string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו

פעמיים בשנה נושרות דמעות מעיניי. פעם זמן תשובה ומחילה על חטאותינו, ופעם עת יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו
אבי ה. מוטחדה

בימים בין כסה לעשור, זמן שלבנו כותר גדר תיל וראשנו חג סביב מסילות ברזל ארוכות, אותם ימים נוראים בין יום הנצחה ליום הזיכרון, שזובחים אנו למוות ומהללים את השכול – קשים עלי מנשוא. ואולי קשה מכל ידיעת אמת החיים שאחרי המוות.

אותו זיכרון נעורים עולה בי כל שנה: כוכבים קטנים התפזרו מעל ראשנו וגוללו את אש השואה חזרה ללפיד הנצח ביד ושם. רוח רעה, שבדרך ככל שבה לכור מחצבתה עם צאת יום הזיכרון, השתכנה בחדרי לבי ומיאנה לצאת. מגרשי הספורט הוסבו לאדמה מקודשת. שורות-שורות של לבן וכחול עמדו והביטו בדגל הנאנח עד לחצי התורן, לצללי קול התיפוף הקצבי והחצוצרות הבכויות בתרועת יזכור. מנהל בית הספר עמד אל מול תלמידיו ושזר פניני כאב באחדות מעושה יפה-יפה. מחרוזות ופנינים שיהפכו לכדורי עופרת מפלחי לב בעתיד הקרוב. מדבקות דם המכבים מילאו את רחבת המגרש וכתלי בית הספר כחללים קטועי איברים. חצות היום סימנו חיץ דמיוני בין ממלכתיות מחויטת וסדירה ליללות יתומים ואותה אלמנה צעירה, שנגלתה לפני בוכייה בפינה חשוכה.

בערב, האנדרטה שמול בית העירייה התמלאה ערב-רב של הורים שכולים, חבורות נערים עליזים, וזוגות צעירים שצפו ממדרגות העירייה על צעדת המוות ושמות האבן שיתעבו וייחתמו בספר זיכרון. אפשר שבשנה הבאה גם אני אמות, חשבתי. החיבור לשכול ולתוגה תמיד קסם לי. הקיפאון שבמוות משאיר את הנצח צעיר ורענן. נקי כל כך. תהילה טהורה ומלטפת.

והנה גם היא הייתה שם, אותה אלמנה, נעזבת ותלושה בתוך ערימת זרים. זרי זהב וזרי דפנה, זרי כיסופים וגעגוע, נערמו לתל-ערגה שנדמה כי רק גדל ומתעצם עם השנים. לא הסרתי את מדבקת דם המכבים מחולצתי, אהבתי לחוש בה. כאגד פודה לחייל פצוע. רק שנים אחר כך הבנתי עד כמה מגוחכת האגדה כי במקום בו טיפת דם מדמם של המכבים נפלה – פרח לו פרח. "אהבה מקודשת בדם/ את תשובי בינינו לפרוח". במקום בו נפלה טיפת דם נבנה רק קבר אבן וסביבו דמעות נושרות.

ותיארתי לעצמי את אותה אלמנה צעירה, שתשב מחר על אדן חלונה, לוטשת בעיניה התשושות אל זיקוקי הדינור שעולים וצובעים את השמים באור גדול, המוחק את חיוכו הפצוע של אהובה שלה. אוזניה, המסרבות לשמוע כיצד קולו נאלם בתוך רעשי הנפצים וצהלות הילדים הקטנים. ורק שפתיה נעות קול לא ייצא, "אהובי שלי. ארורים תהיו. ארורים." והעם הכלוא בציון משיב לה, "ואעבור עליך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". היא ממאנת, ושואלת לשלוח יד בנפשה. מבקשת לחבור לאהובה.

למחרת, נערים העוטים תחפושת חיילים גדשו את רחובות השכונה בגאוות אֵבֶל, שעיקרה להתריס נגד אותו שכול מקודש. רוח חמימה נכנסה ושחררה את קרני החמה מכלוב העננים האפורים שכפה יום הזיכרון. השמש החלה לשוב על עקבותיה וקו התפר הלך והטשטש בגבנו. במות מנצנצות החלו מופיעות לצד שוטרים תכולי מדים שקבעו גבולות בין כיכר וכביש, ותחמו את אזורי הדוכנים שיציעו בעוד מספר שעות את דגלי הכחול והתכלת ומיני מתיקה מסוכרים. ואותה אלמנה התיישבה ברכות על אבני המדרכת וליטפה בידה את אבן השיש באצילות מה. מעין אותו תואר אצילי שניתן לאלמנות, כדי להכביד את צעדיהן ובכך להסתיר את נשמתן המתה. וכך באבחה מהירה התפשטה האומה ממדיה, שמה עליה בגדי חג ויצאה לצהלה.

צילום: cc by-Harel High School
צילום: cc by-Harel High School

למעלה מעשור חלף. אך הזיכרון אותו זיכרון, המוות אותו מוות, הנופלים נותרו צעירים ורק אני השתניתי וגיליתי את אמת החיים שאחרי המוות. אך אותם "צעירים לנצח" חדלו לגדול ופסקו מלכת. הם אינם כאן כדי לראות. להבין. אינם יודעים הם שלא קוממיות יחגגו הנותרים בחיים, כי אם חזיון תעתועים. עיניהם לא יראו כי בבמות העצמאות שוב יעלה העם עקודים-עקודים חדשים באש זרה, את ילדיהם יזבחו וימסרו למוֹלֵךְ. עשן הבשר החרוך יעלה באפם, הקהל ירקד ויצהל ומלמעלה שוב ישאל האל בתמיהה. למה לי רוב זבחיכם. הלוא שבעתי איילים וחלב. מראים ודם פרים, כבשים ועתודים – לא חפצתי.

שוב ייפול קול מלחמה במחנה ויישבו שרי צבא, אלה בימין ואלה בשמאל, ויפילו גורלות. "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", יצחקקו בלשונם, רבים יפלו בחרב ותקום מלחמה. וקללת הנביא כי לא תסור חרב מביתנו עד עולם, תתגשם במלואה. אותם צעירים שהנצח לכדם, לא יבחינו כיצד ערוך יפה לו לוח השנה. מחבר בקשר זהב וכסף בין חג החירות מעבדותנו ליום שואתנו-עת השמדתנו. ובין זיכרון נופלנו, לתחיית ארצנו. הלוא גם בשנה הבאה שוב ישאלו מלאכים לברך את הנער, העלם-הרך, אם שכולה תבקש את פרי בטנה ואלמנה תיוותר שוממה. מדינה שנולדה מתופת מלחמה, דינה לקשור שמחה בחבלי מוות ולכסות את בניה ובנותיה בעפר הארץ הקדושה.

פעמיים בשנה נושרות דמעות מעיניי. פעם זמן תשובה ומחילה מחטאותינו, ופעם עת יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.

יהי זכרם ברוך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נפתלי אור-נר

    והיא: תחת חתירה לשלום אפשרי עם כל העולם הערבי והמוסלמי, אנו מעדיפים את חלום ארץ ישראל השלמה. את המחיר משלמים כולנו, והצעירים מביננו משלמים אותו בחייהם. בכך אשמים מנהיגנו

  2. דפנה

    מרטיטה ומרגשת