string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

בין סכנה קיומית לקורבנות

התדמית שלהם ברורה: חסרי זיקה למקום, בעלי תרבות נחותה, זקוקים למדינה המודרנית שתארגן ותתרבת אותם במרחב. בעקבות האירועים האחרונים, כמה מלים על מעמדם של ערבים בדואים וייצוגם בתקשורת
ספא אבו-רביעה

מאז ומתמיד דאגה התקשורת הישראלית לייצג את הערבים הבדואים בנגב על הציר שבין היותם סכנה קיומית לבין היותם קורבנות. הם פולשים לאדמות מדינה, הם פורעי חוק המאיימים על בטחון האזרחים בכלל ותושבי הנגב בפרט. יש להישמר מהם ובמקביל לפעול ביתר שאת כדי לתרבת את הסוררים – למען יתקדמו בציר המודרניזציה שמציעה המדינה בדמות תוכניותיה השונות לריכוז ושליטה בהם ביישובי קבע. עוד קצת זמן מסך הם מקבלים כקורבנות של המסורת הפרימיטיבית והנחשלת שלהם עצמם, ראו למשל פרקטיקות חברתיות כמו פוליגמיה, רצח שהופך להיות תרבותי במחוזות אלו, עוני ועוד.

בו בזמן, התקשורת מתעלמת כמעט לחלוטין מכך שבשלושת העשורים האחרונים עוברת החברה הערבית הבדואית תהליכים משמעותיים נוספים. המרכזיים מביניהם קשורים להתפתחותה של חברה אזרחית עניפה בנגב, הכוללת הקמת ארגונים ערבים-בדואים וערבים-יהודים לקידום סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות מקומיות, וטיפוח מוסדות תרבותיים כמו תיאטרון; וכן לעלייה משמעותית בשיעור צעירים וצעירות הרוכשים השכלה גבוהה ושינוי משמעותי במעמד הנשים בחברה. ביטויים לכך ניתן בין היתר לראות במספרן ההולך ועולה של נשים מובילות בארגונים פמיניסטיים המקדמים אג'נדה ברורה לקידום שיוויון. תהליכים אלו ואחרים הינם בעלי השלכות מרכזיות על עיצוב החברה הערבית הבדואית, ובעיקר על התגבשות מנהיגות מקומית הנושאת רוח חדשה של שינוי ומאופיינת כחוצת מעמדות ופורצת גבולות שבטיים ומגדריים. למעשה, מדובר בשיח תודעתי חדש, המאופיין בביקורתיות כפולה – הן כלפי הממסד הישראלי והן כלפי הממסד הפנים-בדואי.

אך דבר מכל אלו לא מקבל הד במרחב התקשורתי. בשבוע שעבר זכינו לטעום שוב מהאופן בו מסוקרים הערבים הבדואים בנגב, שמייצג את הציבוריות הישראלית בכלל. בצורה בלתי אחראית, לא מבוססת וכמעט "אינסטינקטיבית", הודיעו בתחילה אמצעי התקשורת למיניהם שסיקרו את האירוע הרצחני בבנק בבאר שבע כי הרוצחים הם בדואים מרהט וכי מדובר באירוע על "רקע לאומי". פתאום הערבים הבדואים – שהיו שקופים בעיני זרועות השלטון ולא היתה כל בעיה להזיזם במרחב, להרוס את בתיהם, לעקור את עצי הזית שלהם, ולכפות עליהם אורח חיים זר ולא מותאם לצרכיהם – הפכו למייצגי הרוע במהותו בנגב. כך אם פעם היו הערבים הבדואים רק שודדים, גנבים, פוליגמיים ופטריארכלים שחיים באוהלים בפזורה מרצונם, כעת הם עלו בדרגה והפכו גם לאיום בטחוני לאומי. ואילו עומר ואליד, שהגן בגופו על חברו היהודי וכמעט שילם על כך בחייו, הושפל כשנגרר פצוע ואזוק בידי השוטרים החוצה, בעוד קהילה שלמה הוכתמה כמפגעת.

ובאותו השבוע, המקרה הנורא של רצח שתי הילדות רימאס ואוסנאד באל-פורעה, חושף שוב כיצד הנשים הערביות הבדואיות סובלות מהדרה כפולה: הן החברה הפטריארכלית והן הרשויות המקומיות אינן מתייחסות אליהן ומתעלמות מקיומן ומתלונותיהן. בנוסף, אין ביישובים מספיק גורמי רווחה מקומיים לטיפול בצרכים הקיימים. אמן של השתיים, עביר דנדיס, התלוננה במשטרה פעם אחר פעם אבל זו התרשלה בתפקידה כרגיל (ראו גם מקרים מהעבר של רשלנות כלפי יהודים).

צילום מעמוד הפייסבוק שלAnas Abudaabes
צילום מעמוד הפייסבוק של Anas Abudaabes
עיתוני סוף השבוע של ה-24.05. צילום: מבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד
עיתוני סוף השבוע של ה-24.05. מבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד

זה זמן רב שאנשי תקשורת ואנשי ציבור בולטים בוחרים במזיד וביודעין להיות חסרי אחריות, ויורים מהמותן אמירות נטולות ביסוס תוך בניית ההון הציבורי והפוליטי שלהם על חשבון הכתמת האוכלוסייה הערבית. אקרא להם ה"אברי'ז", אלה אשר בוחרים להביע את דעותיהם בציבור תוך שימוש בביטויים גזעניים, מכלילים ובוטים כמו "זועבי'ז" (ושימו לב לשתיקת אנשי ונשות יש עתיד לנוכח המשמעויות וההשלכות של ביטוי שכזה) או להפיץ סטטוסים בפייסבוק המשקפים בורות וחוסר ידע במקרה הטוב, וכוונה לצבור פופולאריות בחברה משוסעת הניזונה משנאת האחר במקרה הרע.

הנה כמה דברים שכדאי לאברי'ז ודומיהם לדעת:

1. עבור הערבים הבדואים בנגב, האדמה מגדירה זהויות, ביניהן זו המגדרית והמעמדית בתוככי החברה. היא משמשת כבסיס השורשי המגדיר מיהו ערבי-בדואי, מהם ערכיו, ומהם עוגניו התרבותיים, על כל אלו נשענת תפיסת עולמו. זהו, אם כן, סיפורו של העצמי הערבי הבדואי בנגב.

2. הערבים הבדואים בנגב הם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית בארץ, ועל כן אין לכנותם בדואים במבודד מהחברה שלהם, וכן אין לכנות את אורח חייהם "פזורה" ולקרוא להם בשם שבטם על מנת לנתק תודעתית זיקתם מהאדמה ולהצדיק הזזתם החופשית במרחב.

3. העקירה מאדמותיהם איננה זיכרון העבר בלבד, זוהי מציאות חייהם היומיומית המתמשכת. לכן, זוהי זהותם הגלותית של הדורות הבאים. זהות זו מתבטאת בעיקר במאבק על אדמתם ועל עברם הכרוך לבלי הפרד במאבק על עתידם. במשך שנים הודרו הערבים הבדואים בנגב מן השיח על הנכבה ובודדו ממנו באמצעות סיווגם תחת קטגוריות חברתיות של נודדים חסרי שורשים וזיקה לאדמה. הדרתם זו מהשיח הלאומי, הפוליטי וההיסטורי הופך אותם בין השאר, לשקופים בעיני החוק הישראלי.

ישנה זיקה עמוקה וישירה בין המרחב הציבורי, התקשורתי, האקדמי והפוליטי, הפועלים יחדיו ואף ניזונים אחד מהשני להבנות תדמית ברורה של ערביי הנגב: חסרי זיקה למקום, בעלי תרבות נחותה, זקוקים למדינה המודרנית שתארגן ותהנדס ותתרבת אותם במרחב, ואולי תלמד אותם דרך ארץ מהי. כן, זהו אותו שלם הפועל יחדיו להכשיר את הקרקע לתוכנית העקירה הבאה, תוכנית פראוור. כי כך אולי יהיה סיכוי לגאול את הבדואים מעצמם, ואולי כך יפסיקו לרצוח את ילדיהם ונשותיהם, להשתלט על המרחב ולהזיק ליהודים ולחיים בנגב ובכלל.

ומלה אחרונה לסיום על מה שלא זוכה לסיקור: השבוע, למשל, אלה הם אירועי "ימי תרבות ברהט" שהחלו ונמשכים עד 6 ביוני במתנ"ס העירוני, וכוללים מופעי תיאטרון ומוזיקה ושאר פעילויות תרבות וחינוך.

ד"ר ספא אבו-רביעה היא חוקרת זהות, מרחב ומגדר. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בהיסטוריה המוכחשת של ערביי הנגב בני ובנות דור 1948 וילדיהם/ן. חברת סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    "הערבים הבדואים בנגב הם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית בארץ, ועל כן אין לכנותם בדואים במבודד מהחברה שלהם"

    התפישה הזו מייצגת חלק אחד מהחברה הבדואית, אולי את הרוב, אבל בטח שלא את כולה. לכן גם אין להציג את זה כעובדה כוללנית. סקרים ששאלו את הבדואים לזהותם מצאו שעשרות אחוזים מהם – בשיעור משתנה מסקר לסקר – לא כללו בזיהוי העצמי שלהם את הזיהוי "פלסטיני". כמובן יש גם כמעט אלף חיילים בצה"ל ממוצא בדואי, וזה לבדו מעיד על הבעייתיות שבטענה של הכותב, אך גם בקרב מי שלא נוקטים בצעד של גיוס לצה"ל זהות פלסטינית היא ממש לא נחלת הכלל והיא תופעה דיי חדשה.

    ובקשר לזועבי'ז – הכינוי הזה הוא ההפך מ"מגזעני ומכליל". הוא מכוון כלפי קבוצה ספציפית מאוד של אנשים (חברי הכנסת מבל"ד, רע"ם-תע"ל וכנראה גם חד"ש) והוא מגדיר אותם על בסיס ענייני – העוינות המשותפת להם כלפי המדינה.

    1. יוסי אמיתי

      "אני נדהם, אך אינני מופתע" אומר הפתגם האנגלי. ובכן, אני נדהם, אך אינני מופתע למקרא תגובתו של עמית: אפס התייחסויות לטיעוניה הענייניים של הכותבת (אגב, כותבת, ולא כותב), והיטפלות טרחנית להגדרתה-שלה את כלל האוכלוסיה הערבית בישראל כ"פלסטינית" – הגדרה שדומני שכיום אין עליה עוררין. גם הניסיון לכבס ולגהץ את התבטאותו הגזענית בעליל של יאיר לפיד בדבר ה"זועבי'ז" הוא פאתטי ובלתי משכנע, ומכל מקום – אף הוא שייך לאותה התחמקות מהתמודדות עם טיעוניה המהותיים של ספא.
      למען גילוי נאות אוסיף, שספא אבו רביעה הייתה בעבר תלמידתי במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון – תלמידה מבריקה ודעתנית, יש לומר – ולאחר מכן דוקטורנטית מצטיינת. המאמר הנוכחי, בו מציגה ספא טיעונים בסגנון ענייני וללא שמץ של התרפסות לבעלי השררה, תוך שהיא מפנה זרקור לתמורות רבות המשמעות שעוברת החברה הבדווית-ערבית- פלסטינית בנגב, הוא אך דוגמית ליכולותיה ולערכיה. אין לי אלא לקוות שתמשיך להעשיר אותנו במחקרים ובמאמרי דעה חכמים, שאנו כה זקוקים להם.

      1. עמית

        חבל לי לשמוע שהתגובה שלי לא שכנעה אותך, אך היה נחמד לשמוע סיבות מדוע לא שוכנעת למעט העובדה שאתה מכיר את הכותבת והיא כל כך נפלאה. התגובה שלי עסקה בהגדרות הזהות העצמית של האוכלוסייה הבדואית, לא של האוכלוסייה הערבית בארץ בכללותה, ובקרבם, כאמור, הזהות הפלסטינית רחוקה מלהיות נחלת הכלל. אפשר לראות את זה הן על פי סקרים שנערכו ובקיצון אף על פי תופעת הגיוס לצה״ל.

        לגבי זה ש״התחמקתי מלהשיב לטענות המהותיות של הכותבת״ – ראשית זה לא משהו שאני נדרש לעשות, התייחסתי לטענות הכי אקוטיות מבחינתי. שנית, אחת הטענות המהותיות של הכותבת היא שהתקשורת בארץ מתייחסת אל הבדואים באופן שנע בין קורבנות (של עצמם) לסכנה קיומית (על שאר הציבור), אך זה בדיוק מה שלא קרה עם הסיקור התקשורתי של הרצח האחרון של 2 הילדות. התקשורת הפנתה את החצים בעיקר כלפי המשטרה. היחס לבדואים במקרה היה כאל קורבנות,כן, אך לא של עצמם, אלא של התנהלות קלוקלת של רשויות השלטון. הביקורת הייתה כל כך קשה עד כדי כך שראש משטרת ערד נאלץ להתפטר (או לכל הפחות התפטרותו הוצגה כמענה לביקורת). ההתעלמות של הכותבת מזה היא בעייתית.

    2. פריץ היקה הצפונבוני

      בהפגנת הבדואים מול הכנסת תכנית פראוור-בגין ,,but begin is an honorable man" שלמעשה פירושה הכרזת מלחמה על הבדואים פגשתי את גב. ח"כ חנין זועבי וסיפרתי לה שעד נאמרה המפורסמת של היפיוף ידעתי רק ש י את הגבץ זועבי . שם של משפחות/ חמולה ולא ידעתי שיש ,,כל הזועביז האלה" זה כאילו שבזמן הסגרגציה ודכוי האפר-אמריקאים היה מר לפיד אומר,,כל הכושונים האלה". היא ענתה לי ,אתה הרי שמאלני,פעיל שלום,אז גם אתה מהזועביז. ז.א.קבלתי את התואר זועבי לשם כבוד ואני אכן מתגאה בתואר.

      1. עמית

        איך בדיוק זועביז דומה להגדרה הגזענית ״כושונים״? זועביז, כפי שאתה מדגים היטב בכך שאימצת כלפי עצמך את התואר הזה, זו מילה שמגדירה פוליטיקה מסוג מסוים (אנטי ישראלית).

        1. אלון

          ישראל כפי שא-ת-ה רואה אותה, חתיכת נרקיס ענוג ואטום שרואה רק את עצמו בכל המראות שסביבו.

          1. עמית

            אנטי-ישראלית כנגד כל הגדרה של ישראל. העמדה של חנין זועבי היא פלסטין דמוקרטית מהנהר אל הים.

  2. אלי אמינוב

    מכיוון שישראל היא צבא שיש לו מדינה, הרי שהטריטוריה עליה בנויה המדינה הנה פרי שלל השוד של מולדת העם הפלסטיני. המלחמה החלה מזמן ומטרתה להחזיק בשלל לנצח כך שהמלחמה של המתנחלים האירופים בילידים של פלסטין היא נצחית. בתוך מלחמה זו כל תחבולה לגיטימית וצודקת בעיני הציונים כדי להמשיך ולהחזיק בשלל השוד ולהרוס ולפורר את חברת הילידים המנושבים לבל יוכלו להשיג ולממש את זכותם לחירות ולמולדת. בתוך אוכלוסיית הילידים הנכבשת מהווים הבדואים את הנתינים הנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, החברתי והפוליטי. בשל כך הופכים הם כעת למטרה בפרויקט הנישול המוגדר כייהוד הנגב.
    צריך לזכור שפרויקט הנישול שהתחיל עוד בימי "המדינה שבדרך" בוצע בעיקרו במלחמת 1948, בו נהרסו קודם כל הערים הפלסטיניות וחוסל היסוד האורבני האנושי שבהן. תהליך מתמשך של דה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית הפך למשימה מרכזית של הציונות וכמובן שמי שנפגע באופן קשה ביותר היו הנשים בחברה הערבית. גם גזל אדמות החקלאים באזורים הפוריים ביותר של פלסטין פגע באופן קשה ביותר בנשים. תהליכים אלו בוצעו בתכנון של מנגנון מלחמה סמוי מן העין שניתן להגדירו כ"מומחים לענייני ערבים", מוסד המנהל לפחות מאז 1948 את המלחמה בילידים שלובשת לעיתים צורה של מדיניות. גורמים יצירתיים במנגנון זה טבעו בראשית שנות החמישים את המשפט "אל ערד קבל אל ארד" שנועד לחזק את הפטריארכיה הפלסטינית ולהנציח את מינהגיה הראקציונים על כל החברה הפלסטינית ההרוסה. בכל התהליך של העברת פלסטין מידי מנושביה לידי מישביה, הנשים שלמו את המחיר הגבוה ביותר במישור החברתי. צריך לזכור שעד לפני שנים לא רבות הקלה מדינת היהודים בענשיהם של אותם רוצחים שכינו את מעשיהם כ"שמירת כבוד המשפחה". כך נחשף באופן הברור הקשר בין מנגנוני השלטון והפטריארכיה הערבית. עד לפני שנים ספורות סרב משרד הבריאות הישראלי להפיץ אזהרה מנישואי קרובים למרות שהטיפול במפגרים שנולדו מנישואין אלה עלו לו הון תועפות. במדינה כזו אין זה מפליא ששוטר יזלזל בתלונתה של אשה בדואית ויתעלם מזעקתה. זוהי אחת התוצאות המתבקשות של החינוך הציוני ההופך לגזעני יותר ויותר משנה לשנה.
    מאמרה המצוין של ספא אבו-רביעה נוגע בהמון גיליים של אותה מלחמה נצחית בין הציונות ואוכלסיית פלסטין המקורית. אני מקווה ליהנות שוב מפרי עטה.

    1. ליכודניק

      היא ילידת עזריה שנישאה לבדואי, ולהבנתי לא יכלה להיכנס לישראל. אני מניח שחלק מהתעלמויות המשטרה מתלונותיה (שהוגשו בחלקן מעלה אדומים), היו הקושי הבירוקרטי ואולי החוקי בפתרון סכסוך משפחתי "בינלאומי" כזה. זה לא מיקרה טיפוסי.

      מה שמעלה שתי שאלות:
      – איך החברה הבדואית, "שעברה שינוי משמעותי במעמד הנשים, ממנו התקשורת הישראלית מתעלמת", מתייחסת לנישואין לפלסטיניות- נישואים שמציבים אותן בעמדת חולשה מובהקת (ריחוק ממשפחתן, תלות בבעל לקבלת מעמד חוקי)?
      – איך זה שלמרות הדיכוי הישראלי האכזרי, "בפרט כלפי נשים" אלפי פלסטיניות נישאות לישראלים (ולא, נניח, פלסטינים אזרחי ישראל מהגרים ממנה לחו"ל)?

  3. דפנה הירש

    ספא, עוד נחשוב שאת מתואמת עם משה ארנס…
    מה ידגים טוב יותר את הדברים ממאמר הדעה של ארנס בהארץ מאתמול הבוקר, המסתיים במילים הבאות: "טעות הדבר לחשוב שהבעיות של הבדואים ייפתרו באמצעות היענות לדרישות של בעלות על קרקעות. אין זה לב הבעיה. היענות כזאת לא תשפר את רמת ההשכלה שלהם, ולא תביא את המאה ה-21 למשפחה הבדואית. קידום השכלת הבדואים בנגב צריכה להיות בראש סדרי העדיפויות של הממשלה. הדבר הזה חשוב מכדי להשאיר אותו בידי התנועה האיסלאמית" (משה ארנס, "טרגדיה בדואית, טרגדיה ישראלית", הארץ, 29.5.13).
    לאורך כל המאמר עמל ארנס לשכנע אותנו כי אין דבר העומד לנגד עיניו מלבד דאגתו הכנה לאוכלוסייה הבדואית, "המגזר המקופח ביותר בחברה הישראלית". הוא כל כך דואג להם, שהוא יודע טוב מהם מה טוב בשבילם, ולא, זה לא הקרקעות, אם במקרה טעיתם לחשוב שהבדואים הנאבקים על זכותם על הקרקע יודעים מה טוב בשבילם. הקרקעות הן לא הבעיה, אותן אפשר לקחת. הבעיה היא ריבוי הילודה. אז בואו נעשה כל מאמץ להפחית את הילודה הבדואית, "המקור למצוקה ולקשיים בחברה הבדואית", מרגע שהם "יתמערבו", כפי שמציע ארנס, ממילא כבר לא יזדקקו לקרקעות, וחזקה עלינו שנפתור את הבעיות של אותו "מגזר מקופח בחברה הישראלית".