string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קטגוריה נשית שקופה

"אז מהי כתיבה נשית עבורכן?" שאלה שנלחשה בפאנל סופרות נענתה ברתיעה ובסירוב לקבל את עול הטרמינולוגיה, במקום בניסיון להתמודד עם המורכבות שבהגדרה זו
מעין גולדמן

"אז מהי כתיבה נשית עבורכן?" התכווצתי מעט בכיסא לנוכח השאלה שהדהדה ומילאה את חלל אולם טשרניחובסקי בבית הסופר לפני כחודש. ואולי לא מילאה ולא הדהדה, אלא ההיפך, נלחשה, משום שמשתתפות הפאנל העדיפו שלא להשתמש במיקרופונים שעמדו לרשותן עקב הקהל המצומצם שהגיע. פרטים פרוזאיים כביכול אלה, מיעוט הקהל והבחירה בווליום נמוך, הם שיקוף מינורי של מציאות מטריאלית, שבמסגרתה השאלה הנ"ל רלוונטית.

הקופסא השחורה שבבסיס הדיון על כתיבה נשית, סברתי, היא העובדה שהספרות המערבית מורכבת ממקבץ של סיפורי-על, כאלה המייצגים פרוטגוניסט, ערכים ופרדיגמות אשר מבנים את הנשיות כאחרוּת. כמו כן שהשפה, הן המדוברת (זו שבתיווכה ייערך הפאנל) והן הכתובה (כלי הביטוי העיקרי של הסופרות הנוכחות בו) היא השדה העיקרי אשר באמצעותו מיוצרות ומשוחזרות מציאויות וזהויות. הנחתי שכל המשתתפות תוכלנה להסכים שכתיבה נשית אינה באמת שדה תחום ונפרד שניתן להצביע עליו ולסמן את גבולותיו באופן מוחלט, בדיוק כפי שנשיות היא קטגוריה נזילה.

תהיתי, האם יגדירו הדוברות את הכתיבה הנשית על פי מין או מגדר הכותבת? על פי צורתה או תכניה? אופן כתיבתה או אופן קריאתה? האם הן תדברנה על כתיבה נשית דרך הכתיבה האישית, האוטוביוגרפית? ככתיבה מינורית המתייחסת אל פעולות היום-יום והעולם הפנימי כאל נושאים הראויים להיכתב ולהתפרסם? האם תעסוקנה בשאלת כלי האדון כאמצעי לפירוק ביתו של האדון? בראיון למוסף "הארץ" באותו הנושא לרגל יום האשה האחרון, ענתה חוקרת הספרות דנה אולמרט שמה שרלוונטי בעיניה כיום, יותר מקטגוריית הכתיבה הנשית, היא כתיבה המתייחסת למגדר ולאופן שבו מגדר מתחכך עם לאום, למשל. אולי הגדרה זו יכולה לא להחליף אך להיכנס למנעד העיסוקים של הכתיבה הנשית?

כמו כן, אין צורך להניח כל פעם מחדש את היסודות כולם: ציפיתי שלא תעלינה קלישאות כגון שיוך הכתיבה הנשית לביולוגיה. בהחלט אפשר לדלג על דימויים סטריאוטיפיים הקושרים את היצירה הנשית ללידה, ומפה גם מגדירים אותה כטבעית, אינטואיטיבית ורגשית יותר מכתיבה גברית, בטח ובטח פוליטית פחות.

woman5

כתיבתן של משתתפות הפאנל – כליל זיסאפל, שהרה בלאו ותמר גלבץ, שלוש סופרות שפרסמו רומנים בשנה האחרונה – מתחברת, כל אחת בדרכה, למסורות כתיבה הנתפסות כנשיות במובנים המוכרים והמוסכמים ביותר. בשני הרומנים המוקדמים שלה עסקה זיסאפל ביחסים בין נשים סטרייטיות כמשמעותיים יותר מהקשרים הרומנטיים עם הגברים בחייהן, ובכך סירבה לנרטיב ההטרו-נורמטיבי המסדיר כאפשרות היחידות לתהליכי חניכה וצמיחה אישיים. היא גם כותבת המזוהה פוליטית, אקטיביסטית המתבטאת בגלוי בנוגע לעמדותיה – נקודת מוצא שמשיקה לתפיסת עולם פמיניסטית, להרגשתי. בלאו בוחנת ומפרקת מיתוסים של יהדות אורתודוכסית ואת האופן בו הם מייצרים זהות מגדרית, וזהות בכלל, אצל נערות ונשים דתיות. ואילו בטקסטים של גלבץ אפשר לזהות את הריטואל הפרפורמטיבי של הזהות המגדרית. ה"אני" הנשי מתפורר לסך פרקטיקות שוליות לכאורה, ולצדו מתפוררת גם השפה.

הראשונה לענות על שאלת ה"כתיבה הנשית", שהעלתה המנחה מאיה פלדמן, היתה בלאו, שהבהירה היטב כי אין ברצונה להתעמק בהגדרה כזאת מכיוון שמבחינתה קיימת רק ספרות טובה וספרות לא טובה, וזוהי הקטגוריה היחידה שהיא בעלת משמעות עבורה. גלבץ אמרה ההמשגה של כתיבה נשית נחווית עבורה כעלבון, מזכירה לה את האופן בו גבר פסל או צייר נתפס כ"אמן" בעוד אל האשה הקטנה הרוקמת בבית נזרקת עצם, כשהיא מוגדרת כ"עוסקת באמנות נשית". בזאת התייחסה גלבץ לדיכוטומיה מוכרת שבבסיסה הבינאריות וההיררכיה המיוחסות לסוגי מלאכה "גבריים" ו"נשיים", ולספירות בהן הם מוצגים. אך ראוי היה שתתייחס לקיומה של תפיסה רווחת זו וכיצד היא משפיעה עליה, במקום להציגה כחלחלה אישית נטולת הסבר.

בשונה מחברותיה, זיסאפל הגיבה לשאלה תוך סימונם של אי-אילו מונחים שהראו כי הבינה את הצורך להתייחס אל הפן הפוליטי של הדיון בכתיבה נשית. היא ציינה מושגים מרכזיים בארגז הכלים הפמיניסטי כמו "הדרה", "קיפוח", "האישי הוא הפוליטי", אולם תוך הקפדה לא לקשר את הרטוריקה הזאת לדעותיה שלה. לגבי כתיבתה, הסבירה שבעבר אולי היוותה חלק מז'אנר הכתיבה הנשית, אולם כעת, לאחר ספרה הפוליטי האחרון "הקומדיה הציונית", היא מרגישה שהתרחקה מהזירה ולא בטוחה שתדע איך לשוב. בכך הדהדה את אותו מקום "טבעי" ו"אינטואטיבי" שכותב את עצמו בכתיבה האישית/נשית, לעומת העמל והיזע שמוקזים במלאכת הכתיבה הגברית, הפוליטית, ההיסטורית. אולי אחרי שחטאה בחטא הדעת, לא תמצא את הדרך חזרה אל גן העדן הקדם שפתי-תרבותי.

זיסאפל סיפרה שבעבור העמדת "הקומדיה הציונית" הכתובה בשפה תנ"כית ללא דופי, נדרשה מלאכת מחשבת מורכבת שארכה שמונה שנים תמימות. כשמישהי בקהל ציינה שהרכבת טקסט מסוג זה מזכירה לה מלאכות יד נשיות (מהסוג שבשנות השבעים, עם הגל השני של הפמיניזם, החלו לקבל הכרה כאמנות), מיהרה זיסאפל להתגונן והסבירה שהרכבתו דווקא הזכירה הרבה יותר תשבץ מסובך או בנייה בלגו; במובן הזה זו דווקא הייתה מלאכה גברית, קבעה.

עוד בעניין שאלת הפתיחה, בלאו סיפרה שכתיבת ספרה הראשון, "יצר לב האדמה", נבעה במידה רבה מדחף לספק קול נשי שנעדר מהמקורות והכתיבה ההיסטורית היהודית. בילדותה קראה על המהר"ל מפראג ובריאתו את הגולם, וחשה בצרימה על העדר דמותה של בתו מהסיפור, דמות שהופיעה כנראה בתחילת העלילה ובמהרה נדחקה לשוליים. בספר הביכורים שלה התחברה בלאו לזרם מוכר ומבוסס המתקיים בין ריבוי ההגדרות של כתיבה נשית, זה שדגשיו קשורים בהענקת קול וסובייקטיביות לאלה שקולן לא נשמע, לא תועד, ובוודאי לא נכתב. זוהי אחת הסוגיות המרכזיות בהן עוסק הפמיניזם, אותו חוסר נראות לייצוגים נשיים מגוונים שאינו מאפשר מציאת מודלים להזדהות או לחיקוי מלבד אלה שמתווכים באמצעות התרבות הפטריארכאלית. אולם מיד בסיום דבריה הרגישה בלאו צורך להסתייג ולומר שלמרות אותם מניעים, היא עדיין "מרגישה רתיעה מההגדרה של כתיבה נשית, ולא יודעת למה".

חוסר הידיעה הזה היה מטריד. נדמה שבתקופה זו, ובזירה של יודעות דבר ספרותיות, אין עוד מקום לסוג כזה של היתממות או התעלמות מהרקע, מהעיוותים החברתיים או מהמתקיים בשדה השיח. הסיבה לרתיעה של בלאו היא אותה הסיבה שלומר "הוא זורק כמו בחורה" נחשב לעלבון צורב. נושאים אלה כבר נידונו ונבחנו באופן משכנע ונרחב ומפה אמירתה היא מקוממת לא פחות מהצהרה בסגנון "אני חשה רתיעה ממוסיקה מזרחית ולא יודעת למה". לא מדובר ברתיעה אישית, פסיכולוגיסטית, ששורשיה טמונים אי שם בעבר פרטי. מדובר ברתיעה גורפת שאין איך לדברר אותה מבלי להתייחס להיבט הפוליטי, החברתי, המחלק לשניים ואז מסמן צד אחד כנחות ואחר כנעלה. רתיעה שכשכותבת כבלאו מצהירה עליה מול קהל צופים מבלי לנסות לפרקה ולהבינה, היא למעשה מסייעת בהמשך קעקועה.

וכן, גם שתיקתי שלי כיושבת בקהל לאורך הפאנל, כמי שהפנימה היטב את העובדה שהשמעת קול ציבורי לא בדיוק תסייע בהפיכתי לעדינה ומתוקה יותר, נעוצה באותם שורשים בדיוק.

tumblr_lk0smt3VFs1qhd09no1_500

הסופרות נשאלו מדוע לדעתן אין גירסה נשית מקומית לעמוס עוז. גם בשלב זה של השיחה הן נמנעו מהמורכבויות הרבות שמעוררת שאלה מסוג זה בשיח הפמיניסטי. מצד אחד, הלוא הופנמה כבר ההכרה בכך שבאמצעות הדרה – בין אם גלויה, סמויה או עצמית – נמנעת מנשים גישה אל עמדות "עמוס עוזיות", כאלה שנתפסות כמרוממות מן העם ומעצבות את דעת הציבור. מצד שני, ישנן פמיניסטיות שחושבות שעל אף שהסובייקטיביות הנשית התכוננה בין השאר בגלל אותה הדרה, התוצר הוא שהיא בעלת ערך בשונות ובאחרות שלה. שמצוי בה עושר רב של נקודות מבט, דעות ואפשרויות שראוי שתשתלבנה גם הן, בדרכן, בספירה הציבורית.

המרואיינות ריקדו מעט סביב סוגיה זו. גלבץ צחקה ואמרה שאין גירסה נשית לעמוס עוז, אך גם אין גירסה גברית לעמוס עוז, ובכך השתחלה החוצה מהדיון בהפיכתו לישות סינגולארית שלכאורה לא מסמלת אף קונטקסט רחב יותר. זיסאפל סברה שמדובר בעניין של אופי: הייתה באותה מידה עשויה להיות אשה כזאת, אך נכון לעכשיו, רצה המקרה ודווקא עמוס עוז ודומיו הם בעלי מבנה האישיות התואם עמדה זאת. כך שוב בחרו הנשים עמדה אינדיבידואליסטית כביכול, מבלי להתייחס אל קיומם של מבני הכוח המייצרים הבדלים מגדריים. עמדה המקדשת את האדם העצמאי החושב והבוחר, זה שעושה את החלטותיו עבור עצמו.

לסיום, שאלה המראיינת את הסופרות על מה הן עובדות כעת. כולן כאחת השפילו מבט, הואילו להודות רק ב"איזה קובץ חסר שם על המחשב", גמגמו וזעו באי-נוחות במושביהן. תוך סיכון שאייצר פה לרגע הכללה בוטה המניחה רצף של מין, מגדר ותשוקה – קשה לדמיין פאנל של שלושה סופרים כה מוכרים שהיה מגיב בצורה דומה לאותה השאלה. תגובתן המהוססת היוותה עוד חלק מהמופע שלהן כנשים כותבות שמתרחקות מזירה פוליטית פמיניסטית הנתפסת בעיניהן (ולא רק בעיניהן) כלא נחשקת.

נדמה שהסופרות רצו להיחלץ מהמורכבות שבדיון מסוג זה ומהקשיים שהוא מעורר, ולהתייחס לקטגוריית הכתיבה הנשית כשקופה. אפשר בהחלט להזדהות עם כמיהה זו, ולדמיין אוטופיה בה לא שוררת חלוקה מינית או מגדרית (ובאותה הזדמנות גם לא מעמדית, אתנית, דתית או לאומית), לא במישור השפה ולא באף ממד אחר, שבה הקטגוריות של נשיות או גבריות מתפוררות וקורסות לתוך עצמן. אך נכון לעכשיו, זוהי קטגוריה שאפילולא מתקרבת לשקיפות. כל עוד היא מתמלאת תוכן ומוגדרת באופנים שאנחנו מוצאות שגויים ואפילו מזיקים, זה ממשיך להיות חשוב למלאה בתוכן חדש ולהגמיש את גבולותיה כתגובת נגד, כלקיחת בעלות. לכל הפחות להתייחס אל ההסתייגות ממנה ולנסות להבין את חוסר הרצון להשתייך אליה והסלידה מעצם העיסוק בה.

Amit Berlowitz, What should we dream of, 2007
Amit Berlowitz, What should we dream of, 2007

בדומה לניסיון לפרק את המטא-נרטיב הקרוי "פמיניזם" אשר כה רבים ורבות פיתחו אלרגיה לכותרת העל וללקסיקון הנלווים לו, יש להניח שחלק מהבעייתיות עם קטגוריית "הכתיבה הנשית" היא בהתנגדות למונח ולא בהכרח לכל האמצעים והתפיסות המובלעים בו. אולי זאת אחת הסיבות לכך שבעוד כותבות רבות כיום בהחלט מממשות את העקרונות המרכזיים של השדה כפי שהגדירו אותם חלוצות הז'אנר, הן מסרבות לקבל על עצמן את עול הטרמינולוגיה. אבל כל מי שעיסוקה המרכזי הוא השפה ודאי יודעת שהפיצול בין השניים אינו כה פשוט, לא יוכל להסתכם בהליך כירורגי המסיר מסמן ממסומן.

גם את הסירוב להגדרה יש לעשות באופן ביקורתי, רב-ממדי, המתייחס להיבטים חברתיים והיסטוריים של הדיון, תוך אבחנה בין התכנים והמשמעויות שאינם רלוונטיים עוד לעומת אלה שעודם אפקטיביים, אסתטיים, מעניינים. חשוב לא פחות להכיר במקום בו נמצאת הכתיבה הנשית כיום לעומת עשורים ספורים קודם לכן, ולהוקיר את הנשים, המונחים והמאבקים שהפכו את זה לאפשרי. ובו בזמן להבין שלמרות כל זה, כפי שאמרה אולמרט בראיון, עודנו רחוקות מלהימצא במצב של פוסט-פטריארכיה. במידה ואי פעם נתקרב לכך, תוכל החלוקה המיוחלת בין ספרות טובה ולא טובה, להיות מספקת. אם שחקניות מרכזיות בזירה זו יתעלמו ממורכבויות אלה בהתבטאויותיהן הפומביות, נראה כי האולם בפאנלים כמו זה האחרון בבית הסופר יוותר ריק, והמעטות שיושבות בו ימשיכו להתכווץ בכיסאותיהן.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דבורה

    תודה על כתיבתך , אנחנו ממעטות לשמוע קולות כאלו וזה בהחלט נכון בשטחים נוספים של האמנויות.

  2. ליאת

    מעניין מאוד, תודה.
    המאמר שלך הזכיר לי איזשהו כנס סופרים שהייתי בו לפני כשש, שבע שנים. לא זוכרת על מה הוא היה ועל מה דיברו בו, כי על זיכרוני השתלט הרושם העז מהאגו הגדול והחשיבות העצמית שאפפו את הבמה ואת האולם כולו. אורחי הכבוד שישבו נפוחים על הבמה היו עמוס עוז, א"ב יהושע ומאיר שלו. דוד גרוסמן ישב בקהל. אני כאמור לא זוכרת דבר ממה שנאמר, רק את הזחיחות. היחיד שהיה מעט צנוע יותר היה מאיר שלו, הוא היחיד שדיבר מתוך ידיעה שדבריו אינם דברי אלוהים חיים.
    יצאתי משם בסלידה עמוקה מכל מה שהאנשים האלה מייצגים, ללא קשר לכך שהם כלל לא סופרים כאלה גדולים בעיני, וחשבתי שאני לא יכולה לתאר לעצמי נשים מתנהגות כך, כאילו העולם כולו מנוח לרגליהן.
    התיאור שלך את הכנס הזה ממחיש בדיוק את מה שחשבתי – האם עמוס עוז היה זע באי נוחות בכיסאו אם היו שואלים אותו על ספרו הבא? מקסימום היה מגיב בצניעות מעושה ובטוח שהוא יושב על יצירת המופת הבאה שתשנה את העולם. לא פחות.

  3. מדען

    על מנת לקבל מענקים (ולקבל משרות) יש צורך לפאר ולהלל עבודות קודמות ותוכניות לעתיד. לרוב, נשים יזועו באי נחת במקום לעשות זאת. זו לדעתי (הגברית) הסיבה העיקרית ל'נעדרותן'.

  4. מירי

    ועצוב מאד
    אבל לא מאכזב, התרגלתי לכך שנשים כותבות משום מה בורחות מתיוג כנשים כותבות, ולפעמים הבריחה הזו אפילו משעשעת כשאני נזכרת שרוב הקוראים הן בעצם נשים, כך שאפשר לחשוב על נשיות כעל יתרון שיווקי. בנוגע לדבריה של שהרה, האבחנה בין ספרות טובה לספרות לא טובה היא שטחית להחריד, כי מאחורי האבחנה הפשוטה הזו נשאלת תמיד השאלה – טובה לדעת מי, לא טובה לדעת מי. בעיקר עצוב להיווכח בקונפורמיזם הטוטאלי שלהן. הן לא היחידות, רוב הסופרות המוכרות מעקמות את אפן כשעולה שאלת הכתיבה הנשית והן תולות עיניהן בתיקרה וחושבות על בריטניה. חבל.