string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מן הסֶּגֶר אל קִיר הבַּרזֶל (1993)

עוד מעט יתחילו המוספים וכותבי הטורים לציין עשרים שנה להסכמי אוסלו. אבל קודם צריך לציין עשרים שנה לאחיהם הגדול: הסגר הגדול על השטחים של 1993, זה שביסס את מדיניות ההפרדה
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

כמה מלים על טקסט שפורסם לפני עשרים שנה1

יש כמה דברים שהייתי שמח לתקן בטקסט הזה, אבל עכשיו מאוחר מדי ועדיף להניח לו כמות שהוא. הוא נכתב בעיצומו של שלב מכריע בתהליך ההפרדה בין ישראל והשטחים הכבושים, שהוביל להקמת מערכת הגדרות והמחסומים. עד תחילת שנות התשעים נעו פלסטינים באופן חופשי יחסית בין ישראל לשטחים הכבושים. מאות-אלפים עבדו בתחומי הקו הירוק בתנאי ניצול קשים ורבים מהם היו חשופים להטרדות ולאלימות גזענית. האישור הכללי לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים להיכנס לתחומי ישראל בוטל בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ. זה, כפי שכתבה עמירה הס, היה צעד שהשלכותיו התבררו רק בהמשך. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הוטלו גם על פלסטינים מן השטחים איסורי כניסה לישראל לתקופות קצרות. אך הסגר החל לחדור לתודעה הכללית של הישראלים והפלסטינים כמציאות מתמשכת עם הטלתו של סגר כללי על השטחים למשך שלושה שבועות בסוף מארס 1993.

ממשלת ישראל הכריזה כי הוטל בתגובה לכמה מקרי דקירה מצד פלסטינים, אך בעיתונות נמסר, שכבר במהלך החודש הוחל בהקמת מחסומים, שנועדו לשימוש במהלך הטלת סגר כללי על השטחים. חלקם הוקמו לאורך הקו הירוק, חלקם בין ירושלים לגדה המערבית, חלקם בתוככי הגדה. אלה המחסומים שהלכו והתרבו והתעבו בשנים שלאחר מכן. במהלך השנתיים שלאחר מכן הוטלו שוב ושוב סגרים למשך שבועות. פועלים פלסטינים לא הגיעו לעבודה בישראל, רבים מהם איבדו את מקומות עבודתם, וכך הלכה והתבססה מציאות חדשה: עד אז עבדו בישראל כ-100,000 פועלים פלסטינים. הסגר פגע אנושות בכלכלת השטחים, התלויה ומשולבת בכלכלה הישראלית. החומה הבלתי-נראית בין ישראל לשטחים החלה לצמוח. בעקבות הסגר החל יבוא בקנה מידה גדול של מהגרי עבודה מהעולם העני שיחליף את כוח האדם הפלסטיני.

רבים ממתנגדי הכיבוש בישראל נטו בתחילה לראות בסגר מעין התחלה של נסיגה, סימון מחודש של הגבול בין השטחים הכבושים לישראל. הסגר, כך טענו מאמרים בעיתונות, מסמן מחדש את "הקו הירוק". היה זה ביטוי לקושי העמוק, הנמשך, להבחין בין גדר חד-צדדית לבין גבול בין ישויות ריבוניות, בין גידור הנשלטים וכליאתם – לבין גבול המגביל גם את חופש הפעולה של החזקים. המאמר המובא כאן נכתב בתגובה לכך.

בשעה שכמה מאיתנו ניסו למחות נגד הסגר וההפרדה, התנהל מו"מ חשאי מאחורי גבם של נציגיהם הרשמיים של הפלסטינים לשיחות עם ישראל. לא ידענו על כך. גם ההקבלה בין משטר השליטה בשטחים הכבושים לבין השליטה הישראלית ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון שנמתחת בטקסט או ההשוואה לדפוסי השליטה בבנטוסטנים אינן מבוססות על מידע ספציפי כלשהו על כוונות השליטים. בלי לדעת זאת מזכיר הטקסט, ש"הפלסטינים נמצאים במשא‏-ומתן מדיני מתוך עמדת חולשה שאין דומה לה" ולכן "יצטרכו עוד לבלוע צפרדעים ולהגיד תודה על נכישות נחש ולקבל פשרות מאוסות". ועדיין: "מי שעניין זכויות האדם והשלום יקר לו, לא יוכל לכוונן את עמדותיו לפי האילוצים של הדיפלומטיה הגבוהה. ואת הסגר יש לפסול, כשיש משא-ומתן וכשאין משא‏-ומתן, אלא אם כן מאמין מישהו שה"זבנג וגמרנו" הוא-הוא הדרך לשלום, כלומר מי שמבקש להגיע לשלום עם שרידיהם המושפלים של הפלסטינים וקורא לשטר החותם את כניעתם 'שלום אמת'. זהו השלום של ביבי נתניהו."

ה"שלום" של ביבי נתניהו עדיין איתנו, וגם הסגר והכתר והחומות והמחסומים והגדרות. עד שנפיל אותם.

מלה אישית יותר: כשנתקלנו ב-2002 בגדה המערבית בהתחלות הבנייה של גדר ההפרדה, התקשינו – חברותיי וחבריי בתעאיוש ואני בתוכם – לשכנע אנשים שמדובר במהלך עצום שחייבים להתנגד לו. אך יכולנו לזהות את החומה ולהכיר במשמעותה משום שציפינו לה, משום שחששנו ממנה, משום שראינו בה ביטוי מוחשי של תהליך ארוך, משום שקראנו בעיון את דיווחיה ואת ניתוחיה של עמירה הס בשנות אוסלו. לכן הגדרנו את תמצית מטרתנו בניסיון לחתור תחת חומות ההפרדה והגזענות.

מאי 2013

*

הסֶּגֶר הולך ונמשך, ושתיקה אופפת אותו. מאחורי המסך העבה שהוא מקים הוא מאפשר הפרות ברוטליות של זכויות האדם היסודיות, קווים אדומים נמחקים — והשתיקה הציבורית נמשכת. השתיקה הזאת, משיכת הכתפיים הקיבוצית, מצריכה בעצמה פירוש. הלחצים היחידים בתוך ישראל להקלה חלקית מאוד של הסגר נומקו בצרכים כלכליים, כלומר לא בצרכי הפלסטינים כבני אדם, אלא בצרכי המשק בפלסטינים ככוח אדם: כוח‏ אדם, שיש לטפטף אותו בכמויות משתנות על-פי צורכי מעבידיו, ואין לו עצמו כל קיום אנושי. היעדר ויכוח ציבורי הוא אם‏ כן כשלעצמו עובדה פוליטית משמעותית, והסגר מאפשר אולי להאיר כמה מאפיינים של התודעה החברתית והפוליטית בישראל.

לא אעסוק בהמשך בהפרות זכויות האדם היסודיות שהסגר מאפשר; קוראי "הארץ" יכלו למצוא בשבועות האחרונים מידע מהימן ומזעזע ביחס לכך. גם לא בהצדקה הביטחונית לסגר, משום שהדיספרופורציה בין שורת הרציחות ובין ההחלטה על הטלת הסגר על כל תושבי השטחים הכבושים היא עצומה כל‏-כך (בעיקר אם ניזכר בגלי טרור קודמים), שהיא מלמדת שלסגר נודעת משמעות רחבה הרבה יותר. יש לדון בהשלכות הפוליטיות של הסגר ולפתוח בוויכוח שלא החל עדיין.

רבים אינם מתווכחים כמובן בכלל על הסגר, משום שהסדר הוא שלנו. מה שאנחנו עושים, מעצם העובדה שאנחנו עושים אותו — הוא בסדר [הדברים נכתבו בימי ממשלת העבודה-מרצ בראשות יצחק רבין]. גירוש הוא רע; אבל גירוש שלנו — גירוש שביצע השבט של הטובים, הצדיקים והמצוינים — הוא בסדר. וממש כך ביחס לסגר: סגר שמבצעת ממשלה נאורה, שיושבים בה אנשים נאורים, ושאנחנו — אנשים נאורים — תומכיה, הוא סגר נאור. תפיסה שבטית כזו ממוססת את העקרונות המוסריים היסודיים, הנדחקים מפני עקרון השייכות השבטית.

יש כמובן ויכוח על הגדרת גבולות השבט: האם הוא כולל את כל היהודים, ואז מה שיהודים עושים הוא מעצם טיבו משהו שונה לגמרי — ישים לב הקורא למאמץ השכנוע העצמי האדיר הכרוך במלה לגמרי; או שהשבט כולל רק קבוצה מצומצמת של יהודים, ואז מה שאנחנו — לא הליכוד אלא ישראל הטובה, הנחמדה עושה, עם המסתערבים (שהם בעצם בחורים נחמדים) — הוא מעצם הגדרתו משהו שונה לגמרי. זהו שבט אקסקלוסיבי יותר, ועדיין שבט: "אנחנו אנשי בסדר / אנשי בסדר גמור", במלותיו של חנוך לוין ב"מלכת אמבטיה", בימי שלטון המערך הרחוקים-הקרובים כל-כך. התפיסה השבטית מבטלת את עצם אפשרות הוויכוח הציבורי.

צילום: Activestills.org

הטענה האחרת — לא בזכות הסגר, אבל בזכות השתיקה בעניינו — היא שלפלסטינים אולי לא נוח, אבל בעצם הם מסכימים. והראיה שנציגיהם אינם מוחים. נציגי הפלסטינים אכן מוחים, ואומרים חזור ואמור, שלא ניתן יהיה להמשיך במו"מ כאשר הדיכוי משמיט את הקרקע תחת רגלי נציגיהם המידיינים — אך איש אינו מתעניין בכך. וחשוב מכך: הפלסטינים נמצאים במשא‏-ומתן מדיני מתוך עמדת חולשה שאין דומה לה; הם יצטרכו עוד לבלוע צפרדעים ולהגיד תודה על נכישות נחש ולקבל פשרות מאוסות – ולא יהיה מנוס מכך. אך מי שעניין זכויות האדם והשלום יקר לו, לא יוכל לכוונן את עמדותיו לפי האילוצים של הדיפלומטיה הגבוהה. ואת הסגר יש לפסול, כשיש משא-ומתן וכשאין משא‏-ומתן, אלא אם כן מאמין מישהו, שה"זבנג וגמרנו" הוא-הוא הדרך לשלום, כלומר מי שמבקש להגיע לשלום עם שרידיהם המושפלים של הפלסטינים וקורא לשטר החותם את כניעתם "שלום אמת". זהו השלום של ביבי נתניהו.

אך עיקר הוויכוח הוא על ההשלכות של הסדר על התודעה החברתית בארץ. הטענה החשובה ביותר היא, שהסגר מחזיר לתודעה החברתית את "הקו הירוק" ויכול לקדם את תהליך כינונו מחדש. ובאמת, אם אכן יוקם מחדש "הקו הירוק", אם באמת תיסוג ישראל מן השטחים בשנים הקרובות, אולי יוכלו אנשים בראייה לאחור להצביע על הסגר כחלק מתהליך כזה, ואולי ינסו אפילו להסתמך עליו. אך איש מאיתנו אינו יודע שכך יהיה הדבר, ואוי לו למי שיתיימר לחזות מראש את מהלך הדברים. הפוליטיקאי שבשלטון ודאי מתיימר לדעת את העתיד ולפנות אלינו בשמו; אך אלה מאיתנו שאינם בשלטון — ושאינם צריכים לשקר לאחרים ולעצמם שקרים‏-של-שלטון — מוטב להם שייקחו בחשבון את האפשרויות השונות שהעתיד צופן בחובו. ממש באותה מידה יכול הסגר — כמו הגירוש [של 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי ללבנון בדצמבר 1992] — לשמש תקדים לאחת הפעולות הברוטליות ביותר שנוקט שלטון כיבוש, שעוברת ללא כל מחאה ממשית. יש קו אדום? יש גבול? עונים-קובעים הסגר והגירוש: אין גבול. עובדה.

*

אין שום סיבה הכרחית להניח, שהקמת הגדר הגדולה סביב השטחים הכבושים תהיה צעד ראשון בתהליך ההיפרדות מהם. ישנו אזור כיבוש נשכח, המוקף בגדר זה שנים; הוא נשלט על‏-ידי ישראל, אך כדי להיכנס לתחומיו זקוקים אלה שמתגוררים בו לרשיונות מטעמם של השלטונות הישראליים וצריכים לחצות גבול — ואין כל סימן לדינמיקה המובילה להפסקת השליטה בו. הכוונה כמובן לדרום לבנון, ל"רצועת הביטחון": כיבוש אידאלי, שקט, עם בתי חולים ופטרולים, כיבוש שאין סימן לערעור עליו בדעת‏-הקהל. כיבוש כזה, נקי יחסית, בשלט‏ רחוק, הוא בלי ספק מה שאנשים רבים היו מקווים לראות בשטחים, וזאת בהתעלם מן השאלה אם הדבר בר-ביצוע. הסגר יכול לשמש תקדים לכיבוש כזה — ולא לקצו של הכיבוש.

חשוב יותר בוויכוח על משמעות הסגר לסימונו מחדש של "הקו הירוק", להזכיר, כי "הקו הירוק" היה קיים תמיד — לפחות בתודעה החברתית של "כוחות הביטחון". למרות שהאידיאולוגיה הרשמית היתה עסוקה במחיקת "הקו הירוק", אנשי "כוחות הביטחון", זרועות המדינה המופקדות על השימוש באלימות, ידעו היטב שאיתו מתחילים משפט נפרד וכללים גמישים והיתרים חדשים לפעולה. הסגר רק חיזק את "הקו הירוק" כקו שמאחוריו (כפי שכתבה עדה אושפיז), מתחילה ארץ אחרת — לא ארץ ריבונית אחרת אלא תחום קולוניאלי מובחן, מקום שבו הכללים והפקודות משתנים.

להקמת "הקו הירוק" הזה מחדש יש אכן משמעות בתודעה החברתית, משום שהיא מחזקת את הרושם שמדובר במלחמה, שכוחותינו פועלים מעתה בארץ אויב של ממש, ובמלחמה כמו במלחמה. ומיד חוזרות כתבות טלוויזיה של כתבנו המתלווה לכוחותינו בעזה, התמונות בעיתונים והראיונות בסגנון של פעם, עם מפקדים בלתי‏-מגולחים שמספרים "איך זה שם" ומחדדים בעצמם את ההבחנה בין "שם" ו"פה".

הסגר מביא לנו "שם" ו"פה" קולוניאליים מסוג אחר, מופרדים יפה: ללכת עם ולהרגיש בלי, להחזיק בקולוניות בלי להתלכלך בחיי יום-יום במגע מתמיד עם יושביהן. כאן יכול הסֶּגֶר להיות גם הוא מודל עתידי של יחסים, תחילתו של בנטוסטאן.

לא הופר אם‏-כן שום טאבו חברתי אמיתי בהטלת סגר, כיוון שהטאבו על "הקו הירוק" היה למראית‏-עין בלבד, ואילו הטאבו האמיתי — על השליטה בשטחים הכבושים — בעינו עומד. נשמרה יכולתה של המדינה לחדור לכל נקודה בשטחים. מי שסובר, שהוא רואה את "הקו הירוק" מגיח מחדש, אינו מבחין בין גבול ובין גדר. הגבול המדיני אמור להבדיל בין קיבוצים אנושיים ריבוניים; הגדר — גם גדר המכלאה — מקיפה את הנשלט אבל בשום פנים ואופן אינה מגבילה את השליט; היא חדירה לחלוטין מצד אחד.

צילום: angrywhitekid, cc by-nc-nd

אם החל תהליך סימונו מחדש של הקו הירוק כגבול — הרי האינתיפאדה היא זו שהחלה בתהליך כינונו של הגבול; האינתיפאדה שמה קץ לאידיליה הקולוניאלית, לטיול בשוק, לתיקונים בזול, לכיבוש החסכוני, לאיכות החיים של המתנחל. יש לשים לב לגלי הזעם העממי שעוררה מאז, שביטויים המובהק במשפט החוזר ונשנה: "איך זה שהם מסתובבים פה חופשי כשאני לא מעיז ללכת לשם", משפט המבטא את הגעגועים לזכות החדירה החופשית — הזכות הגברית בה"א הידיעה — הזכות להפר את גבולות הריבונות של גופם של אחרים. הסגר הוא המענה לגעגועים אלה, כיוון שעכשיו הם, המלוכלכים, אינם יכולים עוד "להסתובב חופשי כאן", אבל אנחנו — או שליחינו, השכן או הבן או כתב הטלוויזיה הנרגש — יכולים להסתובב להם חופשי בבית, להפוך את הארונות ולהיכנס לחדרים ולראות משפחה נדהמת ומושפלת באישון לילה.

הסגר מלווה אם כן דווקא בפריצת גבולות, בחדירה העמוקה ביותר של כוחות הביטחון לתוך המטבחים וחדרי‏-השינה של תושבי השטחים; די אם ניזכר בהשפלת תושבי הרצועה על‏-ידי חיילי גולני. הגדר הגדולה שמקיפה את השטחים הכבושים מחלישה את כל המגבלות שנותרו על הפעלת האלימות בתחומם ומאפשרת לאדם החיילִי לפרוץ את כל הגבולות הרעועים, המסוככים על חיי אנשים וגופם.

*

הסגר לא עושה רק דברים לפלסטינים בשטחים; הוא אחד הכוחות המעצבים מחדש את גוף השבט-הלאום. אפשר להחליף עתה את נקודת‏ המבט, ולהתבונן בסגר מבחוץ, כשריון העוטף את גוף הלאום ומעצב אותו. איזה דימויים של הגוף הזה הוא מפעיל? מדוע חשים כה רבים בנוח בתוך השריון החדש‏-ישן הזה? יש כמובן סיכון לא-מבוטל בניסיון להאיר תודעה חברתית בעזרת דימויים שלקוחים מעולמו של היחיד, כפי שאעשה בהמשך. עם זאת, במידה ש"הפוליטיקה הגבוהה" מתחברת לחייהם של אנשים בחלקה באמצעות הפעלתם של דימויים ופחדים, ובמידה שאלה עצמם הם תוצר חברתי ותרבותי, יש מקום בגבולות ידועים לעשות זאת.

בשיח הציבורי בארץ ביחס לגוף הלאום וגבולותיו אפשר להבחין בין שתי גירסאות מרכזיות. האחת מיוצגת לפעמים יותר על‏-ידי הליכוד, האחרת לפעמים על-ידי מפלגת העבודה, אך נראה שיש נציגים לתפיסות אלה בשני הגושים הפוליטיים, וכאשר מגיעים למתיישבים עצמם, הדברים מתערפלים עוד יותר.

גירסה ציונית אחת נוטה למסמס כל העת את גבולות גוף הלאום; היא עסוקה בהתפשטות מתמדת, מתוך תיקווה שהגוף הענק הזה יוכל להתגבר על המכשולים הקשים לעיכול, שמהווים עבורו הפלסטינים ואולי מיעוטים אחרים. זוהי הגירסה הבולענית, הבּוּלֶמית של הלאומיות; זהו גוף אחוז בולמוס בליעה של טריטוריות. מלחמת לבנון היוותה דוגמא טובה לקשיי העיכול שבהם עלול להיתקל הגוף המתפשט הזה. בתנאים אידיאליים, הגוף הזה היה מבקש לפלוט החוצה את יושבי השטחים; בפועל הוא נאלץ לבלוע כמויות גדולות והולכות של אנשים. תיאור זה קרוב למה שאדריאנה קמפ ניסתה לתאר כסְפָר, כתחום פתוח של התיישבות והתפשטות, לא קו אלא תחום הנמצא בתנועה מתמדת.

הגוף המטמיע והמתפשט הזה זקוק לחיזוק מתמיד כדי לבלוע, וכאן לעלייה יש תפקיד מרכזי. חשוב לראות שהעלייה נתפסת בגירסה זו כפונקציה של גוף הלאום: היא לא נועדה לפתור את "בעיות העם היהודי בעולם", כמו בציונות שבספרים או בנאומים החגיגיים, אלא לספק לגוף-הלאום המתפשט כוח-אדם. משום כך חשוב להטמיע את המוני העולים במהירות רבה ולשנע אותם ממקום למקום.

הגירסה האחרת של גוף הלאום היא מעט ריאליסטית יותר; אף שברצון היתה רואה אותו גדל והולך, היא רואה קשיים גדולים להטמיע גושים גדולים של פלסטינים במסגרתו. האובססיה של גירסה זו היא בטיהור הגוף הלאומי, ביצירת גוף אחיד, מגובש ומבוצר, המופרד היטב מן הגוף המזרחי, מן הלבנטיניות, מן ה"התמסמסות בלב המזרח". הגירסה הזו של גוף הלאום חדורה בבחילה עמוקה מן הערבים, בחילה פיזית (שיצחק לאור איבחן אותה היטב מן הטקסטים של ס. יזהר ועד אלה של עמוס עוז). אף שאין ניגוד עקרוני בין הגירסות, חסידי תפיסה זו מוכנים להקריב בתנאים מסוימים טריטוריות למען השמירה על טהרת הגוף.

וגם כאן לכינון מחודש של הגבול החיצוני יש קשר הדוק למבנה החברתי הפנימי. הגעגועים לארץ‏-ישראל הקטנה הם לא תמיד געגועים לישראל דמוקרטית יותר, חופשית מכיבוש; אצל חלק מן התומכים בנסיגה המדובר בגעגועים למדינה קטנה ומסודרת, עם גוף מאורגן ומבוצר היטב; געגועים למושבה הקטנה, נקייה מאינדיאנים. הם בחלקם געגועים לזמן הטוב ההוא, שבו היו הירארכיות תרבותיות ברורות, לפני הליכוד והמזרחים, וכמובן — עם דומיננטיות ברורה של "תנועת העבודה".

וכאן יש להזכיר, שעד 1965 חיו תושבי ישראל במדינה שחלק מתושביה היה נתון לממשל צבאי, עם שיטת רשיונות המגבילה את חופש התנועה של אזרחי המדינה הפלסטינים, ותוך פיקוח הדוק של כוחות הביטחון. גם הממשל הצבאי שייך לתמונת המדינה המסודרת, שבה כל אחד ידע את מקומו — כך לפחות בפנטזיה הקולקטיבית. בתנאים מסוימים החזרה למדינה קטנה וסימפתית כזו יכולה להיקרא בשם-הצופן "נסיגה מן השטחים".

כרזת בחירות של מפא"י, 1955
כרזת בחירות של מפא"י, 1955

כדאי אולי לציין, שהפנטזיה הנוסטלגית הזאת בדבר הגוף החברתי הנקי והמופרד היטב היא מודרנית לחלוטין; היא משתלבת היטב במגמה מרכזית בחברות מערביות להקיא מתוכן את החלשים והאומללים, לסלק את הנוודים והמכורים‏-לסמים וחסרי-הבית מרחובות הערים, מעיניהם של עוברים-ושבים, כדי להציג חברת מופת, חברה ששוליה סמויים מן העין. יש אם‏-כן בהחלט מקום לניסיון לחבר את הנוסטלגיה הציונית עם חזון עתידני.

הסגר מתקבל באנחת רווחה או בהסכמה שבשתיקה, לא משום שהוא מסמן את תחילתו של גבול אמיתי בין קיבוצים אנושיים ריבוניים; הוא מכה הדים בנפשות, משום שהוא מסמן מעבר מן התפיסה הבולענית של גוף הלאום לזו הטהרנית, משום שהוא מפעיל מחדש מסורת ארוכה, המורכבת מגדרות, בולדוזרים, פחדים וכמיהות. מציאות הסגר מחייבת אותנו לא להסתפק בוויכוח על סימון קווים, אלא לחשוב על טיבם של קווי-התיחום שבהם אנו רוצים. האם אכן נוכל לפרוק את עולן של שתי התפיסות האלה — הבולענית והטהרנית? מבט חטוף לאחור אינו מבשר טובות. ההיסטוריה של הציונות רווּיה גבולות; לא רק מפות ושאיפות טריטוריאליות, אלא דימויים מתחלפים רבי-עוצמה של חומות ומבצרים. החל בחומה המגינה על אירופה מפני אסיה, שכולנו היינו צריכים להיות חלק ממנה בחזונו של הרצל; דרך ה"חומה ומגדל" של תנועת העבודה ו"קיר הברזל" הרביזיוניסטי, וכלה ב"חומה האנושית" של בן-גוריון, שיתאר ביומנו את שיכונם של עולים חדשים באזורי הספר כהקמת "חומה אנושית", חומה שהלחץ עליה מגבש ומלכד אותה. ואפשר היה להמשיך ולתאר את המעבר מן המשלט למעוז, מגדר המערכת לרצועת הביטחון, ובתוך כל אלה — את עיצובה של החברה כ"מדינה במצור".

הוויכוח לכן אינו רק על הזזת שטחים ושירטוט מפות, אלא על התוכן החברתי והאנושי של הגבולות שיקומו, על עיצוב הגבול. והגבול החיצוני הזה ימלא תפקיד מרכזי בעיצוב החברה. המאבק על הנסיגה מן השטחים הכבושים הוא מאבק פוליטי, וככזה הוא מזמן בני‏-ברית מוזרים; התמיכה בסגר מפרידה בין בני-הברית הללו, משום שהיא מבליטה את העובדה, שחלקם תומכים בנסיגה כדי לבנות שריון-גוף חזק ללאום. אך את הוויכוח על טיבו של הגבול שיקום אי‏-אפשר לדחות עוד, אם איננו רוצים לתרום להקמת קיר הברזל שבצלו נחיה.

——————————————————————————————

1 המאמר מבוסס על דברים בכנס מחאה על הסגר בשטחים שנערך באוניברסיטת תל-אביב ב-13.5.1993; התפרסם בעברית בהארץ בקיצוצים קלים ב-21.5.1993 ובערבית באל-קודס ב-23.5.1993.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    גדי תודה על שני המאמרים. את הגישה הבולענית והטהרנית הייתי מבקש להשוות למושגים היסטוריים אחרים. הגישה הבולענית, זו הגישה הנוקטת סיפוח שטחים ללא כל גבולות של ממש, אפשר לקרוא גישת הלבנסראום. "תחום המחייה" בו אין גבול ממשי לסובייקט הלאומי/אתני/גזעני; שבו האחרים הם הסדן עליו "האני" העליון מתיימר להתקיים ולהתקדם. תחום המחייה הופך ליישות חייה, נושמת ומתרחבת כפי שמתבקש מתנאים היסטוריים משתנים. הגישה הטהרנית היא גישת וורסאי. זוהי גישה המאמצת חיים בגן מלאכותי כחיים עצמם. הגישה שהינחתה את האצולה הצרפתית אשר שאפה להקים לעצמה עולם נפרד מהעולם הממשי. וורסאי – העולם שבו העיצוב האסתטי התיימר להיות כל כך יפה, שבו הגנים הסימטריים והטיפוח המדוקדק יצרו "אשליה" של מציאות. אשליה שבה "לא רואים" את העולם החיצון את העולם הממשי. "לא רואים" מאחר ולא מאפשרים לעולם זה להיכנס אל העולם המלאכותי שייצרו באמצעים אנושיים. האמונה העיוורת כי מלאכותיות זו היא מציאות ממשית לא משתנה ושלא תשתנה. זהו הפירוש המלא לדקדנטיות ושחיתות כפוליטיקה. היסטורית, שני המודלים הביאו לאסונות. הראשון הביא לטיפוח אשליה גזענית של כוח אין סופי הנתמך על ידי הטבע או על ידי האל. גישת וורסאי הביאה את המהפכה הצרפתית. לחברה הישראלית, או ליהודים-הישראלים, או ליתר דיוק להגמוניה האשכנזית של ישראל, אין את היכולת והמשאבים לממש אף אחד מהמודלים הללו. ניסיונות נואלים של הגמוניה ישראלית ללכת על "גדול" הסתיימו במפח נפש. המנהיגים חזרו אבלים וחפויי ראש. חווינו מפח נפש זה לאחר מלחמת 1967 וחזון "האימפריה הישראלית"; או עם "הסדר החדש" בלבנון של שנת 1982. חלום "הסדר החדש" ללבנון אותו רקח הטריו, בגין-שרון-איתן. כולנו יודעים באיזה טרגדיה הסתיימה ההצגה האווילית ההיא. איזה מחיר דמים עצום ובאיזה בטמטום חושים קהה הסתיימה הפארסה ההיא. טמטום חושים אשר הכניע את בגין והביא להתאבדותו של רפאל איתן. על שרון אין צורך להוסיף מילה. אלה היו והינם ניסיונות נואלים. הבריחה של יהודים-ישראלים רבים באמצעות "הסגר" ו"החומה" ממציאות נגישה, יומיומית והכרחית של החיים במזרח התיכון על מורכבותו ההיסטורית והאנושית, בריחה זו היא עזה כל כך עד כי אנו מוצאים עצמנו בתהומות של תוהו ובוהו, חברתי, כלכלי, פוליטי ומוסרי. איסטרטגיית האשכנזיות של ההגמוניה הפוליטית הישראלית, מובילה את החברה הזו מדחי אל דחי מזה למעלה מ-65 שנה ולבטח במהלך ה-45 שנה האחרונות. הגמוניה המתכחשת ושאינה רוצה לראות את מראה דמותה העלוב במראה. המאמרים הקצרים הללו הם מראה ההופכת את העקוב למישור. המאמרים מחייבים להביט נכוחה אל תוך המציאות. את זה "הם" לא רוצים ועל כן לא מסוגלים לעשות. 20 שנה לכישלון אוסלו הם 20 שנה שבה אנו מבוססים בטימטום החושים, הסיאוב והאלימות הגואה של חוסר ההחלטה וחוסר היכולת לקבל החלטה המוצגים כגאווה לאומית. גאווה לאומית עיוורת ומעוורת. תודה גדי.

  2. נטליה

    תודה מאיר עמור על הדברים.

    לא ידעתי שרפול התאבד.

  3. מאיר עמור

    את מה שקרה לרפאל איתן אני מפרש כהתאבדות. זו פרשנות שלי. מאיר עמור

  4. דוד

    ולא יהיה חלילה שום שיקול מוסרי בנפילתה.

    הלבנסראום לא יצטמצם בכהוא זה ובועת ורסאי תישאר ותתעצם בתל אביב.

    אחינו חובשי הכיפה המלוכסנת, יושבי גבעות שומרון ויהודה הם אלה שרק למענם תיפול הגדר. למען נוחות הנגישות שלהם וחופש התנועה בין שני המרחבים האשכנזיים. מרחב ההר ומרחב המישור.

    ואז תעלה ותפרח המדינה הקואדרו-לאומית

  5. נואשת

    האם יש טעם להביא לעולם, שם, את הדור הבא?????
    תודה גדי! תודה שאינך מתייאש.

  6. אלי אמינוב

    חוששני שמאמרו המעניין כשלעצמו של גדי אלגזי, אינו רואה את הסגר כחלק מהתכנית ששיאה הגלוי היה הסכם אוסלו, כלומר תכנית ליצירת בנטוסטאנים של פלסטינים, עליהם הייתה אמורה לפקח הסולטה בראשות ערפאת לשם שמירה על בטחון ישראל, תוך סילוק השאלה הלאומית הפלסטינית מעל סדר היום. תכנית ההסדר שאוסלו במרכזה הייתה תכנית אמריקנית שישראל נאלצה לקבלה בשל כישלונה בחיסול האינתיפאדה הראשונה במהירות ובנחישות(דבר שהיה באחריותה בתוקף הסדר האימפריאליסטי האזורי ). הסגר שהחל באופן מקוטע החל מראש השנה היהודי של שנת 1991, נועד להכין את הפועלים הפלסטינים דרך הורדת רמת חייהם למצב בו יסכימו להיות מנוצלים על ידי מעבידים פלסטיניים בשוק סגור. התכנית לניתוק הפלסטינים ממקורות ההכנסה בישראל נעשה עם תכנונו של חוק מתאים כבר מתחילת שנות התשעים. עד שנת 1992 עבדו במשק הישראלי למעלה מ100.000 פלסטינים ורק כעשרים אלף "עובדים זרים," רובם בסיעוד. עד אז התבסס חלק ניכר מהמשק על כוח עבודה פלסטיני זול, אולם לקראת הסכמי אוסלו שיחתמו בשנת 1993 עמדו שלטונות ישראל להפריד כוח זה משוק העבודה הישראלי. במסגרת ההכנות להסכם קידמה הממשלה את חוק העובדים הזרים (1992), המאפשר יבוא כוח אדם זול ממדינות לא מפותחות.
    חוק העובדים הזרים השתלב היטב במדיניות ההפרטה הגוברת של המשק, על ידי הקטנת הוצאות הממשלה על נכים, חולים וזקנים. יבוא העובדים יצר מאגר של חיל מילואים זול לכוח העבודה. ללא מאגר זה היה צפוי שכר העבודה במשק הישראלי לעלות עקב יציאתם של העובדים הפלסטינים, שעל השטחים בהם התגוררו הוטל סגר רצוף, משוק העבודה. כוח העבודה הזול של מהגרי העבודה יצר לחץ על שכר העבודה ומנע את עלייתו, ועל כן היה חשוב במיוחד למעבידים.
    ההכנות הפוליטיות בשטח נועדו לטהרו ממתנגדים לערפאת ולכן גורשו 400,אנשי חמאס ללבנון ורבים אחרים נעצרו. ישראל הוכרחה להפסיק את תמיכתה בחמאס שהיה שנים בן טיפוחיה ולהקל על אנשי ערפאת. כמובן שהצלחת ערפאת בשלב הראשון הגבירה את התיאבון הישראלי וההמשך ידוע.

  7. דרור BDS

    שי פירון מברך:
    "יש חלקים גדולים בחברה הישראלית שחושבים שלהשתמט משירות צבאי זה לא משהו פלילי, שחושבים שלא להיות חלק מהאתוס התרבותי שלנו, אני אומר את זה כשר חינוך בישראל, [זועק זעקת שבר:] יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שלא להיות חלק מצבא ישראל זו לא עבירה פלילית? אני שואל את השר יעלון [הכוונה לפושע המלחמה משה בוגי יעלון] מוסרית את השאלה הזאת עכשיו. אז מה אתה אומר, שצריך לעשות את זה לאט יותר? בבקשה, ארבע שנים. אתה אומר שיש כאלה הצריכים ללמוד? בבקשה, 1800 עילויים. אתה אומר שיש כאלה שצריכים אה, אה, אה, קשה להם? בבקשה, שירות לאומי אזרחי. [נדהם:] אבל להגיד שסנקציה פלילית על עמידה במטלה [מונה: 1] מידתית [2] ערכית [3] ציונית [4] חוקית [5] מוסרית זה דבר ש[לא מאמין למשמע אוזניו] לא מגיע לו סנקציה פלילית [???], אני תמה מאד מאד על העניין הזה".
    28 מאי 2013, ראיון ברשת ב', הבוקר הזה – אריה גולן

    נברך חזרה את שי פירון:

    דַּרְכֵי הצִיּוֹנים אֲבֵלוֹת,
    מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד–כָּל-לשכות הגיוס לצבא הציוני שׁוֹמֵמִין,
    פושעי מלחמותיהם המיותרות נֶאֱנָחִים,
    אמותיהן שלא קראו את "תדע כל אם עברייה" – טלי לטוביצקי, נּוּגוֹת,
    וְהם מַוסגרים-לָהּאג.

    הָיוּ צָרֶיהָם לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָם שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה, ולא רק הוא(!) הוֹ[א]גָהּ ותובע עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ,
    פושעי מלחמותיה הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי- שופטי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג.
    וַיֵּצֵאו מן הפרלמנט הצִיּוֹני,
    הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה,
    וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף צדק.

    זָכְרָה פלסטין יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ–כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם;
    בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד- פורעים ציונים, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ
    רָאוּהָ צָיונים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.
    אבל!
    האם יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שלהיות חלק מהצבא הציוני זו לא עבירה פלילית?
    אני שואל את השר שי פירון [הכוונה למסית והמדיח שי פירון] מוסרית את השאלה הזאת עכשיו.
    אז מה אתה אומר? הה?

    חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה;
    כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִחרימוּהָ הסיטו השקעותיהם ממנה והטילו עליה סנקציות כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ,
    גַּם מצביעי מרצ נֶאֶנְחָו אבל שָׁבו לאָחוֹר והצביעו שוב מרצ.
    טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ מיוסי שריד עד ניצן הורביץ
    לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ

    בחורבן המשטר הציוני ננוחם.

  8. איתי אפק

    ציטוט: "בשעה שכמה מאיתנו ניסו למחות נגד הסגר וההפרדה, התנהל מו"מ חשאי מאחורי גבם של נציגיהם הרשמיים של הפלסטינים לשיחות עם ישראל. לא ידענו על כך". אפשר להרחיב על-כך? מה הוא אותו מו"מ חשאי? מי היו הצדדים? איפה אפשר לקרוא על זה בהרחבה?
    תודה.

  9. גדי

    איתי היקר,
    זה המו"מ החשאי שהתנהל באוסלו ובמקומות אחרים ותוצאתן היא "הסכמי אוסלו". נציגם הרשמי של הפלסטינים לשיחות השלום עם ישראל, ד"ר חיידר עבד א-שאפי, אדם ישר ונערץ על רבים – לא היה בסוד העניין. לא רק הוא ביקר בחריפות את התוצאה. אלה שניהלו את המו"מ מטעם אש"פ לא באו מתוך השטחים הכבושים ולא נועצו עם ההנהגה שצמחה מן השטחים ומכירה לעומקה את המציאות שנוצרה בהם. הדוגמא המובהקת ביותר היא שחסרה בהם התחיבות מפורשת של ישראל להפסיק את תהליך ההתנחלות.

  10. דוד ניר

    תודה גדי על הניתוח המעמיק והשלם.

    מאחר וכל מעשי האדם משקפים את נוף נפשו, הריני ממליץ על מאמרו של אבשלום אליצור "זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית" לבחינת מתווה נפשו הלאומית של הקולקטיב רדוף השדים שלנו. אליצור חוקר את ה DNA של התפיסה העצמית ה״יהודית״ מתחילת דרכה המדומיינת וההסטורית, תוך גיוס פרויד לעניין, ומצביע על קווי-דמיון רבים בין מושא השנאה לבין השונא עצמו, איתם השונא אינו מסוגל להתמודד.
    לגבי האתוס ה״יהודי״ המעסיק עצמו עד זרה בסגוליות ובטיהור עצמו מהגויים, אליצור מזהה מוטיב הסטורי ראשוני של תיעוב עצמי ה״מושלך״ על אלו שנבחרו על ידו לייצג אובייקטים לביזוי וטיהור מגופו.
    אמר פרימו לוי: ״לכל אומה ואומה ״היהודים״ שלה, ולישראלים יש את הפלסטינים״.

    http://www.a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=90
    ^ אליצור, א. (2005) זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטאפיזית. מתוך: בכור היצירה: יובל ליצירתו של פרופ' שלמה שוהם. עורך: חמי בן-נון. עמ' 119-186. תל אביב: שערי משפט.