string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

תופעות הלוואי של תעשיית התרופות

מנוע הפיתוח של התרופות החדשות הוא ממש לא הצרכים הרפואיים, אלא הרצון לצבור רווחים. דני פילק בעקבות הסרט "אש בתוך הדם"
דני פילק

בבואו להסביר את החלטת חברת תרופות להפסיק את ייצור התרופה איסופרוטרנול, תרופה ששימשה במקרי החייאה, טען דובר החברה: "מדובר בהחלטה עסקית טהורה". אמירה כנה זו מדגישה את המתח המובנה בכל הקשור לתעשיית התרופות, שבה עוסק הסרט "אש בתוך הדם". במערכת הבריאות התרופות הן אמצעי לשפר את הבריאות של המטופלים. בשביל התעשייה, תרופות הן אמצעי להרוויח כסף. בחלומו של אדם סמית', הרצון להרוויח כסף מנווט על ידי השוק כדי לתרום לטוב המשותף. במציאות זה לא בדיוק עובד. התנהגותן של חברות התרופות כחברות קפיטליסטיות שמטרתן המרכזית היא להגדיל את שיעור הרווחים שלהן מנוגדת לטוב המשותף: תרופות נגישות לכל. יתרה מכך, רווחיה הענקיים של התעשייה אינם פרי של תחרות חופשית, אלא מעוגנים על ידי רגולציה שמגינה עליה מתחרות על ידי הענקת מעמד של פטנט לשנים רבות והגנה מיבוא מתחרה.

דוברי התעשייה ומגיניה טוענים שמערכת חוקים זו הכרחית כדי לאפשר למשוך את ההון הנדרש לפיתוח של תרופות חדשות. הם טוענים שאם החברה רוצה ליהנות מרפואה מתקדמת, יש להבטיח את רווחיותן של החברות, כך שההשקעה במו"פ (מחקר ופיתוח) תהיה וודאית. אל מול טענה זו עלינו לשאול לפחות שלוש שאלות.

ראשית, גם אם נקבל את המסגרת הקפיטליסטית שהופכת את הרווח למטרת על, האם אין גבול לשיעורי הרווח המושגים על ידי הגנה מתחרות?

חברות התרופות טוענות שעלות פיתוח תרופה מצליחה היא כ-800 מיליון דולר. מבקרי התעשייה טוענים שהעלות האמיתית היא כ-200 מיליון, כי השלב הראשון במחקר לפיתוח תרופות חדשות נעשה באקדמיה או במימון ארגונים ציבוריים כגון ה-National Institute of Health. כמו כן, לתעשיית התרופות שיעור רווח בין הגבוהים בכל התחומים (17% מסך המכירות, על פי נתוני Fortune 500 ל2013). רווחים אלו נשענים על ניצול ידע שמופק מכספי ציבור ומתאפשרים בשל מערכת חוקים שמגינה על חברות התרופות. בנוסף, גם אם מקבלים את המספרים שהתעשייה מספקת, שיעור ההשקעה בשיווק ותקורה (אשר כוללת גם את רווחי החברה ומשכורות העתק של הדרג הניהולי) גבוה משמעותית משיעור ההשקעה במו"פ. אפשר, אם כן, לשנות את כללי המשחק כדי למנוע סבסוד ציבורי של רווחי התעשייה, וכדי למנוע מצב בו פטנטים לטווח ארוך מייקרים את התרופות והופכות אותן לבלתי נגישות למיליוני בני אדם.

ההשקעה במחקר בתחום המלריה היא 20 סנט פר חולה, לעומת ההשקעה בתרופות משפרות איכות חיים במדינות עשירות שהיא מאות דולרים פר מקרה. מתוך "אש בתוך הדם"
ההשקעה במחקר בתחום המלריה היא 20 סנט פר חולה, לעומת ההשקעה בתרופות משפרות איכות חיים במדינות עשירות שהיא מאות דולרים פר מקרה. מתוך "אש בתוך הדם"

שנית, האם זה נכון שהמבנה הנוכחי מבטיח התחדשות ופיתוח, או שאולי מודל אחר יכול להוביל להתקדמות מהירה יותר של המחקר?

בעשור האחרון תעשיית התרופות היא חדשנית הרבה פחות מכפי שהיא אוהבת להצטייר. בעשור האחרון רוב התרופות שמקבלות מעמד של פטנט לא מביאות לפריצת דרך טיפולית, אלא למה שמכונה me-too-drugs. אלו תרופות אשר עושות שינוי קטן (למשל בזמני הספיגה) ועל ידי כך זוכות לפטנט והגנה מתחרות לעוד 14 שנה. כדי למנוע מצב בו המעמד החוקי של הפטנט שאמור להגן על רווחים ראויים של חברות יצירתיות שמפתחות תרופות חדשות מנוצל לשימור של מחירים גבוהים של תרופות קיימות, ניתן לחשוב על פתרונות שונים: קיצור פרק הזמן של הפטנט או מתן מעמד של פטנט רק לתרופות חדשות שלהן יתרון מוכח על תרופות קיימות. אפשר גם לחשוב על פתרון נועז יותר. בדומה לצורות הפיתוח של תוכנות "קוד פתוח", אפשר לחשוב על מצב בו הידע זורם בחופשיות.

שלישית, האם המחיר שהחברה האנושית משלמת על מודל הפיתוח הנוכחי הוא סביר?

אין לשכוח את הדבר החשוב ביותר: כשחברות התרופות מציירות תמונה ובה החברה האנושית כולה נהנית מפיתוחן של תרופות חדשות, הן מסתירות את העובדה שבפועל רק חלק מאוכלוסיית העולם נהנית מחידושים אלה. רוב האוכלוסייה במדינות העניות, וחלק מהאוכלוסייה במדינות העשירות אינו יכול לשלם את המחיר של התרופות החדשות. העובדה שמנוע הפיתוח הוא הרצון לצבור רווחים ולא הצרכים הרפואיים גורמת לכך שאין כמעט מחקר לפיתוח תרופות למחלות אופייניות למדינות עניות (בעוד ההשקעה במחקר בתחום המלריה היא 20 סנט פר חולה, ההשקעה בתרופות שמשפרות איכות חיים במדינות עשירות היא של מאות דולרים פר מקרה), או לכך שמחלות הופכות ל"יתומות", כי הן יחסית נדירות וחברות התרופות אינן משקיעות בפיתוח תרופות לשווקים קטנים.

במצב הנוכחי, קידוש הרווח כמטרת על וההגנה שהמדינות העשירות (והמוסדות הבינלאומיים כגון ארגון הסחר העולמי) נותנות לחברות התרופות, מביאים למצב בו קצב הפיתוח נעשה איטי יותר, לא מונחה על פי צרכים רפואיים אלא על פי אפיקי רווח, ולטובת רק חלק מאוכלוסיית העולם. כדי שהחברה האנושית כולה תוכל באמת ליהנות מפירות המחקר והפיתוח ולזכות בתרופות טובות ונגישות חובה, עלינו לפעול לשינוי השיטה הנוכחית.

דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, חבר הנהלת מרכז אדוה וחבר רל"א

לקריאה נוספת:

ליאור שטרנפלד על הסרט "לפני המהפכה"

תהל פרוש על הסרט "סופרוומן"

אילת מעוז על הסרט "המעבדה"

חן משגב על הסרט "ברוקלין שלי"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שרלי

    מטרת העל של חברות התרופות כבר הושגה: הפיכת כל החברה בעולם הראשון לחולים כרוניים התלויים בתרופה אחת לפחות ביום כדי להמשיך לחיות ואינם יכולים להפסיק ליטול אותה. הם יכולים עכשיו להתחיל להעלות מחירים. המטרה המסחרית של חברות התרופות היא שכמה שיותר צרכנים יצרכו את מוצריה, כמו כל חברה אחרת, בנוסף יש להם את המדינות מאחוריהן.

    ואיפה מושקע הכסף שלנו? איפה הפנסיות שלנו?

    אכן, חלק נכבד מכל תיק השקעות הוא חברת תרופות. אנחנו האנשים שגורמים לעצמינו להיות חולים.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    מן הראוי שהמדינות ואירגונים בינלאומיים ישקיעו בפיתוח תרופות כך שהחולים הנזקקים בעקר במינות מתפתחות יוכלו לרכוש אותם הקצאת משאבים לכך היא שאלה של אידאולוגיה כלכלית שאינה מקדשת את רוחי חברות פרטיות ללא הגבלה.

  3. אסף

    אנשים כמוך הורגים אותי. איך התגובות שלהם כל כך נקיות, פשוטות, רציונליות לכאורה, אבל מזניחות דבר אחד חשוב : הסבל של האדם האחד, הפרטי, הסובייקטיבי. הדבר המהותי הזה קרס לגמרי אצלך תוך שימוש במשפטים מלאי פאתוס, כאילו זה עניין אידואולוגי ותו לא: "אנחנו האנשים שגורמים לעצמינו להיות חולים" . כל הכבוד.
    לצערי שומעים את זה יותר ויותר במקומותינו. אז למה אתם לא באים לבתי החולים לשכנע ולהגיד את זה לחולים, וכך תפתרו בבת אחת גם את המצוקה במערכת הרפואה?

  4. בלהה גולן

    יש איזה לינק לסרט "אש בתוך הדם" ?
    ולינק לדוח מאמר של הדס זיו?

  5. שלומי

    אני כבר כ-20 שנה לא נגעתי אפילו לא באנטיביוטיקה. אני לא יודע איך קוראים לרופא שלי, הילדים שלי לא קיבלו חיסונים ותרופות מעולם והם ואני פשוט אף פעם לא חולים. פשוט כך. כל מה שקשור לתרופות זה בלוף אחד גדול.

  6. אסף

    ובגלל אנשים כמוך שפוגעים בילדים שלהם בגלל אידאולוגיה שעומדת בניגוד גמור לעובדות, אנחנו חוזרים לשמוע יותר ויותר על מחלות כמו חצבת למשל.