string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ואני, כבר הייתי מכאן

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נאלצת לבחור בין הזהות הישראלית וזהות המהגרת מבריה"מ לשעבר. ובעצם למה אני צריכה לבחור? לקראת מפגש נשים דוברות רוסית
טניה רובינשטייןטניה רובינשטיין

פעילה פוליטית קווירית, פמיניסטית, נגד הכיבוש ולמען שחרור כל בעלות ובעלי החיים, ורכזת כללית שותפה בקואליצית נשים לשלום.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין השנים 1990-2010 היגרו לישראל 983,936 אנשים מבריה"מ לשעבר. אני הייתי אחת מהם.

הגעתי הנה עם משפחתי כשהייתי בת חמש, ממש בתחילת גל ההגירה הגדול, בסוף 89'. אני זוכרת במעומעם איך חברים של הוריי אספו אותנו בלילה מנתב"ג והביאו אותנו לדירה ששכרו עבורנו ברחובות. הדירה הייתה בבניין חדש ודי מפואר במרכז העיר. את החודשים הראשונים בארץ העברתי בגן חובה ולאחר מכן בקייטנת עולים, שם מהר מאד הובהר לי שעליי לזנוח כל מאפיין של התרבות שבה גדלתי ולהיות מיד ישראלית כמו כולןם. עבדתי קשה מאוד כדי לסגל לעצמי מבטא צברי "אותנטי", ואף הגדלתי עשות והמצאתי לעצמי סיפור על כך שלמעשה נולדתי כאן אבל הוריי לקחו אותי לרוסיה ואז חזרנו הנה. בשנים שלאחר מכן הגיעו עוד הרבה ילדים וילדות לגן ולבית הספר שלי, שהיו משם. ואני, כבר הייתי מכאן, כבר הייתי ותיקה יחסית. ידעתי לדבר כמו כולןם, ולבי הקטן ניתר מאושר בכל פעם שמבוגרים אמרו לי שאין לי בכלל מבטא.

עם סיום הסיוע שקיבלנו מהסוכנות, הוריי לא יכלו לעמוד יותר בתשלומי שכר הדירה בבית היפה ברחובות, וכמו מאות-אלפי מהגרים אחרים הם לקחו משכנתא בריבית מוזלת ורכשו דירה באשדוד. המעבר לאשדוד היה בפסח של כיתה ד', ועם המעבר חיי השתנו. פתאום, הגענו לשכונה שבה רוב הילדים דוברי רוסית. פתאום, לדבר עם מבטא לא היה דבר רע. פתאום, ילדוֹת העבירו בכיתה פתקים ביניהן ברוסית. ואני נאלצתי לעשות מפנה של 180 מעלות בחזרה לתרבות שהרחקתי מעצמי כל כך שנהייתה לי לזרה.

בשנים שמאז ועד היום, עשיתי את המעבר הזה פעמים רבות. לעתים, בחברה אשכנזית, התחברתי לצד האשכנזי שלי; סיפורים על אמהות דאגנית, על גפילטע פיש ועל מנהגים אירופאיים. לעתים, בחברה של דוברות/י רוסית, התחברתי לצד הרוסי שלי, למנהגים המשונים והמיוחדים של משפחות רוסיות, למאכלים רוויי מיונז ולמוסיקה של בית. באף אחד מהצדדים האלה לא הרגשתי אף פעם שלמה. כשניסיתי לחוות את עצמי כאשכנזייה, לא הצלחתי למצוא מקום לשתף בחוויות ההגירה שלי. כל סיפור על הקשיים המשפחתיים ועל המצוקה הכלכלית היו זרים לסביבה ומביכים עבורי. בתוך הקהילה דוברת הרוסית, עולם הערכים שלי שנבנה כאן בארץ, נתפס כזר ומשונה.

כתבה שעשו ב"יומן" בשנת 90' על העלייה מבריה"מ לשעבר, שבה התמקדו במשפחה שלי:

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נאלצת לבחור בין שתי הזהויות האלה, הזהות הישראלית וזהות המהגרת מבריה"מ לשעבר. ובעצם למה אני צריכה לבחור? האם שתיהן לא יכולות להתקיים יחדיו?

לחווייתי, בכל פעם שאני מאמצת יותר מדי את אחת הזהויות, אני מרגישה שהיא דוחקת באלימות את השנייה. אימוץ של הזהות הישראלית מגיע יחד עם אימוץ תפיסה סטריאוטיפית של הזהות המהגרת. היא מגיעה ביחד עם דמוניזציה של החולשה שבקשיי ההסתגלות לחיים בחברה שבישראל. היא מגיעה ביחד עם הצורך למחוק ולהוקיע את התרבות הזרה. ואילו אימוץ של הזהות הרוסית מגיע ביחד עם התגוננות מפני הישראליות. היא מגיעה ביחד עם קור וניכור רגשי. היא מגיעה ביחד עם הוויה של עליונות אינטלקטואלית על פני כל הסובבים. היא מגיעה ביחד עם תפיסות מוסר והתנהלות שאינן עוברות כאן.

כפעילה חברתית, רק לאחרונה התחלתי להבין את החשיבות שבזהות הברה"מית שלי לשיח הפוליטי. פתאום התחלתי להבין שהמשפחה שממנה אני באה דומה בהרבה דברים למאות-אלפי משפחות אחרות ושונה מאוד משאר המשפחות שפה. התחלתי להבין שבתוך עולם האקטיביזם יש חשיבות לכך שאני מגיעה מהאוכלוסייה דוברת רוסית. הפסקתי לפחד מלהסתכל בעיניים לאינספור קשישים במצוקה, לנוער בסיכון, לנשים שסובלות מאלימות – כל אלו מתקיימים באופן קיצוני בתוך החברה דוברת רוסית בארץ. הפסקתי לפחד מלהיות מזוהה עם הקבוצה הזאת.

ביום שני הקרוב (29.04), יתקיים המפגש הראשון של קבוצה לדוברות רוסית, שיזמנו אסתר רפופורט, ויקי אידזינסקי ואני. בקבוצה הזאת, אנחנו נדון בחוויות ההגירה שלנו, במשמעות של היותנו נשים דוברות רוסית בתוך החברה בישראל ואיך ההגירה השפיעה עלינו ועיצבה אותנו. במפגשים אלו, אני מקווה שנוצר להתחיל למפות את הנרטיב שלנו, שעד כה כמעט ולא נוסח בעולם האקטיביזם או בשיח האקדמי בישראל. אני מקווה שנצליח לבנות בסיס שעליו ניתן יהיה אחר כך לבוא בשיח עם חברותינו וחברינו מקבוצות אחרות, שנוכל לפעול על מנת להיטיב עם הקהילה שלנו ושנוכל לעשות זאת מתוך זהות שלמה ויציבה.

ייתכן ואני אופטימית יתר על המידה, אבל אני מקווה עבור עצמי, למצוא כאן תחושה של שייכות והבנה שברור לי שיכולה להתרחש רק בחדר מלא בנשים שמדברות בשפה שאל תוכה נולדתי וגדלו באווירה שבה גדלתי גם אני.

מפגש ראשון של הקבוצה לנשים וקווירים/ות דוברות רוסית יתקיים ביום ב' הקרוב, ה-29.4, בשעה 19:30 בבית הקפה אלבי, הגדוד העברי 8 תל אביב. לפרטים
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אילנה שזור

    להעמיק בתהליכים שעברו עלינו כמהגריםות. במקרה שלי, יוצאת הודו, התחילו התהליכים שלושים וחמש שנה אחרי המעבר הפיזי. יחד עם קבוצת נשים התחלנו בירור שנמשך שלוש שנים פנימה ועוד שלוש שנים החוצה. עתה יוצא הספר שמספר את סיפורן של הנשים שהגיעו מהודו לישראל וחיו בהסתרה. עזיבת זהות, מאמצים להטמע/להסגלת/להתאים לזהות האידאלית לכאורה… ים של דמעות… וכל כך הרבה בדד, עד לסיבוב ובצעד תימני קל, קבלת הזהות המורכבת שלי. גם הודית, גם ישראלית, גם קצת תימניה גזעית, פרסיה מדוני ובסך הכל פריחה שלא מתביישת בעצמה. נדמה לא פעם אפילו מסגלת מנהגים של "שיכנוזים" ויותר מזה, ערכים אוניברסליים גלובליים שיאפשרו היווצרות זהות אנושית משודרגת מזו שגדלנו עליה.
    מתי במשפט האחרון עלי להוסיף מרכאות כפולות ומתי לא? איך לצאת בזה משלום?
    וול קאם לעולם הפוסט מודרניזם, הרב תרבותיות, עולם ששווה להיות בו, עכשיוי ובהכרח מציאות עתידית. של חירות אישית, של מודעות חברתית ושל שלום וכבוד לכולםן.
    חיבוק לאחותי הרוסיה, ככל שנדבר יהיה קל יותר. הרשי לי להוסיף ש
    מאמרך (בלשוני ההודית ה"מתפייטת" ), מעלף!
    אילנה איצ'יקדנה

    1. טניה רובינשטיין

      אילנה, תודה לך על התגובה.
      אשמח לקרוא את הספר כשיצא!

      1. אילנה שזור

        ב-19 במאי בתאטרון ענבל בנווה צדק, 19:30 על המפגש הבין תרבותי בחברה הישראלית בעיני נשים יוצאות הודו. בעקבות הספר שלנו איצ'יקדנה שוברת שתיקה. הדיון : כשפריחה פגשה באיצ'יקדנה.
        קריאה של קטעים מהספר שמגלים את הדימיון לנושא שהעלת, ואת השונה בינינו.

  2. שפי פז

    ואט אט אני מגלה שכל עלייה, ולא משנה מאיפה, הרגישה את הזרות ואי-השייכות והצורך הנואש להיצרף בכור ההיתוך. מזרחים או אשכנזים, מרוקאים או פולנים, תימנים או רוסים או אתיופים, כולם חוו אותה חוויה של הדחקת התרבות של הבית לטובת התרבות של "הישראליות". אני עליתי ב-56 אל תוך "המדינה בחיתוליה", וכילדה לא היתה מאושרת ממני כאשר מורות אמרו לי בפליאה שלא היו מנחשות שבבית לא מדברים עברית. להיות עולה חדשה, ועוד בת לניצולי שואה, היה מכשול חברתי ענקי. שנים חלמתי על אבא פלמ"חניק ואמא חלוצה.
    ובכלל, לכולנו יש זהויות רבות שלעתים משלימות זו את זו ולעתים מסוכסכות זו עם זו. והיום כבר אין לי בעיה עם זה ואני לא צריכה לדחוק זהות אחת מפני השנייה. אני יכולה להיות גם ישראלית וגם דור שני לנצולי שואה, גם פעילת שכונות וגם שמאלנית, גם אישה וגם לסבית, גם תושבת שכונות וגם אשכנזייה, גם וגם וגם.

  3. מיכל

    לחלוטין.
    גם עלינו באותה תקופה מגם ממוסקבה.
    הגענו לעיירה קטנה, אבל עם משמעות גדולה – ששמה ירושלים.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    כשמשפחתי נאלצה לצאת מגרמניה ב1936 הגיעה הנה אז פלסטינה-א"י. התקשו מאוד ללמד עברית ,אף שידעו קצת מסידור התפילה אנחנו הילדים כמוך למדנו מהר אבל עם דור הורינו המשכנו לדבר גרמנית כל הזמן. אבל כמובן התבישנו לדבר איתם גרמנית בחוץ כמובן שיוצאי גרמניה לא נקראו גרמנים כמו עולים מארצות אחרות ונשארנו ,,יקס" עד היום הזה . בזמנו בני העדה שלנו ספגו הרבה לעג על הוסר ידיעת ההעברית והמנהגים של מרכז אירופה כשההגמוניה היתה מזרח אירופה. על כן אני מקנא בכם שאין לכם בעיה לדבר רוסית.

  5. ג. אביבי

    אני מעדיף את הרוסים כרוסים על פני רוסים כישראלים. לנושאי התרבות הרוסית יתרונות ברורים ועליונות מובהקת על זאת של הישראלים הקנוניים ושל התרבות ה'ארצישראלית' (האשכנזית הוותיקה) השולטת כאן.
    התרומה של ההגירה הרוסית הגדולה לכאן בתחומי המוסיקה, תיאטרון, יופי ואומנות בכלל, לא דוברה מספיק (האנדלוסית היא רק דוגמה יפה אחת).
    לרוסים, אוקראינים וכו' יש סיבה ערכית טובה מאוד לדבוק במוצא שלהם ולא להתערות תרבותית בזו הישראלית. אני רק מקווה שמהתוספת של שנאת האחר (הגזענות הסלאבית) שחלקם הביאו מהערים הגדולות הם יפטרו במהרה, למרות הליבוי שלה בעיתונות הרוסית בארץ.

    1. ג. אביבי

      כל ההגירה הגדולה ממדינות חבר העמים שנכפתה באמצעות תרגילי הסוכנות וארגון נתיב, לא נועדה להטיב עם התרבות הרוסית ולא מהבנת הצרכים של המהגרים.
      המטרה הראשונה של הבאת מיליון מהגרים מהארצות הסלאביות הייתה שינוי המאזן האתני בתוך ישראל, בין לבנים (אשכנזים ואירופאים) לבין המזרחים (יהודים ופלסטינים). הממסד רצה אתכם בגלל הלובן ולא מתוך שיקולים הומאניים.
      מטרה נוספת היא הגדלת מאגר בשר התותחים למען המלחמות הבאות של ישראל. בקרב הוותיקים, מאז מלחמת 1982, יש פחות ופחות התלהבות של הנוער מהתגייסות לחילות קרביים.

      1. אשכנזי מניאק

        ג. אביבי
        אתה קניבל ופפואס נמוך.
        המזרחים אינם יהודים אלא ערבים.
        היהודים האמיתיים הם "אירופאיים" ו-"אשכנזים", למרות שאצלכם הפפואסים המושג "יהודי" לא מסמל דבר למעט השתייכות דתית.

  6. יהודה

    נולדתי בארץ ישראל ותמיד חשבתי שטוב שאין לי ארץ אחרת. היום אני מקנא במי שיש לו גם תרבות אחרת ולא רק את התרבות הישראלית.