string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

והשאה אמר לו "כאן, בחדר הזה, אין אסלאם"

עופר נמרודי מספר איך "בנינו להם מדינה", איש עסקים אחר מפליג בתיאורי ארוחת ערב שכל-כולה פנטזיה אוריינטלית. ביחד עם סרטי 8 מ"מ, הסרט "לפני המהפכה" עוקב אחר סיפורם של הישראלים שחיו באיראן בשנות ה-60-70
ליאור שטרנפלד

נדמה כי מנגנוני הזיכרון והשכחה של ישראל פעלו בצורה מופתית בהקשר להיסטוריית היחסים בין ישראל ואיראן. הנראטיב הישראלי גורס, כי בימי מלוכתו ניסה מחמד רזא פהלווי "ליצור" איראן מודרנית, מערבית ומתקדמת וכי יחסי ארצו עם ישראל היו בבסיס המדיניות הגיאו-אסטרטגית של איראן. הסרט הדוקומנטרי החדש והמצוין של דן שדור, "לפני המהפכה", מספר את סיפורה של הקהילה הישראלית הגדולה באיראן בשנות ה-60 וה-70. מהר מאוד, כפי שמבין הצופה, מתברר מי טווה את החוטים מהם נארגו סיפורי הנאורות האיראנית. הסרט מתקדם בשני מסלולים: מסלול הזיכרון, ובמקביל לו – מסלול ההשכחה.

בסרט מופיעים מרואיינים שנשאו במגוון תפקידים: מהבכירים ביותר בשירות הדיפלומטי באיראן ועד מורים בבית הספר הישראלי, או אנשי החברות הישראליות הרבות שפעלו באיראן. המרואיינים ספק מודעים לעצמם, מסבירים לצופים היותר-מודעים, למה ואיך נצטיירה תמונת היחסים והמהפכה כפי שצוירה. המרואיינים מספרים על היווצרותה של ה"פנטזיה האוריינטלית" בה חיו, שכללה קניות בחנויות כלבו מפוארות שפתחו דלתות בפני אותם ישראלים בעלי כושר השתכרות דמיוני באותו הזמן במונחים ישראליים. רבים מספרים על חיי העושר. על הבתים רחבי הידיים, על המשרתים, על הקהילה (אם כי יש לומר כי החוויה הזו אינה ייחודית לאיראן. ישראלים ששהו שנים ברחבי בנות-ברית מפוקפקות אחרות של ישראל, דוגמת דרום-אפריקה או מדינות אמריקה הלטינית, חזרו עם רשמים דומים למדי). יהודה ארציאלי, איש עסקים שהתראיין לסרט, סיפר על ארוחת ערב בארמון, אליה הוזמן על ידי אחי השאה. הארוחה, לדבריו, כאילו נלקחה מסיפורי אלף לילה ולילה: ארבעה משרתים לבושים לבן עם חגורה מזהב שפתחו לו את הדלת, ארבעה משרתים שהושיבוהו על הכס, והשאה בכבודו ובעצמו אמר לו ש"כאן, בחדר הזה, אין אסלאם".

פנטזיה אוריינטלית כבר אמרנו?

שדור מצליח להעביר את החוויה שליוותה את הקהילה הזאת לאורך שני העשורים המופלאים באמצעות סרטי 8 מ"מ שצולמו על ידי הוריו וחבריהם. עופר נמרודי, שנולד באיראן בזמן שאביו, יעקב נמרודי, שירת כנספח הצבאי של ישראל באיראן, מספר בסרט על הפרויקטים האדירים שישראל היתה שותפה להם באותן שנים: בניית סכרים, יישום טכנולוגיה חקלאית, מעורבות הקיבוצים בפיתוח החקלאות; או בקיצור כדבריו: "בנינו להם מדינה", והם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם. בקטע אחר מתפאר נמרודי ג'וניור בכך שאביו קיבל מתע"ש עוזי מוזהב על כך שהיה לראשון שמכר 50 אלף יחידות מהרובה הישראלי. זהו המעבר האולטימטיבי לשטח האפור בזיכרון הקולקטיבי. הדברים שידעו, או שלא ידעו, אבל גם עדיף היה לא לדבר עליהם. הישראלים שהיו באיראן עמדו היטיב על טיבו של השאה ושלטונו. הם היו עדים לפערים הבלתי-נסבלים בין האליטה לשאר העם, ומספרים על כך בגלוי בסרט.

מתוך "לפני המהפכה". הם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם
מתוך "לפני המהפכה". הם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם

טהראן מקבלת מימד חדש בסרט כאשר ניסים לוי, שהיה מאבטח צעיר בנציגות הישראלית בטהראן, מספר על הכביש שחצה את העיר בין החלק השייך למאה ה-12, כדבריו, לבין החלק העשיר שהיה בפירוש המאה העשרים. מוטיב חוזר בראיונות הוא הבלבול העמוק בין מושגים כמו "התמערבות" או "קידמה" לבין "דמוקרטיה". מרואיין אחד העלה תהיות האם לא עדיף דיקטטור נאור על פני דמוקרטיה, ומרואיין אחר, מנהל סולל-בונה בטהראן, שהבין כי החיים תחת השאה היו חיים בלתי נסבלים במדינה דיקטטורית, הודה גם כי "זה לא העסק שלנו". גישה זו משקפת נאמנה את מדיניות הבריתות של ישראל מראשית ימיה: מכירת נשק לרודנים ולכל המרבה במחיר סיפקה לישראל בת-ברית אסטרטגית במקרה של איראן, אך גם שם אותה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אותו דבר קרה כאמור בדרום אפריקה של האפרטהייד, ובמדינות רבות באפריקה כיום. נושא שמדברים בו מעט מדי הוא שראשיתו של פרויקט הגרעין האיראני החל בתקופת השאה ובתמיכה פעילה של ארצות הברית וגרמניה. ישראל הייתה שותפה למחקר גרעיני באיראן גם כן.

את ההקשר מספק בסרט זה פרופ' דוד מנשרי. לישראל היה חלק פעיל בהקמת השירות החשאי האימתני של השאה: הסאוואכ. כולם ידעו על הקשר הישראלי, ובכל זאת – זה לא מהדברים שעולים בשיח הישראלי בזמן שמנתחים את עוינות איראן לישראל. הסאוואכ הוגדר על ידי רבים כאימתני והאכזרי ביותר מבין שירותי המודיעין בעולם, ומנשרי מסביר היטיב את עוצמת האימה. הוא בילה באוניברסיטת טהראן בשנים 77'-78' וסיפר בין השאר שכל שיחה עם מרצה הייתה צריכה להתקיים תוך נקיטת אמצעי זהירות, שלסאוואכ מאזינים רבים מבין הסטודנטים, שלא היו מכונות צילום בקמפוס כדי שלא יצלמו חומרים אסורים בצנזורה, ועוד פרטים על אימת הארגון. וחשוב מכך, מנשרי מסביר בסרט כיצד המהפכה לא הייתה ערגה לאסלאם אלא לצדק, וקושר היטב בין אירועי המהפכה לאירועי האביב הערבי וכיכר תחריר. באחד מקטעי הארכיון מתוך ההפגנות, נשמעים המפגינים קוראים: אסתקלאל, אזאדי, קאנון-י אסאסי (עצמאות, חופש, חוקה).

מתוך "לפני המהפכה". מעמד אליטיסטי ישראלי לעומת הילידים האיראנים
מתוך "לפני המהפכה". ישראלים אליטיסטים לעומת הילידים האיראנים

תרומתו של הסרט להבנת היחסים בין ישראל לאיראן מכרעת. המרקם שנוצר בין תמונות הארכיון, הסרטונים, הראיונות והקשר האישי של הבמאי גורם לסרט לזרום כמו סיפור טוב, למרות שסופו ידוע. תרומה נוספת של הסרט היא אולי להבנת שורשי האיבה בין המדינות, הטמונים באותו מעמד אליטיסטי לו זכו נציגי ישראל לעומת הילידים האיראנים. הארת השטח האפור בזיכרון הישראלי הוא איפוא הכרחי בתהליך ההבנה. הכל היה גלוי, ובכל זאת מביך לזכור, נעים לשכוח, מנחם לחשוב על ישראל ש"בנתה להם מדינה".

ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין ומחקרו מתמקד בהיסטוריה חברתית איראנית בדגש על המיעוטים הדתיים בתקופת פהלוי. הסרט "לפני המהפכה" מציג כעת בסינמטקים ברחבי הארץ

לקריאה נוספת:

דני פילק על הסרט "אש בתוך הדם"

אילת מעוז על הסרט "המעבדה"

חן משגב על הסרט "ברוקלין שלי"

תהל פרוש על הסרט "סופרוומן"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שרלי

    מאוד משעשע, אלה שבישראל נחשבים לאוריינטליים חסרי יכולת לפתח את עצמם ונשלחים באותם שנים לבתי ספר "מקצועיים" מגיעים בשליחות הריבון החושב עצמו לאירופאי הגזעני ומלמד אותם להיות כמו האירופאים , בזמן שבישראל שוללים מהם את האפשרות הזו עצמה.

  2. Diogenes

    Nimrodey et al. raided not only the coffers of Iran, but the coffers of Israel too, to become one of the most rich and influential figures in Israel.
    He is, what is nowadays dubbed, "Too big to Jail"

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    בחלומי ישראל מתנצלת לפני העם האיראני על תמיכתה בשאה(בכלל לא שושלת ותיקה.אביו תפס את השלטון) .בשעתו בשנות ה50 היה רוה"מ מוחמד מוסדק שהלאים את חברת הנפט האנגלו-איראנית בשליטה אנגלית . גם אז השאה עזב את המדינה .מוסדק הופל ע"י אירגוני הביון של בריטניה וארה"ב. והשאה חזר לדכא את עמו. בשעתו שוחחתתי עם מומחה חקלאי שהיהשם זמן ניכר .התפלאתי על תמיכת איטלקטואלים בחומיניזם. והוא השיב לי שהם באמת חשבו שחזרה לאיסלם הטהור? תרפא את תחלואי המדינה של שלטון השאה.התמיכה במהפכה האיסלמית היתה גורפת.
    במקום לחפש אויבים.ישראל צריכה להצהיר שאם איראן תהיה מוכנה לחיות איתה בשלום היא תפצה את העם האיראני ,על תמיכתה בשלטון השאה. ותתמוך בפירוז האיזור מנשק להשמדה המונית.
    לי עוד צריכים להסביר למה עלי לפחד מפצצה איראנית שלא קימת עוד ושכל מטרתה לנטרל את המונופול הישראלי בכל מקרה מקבלי ההחלטות באיראנית לא טפשים. אולי פאנטים דתיים,כלל לא לרוחי בתור אגנוסטי. אבל לא הם שתקפו מדינות אחרות איתנו יש להםחשבון של פעולות טרור משני הצדדים ויהודי התפוצות נפגעים מפעולות שלנו(ארגנטינה).

    1. ליכודניק

      "פריץ", יוצר הסרט וכותב הפוסט סבורים שהשינאה של מדינות רבות לישראל נובעת מכך שהיא "פעלה נגד ההיסטוריה", קרי תמכה במשטרים רודניים שהתאימו לאינטרסים שלה באותה עת, והרוויחה בעת שאזרחי המקום נוצלו. כשהמשטר נופל, העם זוכר את התמיכה הישראלית ברודן השנוא, והממשלה החדשה נענית לרחשי לב העם ופועלת נגד ישראל.

      אני טוען שהשינאה לישראל נוצרה ע"י אינטרסים ובסיס לאומי/דתי.

      למשל:
      – מה עם מיקרים כמו אידי אמין, בהם אותו שליט עצמו שהיה בקשרים עם ישראל פנה נגדה?
      – מה לגבי מדינות אחרות ש-"פעלו נגד ההיסטוריה", למשל צרפת עם העבר הקולוניאליסטי העקוב מדם וקשרי ה- "פרנס-אפריק" האלימים והמושחתים שלה? האם הן שנואות כמו ישראל? האם בריטניה (שקדמה לארה"ב בהשעה אימפריאלית על פרס ואירן) שנואה באירן?

      אגב, בהקשר של העוזי- מענין לציין שאירן, שנסערת מגילוי תפוזים ותפוחים מיובאים מישראל, ממשיכה להשתמש בתמ"ק הישראלי שניקנה בימי השאה. כניראה שהשינאה לישראל "תומכת השאה המרושעת" נעצרת באינטרסים.

      1. נועם א"ס

        החל מ-1917 ההתיישבות היהודית בא"י-פלשתינא מובנת כמיושרת ומתואמת לפי האינטרסים הקולוניאליים, הלבנים-קפיטליסטיים, באזור כולו. כמעט מאה שנים לאחר מכן ועדיין לא הופיע סימן קל שבקלים מטעם הישוב הזה שלא אלו פני הדברים, וזאת לעומת אינספור עדויות חותכות, ולא פעם קטלניות, כי היעדים הקולוניאליים הלבנים מצויים בלב-לבו של הפרויקט הציוני, וכי בלתי ניתן להפריד בין הציונות ליסוד הקולוניאליסטי המכונן אותה.

        "שנאה", כמו "אהבה", הם מושגים מופשטים מדי מכדי לבסס עליהם אנליזה פוליטית. בכל הנוגע למאבק פוליטי אנטי-קולוניאלי צרפת חדלה, כביכול, מלהוות גורם קולוניאליסטי במזה"ת לפני קרוב לחצי-מאה. כמובן שצרפת לא באמת חדלה מלהוות גורם קולוניאליסטי במזה"ת, אלא רק שינתה את המיצוב שלה במסגרת המאבק הפוליטי הזה, באופן שהופך מאבק חזיתי-פוליטי מולה לחסר רלוונטיות ישירה למאבק הדה-קולוניאלי. הישות הציונית עדיין לא השכילה למצב את עצמה באופן כזה, וספק אם (בניגוד לצרפת) היא בכלל יכולה למצב את עצמה כך. בכל הנוגע ל"שנאה", אין שום סיבה להניח שהאופנים הממשיים ביותר שבהם צרפת אכן עדיין מהווה גורם קולוניאליסטי באזור, רק סמוי – אינם מתבטאים בשנאה לצרפת (ולעוד אינספור גורמים מדינתיים ושאינם מדינתיים אחרים שמשחקים במזה"ת).

        "השינאה לישראל נוצרה ע"י אינטרסים ובסיס לאומי/דתי" – לאומיות באזור זה היא בעצמה תוצר ישיר של הקולוניאליזם. ספק אם היא הייתה נוצרת כאן אילולא הקולוניאליזם, ואם כן אז באיזה אופנים. לגבי האלמנט הדתי יש להדגיש שטרם הקולוניאליזם קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדבר על "שנאה" מיוחדת באזור זה כלפי הקולקטיב הדתי-יהודי, שמלכתחילה היה מרובד מאוד מהבחינה הדתית-אתנית (בניגוד חריף למצב העניינים באירופה לדוגמה), או אפילו כלפי הגירה יהודית לאזור שלעיתים הייתה יזומה ע"י השלטונות המקומיים עצמם.

        1. ליכודניק

          מקווה שתסכים איתי, שהיחס האירני לישראל נובע יותר ממה שאנחנו עושים כאן ונעשה שם כעת (או, מוטב, מאיך שהשלטון האירני מיצב אותנו ואת עצמו) ולא ממה שעשינו באירן לפני 79'.

  4. גדעון

    ‎למושג "הפרד ומשול", שטבע האימפריאליזם, יש בנוסף להבנתו כאמצעי שליטה באוכלוסיות מקומיות, גם היבט גלובלי.
    ‎[1 ההקשר המקומי. בפלשתינא-א"י האלמנט הציוני הוכנס ע"י הבריטים לא סתם כמחווה ליהודים, אלא גם כדי להשיג שליטה בריטית מלאה במצב, ואח"כ (עם הגידול במספר היהודים) כדי לאפשר לבריטים להופיע כביכול כ"מתווך הוגן" (honest mediator/broker) בין האוכלוסיה הערבית-הילידית לבין האוכלוסיה האירופית שהוכנסה לארץ בחסות בריטית. כמובן שהיו סתירות גם במדיניות שלטונות המנדט שלעיתים הגביר את ההגירה ולעיתים (למשל בתקופת "הספר הלבן") ניסה להפחיתה.
    ‎2] ההקשר הגלובלי. הצהרת בלפור (1917) היוותה את הבסיס להקמת "התריז היהודי" בין המאגרב הערבי למזרח הערבי. וזה מתקיים כל עוד (בתמיכת ארה"ב) אין שלום באיזור.
    ‎ישראל ‫(מיוזמתה‫)‬ חיפשה כמובן קשרים עם גורמים ריאקציונרים ואנטי‫-‬ערבים באיזור ומחוצה לו‫.‬ כך נוצר הקשר עם משטר השאח שהזרים כסף רב ליצרני הנשק בארץ וגם נפט ‫(‬שזרם בצינור אילת‫-‬אשקלון‫)…‬
    ‎3] אז גם הקימה ישראל את המשולש ציונות‫-אפרטהייד-שאח / סאוואק‬, ושמעון פרס‫,‬ כשר ביטחון‫,‬ חתם על העיסקה הגרעינית עם משטר האפרטהייד ‫- וכנראה גם עם משטר השאח -‬ ראה את הקישור למסמך שממשלת נלסון מנדלה התירה לפרסם לאחר שנפתרה מהנשק הגרעיני ‫ ‬guardian.co.uk/world/2010/may/23/israel-south-africa-nuclear-weapons

  5. עמית

    "פנטזיה אוריינטלית לעשות קניות בחנויות קלבו מפוארים" … ? נראה לי שהכותב צריך להבין מעט יותר את המושגים שהוא עושה שימוש בהם. בכל אופן, באיראן של היום העובדה שישראל סייעה לשאה עוד פחות ידועה מאשר בישראל של היום. לא אחמדינז'אד ולא חמינאי מזכירים את זה בנאומי השטנה הקבועים שלהם נגד ישראל. לנסות לטעון שזה גורם "מכריע" ביחסי איראן-ישראל או "שורשי האיבה בין המדינות" זה לא פחות ממגוחך.

  6. נועם א"ס

    המעורבות הציונית באיראן טרום מהפכת 79' היא הסימפטום, לא המחלה. התעלמות מההקשרים הרחבים ביותר של העמדה האיראנית לא עוזרת ולא תעזור לקולקטיב היהודי בין הים לנהר להגיע לקיום הדדי מינימאלי במזרח התיכון.

    העובדה הראשונה שצריך להפנים בנוגע למדיניות האיראנית היא שנכון לעכשיו המשטר האיראני מהווה את חזית ההתנגדות היחידה בעולם כולו לקולוניאליזם "המערבי", והכוונה ב"קולוניאליזם מערבי" היא למעשה לקפיטליזם הגלובלי, ארגוניו, מוסדותיו ובעיקר עילית ההון שלו, שכבר מזמן אינם "מערביים" בשום מובן גיאו-פוליטי ישיר. כל יתר אומות העולם כבר מוכפפות לו, בין אם מבחירה ובין אם מכורח (למעט צפון קוריאה, שזה מקרה קצת מטורלל בשבילי להתייחס אליו, והתקוות הזהירות בנוגע לכמה משטרים בדרום אמריקה). הרוב מכורח. זה גם היה הרקע למהפכת 79'. הבעיה של "המערב" עם איראן היא לא המשטר הדכאני, כמוהו וגרועים ממנו יש בכל מקום, לא החוסר בדמוקרטיה וההפרה המתמדת של זכויות אדם, ואפילו לא האסלאם הפונדמנטאליסטי – הבעיה של "המערב" עם איראן היא חוסר הנכונות להתכופף לפי תכתיבי דיקטטורת הקפיטל הבינלאומי. במקרה הדומה של השכנה עיראק, "המערב" – כלומר הקפיטל הבינלאומי – ידע יפה מאוד איך לטפל. ההנחה המבוססת בהחלט שאיראן היא פשוט הבאה בתור.

    לתוך הסיטואציה היסודית הזאת מושלכים אינספור משתנים שמרכיבים את מה שהוא הפוליטיקה האיראנית. יש לא מעט מרכיבים אימפריאליסטים-התרחבותיים בשלטון האיראני הנוכחי. איראן שואפת באופן מפורש יותר או פחות לדומיננטיות אזורית. בפוסט ישן בבלוג של יואב קרני (אם אני זוכר נכון) הוא תיאר באופן די משכנע שספציפית אחמאדינג'אד מונחה ע"י שאיפה חצי-כמוסה להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה הפרסית הקדומה. יש לדבר הזה היבט מאוד משמעותי: זו פוליטיקה שמתבססת על אנכרוניזם לאומי/לאומני שקדם (בהרבה) לאסלאם. זה מין מוטיב שעולה בהיסטוריה הפוליטית האיראנית אחת לכמה מאות שנים – המקרה הקודם היה עם איזה קיסר-רפורמטור-הרפתקן מהזן הנפוליאוני במאה ה-18 או ה-19, ומן הסתם זהו אחד מגורמי העומק של העוינות והחשדנות ההדדית הערבית-איראנית, ואולי אפילו הסונית-שיעית.

    מאידך גיסא, מותר להניח ש-3000 שנה של היסטוריה לימדו את האיראנים דבר או שניים בהתנהלות פוליטית. המגמה הכללית של המשטר האיראני, ככה זה נראה, חותרת להעמקת זהות האינטרסים ושיתוף הפעולה עם הגוש הערבי הסוני ברובו, על בסיס השותפות המתבקשת במהלך האנטי-קולוניאליסטי. לגבי מאפיין אחד של ההתערבות הקולוניאליסטית באזור, מהכיבושים במגרב ועד לתוכנית בנט ושות' לגטואיזציה של פלסטין, לא יכול להיות ספק והוא שהאינטרס הקולוניאלי שאף בראש ובראשונה לפיצול שיטתי ולהפרד-ומשול – במזה"ת ובכל מקום אחר. ב-2006 תחת פרויקט "הדמוקרטיזציה" הפורח של ממשל בוש כבר התחילו לצייר כל מיני מפות של "תוכניות" לאזור, כמו המפה כאן – http://www.globalresearch.ca/plans-for-redrawing-the-middle-east-the-project-for-a-new-middle-east/3882 . לי אישית אין התנגדות להקמתה המיוחלת של כורדיסטן, אבל אני תוהה אם הכורדים בעצמם לא שואלים למה זה צריך להיות עניינה של ממשלת ארה"ב דווקא. כך, אני מניח שהשאיפה האיראנית האולטימטיבית היא לאיחוד של האזור כולו ל"גוש", מן הסתם על בסיס קונפדרטיבי רופף לפי מודל האימפריה המוסלמית הקדומה, או אם יותר נוח לך – אז אולי דווקא בסגנון האיחוד האירופי. בכל מקרה זה מן הסתם צריך להיות משהו שריר ואפקטיבי מול הסיטואציה הגלובאלית של הזמן הזה ואתגריה הייחודיים. ברמת ההנהגות ניכר שבמשולש איראן, מצרים ותורכיה (שבעצמה מטפחת במקביל רעיונות על חזרתה של האימפריה העות'מנית) ניכרת הכרה ממשית בחשיבות העמקת שיתוף הפעולה ביניהן, במקום ניסיונות הרסניים לצבור גובה אחת על חשבון השנייה – כתנאי להתרוממות של כל אחת מהן בנפרד, ושל האזור כולו כיחידה גיאו-פוליטית קוהרנטית.

    הדבק המאחד ביניהן שלוש המעצמות האזוריות האלה הוא ללא ספק האסלאם, אולם במקביל שלושתן גם צריכות להתמודד עם התנגדות שהולכת ומתבססת בקרב האוכלוסיות שלהן לעריצות השלטונית-קלריקאלית. מהמעט שאני יודע ניכר שהעם האיראני אשר סובל קשות תחת המשטר שלו, באופן כללי **מבין ומזדהה** עם המטרות האנטי-קולוניאליסטיות של המשטר. המגיב עמית מסיק על פי נאומי ההנהגה האיראנית שלתקופת השאה אין נוכחות משמעותית בפוליטיקה האיראנית, לפחות ביחס לישראל. למרות שלא פעם עמית כבר הראה שהוא יודע יותר ממני על הדברים האלה, אני לא הייתי ממהר להגיע למסקנה הזאת: נראה שיש שכבה מבוססת בקרב המעמד הבינוני האיראני שבאופן ברור מעוניינת בהתרת הרסן השלטוני, ואולי בדמוקרטיזציה ובהפלת העריצות המוסלמית. מתוך השכבה הזו, בעיקר בפזורה האיראנית מאלו שברחו ב-79' ולאחר מכן, נתקלתי גם בגילויים פרו-ציוניים. אני רחוק מלהתלהב מהגילויים האלה: התחושה היא שמדובר בדיוק באותה אליטה שנהנתה מפירות עסקי הקפיטל המלוכלכים של השאה, ומבחינתה אפשר מחר לחזור לאותם הימים הטובים. כמו החלאות הקפיטליסטיות הבוגדות בעמם שהובילו את הפוטש הכושל בצ'אווס ב-2002 מטעם הCIA, כמו החלאות הציוניות שהעלו למלוכה את יאיר לפיד כדי להוסיף ולבצר את הפריבילגיה הציונו-קולוניאליסטית שלהם, אלו א/נשים שבמקרה הטוב מבלבלים בתמימות ובמקרה העוד יותר טוב משקרים ביודעין לפי מיטב המסורת של הקפיטל הקולוניאליסטי בין "דמוקרטיה" לבין משטר הפריבילגיות האינסופי של הקפיטל.

    בכל מקרה, הקבוצה הריאקציונרית מתוך תנועת ההתנגדות האיראנית המהוססת למשטר העריץ נראית לי מיעוט זניח. לטעמי ניכר שבעיקרה, התנועה החותרת לשינוי המשטר באיראן מודעת ביותר להשלכות הקרובות לוודאיות של הפלת המשטר הזה, ותמימת דעים עם הנהגת המדינה בסירובה התקיף לתוצאות כאלה – נפילה חזרה לציפורני הקולוניאליזם הקפיטליסטי. כך שלעניות לדעתי, נראה שלפחות העם האיראני כן זוכר והפנים את הרקע למהפכת 79'. בכלל עמים בני 3000 שנה נוטים לזכור יותר ממה שאפשר לחשוב. יהיו יעדיה הסופיים אשר יהיו, יש עדויות די ברורות שההתנגדות העממית לעריצות האסלאמית, הן באיראן והן במצרים, ואולי גם בטורקיה, מתנהלת באופן מאוד מדוד על המטוטלת בין האסלאם לקולוניאליזם הקפיטליסטי. לדעתי יש הכרה מאוד ברורה בכך שלפחות נכון לעכשיו האסלאם הוכיח את עצמו ככוח האפקטיבי היחידי מול הקפיטליזם הגלובאלי, וממש לא מעט מההכרה הזו נזקפת לזכותה של העמידה האיראנית הנחושה בחזית הזאת. למרות האיבה המושרשת בין העמים והפלגים הדתיים, אני מרשה לעצמי להעריך שברחוב הערבי צפויה להימצא לא מעט אהדה מוסתרת לעמידה האיראנית. לטוב ולרע, אני מניח שלא מעט מזה משחק גם בישיבה על הגדר של המדינות הערביות, על שלטונן ועמיהן, בנוגע למרחץ הדמים המחריד בסוריה.

    המשטר האיראני צריך לנווט התנגדות לכוח החזק ביותר בהיסטוריה האנושית, החולש כעת כמעט על העולם כולו מלבד איראן, תוך שליטה על 80 מיליון בנות ובני אדם, בתנאים, אמממ – לא אופטימאליים. בהתחשב בסנקציות, ברדיפות, באיומים, בכיתור הצבאי של איראן מכל עבר – קשה להמעיט בחשיבות של הנאמנות של העם האיראני לעמדה האנטי-קולוניאליסטית ובנכונות שלהם לשלם עליה מחיר כבד למדי. מנגנוני השלטון באיראן רחוקים מלהיות סימפטיים, וקשה לצפות למשהו אחר מתיאוקרטיה אבסולוטית. אבל להגיד שהיחס המורכב בין השלטונות להמונים המדוכאים באיראן, כולל לפרקציה האנטי-שלטונית, מתאפשר רק בזכות תעמולה אנטי ציונית/אמריקאית זאת התנשאות ועצלות אינטלקטואלית. אלו לא התכונות המבטיחות ביותר להתנהלות פוליטית באזור ובזמן מורכבים במיוחד. המעורבות הציונית בשלטון השאה היא אנקדוטלית בסיפור הזה – לא העניין המהותי. הקולוניאליזם ההיסטורי והעכשווי של הקפיטל הבינלאומי הוא כן. זאת הפריזמה שדרכה מסתכלים גם באיראן, גם במצרים, אולי בסוריה ואולי מתישהו גם בטורקיה – על ההיסטוריה של עצמם, על האסלאם, וגם על הבסיס הצבאי האמריקאי שנבנה במשך מאה שנה בפלשטינא-ארץ-ישראל, בצנטרום של הפיילה של כל המאמץ הארוך והאדיר הזה לטפס למעלה ממעמד חוטבי העצים ושואבי הנפט הגלובאליים של "העולם החופשי". גם בבסיס הצבאי בארץ ישראל-פלשתינא מתישהו יצטרכו להחליט אם רוצים להיות חלק מהמאמץ הזה. אם כן אז צריך לקבל את זה שלבחירה הזאת יש מחיר: זאת המשמעות כשמוותרים על הכיבוש של מישהו אחר שישלם בשבילך את המחיר הזה, כמו אותם מיליוני האיראנים שמימנו עבור משפחת נימרודי את "ההון הראשוני" שלהם. או זה, או שבבסיס הצבאי הציוני מעדיפים להמשיך לשרת את החבר'ה הטובים של הקפיטל הבינלאומי, וליילל באו"ם על צנטריפוגות ו"איום קיומי" כדי לסחוט ממרומי המבצר המיליטריסטי שלהם עוד כמה גרושים של ניצול קולוניאליסטי, שלמרות שליטתו העולמית המוחלטת למראית עין, רק הולך ומתפורר.

  7. רזא

    הקשר של השאה עם ישראל וארצות הברית זה משהו שחומיני הזכיר כבר בנאומים המוקדמים שלו בשנות השישים. אפשר לטעון שיש יסוד דתי ואולי אפילו אנטישמי (לא כל כך לאומי) בשנאה לישראל, אבל אי אפשר להוציא את הקשר ההדוק לשלטון של השאה מהמשוואה. ובטח לא את המיצוב של ישראל על הציר הקולוניאלי-אימפריאלי שעורר כל כך הרבה אנטגוניזם בחוגים שמאליים ודתיים באיראן בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים. מלחמת 67' וכיבוש השטחים רק החריפו את העניין.

    האם זו היתה סיבה מספיק טובה בשביל ישראל לפעול אחרת מול השלטון של השאה, ולוותר על היתרונות האסטרטגים הזמניים שהוא העניק לה? לא בטוח. אבל ברור שלקשר הזה – ברמה הפרקטית וגם ברמה האידיאולוגית העמוקה – היה, ויש עדיין, מחיר.

    1. עמית

      "הקשר של השאה עם ישראל וארצות הברית זה משהו שחומיני הזכיר כבר בנאומים המוקדמים שלו בשנות השישים"

      הוא הזכיר את זה בשביל לעודד שנאה נגד השאה. ישראל הייתה עבורו משהו דמוני כך שקיום יחסים עמה היה עוד חטא ברשימת החטאים של השאה. סדר הדברים היה הפוך ממה שמתואר במאמר; זה לא שהיחסים בין ישראל לבין השאה היו אלה שהפכו את ישראל לדמון בעיניו, אלא ישראל כבר הייתה דמון ולכן היחסים בינה לבין השאה הייתה עוד נקודה שלילית לחובת השאה.

      1. רזא

        כן, אף אחד לא טוען שחומיני היה אוהב ישראל אם צה"ל לא היה מאמן את הסוואכ. זה סיפור מורכב, וכך הוא גם מוצג בסרט.

      2. ליאור שטרנפלד

        חברים, המאמר הוא ביקורת על סרט דוקומנטרי, ולא סקירה של יחסי איראן-ישראל לאורך ההיסטוריה. ניסיתי לתת הקשר כדי למקם את התובנות והראיונות על ציר מסוים. תפיסת ישראל את היחסים הללו הייתה שונה מהותית מהתפיסה שלהם על ידי איראן, והם נופחו מעבר לכל פרופורציה על ידי אותם ישראלים שטענו שהם "בנו להם מדינה". הפנטזיה האוריינטלית איננה חנויות הכלבו, אלא כל מה שסבב אותם: בתים ענקיים, משרתים, פאר, ונובורישיות שהתאפשרה בגלל הניצול המחפיר והפריבילגיות מהם נהנו כזרים.

  8. רתם

    וואו, איפה הימים הטובים שכל האנשים הטובים יכלו לבנות גושי בטון באפריקה ובאיראן
    ונשותיהם החסודות צחקקו עם המשרתות או המשרתים…היום רק סוחרים מדופלמים בטח יכולים לחיות כך בארצות שישראל עושה בהם שוק נשק.
    נגיד סתם מהנדס בטכניון או סתם מושבניק כבר לא יכולים לחיות בדלתה של הנילוס ו"ללמד" את החקלאים שם איך למלא את המים בדשן ולהתעשר