות. ו*לא* להיות מחאה כללית נגד אלימות מינית (כמובן הכל קשור בהכל, אבל ההתנסחות הזאת שלכם, בנוסף למחיקת הסלאטס באשר הן (כולנו, בכל מקום) גם עושה ניכוס מכוער לתנועה שיש לה מקום, והיא אכן שונה ממחאות אחרות נגד אלימות מינית).