המאבק האחרון והגדול ביותר. שלהם.

על האבק הפמיניסטי שהשאיר מאחוריו דימוי השער של "טיים אאוט" בשבוע הגאווה
מעין גולדמן

גיליון "טיים אאוט" מתאריך 6 ביוני מכריז תחת הכותרת "תעשו להם ילד", ש"הקהילה הגאה מתכוננת למאבק האחרון והגדול ביותר שלה, על הזכות לאימוץ ופונדקאות בישראל". הגיליון יצא לאור באותו היום בו התפרסמה בשערי העיתונים השונים הידיעה אודות פענוח הרצח בבר הנוער, ויום לפני מצעד הגאווה התל אביבי. מן הסתם את השימוש ההרסני, התקשורתי והציבורי, באירוע הראשון, עוד אי אפשר היה לצפות. בכל זאת היה זה הטיימינג – פרסום דימוי אגרסיבי כל כך בנקודה בזמן הדורשת רכות דווקא, חשיבה שקטה ומעמיקה, עדינה וזהירה – שהפך את תצלום השער לצורם כל כך.

time-out0606

על הרובד האסתטי לא אתעכב, תוך אמונה שהוא מדבר בעד עצמו. רק אציין כי ההחלטות לגבי התאורה, הצבעוניות, עיבוד התמונה או בימוי הדוגמן, שטקסט שלם יכול להיות מוקדש רק לפירוקן, אינן נפרדות משאר הבעיות שיוצפו פה, כי גם הן מגלמות את ההתעלמות המוחלטת מהצורך בעדינות, בתשומת לב לניואנסים, בהקפדה על מסר רב-ממדי ולא היפוך בוטה ופשטני של היוצרות. מעל לכל המהמורות שלתוכן בועט התצלום את המתבוננים בו, נמתחת כיריעה סתירה עמוקה המניבה שאלות רבות. תוך שאני לוקחת בחשבון אופציות כמו רפרור פארודי לתצלום השער הקלאסי של דמי מור ב"ואניטי פייר" או זה של תומאס ביטי, אירוניה, הומור או סתם פרובוקציה, אני מתקשה להבין את ממדי ההחטאה שבבחירתו וייצורו של הצילום הזה. איך ייתכן שכחלק מנקיטת צעדים שעיקרם, בראש ובראשונה, הוא ההפרדה בין דטרמיניזם ביולוגי לבין הזכות להורות ולהקמת משפחה, מיוצר דימוי המבקש שוב לשכנם בגוף אחד ויחיד, בישות קוהרנטית, טבעית, מהותנית, כמעט רוחנית וטרנסנדנטלית?

תפיסת מציאות שבמסגרתה אין אבחנה בין גוף נשי, רחם והריון (או היעדרם) לבין רצף שלם של בחירות והתנהגויות, היא בדיוק זו שיש לצאת כנגדה; להדגיש את הכפייה, הכוחניות והשרירותיות שבה, את מי היא משרתת היטב ובמי היא פוגעת. פי כמה וכמה בישראל, כאשר מאחורי הקשר הבלתי ניתן להתקה בין הרחם, האמהוּת ומי שמקבל את ההחלטות לגביהם, ניצבים שני האתוסים הלאומיים המרכזיים, הבלתי מעורערים, של דת וצבא.

חוסר ההבנה כי הפרדה זו בין ביולוגיה, מגדר ומשפחה היא הבסיס למאבק, משאיר מאחור גם את שאר המאבקים הניצבים על אותו הבסיס ממש – למשל אלה הפמיניסטיים, שנדמה כי הדבר האחרון שירצו מי שמכונים במגזין "אוכלוסיית הלהט"ב" או "הקהילה הגאה" (כאשר על פי הייצוג בעיתון נראה שמדובר בעיקר בגברים הומואים) זה להיות נגועים בתדמיתם. אבל לו היו מתייחסים למקורות מאבקם, לא רק לתוצאה המבוקשת, היו נאלצים להכיר בקשר חזק לבקשתן של נשים ש"יכולות" אך לא רוצות ילדים לקבל הכרה ולגיטימציה במרחב החברתי בישראל; לדרישתן של נשים שלא להיאלץ להתייצב אל מול "ועדת הפסקה" כשהן מבקשות לעצור הריון לא רצוי; לתביעה שלא יינתן בארץ פרס ירושלים בנוכחות חברי כנסת ואנשי ציבור לאגודת אפרת, על דרכיה המפוקפקות למנוע הפלות מנשים צעירות.

"טיים אאוט" מייצג היטב גישה תל אביבית לוקאלית הגורסת שיש לתת מקום למחשבה ביקורתית, אך להימנע מצדקנות או דידקטיות, לעתים באמצעות "הקרבה" של שדות שיח מסוימים. בסקירה של שערי העיתון, מתקבל הרושם שיש לצאת לרחובות בכל הקשור לקהילה הגאה, לפליטים ומהגרים, לצמחונות או למחדלים עירוניים, אך עיון בחלק מהבחירות של דימויי השער וההתנסחויות המוצנעות יותר בין דפיו, מדגימה שאל מול אג'נדה פמיניסטית ניתן לגלגל עיניים, כמובן במודעות עצמית אירונית. הלך רוח זה הוא סימפטום של תופעה רחבה בהרבה ובה גברים הומואים רבים בארץ (דפדוף בעיתון מראה שהם צעירים, אשכנזים ובני מעמד הביניים) לוחצים את ידיהם של גברים סטרייטים בעמדות כוח, מעל לראשן של נשים ופמיניסטיות, בין אם סטרייטיות, לסביות, טרנסג'נדריות וכו'. זאת בהמשך למגמת הפינקוואשינג המדוברת, המתייחסת לטשטוש עוולות הכיבוש באמצעות מסעות יח"צ ל"ליברליות" האופפת כביכול את זכויות הקהילה בישראל. והנה, עוולות נוספות של קהילות ואינדיבידואלים מדוכאים ומדוכאות מטושטשות גם הן בין כיבושי היעדים השונים, כאשר גופן של נשים וסוגיית הפונדקאות בראשם.

דימוי השער מדגים באיזה עוד אופנים נקברים הנשיות, הגוף הנשי והמשמעויות הנגזרות ממנו, בעסקה ובדיבור המתקיימים בין גברים, גם אם חלקם הומואים או בעלי תודעה פוליטית. במובנים מסוימים, זו לא רק פסיחה או דילוג, אלא המשך ישיר של הסחר בגוף הנשי. אולי החמור ביותר על רצף זה (אם ניתן לסדר את אופני מחיקת העצמיות הנשית באופן היררכי) הוא נושא הפונדקאות. אל מורכבות רגישה ומאיימת זו יש התייחסות קצרצרה בעיתון לצד קצה ציטוט של מירב מיכאלי, באומרה בצדק רב שהפונדקאות אינה זכות יסוד בסיסית של כל אדם ואזרח, מפני שהיא עדיין שמה במרכז את השימוש באשה ובגופה תמורת כסף. מה בין פונדקאות לבין סחר בנשים, פורנוגרפיה וזנות? איך מיישבים בין הצעת חוק המבקשת החמרה בעונש הלקוח של תעשיית הזנות, לבין אחת שעתידה לקדם את היווצרותו של סוג לקוח חדש? עד מתי יתוחזקו משטרי הצדקה "טבעיים" למיניהם המדברים על צרכים גבריים, שבגינם יהיה הגיוני לדרוש את הפקעת הגוף הנשי מהריבונות של האשה לה הוא שייך בגלל נזקקותה לכסף? האם מי שנקודת המוצא החברתית שלהם אמורה להזמין אותם אל מחשבה ביקורתית על דיכוי ומבני כוח, יכולים להסתפק באמירות מסירות אחריות כמו "הפתעה מרעישה: מצבן היה קשה עוד הרבה לפני שנכנסו לעסקי הפונדקאות" (המסר של רועי יולדוס רוזנצוויג ב"מאקו" לכל ה"רובין הודים" המגנים על הפונדקאיות ההודיות).

האם לא ברור מאליו שצמיחה ניכרת בביקוש לפונדקאות תעלה באופן משמעותי את כמות הנשים שיפנו לאפשרות זאת, רובן הגדול לא מבחירה אלטרואיסטית, אלא מהיעדר אופציה אחרת? שאלות אלו אינן כאלה שהשועטים לעבר "המאבק האחרון והגדול ביותר" שלהם, מראים עניין בלתת עליהן את הדעת.

בטור במאקו מאשים הכותב בצביעות את מי שמבקשים לעמוד בינו לבין חלום הפונדקאות שלו, אותו הוא מצייר בנשגבות המזכירה את המנטרות ששומעות נשים בנוגע למוסד האמהות משחר ילדותן. צביעות משום שאותם "מצטייני החוג לפמיניזם" (ולא החוג למגדר, נושא שאמור להעסיק את הכותב עצמו) ממשיכים להתענג על אייפונים שיוצרו במזרח. אבל זה בדיוק העניין. הדרישה הפמיניסטית לנתק את השרשור הכפוי של גוף-מיניות-משפחה, לא אומרת שיש לדלג אל הקצה השני ולאפשר ניכור באשר למקורם של עוּבַּרים, כגון זה השורר בנוגע למקור החולצה, היוגורט או השמפו, ניכור שיכול להתאפשר רק תוך הדחקה והתכחשות לסבלם ועוניים של מוחלשים ומוחלשות.

למעשה, עידן זה של טכנולוגיות מתקדמות, הנדסה גנטית, מערכות מידע ותקשורת, הרווי אופציות נון-נטורליסטיות בעליל לפיקוח הגוף על שימושיו ומימושיו, הוא לדעת הוגות פמיניסטיות כדוגמת דונה האראוויי גם אפשרות לנתק את הביולוגיה מתפקידיה המהותניים. אימת האח הגדול ושיבוטם של עוברים מושלמים מחד, אך גם פתח לחופש, לערעור החלוקות המגדריות ופוליטיקת הזהויות, מנגד. זוהי אבולוציה שמתרחשת בין אם נרצה ובין אם לא, אחת שגם נשים וגם גברים הומואים הכמהים לילדים צריכים לתת עליה את הדעת, באופן שלא משחזר דפוסים טוטליטאריים קודמים, אלא מפרק אותם.

hanna putz, untitled, 2011-2013
hanna putz, untitled, 2011-2013

יש בעייתיות נוספת בבחירה בגוף הריוני, עירום, מעוצב על פי מודל הוליוודי, בתור סמן התשוקה ההורית. בספרה "Knock me up knock me down" כותבת קלי אוליבר על הפיכת התרבות הפופולארית את הגוף הנשי ההריוני למיני, לאחר שנים של הבנייתו כבזוי ומאיים. לכאורה זה נשמע כמו דבר חיובי – היכולת להכיל ריבוי של היבטים ולא לברור בין מיניות לאמהות; אך למעשה השימוש בגוף ההריוני קורס בדיוק אל אותה האובייקטיפיקציה הנעשית לגוף הנשי הנגיש, הנכבש, הזמין מינית והפרוץ, בשאר התגלמויותיו הציבוריות (והפרטיות). כשזה מגיע לגוף האשה ההרה, הנרטיב הקולוניאליסטי המאפיין את היחס הזה מקבל לגיטימציה בהתחפשו לעיסוק טבעי ויפה, שייך לכולם. הנראות הזאת, הנתפסת כחד-משמעית, של הבטן הבולטת, ה"Baby bump", גורמת לציבור הרחב להרגיש שהוא יכול ממש לדעת את נבכי מושא הערצתו, לראות לתוכה, להיות בעלי זכות מוסרית לשפוט אותה.

כך למשל הריונה של ביונסה, שהפך לסחרור אדיר היקף אגב הדיון על מידת "האותנטיות" שלו, הדגיש את תחושת הבעלות שיש לקהל הרחב על הגוף ההריוני, כמו גם את האמונה שאם העובר לא שוכן בבטנה שלה (עלו השערות בנוגע לפונדקאית) – אז ביונסה לא תהיה באמת אמא, אולי לא באמת אשה. גם סביב ההיריון של קים קרדשיאן, שהמילה "מתוקשר" עושה עוול לפרופורציות הקולוסאליות בהן טופל, שררה תחושה של פולשנות אדירה, בולענות מוחלטת של הגוף, כאשר הזכות לכך ניתנה בזכות/באשמת ההיריון, שהפך אותו נגיש מתמיד לקהל. אותה בולענות מוכרת היטב מישראל הפרו-נטליסטית יותר ממושאי הערצתה המערביים, והיא מחזירה שוב אל ייצוג השער של "טיים אאוט", כאשר המצולם, שלא נגזל ממנו אף אחד מסממני גבריותו, לא מפגין כל כך את הרצון להפוך לאשה הרה כמו את התשוקה לבלוע את הריונה פנימה אל תוך הסובייקטיביות הגברית, את הפיכת ההיריון לקניין.

ביקורת רבה מופנה לעבר חלק מהמאבקים של הקהילה הגאה, המבקשים להחדירה ללב המיינסטרים במקום לערער על הקונבנציות השגויות שניצבות מראש בבסיסו. אולי משום כך היא דוהרת קדימה ומשאירה נשים פמיניסטיות – ובעצם נשים בכלל, למעט אלה שחוברות בעוז ובביטול עצמי מסוים לאג'נדת חבריהן הגאים – משתעלות מאחור.

הקטגוריות והמורכבויות הקשורות להריון, לגוף הנשי ולבחירה באמהות, אינן מיוצגות בשום דרך במאבק הנוכחי לקבלת זכויות אימוץ ופונדקאות ל"זוגות חד-מיניים" (הלכה למעשה זוגות נשים לא ממש נזקקות לפונדקאות, וזכות אימוץ של התינוק עבור בת הזוג שאינה האם הביולוגית כבר קיימת). תצלום השער מצביע בישירות בלתי נסבלת ובקו מלא ולא מקווקו אל תודעה בה נשים נעדרות מהרצף המתקיים בין גברים הומוסקסואליים ללב-לבה של ההגמוניה, ובכך משמיטה גם היבטים מרכזיים במלחמת הקהילה הגאה עצמה. לו היו הקולות מתאחדים ומהדהדים בו בזמן גם את רצונן של נשים, הייתה מתאפשרת פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר, המדגישה את המקומות בהם חופפים הרצונות השונים, אם לזכות להפוך להורים ולהקים משפחה, אם ללגיטימציה לאי-הורות, אם לקיומם של מבני משפחה מגוונים, כאלה שאיננו מעלים עדיין על הדעת.

החתירה לניתוק הדטרמיניזם המחבר בלא צורך בין גוף, מגדר, מיניות ומשפחה, היא אותה החתירה אל היכולת (התיאורטית) להחליט החלטות אישיות, זוגיות ומשפחתיות, על כל הספקטרום שלהן, מבלי שיהיו נגועות בכפייה להתרבות ככוח כלכלי, לאומי, דתי, צבאי ודמוגרפי. כל אלה משותפים ללא מעט קבוצות באוכלוסייה, אך נראה שחלקן סבורות שתועלת גדולה יותר תצמח דווקא מהאמונה, או העמדת הפנים, שמדובר במאבקים נפרדים לגמרי, ואפילו מנוגדים. ברור כשמש, מבט מסביב מראה שזהו לא זמן הקואליציות. ההפך, רובנו מהלכים ומהלכות בקבוצות של איש/ה אחד/ת כדי להצליח להשמיע קול. אני לא מפללת לאחיזת ידיים רומנטית עם אחים אבודים, רק לסוג של הכרה, נקודת מבט מכילה ורחבה יותר. ייתכן ואני פשוט מביטה בקבוצה שדימיתי כקרובה אלי (קבוצה במובן המופשט כמובן, לא קבוצה ממשית ובה "בכירים" בקהילה), מציגה עצמה כגוש כמעט קוהרנטי למראית עין, שאולי אפילו מוותר על מורכבויות בשיח למען איזו מצגת אחידות, וחשה סוג של געגוע, לא יודעת אל מה.

האם הדרך היחידה להישגים היא התאגדות כוחנית בולענית המטשטשת סדקים ומעלימה פערים? האם המקום היחיד עבור נשים במאבק זה הוא כאינסטרומנט, אינקובטור, פנטזיה או רכוש? ומה עם אותו אי הנחת התמידי, הסירוב לסדר, שאמורים היו לייצר מרחבים מכילים אל מחוץ למרכז, ולא רק שביל גישה סלול היטב אליו? אולי כל אלה קלישאות חבוטות, ונחרצות וכוחניות "גבריות" ממשיכות, כשם שתמיד היו, להיות שם המשחק. במציאות זו, יכול להיות שהשער של "טיים אאוט" כלל לא מבקש להיות ייצוג של גבר בהריון, אלא התחלה של בדיחה אפלה – הומו ופמיניסטית היו בדרכם ל"מאבק האחרון והגדול ביותר שלהם", אבל לפני שהספיקו להגיע לשם הוא נהיה קצת רעב וזלל אותה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור BDS

    הציונות היא התגשמות האנטישמיות – כך סמי שלום שטרית. אין כמובן צורך להסביר זאת לאנטי ציונים שבינינו, אך יש צורך להסביר זאת, בכל מקום בעולם, עת נתקלים באדם המטיח בפניך כי היהודים הם כך וכך וכך. לא היהודים, כך אני עונה, הציונים הם אילו שכך וכך וכך. על כך וכך וכך איני מתווכח, מסכים עם כל מילת, צעקת, גידוף ואפילו קללת כך וכך. מוסיף אפילו משלי. אבל מושאי הכך וכך וכך אינם היהודים, אלה הם הציונים.

    במאמר חשוב זה מפרטת מעין גולדמן מדוע כל מיני "בכירים" בקהילה – צעירים, אשכנזים, בני מעמד הביניים, ואני הייתי מוסיף תומכי ניצן הורביץ – ראויים למילות, צעקות, גידוף ואפילו קללות כך וכך וכך. וממש כשם שישנם אנטישמים (במוצהר או במוכחש) המנצלים את הפורענות הציונית להפצת האנטישמיות, ופוגעים במאבק הפלסטיני בשל כך, כך יקומו להם הומופובים וישתמשו בתשוקתם הנבזית של ההורביצים למיניהם כדי לקדם שנאת להט"ב.

    כך – "תפיסת מציאות שבמסגרתה אין אבחנה בין גוף נשי, רחם והריון (או היעדרם) לבין רצף שלם של בחירות והתנהגויות".
    כך – "עוולות נוספות של קהילות ואינדיבידואלים מדוכאים ומדוכאות מטושטשות גם הן בין כיבושי היעדים השונים, כאשר גופן של נשים וסוגיית הפונדקאות בראשם".
    ובניגוד לכך – "מירב מיכאלי אומרת בצדק רב שהפונדקאות אינה זכות יסוד בסיסית של כל אדם ואזרח, מפני שהיא עדיין שמה במרכז את השימוש באשה ובגופה תמורת כסף".
    ובנוסף לכך – "מה בין פונדקאות לבין סחר בנשים, פורנוגרפיה וזנות? איך מיישבים בין הצעת חוק המבקשת החמרה בעונש הלקוח של תעשיית הזנות, לבין אחת שעתידה לקדם את היווצרותו של סוג לקוח חדש"?

    על השאלה האחרונה, כיצד, ישנה רק תשובה אחת: לא מיישבים. מתנגדים. מתנגדים בקול רם, צלול וברור כפי ששטרית מתנגד לציונות האשכנזית. ההתנגדות כוללת את ניצן הורביץ ואת המפלגה בה הוא חבר. כל יבבה, כל גחמה לשיתוף פעולה, כל חלום הידוע מראש שאותו אי אפשר להגשים (קבוצה שדימיתי כקרובה אלי, גוש כמעט קוהרנטי למראית עין, מצגת אחידות, סוג של געגוע – לא יודעת אל מה"), מחזק את הפורעים: גברים/ציונים/אשכנזים/ ולהבדיל, את שונאי ישראל בהודו (שם אין אנטישמים ואין אנטי-ציונים, שם פשוט שונאים ישראלים בגלל שהם ישראלים, ומאבקן של קבוצות פמיניסטיות ומגיני/ות זכויות אדם, שהביאו לבסוף לגירוש הפורעים ולהוצאת הפונדקאות ההורביציאנית אל מחוץ לחוק, הוסיפו עוד מימד לשנאה זו).

    "היא [הפורענות הפונדקאית] דוהרת קדימה ומשאירה נשים פמיניסטיות – ובעצם נשים בכלל… משתעלות מאחור".
    אסור להגרר ואסור להשתעל. אסור ולו למראית עין כי פמיניסטיות מוסריות יזוהו ולו כזית עם המאבק האלים והקולוניאליסטי הזה. אבל זה לא מספיק. הצדק, ועימו המוסר, צריך לא רק להעשות אלא גם להראות ולהשמע: "הקטגוריות והמורכבויות הקשורות להריון, לגוף הנשי ולבחירה באמהות, אינן מיוצגות בשום דרך במאבק הנוכחי לקבלת זכויות אימוץ ופונדקאות ל"זוגות חד-מיניים"".
    וכדי שהצדק ייראה ויישמע יש גם לשאול מדוע הושם המשפט הכי חשוב במאמר החשוב הזה דווקא בין סוגריים?

    "(הלכה למעשה זוגות נשים לא ממש נזקקות לפונדקאות, וזכות אימוץ של התינוק עבור בת הזוג שאינה האם הביולוגית כבר קיימת)".
    אני מוצא את המשפט הזה חשוב כי כאן יש ניגוד, לא לכאורה, למעשה, בין הביולוגיה לבין הפתח לחופש, לערעור החלוקות המגדריות ופוליטיקת הזהויות. אני מוצא את עצמי מוגדר כהומופוב. אני עומד יחד עם הומופובים גמורים האומרים דברי בלע והסתה ממש נגד הומואים ו… מסכים עימם. לא רק שאני מסכים איתם, אני מצטרף אליהם. אני נלחם, יחד איתם, בפונדקאות, וכברירת מחדל אני אפילו מוותר על מורכבויות בשיח למען איזו מצגת אחידות, וחש סוג של געגוע להפגנות אנטי-ישראליות באירופה בהם נשמעים גם – מיעוט מבוטל, עשבים שוטים וכו' – דברים נגד היהודים.

    שאלה לכותבת: איזו אם , ביולוגית, תסכים לוותר מרצונה החופשי על הצאצא שלה לטובת מישהו אחר – לא רק להומו, לכל אדם אחר? מיהן אילו ה"תורמות" את הביציות שלהן, בידיעה ברורה שייהפכו לילד/ה, ילדה/תה שלה? יש נשים כאלה? אני יודע כי ישנם גברים כאלה. הם עושים זאת תמורת תשלום ודבר זה מכונה "תרומת זרע". מיותר לציין כי מי שיש לו מספיק כסף לא יעלה על דעתו לעשות דברים כאלו. אבל אלו גברים, והם שונים, לא רק ביולוגית, מנשים.

    ותשובה להומואים האשכנזים של ת"א הנוסעים להודו לאחר שחצי תאוותם בידם (שוב אני שואל, איך מצאו ביצית להפרייה?): ראשית, אתם מגעילים אותי. כל כך מגעילים אותי עד שלו המטוס שהיה לוקח אתכם להודו היה מלא בשכמותכם ולו היה מתרסק, לא הייתי מתאפק וקורא קולולו.
    שנית, וזאת כדאי לדעת, הנשים/ילדות הפונדקאיות שם הן קרבנות סחר ברחמן שלהם. תמיד יש איזה איש קשר שאומר: "הבולשיט הזה של חטיפת ילדי הודו", תמיד ישנה משפחה ענייה הנכנעת לבצע כסף, ותמיד יש אב או אח המשפחה הכופה על האישה\ילדה את הפונדקאות. לדעתה שלה אין כל חשיבות. את זה יודע היטב היטב גם ניצן הורביץ. לך תסביר לילדה הודית ענייה שהתינוק היוצא מבטנה אינו שלה אלא של מישהו/י אחר/ת. בספק אם מישהו טורח בכלל, אין שום ספק כי הן לא מקבלות את ההסבר הזה, ונשארות, לאחר תשעה חודשים – וזאת במקרה ששרדו ונשארו בחיים – עם ההרגשה שתינוקן נלקח מהן.

  2. מעין ג.

    למעשה זו לא תשובה, לא מאמינה שאני או משהי אחרת יכולות לתת תשובה גורפת לשאלה הזאת, אף אחת לא יודעת בוודאות איך תרגיש אחרי הלידה אם בתפקיד האם או שלא, ובטח לא להתחייב על כך מראש, לכאן או לכאן.
    מסיבה זו בין השאר נמסרים תינוקות לאימוץ, ואני חושבת שזהו מודל הגיוני בהרבה (המילה הגיוני לא עושה עמו חסד, זה מעבר לזה).

  3. דרור BDS

    תודה על התשובה, אבל זו לא התשובה למה ששאלתי. שאלתי: "איזו אם , ביולוגית, תסכים לוותר מרצונה החופשי על הצאצא שלה לטובת מישהו אחר", והתכוונתי לשאול שאלה עוד יותר גדולה, שלעניות דעתי לא מצאתי לה התייחסות כלשהי במאמר.

    הועלו נקודות רבות וחשובות למחשבה, ביניהם כאלו שאני, כגבר, לא הייתי מודע אליהן. זוהי לדעתי חשיבותו של המאמר. בנוסף, הועלתה הפיסקה הבאה: "עידן זה של טכנולוגיות מתקדמות, הנדסה גנטית, מערכות מידע ותקשורת, הרווי אופציות נון-נטורליסטיות בעליל לפיקוח הגוף על שימושיו ומימושיו, הוא לדעת הוגות פמיניסטיות כדוגמת דונה האראוויי גם אפשרות לנתק את הביולוגיה מתפקידיה המהותניים".
    השאלה שלי לא מתייחסת למה שנכתב במאמר אלא למה שלא נכתב בו – עצם הלגיטימיות להביא ילד/ה לעולם כאשר ידוע מראש כי יגדל ללא אם, ואיפה ההתייחסות לאם בכל המאבק הזה?

    ניסיתי פעם לשאול את השאלה הזו את עפרי אילני, אך הוא סבר כי "הטענה ש"כדאי להתייחס ברצינות לטענה כי שני גברים, למרות כמיהתם (איפה התשוקה?) לגדל ילדים, עלולים להביא נזק גדול לילד" היא קשקוש, איך לומר, הומופובי. אופייני אגב לחוגים נרחבים בשמאל הרדיקלי".
    http://haemori.wordpress.com/2012/12/11/feiglin/#comment-14522

    לצערי הדיון הוסט לתחומים אחרים, חשובים לא פחות, אך תשובה מנומקת יותר מאילני לא קיבלתי. עכשיו אני שואל אותך בנוגע לתהייתי הביולוגית, האם היא הומופובית לדעתך? האם פמיניסטיות רדיקליות נתנו דעתן בעניין זה?

  4. בכיר בקהילה

    הקהילה הגאה צריכה להפסיק עם הפונדקאות. ניצול מכפיר של נשים עניות מהודו, רומניה, דרום ארה"ב ועוד ועוד
    מדובר בגברים לבנים (דיירי העשירונים העליונים) שמנצלים נשים עניות

    1. דןש

      לא רק ה"ניצול" של הקהיליה ה"גאה".
      אבל, יש העושים זאת ללא ניצול. ישנן מספיק נשים בוגרות, שילדו ילדים משלהם, המוכנות להתנדב (בכסוי ההוצאות כמובן) למען מי שאינו מסוגל להביא ילדים לעולם.
      גם ל"גאה" מותר להיות אבא – נפשו אינה שונה מכל אבא אחר. סביר אפילו להניח שהוא יהיה אבא טוב יותר. כאשר הצאצא לא בא ב"ציק" בין ברצון או באי רצון – הוא חייב להתאמץ יותר על מנת שיוכל לתפקד כאב.

  5. מעין ג.

    אני דווקא ניסיתי לענות לשאלה הגדולה שלך יותר בתשובתי, בעקיפין בכל אופן.
    בקצרה, בנוגע לתהייתך הביולוגית- לא חושבת שיש קשר בין מין ההורים לאיכות תפקודם, או שבהכרח תינוק ירגיש בחיסרון של דבר מה שלא הכיר מעולם (למשל- דמות נשית). היעדר ההתייחסות בטקסט לנושא שאתה מעלה הוא מכוון, משום שמראש ביקשתי להפריד בין כל בחירה או תכונה הורית/משפחתית לבין קיומם של איבר או הורמון כלשהם.

    1. דרור BDS

      היות ואף אחד ואחת לא מוכן להתייחס לשאלות שאך טבעי שיישאלו, לא נותר לי אלא לפנות לשיח הציבורי בעל המכנה המשותף הנמוך ביותר, לתקשורת הציונית, וזאת על מנת להתריע כי בשיח הציבורי אין וואקום – כאשר גורמים מסוימים מקהילות מסוימות מסרבים לדון בצורה עניינית על עניין מסויים, יבואו עמי-ארצות וילהגו על פי מיטב הבנתם ועל פי מה שהם תופסין כאינטרסים שלהם.

      מדווחת התקשורת הציונית: "7 נשים בלבד תרמו ביציות מאז נכנס לתוקפו "חוק הביציות" המהפכני – בעוד אלפים ממתינות לתרומה. כדי לעודד תרומה מבקש משרד הבריאות לאשר תקנות חדשות שמכפילות את סכום הפיצוי שמקבלת התורמת. בגלל מיעוט תרומות תאשר מחר (ב') ועדת הבריאות של הכנסת את העלאת את סכום הפיצוי לתורמות ביצית ל-19 אלף שקלים. מאז אושר החוק לפני יותר משנה וחצי, שהתיר לראשונה לתרום ביצית בישראל, עמד סכום הפיצוי על עשרת אלפים שקלים. מטרת השינוי: להגדיל את מספר התורמות, בשל מחסור חמור בביציות.
      […]
      במשך שנים ארוכות ניסו [לא פורט מי ניסה] להעביר את "חוק הביציות" בכנסת, במטרה לאפשר בישראל ולמנוע מנשים שזקוקות לה לעבור את התהליך בחו"ל ולשלם עשרות אלפי שקלים. [מפורט מי מנסה ומהם מניעיו:] "נחרדתי לגלות כי תוקפן של התקנות הקודמות פג, ותרומות חדשות לא יפוצו. הוועדה בראשותי הפעילה לחץ על משרד האוצר לאשר את התקנות שהוגשו על ידי משרד הבריאות ואני שבע רצון שהן יובאו לאישור חברי הועדה כבר מחר", אמר יו"ר ועדת הבריאות, ח"כ חיים כץ".
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4404963,00.html

      קל לראות כי בניגוד לגברים קלי דעת וחסרי אמצעים, אף אחת לא רוצה שבנה או ביתה יגדלו אצל אנשים זרים. להבדיל, עוד לא קרה שאם תשכח – כך הומשג האירוע הזה בתקשורת הציונית – את תינוקה במכונית. חיים כץ סוחר בנפשותיהן של אמהות ממש כשם שפושעי מלחמה, סוחרי נשק ודמים, סוחרים בנפשותיהם של הילדים שיוולדו 18 שנים מאוחר יותר.