string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

דיור ותקווה: להיות בבית בעולם

עשב וסכך, במבוק ואבן, בוץ ולבנים, עץ וחימר. בית הינו הבסיס החומרי ההכרחי לאנושיות ולאזרחות. ועדיין, כל כך הרבה בני אדם בעולם סובלים מדיור לקוי או מהיעדרו המוחלט. האנתרופולוג ארג'ון אפאדוראי מתבונן על הפשע נגד אנושות הזה, ולא פחות חשוב – על המאבקים המרשימים שמתנהלים כנגדו
ארג'ון אפאדוראי


תרגמה מאנגלית: עדי גרבינר קינן (ותודה לאהוד רוסטוקר על ההפנייה)

שיכון האנושות, בניית מקומיות

דיור לעניים, ובמיוחד לעניים עירוניים, קשור היום באופן הדוק לתהליכים שמאפיינים את העולם המודרני: ערי ענק דחוסות; צורות מיסוי, אשראי וחוב סבוכות שמדירות את העניים ומיטיבות עם העשירים; מסגרות משפטיות שהתפתחו במהלך 300 השנים האחרונות ושתכליתן היא הפיכת דיור לנכס אותו ניתן לקנות, למכור ולהחליף מבלי להתחשב בשוויו הממשי; מערכות פוליטיקה וממשל שהפכו את הדיור למעין חייל שחמט במסגרת שחיתות בדרגים בכירים, קרימיניליזציה ולוחמה פוליטית. התוצאה היא שבערים רבות דיור הפך לשדה קרב של ממש – מעזה לבגדאד, מהארארה (זימבבווה) לבייג'ין. אם כן, יצירת פתרונות לבעיות הדיור של העניים העירוניים דורשת מאיתנו להתמודד עם רשת סבוכה של הסדרים חברתיים הקושרים יחד פוליטיקה, פיננסים, פשע, ארכיטקטורה, הנדסה ונדל"ן.

אבל לא תמיד זה היה כך. במסגרת הסיפור הארוך של החיפוש אחר מגורים מוגנים, ובזמן שחברות תמרנו בין ציד וליקוט, גידול בעלי חיים, חקלאות, מסחר, כיבוש ואסטרטגיות אחרות לארגון סוציו-אקונומי, דיור לא היה בדרך כלל עניין של חוק, רכוש פרטי או מסחר ספקולטיבי. במקום זאת, דיור היה חלק מתהליכים פחות פורמאליים שבמסגרתם קהילות אנושיות הקצו את המשאבים המרחביים הקולקטיביים שלהן. במקרים מסויימים ציידים ולקטים פשוט פינו קרקע ובנו התיישבויות שכללו מבני מחסה פרטיים-למחצה עבור משפחות או קבוצות שארות אחרות. במקרים של קהילות נוודים, הבתים היו זמניים ומוקמו לאורך נתיבי רועים ומסלולים עונתיים. ובמקרים של קהילות איכרים, למרות שהדיור נטה להיות מורכב ויציב יותר, רק לעתים נדירות הוא נקשר עם כסף, מיסוי או מסמכים משפטיים, למעט ברמת הקהילה או הקבוצה כולה (כמו למשל במקרה של קאסטות או קלאנס בהודו).

דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Akshay Mahajan
דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Akshay Mahajan

הבחנות אלו רלבנטיות לא רק עבור היסטוריונים וחוקרים של אבולוציה אנושית והתפתחות תרבותית. רבות מצורות הדיור והקהילה הללו עדיין קיימות היום בארצות העולם המתפתח. בהודו, ארצי, קבוצות של שוכני יערות והרים עדיין נאבקות לשמר את מנהגי החיים והסביבה החומרית שלהם נוכח פרויקטים של חקלאות, סכרים גדולים, ייעור מסחרי ודיכוי משטרתי. מאבקים דומים מתנהלים בדרום-מזרח אסיה, באמריקה הלטינית ובאפריקה והם מעודדים את צמיחתן של תנועות ורשתות פעילים המקשרות בין קבוצות מקומיות ברחבי העולם. למעשה, קבוצות חברתיות הטרוגניות – מברזיל ועד אירלנד, מאיטליה ועד מלזיה – מתמודדות לא רק עם הרס סביבת המגורים ומקורות הפרנסה שלהן, אלא גם עם הרס הקהילות שלהן. אנתרופולוגים חוקרים בזהירות רבה כיצד צורות ומבני דיור משקפים ערכי ליבה ביחס לחיים ולמוות, למגדר ולילודה, לאדם ולקוסמוס, לבעלי חיים ולבני אנוש, וסוגיות יסוד אחרות אשר מעניקות משמעות לקהילות אנושיות.

המחקרים האנתרופולוגיים הללו אינם הזמנות לנוסטלגיה, אלא עדות חיה לקשר הרעיוני העמוק בין דיור, מגורים ובית. בכל זמן ובכל מקום בהם בני אדם מוצאים צורות לבניית מחסה, הם לא רק מחפשים הגנה מפני פגעי הטבע, ביטחון מפני טורפים, או פרטיות מפני מבטם של זרים. הם גם מסמנים את עצם המשמעות של אנושיותם דרך עשב וסכך, במבוק ואבן, בוץ ולבנים, עץ וחימר. מגוון צורות הדיור בהיסטוריה האנושית, וברחבי העולם כיום, מדגיש את הקשר האינטימי בין חיי משפחה, עיצוב, קוסמולוגיה, ודימיון חברתי. הקשרים הללו לא זקוקים לממון רב, יציבות או ביטחון בכדי לממש את כוחם. אפילו בתים שנוצרו במסגרת כאוטית, לנוכח אסון אקולוגי או שואה פוליטית, מעולם לא חדלו לשאת בקרבם עדויות של הצורך להרחיב את משמעות האנושיות. פילוסופים כמו מרטין היידגר ועמנואל לוינס הכירו בחשיבות רעיונות כגון "מעון" ו"מגורים" במאבק לעיצוב האנושות, אך הם לא תמיד היו מפורשים די בתיאוריות שלהם. בעבודות קודמות שלי טענתי שהמקומי אינו רק יריעה סבילה עליה מצוייר המרחב הנע של הגלובליזציה, אלא בעצמו תהליך מפרך, אינסופי ומתמשך, כך שהייצור של המקומי הוא אתר מרכזי של פעולה אנושית שלנצח יוותר בלתי מוגמר [1].

ערימת קרטונים למיחזור. דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Meena Kadri
ערימת קרטונים למיחזור. דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Meena Kadri

למעשה, אלה לא רק צורות הדיור של השונה או הקוואזולו – או האינואיטים או המאורים או הנבחו – דרכן ניתן לראות בני אדם מארגנים בדרכים חומריות את הרכוש, היחסים, והמשאבים האינטימיים ביותר שלהם במסגרת עבודה מתמדת של ייצור מקומיות. ניתן להבחין בכך גם במשכנות העוני הצנועים ביותר. בפאבלות של ברזיל, כפי שהראה האנתרופולוג ג'יימס הולסטון, תושבי שכונות העוני בוחרים ומארגנים את חומרי הדיור שלהם באסתטיקה ייחודית שמשקפת יותר מהשימוש המכני או השימושי של מה שהיד משגת [2]. דרי רחוב בהודו מסדרים את רכושם הדל באופן שמחזק את תביעתם לחיי משפחה, מכובדות חברתית וכבוד עצמי. אנו יודעים שתושבי ערי הפחונים של דרום אפריקה מתמידים במאבקם להפוך את בתיהם למקומות של סדר, הן ממשי והן מקווה, בהם עסקים קטנים, חיים ביתיים, ואירוח מבקרים יכולים להתקיים באופן סדיר ומכובד.

המשמעות העמוקה של בית טמונה, אם כן, בקשר הקרוב שלו למגורים, לכבוד, ולעיצוב התרבותי של אינטימיות פיסית. בית יוצר את החיבור שבין שארות, ילודה ומקלט. בית הוא שמאפשר אפילו לבני האדם העניים ביותר לחבר מקום מחסה לאנושיות שלהם. זה הבסיס שעליו צריכים להישען מאבקים עכשוויים להבטחת דיור.

חוסר ביטחון ואזרחות חשופה

מצבם הקשה של עניים עירוניים כיום דורש מאיתנו לקחת צעד אחורה ממסגרות חשיבה של מדיניות ציבורית ולימודים עירוניים, ולבחון עוני מנקודת מבט יסודית יותר. תפיסות עכשוויות של עוני ועניים קשורות באופן הדוק לצמיחתם של חקר האוכלוסייה (דמוגרפיה), לימודי פיתוח, ויישומי טכניקות של מפקד אוכלוסין במאה ה-20. אחת ההשלכות של מצב זה היא שעוני נתפס בעיקר כתוצר של מדיניות כושלת. במסגרת זו, העניים, בעיקר בערים, נתפשים כהמון אחיד חסר ייחוד אישי, סטייה סטטיסטית, מחלה של מספרים. כך, במהלך שתי המאות האחרונות עוני עבר ממקומו העתיק במרחב של האתיקה והתמקם מחדש במסגרת של טכנולוגיה ומדיניות ציבורית.

לפני מהפך גדול זה עוני לא נתפס כעובדה סטטיסטית או פוליטית. בחברות קדם-מודרניות רבות, עוני כשלעצמו לא פסל אדם (או קבוצה) מלאתגר את אלה שבשלטון בשם כוח מוסרי, ולתבוע צדקה ונדיבות מאלה שהיו יותר ברי מזל. במסורות הדתיות המפוארות עוני נקשר לעתים קרובות עם טוהר וסגפנות, עם מוסריות ואף עם כוח. יש כאן פרדוקס. לפני ההנחה הליברלית של שוויון – שוויון הכל בפני החוק או המדינה – העניים אולי חסרו קול פוליטי וסבלו מניצול פוליטי. אבל האנושיות שלהם לא הוטלה בספק. עם הניצחון של האידיאלים הדמוקרטיים ליברליים במערב, ועם התפשטות מושג "העם" כעובדה גלובלית הקשורה במשטרים ליברליים, סוציאליסטיים ופאשיסטיים במאה ה-20, עוני הפך באופן הולך וגובר לתוצר טבעי של מדידה, והעניים הפכו למה שניתן לכנות "אזרחים חשופים".

 דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Meena Kadri
דהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Meena Kadri

בנקודה זו אפשר להיזכר בהבחנה של הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן בין חיים חשופים (zoe) לחיים פוליטיים(bios). אגמבן מפתח הבחנה זו במסגרת הדיון שלו על אסירים המוחזקים על ידי הצבא האמריקאי בבסיס הצי במפרץ גואנטנמו; האסירים, או "עצורים", מוחזקים בחסות "מצב חירום" אשר מאפשר את הרדוקציה של חייהם למצב של "חיים חשופים" [3]. אגמבן מתבסס על רעיון מוקדם יותר. ביצירת המופת שלה מ-1951, יסודות הטוטליטריות, חנה ארנדט ניסחה את המושג רב העוצמה "חיים עירומים" (naked life). על בסיס ניתוח החוויה של אסירים במחנות המוות הנאציים, כמו גם מצבם של פליטים פוליטיים מאמצע המאה ה-20, ארנדט טענה ששתי הקבוצות איבדו למעשה את כל הזכויות שלהן בהקשר של אומות ריבוניות. הן הפכו לעירומות.

אני מבקש לטעון שהמוני עניים עירוניים נדחקו למצב זה של אזרחות חשופה. הם הפכו, במידה פתטית, לבלתי נראים בעיני החוק, מנושלים מזכויות ומפריבילגיות. ככאלה, מעמדם הפך לדומה לזה של פליטים, שבויי מלחמה וזרים בלתי חוקיים. אם זה נראה כמו אפיון קיצוני, אני מבקש להפנות את תשומת הלב שלכם לתדירות המחרידה ולעוצמה של פינויים והריסות של שכונות עוני בעולם כולו. אני גם מבקש להפנות תשומת לב רחבה יותר למגוון העצום של הפרות בוטות של זכויות אדם, אשר במידה רבה נעלמו מעיניהם של אקטיביסטים, פוליטיקאים, ומומחים לזכויות אדם, מעבר לאלה המתמחים באופן ספציפי בבעיות של עניים עירוניים.

הרשו לי להתחיל עם הודו, שמקדמת את עצמה כדמוקרטיה הגדולה בעולם, מפרסמת בגאווה את שיעורי הצמיחה המסיביים שלה, מתחרה עם סין באגרסיביות על הנהגת אסיה, וכעת היא מתפקדת גם כשוק עצום למוצרי צריכה המיוצרים ברחבי העולם וגם כשחקן אדיר בתעשיות ההיי-טק והתוכנה הבינלאומיות. יותר מכך, הודו הפכה ליעד מועדף עבור מפתחים רב-לאומיים בתחום הנדל"ן, ספקולנטים ואדריכלים, אשר בונים בחריצות משרדים, קניונים ובנייני דירות עבור השכבות ההולכות וגדלות של מעמד הביניים והמעמד העליון. חשוב לציין שבשל המוניטין של הודו בנוגע לשחיתות ביורוקרטית וליקויי תשתיות, אינטרסים גלובליים היו אמביוולנטיים במקצת. אך המכשול האמיתי שעומד בפני פתיחת השווקים של הודו להשקעות גלובליות מגוונות הוא הנוכחות המתמדת של עניים בהודו, אשר נתפסים כפגע בנופים האורבניים, נטל על משאבים ציבוריים, סתימה בתשתיות ומעצור ליעילות. כל אחת מהתפיסות הללו ניתנת לערעור בפני עצמה. יחד הן יוצרות סנטימנטים נגד העניים ומנטליות שמסתכמת באידיאולוגיה מעין-גזענית.

מגורים בתוך גשר אברדין, פריטאון, סיירה ליאון. צילום: Travis Lupick
מגורים בתוך גשר אברדין, פריטאון, סיירה ליאון. צילום: Travis Lupick

דעה קדומה זו באה לידי ביטוי באופן ישיר רק לעתים נדירות. זאת, בשל המחויבות החוקתית של הודו לצורך בהפחתת עוני, בתיקון עוולות היסטוריות לקבוצות חברתיות חלשות, ובהכללת העניים לא רק בציבור הבוחרים אלא גם בצורות שוויוניות של חלוקת עושר והשתתפות פוליטית. המדינה ההודית נכשלה באופן מהותי במימוש השאיפות המעין-סוציאליסטיות הללו. הממשלה הנוכחית הצליחה הרבה יותר בעידוד ליברליזציה מסיבית ויצירת עושר. אך אי אפשר להתעלם לחלוטין מהעניים. קולותיהם נחשבים בבחירות הרגילות בהודו בכל הרמות, מרבעים ועיריות ועד לבתי מחוקקים אזוריים ולפרלמנט הלאומי. מס שפתיים פופוליסטי רב משולם אם כן לעניים, במיוחד בתקופת בחירות, אך השפעתם וקולם בנוגע לענייני יום-יום ולביטחון, כמו גם בנוגע לגישה למשאבים ולהזדמנויות, הם זניחים. אבל מה שאינו זניח, מה שאינו מוטל בספק, הוא היחס העוין, שאין לו אח ורע בשום מקום, של מדינת הודו לתושבי שכונות העוני.

במסגרת בחינת הנתונים על פינויי דיירים והריסת בתים ברחבי העולם ראוי לשקול עניין עמוק ורחב עוד יותר והוא האלימות נגד עניים עירוניים כטקטיקה של טרור מדינה. הסטטיסטיקות של דיור לא בטוח אינן חושפות נתונים כפי שנדמה לנו, שכן הן לא מתייחסות לאוכלוסיות הגדולות של מהגרים בלתי חוקיים בתוך חברות וביניהן, כולל עקורים פנימיים רבים, פליטים ואזרחים שנעקרו בכפייה כגון אלה המתגוררים במסלול סכר שלושת הערוצים בסין. [4]

ברור שהבעיה של דיור לקוי, לא ודאי, זמני, מסוכן, או מזיק לבריאות (או העדר דיור כלל) משתרעת הרבה מעבר למרחב הפעולה של תכנון עירוני, ארכיטקטורה או רשות עירונית. זהו תוצר של התמהיל הבלתי הטהור של לוחמה, שווקי נדל"ן, אכיפה לקויה של חוקי דיור, תקלות טכנולוגיות בלתי נשלטות, ומעל לכל, כשלון סיטוני במימוש חוקי זכויות אדם. במילים אחרות, דיור בלתי מוגן הוא צוהר למשבר העמוק של המערכת העולמית העכשווית אשר אינה מסוגלת להבטיח את ההגנות הפשוטות ביותר לאוכלוסיות הפגיעות ביותר, במקומות כה שונים זה מזה, כמו סודן, ברזיל, דרום אפריקה, הודו וקמבודיה. כשלון גדול עוד יותר ניכר בהתיישבויות ותיקות יותר של משתכנים שלא כדין (המכונים "פולשים") בערי-ענק כמו מומבאי, דלהי, מקסיקו-סיטי, הארארה, לאגוס (ניגריה) ובנגקוק, שם פיתוח והעברות כלכליות גלובאליות נפגשים עם חוקים הומניטאריים וחוקות דמוקרטיות. [5] בעיה זו יכולה להיחשב כפשע אדיר נגד האנושות, אשר מבצעיו לא ניתנים לזיהוי ולהעמדה לדין בקלות, כיוון שהם כה מגוונים, משני צורה, ומחוברים להליכים שגרתיים של החוק והשוק.

רוסינייה, ריו דה ז'נירו. צילום: Andreas Nilsson
רוסינייה, ריו דה ז'נירו. צילום: Andreas Nilsson

אזרחות ללא קורת גג

בהינתן ההיקף האדיר של הכוחות שאחראים להיעדר דיור בטוח או אף להיעדר מוחלט של דיור מהם סובלים מספר כה רב של אנשים, עלינו לבחון מחדש את הקשרים הבסיסיים בין דיור, אזרחות וכבוד. די קל להבחין בכך ש"אזרחות חשופה" שמה ללעג את רוב ההצהרות החוקתיות והממשלתיות בדבר דיור כזכות אנושית בסיסית. אם אזרחות נתפסת כמצב אקטיבי ודינאמי, ולא רק כשייכות פסיבית לטריטוריה, אתנוס או משטר, אזי אזרחות חשופה של דיור לא בטוח אינה רק מצב של מחסור, אלא היא מיסודה בלתי יציבה, הפכפכה ובת חלוף. אם אינך יכולה להיות בטוחה בקירות שמפרידים את המרחב האינטימי שלך מהעולם הרחב ובגג שמגן עלייך מפגעי הטבע, אזי הבסיס הפיזי של האזרחות שלך – המובן כסדרה של פעולות מרחביות – הוא מוגבל מאד.

מערכת היחסים בין מרחב אורבני לאזרחות היא סבוכה ומרובדת. [6] ערים רבות מקצות נגישות לקצבת מזון, לאנרגיה ולמתקנים סניטריים על בסיס תעודת זהות שמותנית בכתובת מוכרת על ידי הממשל. תושבי משכנות עוני ואזרחים חשופים אחרים, שהם חסרי כתובת כזו, הופכים למה שמכונה באפריקה הפרנקופונית population flottante – אוכלוסייה צפה. גם אפשרויות התעסוקה מושפעות מכך; למטרות פיקוח ובחינת מהימנות, רוב המעסיקים רוצים לדעת היכן גרים עובדיהם. ה"עמלים" הרבים בערי-ענק – אלה המועסקים בעבודות מזדמנות ועונתיות של ניקיון, סבלות, פרוייקטי חירום של תשתיות, בנייה קצובה בזמן ועוד – תלויים במידע עדכני על הזדמנויות תעסוקה, ובכך שלמעסיקים יש מידע אמין שמאפשר להם למצוא את מחפשי העבודה. [7]

חווה וסימון עומק המים בנהר הינגצה ב-2004 לפני סיום העבודות על סכר שלושת הערוצים. צילום: kthypryn
חווה וסימון עומק המים בנהר הינגצה ב-2004 לפני סיום העבודות על סכר שלושת הערוצים. צילום: kthypryn

עבור אנשי מקצוע מהמעמד הבינוני, הבית משמש כבסיס יציב לחייהם כאזרחים וכעובדים. לעומת זאת, עבור העניים העירוניים מקום זה הוא בלתי יציב ומפוזר, מאפיין שמסכן את הגישה שלהם לא רק למקומות עבודה אלא גם לשירותים חיוניים, החל ממשטרה דרך ביוב ועד להגנה מפני הצפה. ועוד: מפלגות פוליטיות מספקות את שירותי החסות שלהן בתמורה להבטחות אלקטורליות מהתיישבויות של משתכנים שלא כדין; כך שגם ההשתתפות המעין מושחתת זו בחיים הפוליטיים מאויימת על ידי עקירה, פינוי או הריסה. העניים ואלה המתגוררים בדיור מחפיר מתמודדים עם עלבונות נוספים בכל הנוגע להון חברתי ואמינות תרבותית: הם מאבדים את היכולת לאירוח ביתי של חברים וקרובים, דבר ששוחק עוד יותר קשרים חברתיים חלשים ומגביל יצירת קשרים חדשים שעשויים להוביל להזדמנויות תעסוקה ונישואים. [8]

אם כן, בעיקרו של דבר דיור בטוח הוא הגשר שמחבר אזרחות פוליטית לאזרחות חברתית; הוא מספק יציבות שמאפשרת לקחת חלק בצורות תקשורת ובפעולות דינאמיות שיוצרות אזרחות כתהליך מתמשך ולא רק כעובדה סטטיסטית. בערים גדולות זרימת המידע, האבולוציה של יחסים חברתיים, שינוי מקומות העבודה והתפילה, הדינאמיקה המשתנית של שווקים בלתי רשמיים, גחמות מזג האוויר ועונתיות: כל אלה הפכפכים ומשתנים באופן בלתי נמנע. אך המשתנים החיצוניים הללו הופכים לסיוט כפול עבור אלה שהדיור שלהם מאוים בקביעות.

פסולת של בני אדם ואנשים מבוזבזים

למרבה המזל, אנו עומדים בפני הבעיות הללו חמושים באסטרטגיות וברעיונות המבוססים על תקווה. אני מבקש להתייחס כאן בקצרה לרעיונות ולאפשרויות שנחשפתי אליהם במהלך שנים ארוכות של מחקר משותף עם מספר ארגונים, ובמיוחד עם (Shack/Slum Dwellers International) SDI – ארגון לא ממשלתי בקייפטאון (דרום אפריקה), ועם שותפיו במומבאי (הודו) בייחוד SPARC (The Society for the Promotion of Area Resource Centers), NSDF (the National Slum Dweller's Federation), ו-Mahila Milan שהוא קולקטיב של קבוצות נשים ללא הנהגה מרכזית.

בעשורים האחרונים ברית זו בין פעילים קהילתיים משכה את תשומת לבן של רשויות עירוניות, איזוריות ופדרליות בעולם כולו. בנוסף, פעילים אלה שיתפו פעולה באופן יצירתי עם סוכנויות מימון בינלאומיות, תורמים פרטיים מקומיים ופעילים אחרים עם תפיסות דומות. כל אלה גרמו לקהילות מפוצלות בשכונות עוני להתחיל לשתף אחת את השנייה בהתנסויותיהן ולפתח אסטרטגיות למידה בינלאומיות, לאזן התנגדות להריסות ולפינויים עם שיתופי פעולה שקולים עם המדינה, לשפר את יכולותיהן הפיננסיות, להרחיב את מיומנויות בניית ועיצוב הדיור שלהן, ולהגדיל את השפעתן על פוליטיקאים ואדמיניסטרטורים מקומיים בלי ליפול טרף לפוליטיקאים מושחתים. במקביל, SDI ונספחיו התנגדו למאמצים של שלטונות מקומיים לפנות תושבי שכונות עוני מנדל"ן שערכו הולך ועולה ונעשה מבוקש בקרב משקיעים בינלאומיים וספקולנטים, כמו גם על ידי ארכיטקטים ומתכננים שעובדים בשירות הראשונים. כמו כן, הן פיתחו אסטרטגיות מקומיות להבטחת הזכויות בדיור בערים לא יציבות כמו מומבאי, ניירובי ופנום פן.

המאבקים האחרונים נגד פיתוח עירוני וניצול נדל"ני בשיכון העוני הענק והמפורסם דהרבי (Dharavi) מדגישים את המורכבויות שבהתנגדות לכוחות של הון גלובלי וספקולציות דיור. [9] כאן, בעיר המאסיבית הזו של משתכנים שלא כדין, SDI ושותפיו בהודו שיתפו פעולה עם ארגונים קהילתיים אחרים במאבק יוצא דופן נגד עקירתם של מיליון תושבים. הם הצליחו לעצור, לפחות זמנית, איחוד רב-עוצמה של כוחות עירוניים, המדינה ואילי הון מקומיים וגלובליים אשר מבקשים להשתלט על אדמות המוערכות בכ-140$ למ"ר תמורת עשירית המחיר, תוך מחשבה מועטה על יישוב והעסקה מחדש של העקורים מאדמות אלה. בניו יורק, לונדון או פריז, סוג כזה של גזל קרקעות, אשר כרוך בעוני פוטנציאלי של מאות אלפי אנשים, ובהרס של מאות עסקים וקהילות תעסוקתיות, לשוניות ודתיות רבות, שחלקן חיו בחלק הזה של מומבאי עוד בטרם שאר העיר הייתה קיימת, היה מוביל למהפכה חברתית.

תוכנית חסכון ואשראי של מאהילה מילאן לנשים במומבאי. צילום: Shack Dwellers International
תוכנית חיסכון ואשראי של מאהילה מילאן לנשים במומבאי. צילום: Shack Dwellers International

למאבק על דהרבי יש חשיבות מיוחדת מכיוון שלפי ההערכות קרוב ל-50 אחוזים מאוכלוסיית מומבאי (המונה כ-15 מיליון נפש) מורכבת מקהילות של דיירים שלא כדין, צריפונים וסלאמס, המתקיימות בצל מגדלי המשרדים, הקניונים והאוטוסטרדות העיליות של מטרופולין המבקש להיות המקבילה ההודית של שנגחאי. [10] דהרבי, שנבנתה לאורך כמעט מאה שנים, כוללת סוגים שונים של דיור, סמטאות ושבילים, מרחבי עבודה, פנאי ופולחן, אשר נוצרו בלי הכרה עירונית מלאה, בטחון חוקי, או תשתיות טובות של תברואה, מים וחשמל. לטענתי, אפשר לראות כאן בפעולה את רעיון המגורים-דרך-בנייה והבנייה-דרך-מגורים שפותחו על ידי היידגר ולוינס בנוגע למטאפיסיקה של החיים האנושיים – הערך של להיות בבית בעולם, ושל ההתנגדות ל"מסגור" של טכנולוגיות של ניצול.

למען הסר ספק, דהרבי העכשווית רחוקה עד מאד מהדימוי של בתי האיכרים באזורים הכפריים של גרמניה באמצעותם נהג היידגר להדגים את המטאפיסיקה של מגורים. דהרבי, המשתרעת על שטח של 1.74 ק"מ, ממוקמת בשפלה הביצתית שמתיישבים הודים הפכו לראויה למגורים על ידי מילוייה באשפה ובפסולת בלתי מתכלה. כאן, כמו בהתיישבויות דומות ברחבי העולם, חיים בתוך זבל הפכו בסיס לכלכלות מיחזור וחיטוט באשפה – השימוש מחדש מלא הדימיון בפסולת של מעמד הביניים ובתוצרי הלוואי של תעשיות שונות, מעור וזכוכית עד לנייר וחימר. דהברי, אם כן, משתלבת ברשת עולמית של ערי אשפה, כמו פיאטאס במנילה והאי ויקטוריה בלאגוס. למרות שקהילות אלו מתמודדות עם סכנות יומיות רבות, העול הקשה מכולם הוא שהן החלו להיתפס בעצמן כראויות להשלכה, להשפלה ולמיחזור.

סבלנות, סיכון ותקווה

המאמצים להצלת דהרבי עבור אלה שנאבקו להפוך אותה לראויה למגורים – מתיישבים שהפכו נוף של אשפה לנוף של מגורים – שופכים אור על הגיוון יוצא הדופן, ההיסטוריות התרבותיות העשירות, התרומות המורכבות לכלכלה האורבנית, והיכולת לממשל פנימי שמאפיינים כיום ערי אשפה כאלה. בשנים האחרונות התפתחה בדהברי תנועה חברתית של ממש, המאופיינת במפקדי תושבים המאורגנים על ידי הקהילה, צעדות ציבוריות שלוות, שיתופי פעולה הדוקים בין ארגונים לא ממשלתיים מקומיים וקהילות מקומיות, והראוי לציון מכל – שיתוף פעולה בין מפלגות פוליטיות שבדרך כלל יריבות זו לזו. באחת ההזדמנויות אף נכחתי בפגישה בלתי פורמלית במשרד של ה-NSDF בין נציגים של מפלגת בהרטיה ג'נטה, המפלגה הקומוניסטית, ומפלגת הקונגרס השלטת אשר התכנסו לדיון באסטרטגיות מחאה עם ג'וקין ארפות(Jockin Arputham) שעומד בראש ה-NSDF וה-SDI.

מיפוי קהילתי במטאנדירה, לילונגווה, מלאווי. צילום:Shack Dwellers International
מיפוי קהילתי במטאנדירה, לילונגווה, מלאווי. צילום: Shack Dwellers International

ההיסטוריה המעשית של קהילות אלה אשר מתהווה דרך קישור של בנייה ומגורים, בתנאים הקשים של אזרחות חשופה בערי אשפה, מלמדת שמגורים מוקפים בפסולת אנושית אינה בהכרח בזבוז של חיים אנושיים. אכן, בזמן שתושבי דהרבי מתארגנים כדי להתנגד לפרויקט המתמשך של הפיכת מגוריהם, שהושגו בעמל רב, לנדל"ן עובר לסוחר, הם לא מאפשרים למדינה ולשוק להתייחס אליהם כחפץ עודף ומיותר שניתן להשליכו. עם זאת, מאמצים כאלה למניעת פינוי, מסחור והריסה לא תמיד נוחלים הצלחה. לעתים קרובות הם כלל לא מגיעים לידיעתו של ציבור גלובלי רחב יותר. כל הקמפיינים הללו שבבסיסם עומדת דרישה לקביעות מול הזמניות ולכבוד מול הזלזול – דרישה לאזרחות מלאה – הם תרגילים בטיפוח מה שאני מכנה "היכולת לשאוף". אני מתכוון ליכולת ניווטית באמצעותה העניים מגדירים מחדש את תנאי הסחר בין הדרישה להכרה והדרישה לחלוקה מחדש של העושר, ולהציג, דרך עימותים ומו"מ עם כוחות פוליטיים וכלכליים, את יכולתם לבנות תקווה קולקטיבית. מאמצים כאלה נבנים על אסטרטגיות שטופחו במשך עשרות שנים על ידי פעילי דיור קהילתיים. אחת מהאסטרטגיות הללו רלבנטית במיוחד לפוליטיקה של תקווה ומקורה בדרך בה הקהילות הללו מתנגדות לפוליטיקה של אסון, של היוצא מן הכלל ושל חירום. הן עושות זאת באמצעות פוליטיקה של סבלנות, או ליתר דיוק פוליטיקה של המתנה.

כשמיליוני מחוסרי הדיור או אלה שדרים בתנאים לא מספקים במומבאי, דלהי, כלכתה, קייפטאון, יוהנסבורג או דרבן מתארגנים כדי לדרוש דיור טוב יותר, הם יודעים שעליהם להתמודד עם תקופה ארוכה של המתנה. הם חייבים להמתין לקובעי מדיניות שיגיעו להסכמה על תכנית, למממנים שינערו ממשלות מקומיות ופדרליות משאננותן, לבנאים ולקבלנים שיבנו, ולכך שתורם יגיע לראש הרשימה. ברוב המקרים, משפחות וקהילות חייבות להכין את עצמן להמתנה של שנים ולעתים אף של עשורים. הן נאלצות ללמוד להתייחס למגורים הזמניים שלהן כחלק ממצב זמני שבוודאות ישתנה. סבלנות כזו, המתנה כזו, היא תמיד הירואית; במיוחד כשהאיום מפני פיתוח דורסני של נדל"ן והריסות בחסות המדינה יוצר אווירה של חוסר ודאות. אבל כאן נעוץ ההבדל בין תקווה לחלום. תקווה לשינוי בהקשר זה מחייבת דיאלוג רציני בין לחצי הקטסטרופה למשמעת הסבלנות. תקווה שמאורגנת באופן פוליטי מייצרת בקרב אזרחים חשופים את המשאבים הפנימיים המאפשרים להם לראות את עצמם כמשתתפים פעילים בתהליך המפרך של המתנה. היא הופכת את "ההמתנה ל" הפסיבית ל"המתנה בשביל" האקטיבית: המתנה בשביל לעשות את המהלך הבא בתור, ובסופו של דבר לדרוש זכויות אזרחיות מלאות.

קואופרטיב דיור ראג'יב אינדירה פועל עם SPARC על פיתוח קהילתי בדהרבי, מומבאי, הודו. צילום:Shack Dwellers International
קואופרטיב דיור ראג'יב אינדירה פועל עם SPARC על פיתוח קהילתי בדהרבי, מומבאי, הודו. צילום: Shack Dwellers International

אסטרטגיה נוספת חשובה במסגרת הפוליטיקה של תקווה היא יצירת תקדימים, אשר הפכה לאסטרטגיה של SDI והרשת שלו בהודו. כפי שהשם מרמז, מדובר במאמץ העיקש לשכנע גורמים שונים הנמצאים בעמדות כוח ביחס לתושבי שכונות העוני – ממשלות, מממנים, סוכנויות דיור, בנקאים, ארכיטקטים ואחרים – לקחת חלק בשיתופי פעולה שיבססו תקדימים שימושיים. תקדים יכול להיות לבקש מתושב שכונת עוני לשאת נאום בעצרת פוליטית חשובה; לתת חוזה לבניית בתי שימוש קהילתיים בשכונת עוני לארגון מקומי ולא לגוף חיצוני; לגרום לכך שראש עיר, ביורוקרט דיור, או פקיד משטרה ישתתפו באירועים או בתהליכים ציבוריים המאורגנים על ידי תושבי שכונות עוני; להרכיב הלוואה בלתי שגרתית לקבוצת חיסכון בקהילת מצוקה.

במקרים הללו, וברבים נוספים, המסגרת של יצירת תקדים אינה דורשת שום מנגנון או תהליך משפטי או אדמיניסטרטיבי "מסורתי". במקום זאת, היא דורשת יצירת אתוס של אמון ולקיחת-סיכונים משותפת אשר במסגרתו תושבי שכונות עוני ואינדיבידואלים וגופים חזקים לומדים איך לשתף ולחלק סיכונים במצב של אינטרסים משותפים. בהינתן שתושבי שכונות עוני הם אזרחים חשופים, פעולות תקדימיות שכאלה הן משאבים קריטיים במסגרת מאמצים להיכנס למרחב של תהליכים משפטיים וביורוקרטיים ולרכוש שליטה בהם. ככל שרשימת התקדימים מתארכת, והשפעותיהן מתחזקות, כך מתפתחת תשתית חברתית שמחזקת את פוליטיקת התקווה, ומקלה על תקופת ההמתנה.

המאמר המקורי באנגלית פורסם בכתב העת מקומות (Places [at] Design Observer) במרץ 2013. המאמר לקוח מתוך הספר The Future as Cultural Fact: Essays on the Global Condition, שראה אור בהוצאת ורסו (Verso Books). ארג'ון אפאדוראי הוא פרופסור באוניברסיטת ניו יורק ואחד האנתרופולוגים המשפיעים בעולם כיום.

—————————————————————————————————————————
[1] Arjun Appadurai, Modernity at Large: Cultural Dimensions of Globalization (Minneapolis: University of Minnesota Press), 1996
[2] James Holston, “Autoconstruction in Working-Class Brazil,” Cultural Anthropology, 1991, 6(4), 447–65.
[3] Giorgio Agamben, Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life (Stanford: Stanford University Press), 1998.
[4] בנוגע לאוכלוסיות של עקורים פנימיים, המספרים מבוססים על הערכות, כיוון שהאוכלוסיות הללו משתנות כל הזמן. חלק מהעקורים הפנימיים עשויים לשוב לבתיהם בעוד אחרים נמלטים. אחרים עשויים לשוב מדי פעם למחנות של עקורים פנימיים כדי להשתמש בסיוע ההומניטארי המוגש במסגרתם. בדרך כלל יש להוסיף לנתונים הרשמיים מידע מארגונים הומניטאריים הפועלים בשטח. בנוסף, מרבית הנתונים הרשמיים כוללים רק את העקורים בשל קונפליקט או בשל אסונות טבע. ככלל, עקורים פנימיים בשל פיתוח נדל"ן אינם נספרים. לפי מגוון מקורות, מספרם של העקורים הפנימיים מתקרב היום ל-25 מיליון.
בנוסף, ספירה מדוייקת יותר של אזרחים חשופים צריכה לכלול גם קורבנות של סחר במין, סחר אנושי, וצורות חדשות של עבדות כלכלית, אשר בדרך כלל משגשגות כיוון שהקורבנות מופרדים בכוח ממשפחותיהם ומבתיהם. כל הקטגוריות הללו יחס כוללות בין 75 ל-100 מיליון נפש, כאחוז אחד מאוכלוסיית העולם.
[5] Robert Neuwirth, Shadow Cities: A Billion Squatters, A New Urban World (New York: Routledge), 2004.
[6] Arjun Appadurai and James Holston, “Introduction: Cities and Citizenship,” in James Holston, editor, Cities and Citizenship (Durham: Duke University Press), 1999.
[7] Sandeep Pendse, “Toil, Sweat and the City,” in Sujata Patel and Alice Thorner, editors, Bombay: Metaphor for Modern India (Bombay: Oxford University Press), 1995.
[8] אזורים כפריים (אם הם אינם חלק מתהליכי עקירה אקולוגית או פיתוחית) שומרים על מספר יתרונות עבור האיכרים העניים, כיוון שיש בהם מפות חברתיות בטוחות וקריאות יחסית. לעומת זאת, בשכונות העוני העירוניות הצפופות ההיבטים החברתיים של אזרחות – שאלות של סטטוס, דרגה, אמון וקישוריות – הולכים ומתדלדלים כתוצאה מסילוק העניים ביותר מבתיהם דרך הריסות, פינויים, קרימינליזציה, ופרוייקטי שידרוג עירוניים. אלה שמטילים ספק בכך שאפילו העניות שבקבוצות פועלות דרך מוסכמות של כבוד, דרגה ומוניטין, צריכים לקרוא מחקרים על היררכיה בקהילות כפריות של "טמאים" בהודו; ראו, לדוגמא:
Michael Moffatt, An Untouchable Community in South India: Structure and Consensus (Princeton: Princeton University Press), 1979.
[9] Kalpana Sharma, Rediscoving Dharavi: Stories from Asia’s Largest Slum (New York: Penguin Books, 2000); J. Engquist and M. Lantz, editors, Dharavi: Documenting Informalities (New Delhi: Academic Foundation, 2009); A. Jockin, S. Patel and S. Burra, “Dharavi: A View from Below,” Good Governance India Magazine, 2005, 2(1).
[10] בעבודה קודמת שלי על הריסות שיכוני עוני במומבאי טענתי שמדובר בתופעה בלתי רגילה עבור אומה שמתגאה בדמוקרטיה בת ה-60 שלה, במסורות אי-אלימות ושיתוף פעולה חברתי, במוניטין בין לאומי ובכוח כלכלי עולמי הולך וגדל. היא משלבת את הברוטליות של הארארה עם כלכלה שדומה יותר לזו של ברזיל או איטליה.

*

לקריאה נוספת:

בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות | קלריס חרבון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    מאמר שהוא קלסיקה. בדיוק כמו מאמרה של קלריס חרבון. מי שרוצה ללמוד דעת להבין בינה ולהוסיף חכמה, שיקרא/שתקרא את שני המאמרים הללו.