string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הביטוי "חוסן כלכלי" אינו סתם תעלול רטורי. זו תוכנית עבודה

המלחמה בישראל הפכה למצב קבוע ורווחי, הגדה והרצועה הפכו לאתרי ניסוי של סוחרי נשק המגובים באנשי רוח. אלה הם גיבורי "המעבדה", סרטו החדש של יותם פלדמן. בראיונות הנדירים שהוא עורך מתגלה כי דמותו של סוחר הנשק הפועל במחשכים פסה מן העולם
אילת מעוז

English

מעבדה היא אתר בו עורכים מדענים ניסויים בתנאים מבוקרים. מרחב בו מקטינים דברים עצומי ממדים כמו סופות טייפון, ומגדילים דברים זעירים כמו מיקרובים, כדי להתבונן בתהליכים מורכבים וללמוד לשלוט בהם. מעבדה היא מקום בו מחולק העולם לתופעות שניתן לנבא ולאובייקטים שאפשר ללמוד. מקום בו יוצרים ידע ומשחררים אותו לעולם, כך שהעולם מתחיל להיות מובן יותר, מאורגן יותר, בדמות הידע שצברנו עליו.

סרטו החדש של יותם פלדמן, "המעבדה" – שמוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב וישודר ב-11 במאי בערוץ 8 – מפגיש אותנו עם הגברים שהפכו את השטחים הכבושים למעבדה המתקדמת ביותר בעולם לניסוי באמצעי לחימה: מפתחי וסוחרי נשק, אנשי תורת לחימה וראשי התעשיות הביטחוניות. למרות הדחף להשוותו לסרטים תיעודיים ישראליים שחשפו בשנים האחרונות את חייהם הסודיים של "האנשים שמאחורי הכיבוש" (דוגמת "שלטון החוק" ו"שומרי הסף"), "המעבדה" הוא יותר מכל סרט על ידע. ידע ביטחוני המיוצר במרחב מאוד גמיש בין שני מרחבים שאין ביניהם גבול ברור: הצבא והשוק.

ברובד העלילה הראשון, עוקב "המעבדה" אחר טענתה של העיתונאית נעמי קליין, הטוענת כי הסיבה העיקרית לשגשוגה של הכלכלה הישראלית בתקופה של אי-שקט ביטחוני ומיתון עולמי נעוצה לא בהון האנושי הנדיר, המאפשר לדלג בקלילות מעל הדכדוך הכלכלי שמלחמות נוטות להטיל על שווקים, אלא דווקא בהתמשכותו של העימות הזה. בספרה "דוקטרינת ההלם" מראה קליין כי את מרבית הצמיחה של הכלכלה הישראלית ניתן לזקוף לזכותה של תעשיית הביטחון, שהפכה לענף הייצוא העיקרי של ישראל, במיוחד לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001. הגדה המערבית ורצועת עזה, לדבריה, אינן רק בתי הכלא הגדולים ביותר בעולם אלא גם מעבדות, ו"הפלסטינים כבר אינם רק מטרות. הם שפני ניסוי".

קטע מתוך "המעבדה":

עבור פלדמן, המבצעים הצבאיים של השנים האחרונות, ובראשם עופרת יצוקה, ממחישים את הטענה בדבר שינוי אופיה של המלחמה – שהפכה מהפרעה זמנית לחיים המובילה לאבידות ולהפסדים, למצב קבוע שרווח בצדו. בכך, הסרט מצטרף לקולות נוספים המבקשים להתבונן לא במחיר הכיבוש אלא ברווחים ובאינטרסים הכלכליים העומדים מאחוריו. כוחו האמיתי מתגלה לא ברגעים בהם הוא נדחף ללא הזמנה לאירועים סגורים במטרה להתעמת עם בעלי האינטרס, אלא בראיונות הנדירים שהוא עורך איתם. כך מתגלה שלכל סוחר נשק יש השקפת עולם כוללת הנפרשת במהרה לעיני הצופים, וכי דמותו של סוחר הנשק הפועל במחשכים פסה מן העולם. אם נשק נמכר בשוק החופשי, הרי שיש לנהוג בו כבכל סחורה. ומכיוון שאת מה שקיומו נותר סודי לא ניתן למכור, יש להסיר בחופזה את מעטה הסודיות האופף את עולם הביטחון ולהפוך את הכיבוש מסוד גלוי ומביש לאמצעי שיווק.

סיפורי ההצלחה המסחררים של מפקדים ביחידות השדה של צה"ל, שהפכו את ניסיונם הקרבי למנוף עסקי בתעשיית נשק גלובלית, מחזקים את הרושם שהכיבוש מספק הזדמנויות למכביר לגריפת רווחים. אולם מכלול הסיפורים חושף גם כי הקשר ההדוק בין הצבא לבין הכלכלה הוא עמוק יותר מכמה לוחמים עם חוש עסקי, או מסך כל הקשרים האישיים בין אנשי צבא לאנשי עסקים. בכנסים בינלאומיים, בהם נערות זוהר לשעבר מציגות בגאווה כלי לחימה, מתגלה כי משרד הביטחון משמש כסוכן הייצוא העיקרי של ישראל. ברגעים האלו, קורסת ההפרדה בין ה"מדיני" לבין ה"כלכלי" ומתחוור לנו כי הביטוי "חוסן כלכלי" מבית מדרשם של מובילי כנס הרצליה הוא לא סתם תעלול רטורי, אלא תוכנית עבודה. תוכנית שבבסיסה ההנחה שביטחון הינו מוצר שמדינה מספקת לאזרחים שומרי חוק, ושכלכלה חזקה היא הבסיס לכוח צבאי. בה בעת, תפקידה של המדינה בהרחבת הייצור הביטחוני נתפס כטבעי משום שהוא מסייע ל"צמיחה", והייצוא הביטחוני – גם זה הפרטי לחלוטין – נתפס כסיפור הצלחה לאומי. במלים אחרות, אם לשאול מונח מתחום הקולנוע, התעשייה הביטחונית הישראלית היא מקרה מובהק של קו-פרודוקציה.

משמאל למעלה ועם כיוון השעון: עמוס גולן, יצחק בן ישראל, שמעון נווה וליאו גלסר
משמאל למעלה ועם כיוון השעון: עמוס גולן, יצחק בן ישראל, שמעון נווה וליאו גלסר (צילומים מהסרט). פילוסופיה צרפתית כבסיס לניהול מלחמה פוסט-מודרנית

אך להפקה הזו יש עוד שותף: האקדמיה הישראלית. אחד המהלכים העלילתיים המוצלחים ביותר בסרט הוא שזירת סיפוריהם של ממציאי וסוחרי הנשק בסיפורם של אנשי המדע והרוח. הפילוסוף הצבאי שמעון נווה, שפלדמן גם ראיין למוסף "הארץ" לפני כמה שנים, לוקח אותו כאן לביקור בבסיס אימונים בנגב, שנבנה כמודל בגודל טבעי של עיר פלסטינית. בחולצת ריצה של נייקי, מכנסיים צבאיות ומשקפיים עגולים, צועד נווה בין בתי עיר הרפאים ומסביר כיצד פילוסופיה צרפתית סייעה לו להגות תורת לחימה המתאימה לניהול מלחמה פוסט-מודרנית: אסטרטגיה הכוללת דקונסטרוקציה של המרחב העירוני. או בשפה פחות מכובסת: קדיחת חורים בקירות של בתי מגורים והשתלטות עליהם, במטרה להשיג עמדה מיטבית במרחב הלחימה. את ההרס והחורבן שהביאו איתם כוחות צה"ל כאשר כבשו מחדש את ערי הגדה המערבית במהלך מבצע חומת מגן יכול לזקוף נווה לזכותו.

לצדו, בבניין הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב, אנחנו פוגשים בפרופ' יצחק בן ישראל, המפתח מודלים מתמטיים לניבוי סיכויי ההצלחה של חיסולים ומאסרים. המודל מאפשר לנבא, באמצעות נוסחת הצבה פשוטה, מהו מספר האנשים שיש להרוג כדי להביא לקריסתה של מערכת ארגונית ופוליטית שלמה. כמובן שמחקרו של בן ישראל הוא רק דוגמה לתעשיית הידע הביטחוני המשגשגת באקדמיה הישראלית, מהסוג שגם הספורים שבין האקדמאים הישראלים המתנגדים באופן פומבי לכיבוש ממעטים לתת עליה דין וחשבון.

ייצורי הכלאיים של פלדמן – סייבורגים של מדע, טכנולוגיה וצבא – חושפים באופן דרמטי את ההשלכות מרחיקות הלכת של נדידת הידע מהמעבדה הישראלית לרחבי העולם. כך למשל, טכנולוגיות שליטה ישראליות שנמכרו למשטרה הברזילאית לצורך מלחמה בסוחרי סמים מעצבות את הפאבלות של ריו בדמותם של מחנות פליטים פלסטינים; קאבול מזכירה את בגדד שנראית בתורה כמו ג'נין. הדמיון הזה אינו רק תוצר של "דמיון אוריינטליסטי" ושנאת עניים ושחורים (למרות שגם לכך יש וודאי יד בדבר): אלו צורות של ידע, תוצרים טכנולוגיים של תעשייה, אשר הופכים את המרחבים האלו לדומים באופן עוכר שלווה.

לקריאה נוספת:

ליאור שטרנפלד על הסרט "לפני המהפכה"

דני פילק על "אש בתוך הדם"

תהל פרוש על הסרט "סופרוומן"

חן משגב על הסרט "ברוקלין שלי"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    משעשע איך מצד אחד מוצגים באתר הזה באופן תדיר מאמרים על "מחיר הכיבוש" ועל עלותו לכלכלה הישראלית, ומצד שני מוצג כעת מאמר שטוען שהכיבוש הוא לא פחות מהגורם לצמיחה הכלכלית הישראלית בזמן המשבר העולמי. הן הטענה הראשונה והן השנייה לא רק סותרות אחת את השניה אלא גם מנותקות מהמציאות. ההצלחה הישראלית נובעת בדיוק מהעובדה שישראל הצליחה להקים כלכלה שמנותקת למדי מהסכסוך. אפילו היצוא של תעשיית הנשק הישראלית הוא ברובו בעל קשר קלוש בלבד לסכסוך עם הפלסטינים, ונוגע יותר לטכנולוגיה שכלל לא באה לידי ביטוי בשטחים (שדרוג של מטוסים וטנקים של מדינות אחרות, "החץ", לויינים, מטוסי ריגול, וכו'). אפילו הטכנולוגיות הנמכרות וכן קשורות לסכסוך עם הפלסטינים הן ברובם המוחץ טכנולוגיות הגנתיות, לא התקפיות. לא צריך מלחמה כדי "לנסות" אותן.

    1. דרור BDS

      כמגיב ותיק המכיר את תכני המאמרים בהעוקץ, תמוהה העובדה כי טרם נצרבה בתודעתך ההפרדה בין האינטרסים של בעלי הממון והשררה, המכונים בפיהם האינטרסים של ישראל, לבין האינטרסים של כלל התושבים בין הנהר לים, המנוגדים למה שמכונה האינטרסים של ישראל. עמירה הס – "שלום לא משתלם", הארץ, מיפתה עבורך למי משתלם השלום ועבור מי אינו משתלם.
      עלותו הכלכלית של "מחיר הכיבוש" מגולמת בתקציב של המשרד לסחר בנשק ובדמים, המכונה משרד הבטחון. זהו אפס קצהו מהמחיר הכולל שהתושבים בין הנהר לים, ביניהם אזרחיה היהודים של המדינה הציונית, משלמים מכיסם אך גם בנפשם עבור פורענות ציונית זו.

      הנה רשימה חלקית של אנשים כמוך, המרויחים מרציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, ומדבררים זאת כטכנולוגיה הגנתית:
      DG of MOD, Major General (Ret.) Udi Shani,
      Chairman of Rafael, Major General (Ret.) Ilan Biran
      CEO of Rafael, Vice Admiral (Ret.) Yedidya Yaari
      Dir. Of SIBAT, Brig Gen (Ret.) Shmaia Avieli,
      Israel's Defence Attaché to India, Col. Avi Peled,
      Head of Rafael India Office, Col. (Ret.) Yossi Turjeman
      Consul General of Israel to Bangalore, Mr. Menachem Kanafi,
      Honorable representatives of the Israeli Defence Industries,

      את הפרופגנדה הציונית אותה דיבררו, ושנדחתה לבסוף ע"י ממשלת הודו, תוכל למצוא כאן:
      Source: http://www.defence.pk/forums/indian-defence/233938-israeli-ambassadors-speech-aero-india-inaugurating-iron-dome.html#ixzz2SY1qGcbc

      את הפרופגנדה הציונית המתוארת על ידך כ"עובדה שישראל הצליחה להקים כלכלה שמנותקת למדי מהסכסוך", סותר לחלוטין יותם פלדמן בסרטו, כמו גם רבים אחרים לפניו. מקשים עפרי אילני וגל כץ: "השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך".
      על כך עונה פלדמן: השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה [קישור שם], התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות".

      עוד מוסיף פלדמן: "תעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה… את האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל נוטים למקד באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים".
      http://haemori.wordpress.com/2013/05/01/the_lab/

      את זריית החול בעיני הציונים המכונה על ידך "טכנולוגיות הגנתיות, לא התקפיות שלא צריך מלחמה כדי "לנסות" אותן", סתר עידן לנדו במאמרים רבים. אחד מהם הוא "מי מסלים, מי לא נרתע: לפצח את השיטה שמפצחת אותנו". http://idanlandau.com/2011/03/27/escalation-deterrence-cycl/

      הצעת חוק ההסדרים, שפרטיה נחשפו בערוץ 10, כוללת החלטה להנפיק לציבור 20% ממניותיה של חברת רפאל, ו-20% ממניותיה של התעשיה האווירית. בדברי ההסבר מנמקים אנשי האוצר כי ההנפקה נדרשת לאור הצרכים התקציביים וגם לקידום שקיפות והתייעלות החברות. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3600776,00.html
      קל לראות כי לא בירור העובדות, גם לא דיון ענייני, הם אלו המניעים את המגיב עמית להכריז כי יום זה לילה ולילה זה יום. עניינו היחיד, כבעל עניין, הוא להעלות ככל שניתן את מחיר המניות בהן הוא מחזיק.

      1. עמית

        בתגובות שלך יש מתאם הפוך בין מספר התווים לבין הרלוונטיות שלהם.

        כך למשל אתה מזכיר מבלי לציין בשמה את כיפת ברזל. למעשה כיפת ברזל היא דוגמא הפוכה למה שמנסים להראות כאן; זה פיתוח של התעשיות הביטחוניות הישראליות שמותאם במדויק להגנה על אזרחי ישראל. פיתוח שלמרות שישראל מנסה לייצא אותו כדי לכסות את עלויותיו היא לא מצליחה כי אין לו פוטנציאל מסחרי משמעותי. כמעט ואין מדינה אחת בעולם שעומדת מול איום דומה של טילים קצרי טווח, וכך גם מציינים המגיבים בפורום הפקיסטני-הודי שקישרת אליו.

        הסיבה שתע"ש מופרטת (20 אחוז ממניותיה מונפקות לציבור) גם היא סותרת את מה שנטען במאמר. תע"ש היא כלל לא חברה ריווחית. היא הייתה שרויה בהפסדים לאורך זמן רב והיא מצויה בחובות רבים. לא בדיוק "מנוע כלכלי" למשק.

        גם הטיעון של פלדמן שהתעשיות הביטחוניות הן דרך להעביר כסף מהמדינה למעמד הבינוני-הגבוה זה טיעון טיפשי למדי. חלק זעיר יחסית מהעובדים בתעשיות הביטחוניות הם מהנדסי טילים או אלופים לשעבר של צה"ל שעוסקים בשיווק מוצרים. הרוב המוחץ של העובדים הם עובדי יצור פשוטים, רבים מהם עובדים במפעלים בפריפריה, שמקבלים פרנסה מכובדת יחסית לתנאים בשוק הפרטי מכיוון שהם מאוגדים בוועדים חזקים.

        בכל אופן, הנקודה העיקרית היא שהתעשיות הביטחוניות מהוות נדבך אחד מהמשק הישראלי, ולא נדבך יותר מדי גדול. בתוך הנדבך הזה, מירב המוצרים של התעשיות הביטחוניות כלל לא קשורים לכיבוש. מתוך המוצרים שכן קשורים לכיבוש, רובם המוחץ הם כלים הגנתיים (כיפת ברזל, שריון, טכנולוגיה לאבטחה של אתרים וישובים) שכלל לא צריכים מלחמה כדי להיבדק. חלקם האחר של המוצרים הוא כן התקפי, אך מדובר לרוב בפיתוח של טילים ופגזים אולטרא מדויקים שמיועדים לתקוף עמדות אויב תוך הפגיעה המזערית ביותר לאזרחים שמסביב. זאת בכדי להתמודד עם השיטה של המיליצות הפלסטיניות להלחם מאחורי האזרחים הפלסטינים. הפגזים והטילים האלה לרוב כלל לא נמכרים למדינות זרות מכיוון שמדובר בטכנולוגיות הנחייה שנחשבות לטכנולוגיות רגישות.

        להגיד שזה מה שגורם לישראל לצאת למלחמות, זה לא פחות מבדיחה. בדיחה נאלתח של מי שמשחזרים סטריאוטיפים עתיקי יומין על התאווה לכסף של בני האדם המסוימים שכיום יושבים בישראל.
        במקום לשחזר את הגזענות העתיקה הזו, כדאי להם לאותם אנשים פשוט לבחון ברצינות את הרקע למלחמות השונות שישראל נלחמה בהם. אולי במקרה הם עוד יגלו שהסיבה שהמלחמות האלה פרצו הם לא האינטרסים הישראליים אלא האינטרסים של פלסטינים וערבים מסוימים.

        1. ג. אביבי

          כיפת ברזל היא דוגמה שמחזקת את טענות הכותבת. טענתך שאין לה פוטנציאל שיווקי תלושה מן המציאות. למרות שבכיפת ברזל מתעניינות יחסית מעט מדינות, הפרויקט הזה הוא מקדם מכירות מצוין לשאר המוצרים הצבאיים של התעשיות הביטחוניות הישראליות. זאת בשל הטכנולוגיה שהוכחה בו, שהיא רלוונטית לעוד הרבה מוצרים.
          טענתך, שרק חלק זעיר יחסית מהעובדים בתעשיות הביטחוניות הם מהנדסי טילים וגנרלים (אין מהנדסים אחרים? פיסיקאים?) והרוב המוחץ שם הם עובדי יצור פשוטים היא שטות מוחלטת. פלדמן צודק לחלוטין, בדוק בעצמך. כך גם טענתך שעובדי הייצור הם בעיקר בפריפריה, עם פרנסה מכובדת מכיוון שהם מאוגדים בוועדים חזקים.
          המציאות היא זאת: היחס המספרי בין אקדמאים ועובדים בעלי השכלה אקדמאית או טכנולוגית גבוהה לבין עובדי כפיים (המשתכרים משמעותית פחות) הוא בפרוש לטובת הראשונים. זאת גם אם נכניס למשוואה את קבלני המשנה (שרק חלק קטן מהם נמצא בפריפריה). המשכורות של האקדמאים בתעשיות האלה הן גבוהות מאוד ביחס לשאר המשק. ההנחה שרק מהנדסי טילים וגנרלים משתכרים טוב בתעשיות האלה או מפרויקטים כאלה היא שטות מוחלטת. כל סוגי ההנדסה והמקצועות המדויקים נמצאים שם ובמספרים גדולים ושכרם גבוה עד גבוה מאוד. אלה שעובדים בפריפריה וגם בחברות פרטיות במרכז אינם מאוגדים, וגם שם שכר עובדי היצור נמוך משמעותית משל המהנדסים, פיסיקאים ותכנתים. עובדים מאוגדים/מוגנים בתעשיות האלה יש כמעט רק במרכז הארץ (תע"א, תעש ורפאל).
          עוד טענת: "מתוך המוצרים שכן קשורים לכיבוש, רובם המוחץ הם כלים הגנתיים (כיפת ברזל, שריון, טכנולוגיה לאבטחה של אתרים וישובים) שכלל לא צריכים מלחמה כדי להיבדק." –
          כמה שזה נוח לא לדעת ולא להכיר את החומר הרלוונטי. ראשית, לא כל המוצרים האלה הם הגנתיים. שנית, מבצעים כמו "עמוד עשן" או "עופרת יצוקה" סייעו לפיתוח ולשיפור של מוצרים כאלה (כולל ה"הגנתיים"). הם גם סייעו רבות למכירות של חלק נכבד מהמוצרים בחו"ל.
          באשר לטענתך שמוצרי טכנולוגית הנחיה לא נמכרים כמעט בחו"ל בשל הרגישות" גם היא מופרכת. טענתך היא בניגוד לפעילות של התעשיות הביטחוניות שכלל לא מסתירות את מדיניות השיווק האגרסיבית שלהן. הן מוכרות כל מוצר שאפשר לכמעט כל מדינה שמוכנה לקנות, לכל היותר בdelay של דור טכנולוגי אחד (3 עד 5 שנים) למדינות מסוימות.

  2. ליכודניק

    באמת, אני מתנצל בשם מדינת ישראל והעם היהודי.
    צוררי ישראל לא היו מעלים בסיוטיהם הגרועים ביותר שהמאמצים שלהם, לא רק שלא ירוששו ויישחקו את ישראל או יביאו אותה לנקוט בשיטות שיביאו עליה גינוי בינ"ל, אלא ידחפו את ישראל לפתח עוד שיטות ואמצעים מתקדמים עם פוטנציאל מסחרי.
    מי היה מעלה בדעתו שישראל תרוויח מאמצעים שנועדו לשמור על חיי פלסטינים?!

    המאמר עצמו הוא דוגמה מצויינת לפיתוח האחרון של מחנה השלום: מהפך הזמן, או "מבלבל סיבה-תוצאה". כך "קידוח חורים בקירות בתים" הוא לכאורה גרוע מהריסת הבתים (כפי שעושים האמריקאים והרוסים), הכיבוש נועד לאפשר פיתוח אמצעים נגד טרור (ולא, נניח, תגובה לטרור), הטכנולוגיה הישראלית הופכת את הפבלות לקסבות (ולא, נאמר, שלטון כנופיות הטרור/פשע) וכו'.

    1. נטול חרטא

      בטח גם העברת חצי מליון אזרחים לשטח כבוש תחת שליטה צבאית הוא "תגובה לטרור", כי הרי אין כמו מגן אנושי חי של אזרחים באזור סכסוך כדי להגביר את הביטחון.

    2. עדו

      אם יש משהו שמייאש אותי באנשי הליכוד הוא לראות כיצד הם ששים וצוהלים לקראת חורבנם. לא רק שמישהו דורך עליהם ויורק בפרצופם אלא שהם יילחמו על זכותו לעשות את זה.
      תבין ליכודניק יקר. לפי הכתוב כאן (ולא חלקת על הדברים). יש מישהו שמרוויח מכך שהמצב מסוכן. יש מישהו שיש לו אינטרס שאתה תהיה בסכנה כל הזמן, יש מישהו שעושה כסף מנפילה של קסאמים בישראל וכל עוד זה קורה הוא ימשיך להרוויח.
      הטענה שזו המציאות שנכפתה עלינו ופשוט אין לנו ברירה התפוצצה לי בפרצוף במלחמת לבנון הראשונה. מה איתך?

  3. זהר

    חלאות אדם , מאחל מקרב ליבי לכל סוחר נשק לחלות במחלות הכי חשוכות , או סתם לההפך לנכים ומוגבלים , להיות סוחר נשק זה בזוי בהרבה מאשר להיות סוחר הרואין ,אפילו להיות סרסור של זונות רחוב זה מקצוע פחות מלוכלך מאשר סוחר נשק

  4. אורלי בנימין

    כל הכבוד לכותבת המאמר אילת מעוז. מוסיפה נקודה אחת שולית יחסית עבור חלק:
    אם חברות ישראליות צריכות למכור נשק לממשלות בעולם אז הממשלה צריכה להיות מחויבת להסכמי סחר שמסדירים את הרכש הממשלתי – ואכן ישראל מחוייבת לקוד הרכישות של ה- GATT מאז 1983 ומתאמצת בהתאם לכך ליישם אותו ואת ההסכמים שבאו אחריו בהפיכת תפקודיה השונים לצורות של רכש תחרותי. במילים אחרות חובת מכרזים ברכש סחורות/מוצרים; שירותים כלליים ושירותים חברתיים. בשל המרכיב האחרון ניתן לנסח: קידום אינטרסים של גברים (המתפרנסים מיצוא נשק לממשלות) על חשבון אינטרסים של עובדות בעיסוקי הטיפול והשירות.

    1. קול שפוי

      אורלי יקרה. מזמן חלפו הזמנים שגברים עבדו רק בתעשיה ונשים במקצעות טיפול ושירות. אני מזמין אותך לבקר באוניברסיטת ת"א בפקולטה להנדסה שממוקמת ליד ב"ס לעבודה סוציאלית. אם פעם הגברים התרכזו בעקר בפקולולטה להנדסה והנשים בעבודנה סוציאלית, הרי שעכשיו יש נציגות נכבדה לשני המינים בשני המקומות. סביר להניח שחלק מהמהנדסות מוצאות את דרכן בתעשיות בטחוניות. וגם אם אנסה לזרום עם הנחנתך המופרכת ואניח שרק הזכרים עובדים בתעשיות ביוטחוניות ומרוויחים המון כסף , אני לא מבין למה את לא שמחה שיש יותר אנשים שמממנים את עבודתן
      של הנשים (לטענתך) שעוסקות במקצועות טיפול ושירות.

  5. קול שפוי

    הערבים נתנו לנו לימון ואנשי תעשיות בטחוניות הפכו אותו ללימונדה. התוקפנות הערבית וכתוצאה מכך שיחרור יהודה ושומרון ורמת הגולן (מה שמאלנים מכנים כיבוש) קרו הרבה לפני שמישהו חלם שתהיה כאן תעשיה כ"כ מפוארת. כל הכבוד לאנשי מערכת הבטחון והתעשיות שהשכילו לפתח יכולות שמצילות את חיינו ואף מפרנסות אותנו. וזה כולל את האידיוט שעשה את הכתבה והבטאון שמפרסם את הזבל הזה שמנסים להבנות מפגיעה בבטחוננו ובכלכלתנו. ואם יש בין קוראים גם אנשים חושבים אני מזמין אותם לחשוב איפה היינו בלי התעשיה המפוארת הזאת. כל כך מתגעגעים לאושוויץ?

    1. עדו

      אם לא הבנת. זה לא הערבים שנתנו לנו לימון. זה אנחנו שרוצים עוד ועוד מהלימון הזה כי כל מה שאנחנו יודעים לעשות הוא לימונדה.