string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

צרות בגן עדן: המחאות בטורקיה וביוון

המחאה הטורקית אינה רק התקוממות של חברה אזרחית חילונית נגד משטר אסלאמי רודני הנתמך בידי רוב מוסלמי שקט. מפגינים חשים באופן אינטואיטיבי שפונדמנטליזם השוק החופשי והאסלאם הפונדמנטליסטי אינם מוציאים זה את זה. הנישואין "הנצחיים" בין דמוקרטיה וקפיטליזם מתקרבים לגירושין
סלבוי ז'יז'ק

תרגם מאנגלית: אלירן בר-אל

בכתביו המוקדמים, תיאר מרקס את המצב הגרמני ככזה בו המענה היחידי לבעיות פרטיקולריות היה פתרון אוניברסלי: מהפכה עולמית. זהו ביטוי תמציתי של ההבדל בין התקופה הרפורמיסטית לתקופה המהפכנית: בתקופת הרפורמיסטית, מהפכה עולמית נשארת חלום, שאם עושה משהו, הוא רק תורם לניסיונות לשנות דברים באופן מקומי; בתקופה מהפכנית, כבר נהיה ברור ששום דבר לא ישתפר ללא שינוי קיצוני וגלובלי. מבחינה מבנית זו, 1990 הייתה שנה מהפכנית: היה ברור שרפורמות חלקיות של המדינות הקומוניסטיות לא מספיקות וכי שבירה כוללת נדרשת גם לפתרון בעיות יומיומיות, כמו לוודא שיש מספיק לאנשים כדי לאכול.

היכן אנו עומדים היום ביחס להבדל הזה? האם הבעיות והמחאות של השנים האחרונות מסמנות התקרבות של משבר גלובלי? או שאלו רק מכשולים שוליים הניתנים לטיפול באמצעות התערבויות מקומיות? ההתקוממויות מדהימות כי הן מתקיימות לא רק, או אפילו בעיקר, בנקודות התורפה של המערכת, אלא במקומות שנתפשו עד כה כסיפורי הצלחה. אנחנו יודעים למה אנשים מוחים ביוון או בספרד, אך מדוע יש צרות במדינות משגשגות ומתפתחות במהירות כמו טורקיה, שוודיה או ברזיל? במבט לאחור, אנו עשויים לראות את המהפכה של חומייני משנת 1979 כצרה המקורית ב"גן עדן", בהתחשב בכך שהתרחשה במדינה שהייתה על המסלול המהיר למודרניזציה הפרו-מערבית, ובעלת הברית הנאמנה ביותר של המערב באזור. אולי יש משהו לא בסדר ברעיון שלנו אודות "גן עדן".

לפני גל ההפגנות הנוכחי, טורקיה הייתה הדבר החם: המודל הלכה למעשה של מדינה המסוגלת לשלב כלכלה ליברלית משגשגת עם אסלאמיזם מתון, המתאים לאירופה, בניגוד מבורך ליוון האירופית יותר, ששקעה בביצה האידיאולוגית וכפופה להרס עצמי כלכלי. אכן, היו סימנים מבשרי רעות פה ושם (הכחשתה של טורקיה את השואה הארמנית; מעצרים של עיתונאים; מצבם הלא פתור של הכורדים; קריאות לטורקיה רבתי שתחייה את מסורת האימפריה העות'מאנית; והכפייה המזדמנת של חוקים דתיים), אך אלה נדחו ככתמים קטנים שאסור היה לתת להם לצבוע את התמונה הגדולה.

אז התפרצה מחאת כיכר טקסים. כולם יודעים שהשינוי המתוכנן של פארק הגובל בכיכר טקסים במרכז איסטנבול למרכז קניות לא היה "הדבר האמיתי" שעמד במוקד ההפגנות, ושאי נחת עמוקה בהרבה התחזקה והלכה. זה נכון גם למחאה בברזיל מאמצע יוני: מה שעורר אותה היה עלייה קטנה במחירי הנסיעות בתחבורה הציבורית, אבל היא נמשכה גם לאחר שהעלייה במחירים בוטלה. גם כאן המחאה התפרצה במדינה – שלפי התקשורת, לפחות – נהנתה משגשוג כלכלי והיו לה כל הסיבות לחוש ביטחון לגבי עתידה. במקרה הברזילאי ההפגנות נתמכו ככל הנראה על ידי הנשיאה, דילמה רוסף, שהכריזה כי היא מאושרת מהן.

חיוני שלא נראה את המחאה הטורקית רק כהתקוממות של חברה אזרחית חילונית נגד משטר אסלאמי רודני הנתמך בידי רוב מוסלמי שקט. מה שמסבך את התמונה הוא הדחף האנטי-הקפיטליסטי של המחאה: מפגינים חשים באופן אינטואיטיבי שפונדמנטליזם השוק החופשי והאסלאם הפונדמנטליסטי אינם מוציאים זה את זה. הפרטת ה​​מרחב הציבורי על ידי ממשלה אסלאמיסטית מראה כי שתי צורות הפונדמנטליזם יכולות לעבוד יד ביד: זהו סימן ברור שהנישואין "הנצחיים" בין דמוקרטיה וקפיטליזם מתקרבים לגירושין.

מחולל סופי חובש מסכת גז במחאה בפארק גזי באסטנבול. 2 ביוני 2013. צילום: Azirlazarus (cc by-sa 3.0)
מחולל סופי חובש מסכת גז במחאה בפארק גזי באסטנבול, 2 ביוני 2013. צילום: (Azirlazarus (cc by-sa 3.0

כמו כן, חשוב להכיר בכך שהמפגינים אינם מבקשים להשיג מטרה ברורה "אמיתית" כלשהי. המחאות אינן "באמת" נגד הקפיטליזם הגלובלי, אינן "באמת" נגד פונדמנטליזם דתי, אינן "באמת" בעד חירויות אזרחיות ודמוקרטיה, ואינן "באמת" בעד כל דבר אחד בפרט. רוב המשתתפים בהפגנות מודעים לתחושה נוזלית של אי נחת וחוסר שביעות רצון המקיימת ומאחדת מגוון דרישות ספציפיות שונות. המאבק להבנת המחאות אינו רק אפיסטמולוגי, כשעיתונאים והוגים מנסים להסביר את תוכנן האמיתי. זהו גם מאבק אונטולוגי על הדבר עצמו, המתרחש בתוך המחאות עצמן. האם זהו רק מאבק נגד הנהלת עיר מושחתת? האם המאבק הוא נגד שלטון אסלאמי רודני? האם זה מאבק נגד הפרטת ה​​מרחב הציבורי? השאלה פתוחה, ואופן תשובתה תלוי בתוצאה של תהליך פוליטי מתמשך.

בשנת 2011, כאשר התפרצו הפגנות בכל רחבי אירופה והמזרח התיכון, רבים עמדו על כך שאין להתייחס אליהן כמקרים של אותה תנועה עולמית. במקום, הם טענו, שכל מחאה הייתה תגובה למצב ספציפי. במצרים, המפגינים רצו את מה שנגדו מחתה תנועת Occupy במדינות אחרות: 'חופש' ו'דמוקרטיה'. גם בקרב מדינות מוסלמיות, היו הבדלים מכריעים: האביב הערבי במצרים היה מחאה נגד משטר פרו-מערבי רודני ומושחת, והמהפכה הירוקה באיראן שהחלה בשנת 2009 הייתה נגד אסלאמיזם אוטוריטארי. קל לראות כיצד הפיכת המחאות לפרטיות נראית מושכת עבור מגיני הסטטוס קוו. לשיטתם, אין איום על הסדר העולמי ככזה, אלא רק סדרה של בעיות מקומיות נפרדות.

קפיטליזם גלובלי הוא תהליך מורכב שמשפיע על מדינות שונות בדרכים שונות. מה שמאחד את המחאות, על אף ההבדלים ביניהן, זה שהן תגובות כנגד היבטים שונים של גלובליזציה קפיטליסטית. הנטייה הכללית של הקפיטליזם הגלובלי כיום היא לקראת התרחבות נוספת של השוק, תיחום מתמשך של המרחב הציבורי, צמצום שירותים ציבוריים (בריאות, חינוך ותרבות), וכוח פוליטי יותר ויותר סמכותי. בהקשר זה היוונים מוחים נגד שלטון ההון הפיננסי הבינלאומי ונגד מדינתם הלא-יעילה והמושחתת, שפחות ופחות מסוגלת לספק שירותים חברתיים בסיסיים. בהקשר זה גם הטורקים מפגינים נגד מסחור המרחב הציבורי ונגד רודנות דתית. המצרים מוחים נגד משטר שנתמך על ידי מעצמות המערב. האיראנים מתקוממים נגד שחיתות ופונדמנטליזם דתי, וכן הלאה. אף אחת מההפגנות הללו אינה ניתנת לצמצום לכדי נושא יחיד. כולן עוסקות בשילוב ספציפי של לפחות שני נושאים, האחד כלכלי (משחיתות וחוסר יעילות עד לקפיטליזם עצמו), האחר פוליטי-אידיאולוגי (מהדרישה לדמוקרטיה ועד לתביעה להפלת דמוקרטיה רב-מפלגתית קונבנציונלית). הוא הדין לגבי תנועת Occupy. מתחת לשפע ההצהרות (שלעתים קרובות הן מבולבלות), היו לתנועה שני מאפיינים בסיסיים: הראשון, חוסר נחת מהקפיטליזם כמערכת ולא רק משחיתויות פרטיות ומקומיות בו; והשני, מודעות לכך שהצורה הממוסדת של דמוקרטיה ייצוגית רב-מפלגתית אינה ערוכה למלחמה בחריגות קפיטליסטיות. משמע, הדמוקרטיה, צריכה להיות מומצאת-מחדש.

גרפיטי מהמחאות בטורקיה: "יש לנו את הגל ואת שפינוזה. מטאפיזיקה קאנטיאנית החוצה!" מדף הפייסבוק Metis Yayınevi
גרפיטי מהמחאות בטורקיה: "יש לנו את הגל ואת שפינוזה. מטאפיזיקה קאנטיאנית החוצה!" מדף הפייסבוק Metis Yayınevi

רק בגלל שהגורם היסודי למחאה הוא הקפיטליזם הגלובלי, אין זה אומר שהפתרון היחידי הוא הפלתו הישירה. כמו כן, אין זה בר-ביצוע לרדוף אחר האלטרנטיבה המעשית שהיא התמודדות עם בעיות אישיות והמתנה לשינוי קיצוני. פתרונות אלה מתעלמים מהעובדה שקפיטליזם גלובלי הוא בהכרח חסר-עקביות: שוק חופשי הולך יד ביד עם תמיכתה של ארה"ב בחקלאיה שלה; הטפת הדמוקרטיה הולכת יד ביד עם התמיכה בערב הסעודית. חוסר-העקביות פותח מרחב להתערבות פוליטית: בכל מקום בו המערכת הקפיטליסטית העולמית נאלצת להפר את חוקיה, ישנה הזדמנות לעמוד על כך שהיא תפעל לפי חוקים אלה. לדרוש עקביות בנקודות שנבחרו אסטרטגית בהן המערכת לא יכולה להרשות לעצמה להיות עקבית משמעו להפעיל לחץ על המערכת כולה. אמנות הפוליטיקה טמונה בתביעת דרישות מסוימות אשר, בעודן מציאותיות לגמרי, מכות בליבת האידיאולוגיה ההגמונית ורומזות על שינוי קיצוני בהרבה. דרישות מסוג זה, למרות היותן אפשריות ולגיטימיות, הן דה-פקטו בלתי אפשריות. הצעתו של אובמה לשירותי בריאות כלליים הייתה מקרה שכזה, ולכן התגובות אליו היו כה אלימות.

תנועה פוליטית מתחילה עם רעיון, משהו לשאוף אליו, אבל עם הזמן היא עוברת שינוי עמוק – לא רק התאמה טקטית, אלא הגדרת מהות מחודשת – משום שהרעיון עצמו הופך להיות חלק מהתהליך: היא עוברת היקבעות-יתר. בהקדמתו לביקורת הכלכלה המדינית, כתב מרקס (בסגנון האבולוציוני הגרוע ביותר) שהאנושות מציבה לעצמה רק מטרות כאלה שתוכל לעמוד בהן. מה אם נהפוך אמירה זו ונאמר שככלל האנושות מציבה לעצמה רק מטרות שלא תוכל לעמוד בהן, ומכאן מעוררת תהליך בלתי צפוי שבמהלכו המטרות עצמן מוגדרות מחדש?

נאמר שמחאה מתחילה בדרישה לצדק, אולי בצורת תביעה שחוק מסוים יבוטל. ברגע שאנשים מתערבים בכך לעומק, הם הופכים להיות מודעים שנדרש הרבה יותר ממילוי בקשתם הראשונית כדי להביא לצדק אמיתי. הבעיה היא להגדיר ממה בדיוק, ה"הרבה יותר" הזה מורכב. ההשקפה הליברלית-פרגמטית היא שניתן לפתור בעיות בהדרגה, בזו אחר זו: "אנשים מתים עכשיו ברואנדה, אז תשכחו את המאבק האנטי אימפריאליסטי, ותנו לנו רק למנוע את הטבח"; או:" עלינו להילחם בעוני ובגזענות כאן ועכשיו, ולא לחכות לקריסתו של הסדר הקפיטליסטי העולמי". ג'ון קפוטו טען דברים דומים בלאחר מותו של אלוהים (2007):

הייתי מאושר לגמרי אם הפוליטיקאים מהשמאל הקיצוני בארצות הברית היו מסוגלים לבצע רפורמה במערכת על ידי מתן שירותי בריאות כלליים, חלוקה-מחדש של העושר ביעילות ושוויוניות עם תקנות מס-הכנסה משופרות, הגבלה יעילה של מימון קמפיינים, הענקת זכות בחירה לכלל המצביעים, טיפול הומני במהגרי עבודה, ויישום מדיניות חוץ רב-צדדית שתשלב את הכוח האמריקני בקהילה הבינלאומית וכו'. כלומר, התערבות בקפיטליזם באמצעות רפורמות רציניות ומרחיקות לכת… אם אחרי שיעשו את כל זה באדיו וז'יז'ק יתלוננו שמפלצת כלשהי בשם קפיטליזם עדיין אורבת לנו, הייתי נוטה לקבל את פני המפלצת בפיהוק.

הבעיה כאן היא לא המסקנה של קפוטו: אם אפשר להשיג את כל הדרישות בתוך הקפיטליזם, מדוע לא להישאר שם? הבעיה היא ההנחה היסודית שאפשר להשיג את כולן בתוך הקפיטליזם הגלובלי בצורתו הנוכחית. מה אם כשלי הקפיטליזם שמנה קפוטו אינן סטיות אפשריות אלא הכרח מבני? מה אם חלומו של קפוטו הוא חלום של סדר קפיטליסטי אוניברסלי ללא הסימפטומים שלו, ללא הנקודות הקריטיות בהן "האמת המודחקת" שלו מראה את עצמה?

ככר טקסים, 15 ביוני 2013. צילום: (Fleshstorm (cc by-sa 3.0
ככר טקסים, 15 ביוני 2013. צילום: (Fleshstorm (cc by-sa 3.0

ההפגנות והמחאות של היום מתקיימות על ידי שילוב של דרישות חופפות, וזה מסביר את כוחן: הן נאבקות על דמוקרטיה ('נורמאלית', פרלמנטרית) נגד משטרים רודניים; נגד גזענות וסקסיזם, במיוחד כאשר מופנים למהגרים ופליטים; נגד שחיתות בפוליטיקה ובעסקים (זיהום הסביבה התעשייתי וכו'); בעד מדינת רווחה ונגד ניאו-ליברליזם, ובעד צורות חדשות של דמוקרטיה, שיגיעו מעבר לטקסים רב-מפלגתיים. הן גם מטילות ספק במערכת הקפיטליסטית הגלובלית ככזו ומנסות לשמור בחיים את הרעיון של חברה מעבר לקפיטליזם. משתי מלכודות יש להימנע כאן: מקיצוניות-שווא ('מה שחשוב באמת הוא ביטול הקפיטליזם הליברלי-פרלמנטרי, אז כל המאבקים האחרים הם משניים'), אך גם מהדרגתיות-שווא ('עלינו להילחם עכשיו נגד דיקטטורה צבאית ועבור דמוקרטיה בסיסית, אז יש לשים לכרגע את כל החלומות של הסוציאליזם בצד'). אין כאן שום בושה להיזכר בהבחנה המאואיסטית בין סתירות ראשיות ומשניות: בין אלו שחשובות ביותר לסופו של דבר, לבין אלו השולטות כרגע. ישנם מצבים שבהם להתעקש על הסתירה הראשית משמעה להחמיץ את ההזדמנות להנחית מכה משמעותית במאבק העכשווי.

רק ​​פוליטיקה שלוקחת בחשבון את מלוא מורכבותה של היקבעות-היתר ראויה להיקרא אסטרטגיה. כשאנו מצטרפים למאבק ספציפי, שאלת המפתח היא: כיצד המעורבות שלנו בו, או ההתנערות שלנו ממנו, תשפיע על מאבקים אחרים? החוק הכללי הוא שכאשר מתחיל מרד נגד משטר חצי-דמוקרטי מדכא, כמו במזרח התיכון בשנת 2011, קל לגייס קהל גדול בעזרת סיסמאות – למען דמוקרטיה, נגד שחיתות וכו', אך עד מהרה אנו מתמודדים עם בחירות קשות הרבה יותר. כשהמרד מצליח במטרתו הראשונית, אנו מבינים כי מה שבאמת מטריד אותנו (חוסר החירות שלנו, ההשפלה שלנו, השחיתות, תחזיות העתיד הקודרות) נמשך באדרת אחרת, אז אנו נאלצים להכיר בכך שהיה פגם במטרה עצמה. משמעות הדבר היא לראות שדמוקרטיה יכולה בעצמה להיות צורה של אי-חירות, או שעלינו לדרוש יותר מדמוקרטיה פוליטית גרידא: החיים החברתיים והכלכליים חייבים אף הם לעבור דמוקרטיזציה. בקיצור, מה שבתחילה החשבנו ככישלון כדי להחיל באופן מלא עיקרון נאצל (חירות דמוקרטית) הוא למעשה כישלון הטמון בעיקרון עצמו. הבנה זו – שהכישלון עלול להיות מגולם בעיקרון עבורו אנו נלחמים – היא צעד גדול בחינוך פוליטי.

נציגי האידיאולוגיה השלטת פורסים את כל הארסנל שלהם כדי למנוע מאתנו להגיע למסקנה קיצונית זו. הם אומרים לנו שחירות דמוקרטית מביאה אחריות משלה, שהיא באה עם מחיר, שזה ילדותי לצפות ליותר מדי מהדמוקרטיה. בחברה החופשית, הם אומרים, אנו חייבים להתנהג כבעלי הון (קפיטליסטים) המשקיעים בחיינו שלנו: אם לא נהיה מוכנים להקריב את הנדרש מאיתנו, או אם החסרנו משהו אחר בדרך, לא נוכח להאשים איש מלבד את עצמנו. במובן פוליטי ישיר יותר, ארה"ב חיפשה בעקביות אסטרטגיה לבקרת נזקים במדיניות החוץ שלה על ידי תיעול-מחדש של התקוממויות עממיות לצורות פרלמנטריות-קפיטליסטיות מקובלות: בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד, בפיליפינים אחר נפילת מרקוס, באינדונזיה שלאחר סוהארטו ועוד. זהו המקום שבו הפוליטיקה עצמה מתחילה: השאלה היא כיצד להתקדם אחרי שגל השינוי הראשון והמרגש הסתיים, איך לעשות את הצעד הבא מבלי להיכנע לפיתוי 'הטוטליטרי', כיצד להתקדם מעבר למנדלה מבלי להפוך למוגאבה.

מה המשמעות של דיון זה במקרה קונקרטי? בואו נשווה בין שתי מדינות שכנות – יוון וטורקיה. במבט ראשון, הן עשויות להיראות שונות לגמרי: יוון לכודה בפוליטיקת צנע הרסנית, ואילו טורקיה נהנית משגשוג כלכלי ומתגלה כמעצמה אזורית חדשה. אבל מה אם כל טורקיה מייצרת ומכילה יוון משלה, את איי האומללות שלה? כפי שביטא זאת ברכט ב"קינות הוליווד":

כפר הוליווד תוכנן לפי התפיסה
של אנשים בחלקים אלה את גן העדן. בחלקים הללו
הם הגיעו למסקנה שאלוהים
הדורש שמים וגיהינום, לא היה צריך
לתכנן שני מוסדות אלא
רק אחד: גן עדן. זה
משמש את הלא-יוצלחים, הלא-מוצלחים
כמו גיהינום.

זהו תיאור טוב למדי של 'הכפר הגלובלי' כיום. לדוגמא, קטאר או דובאי, מגרשי המשחקים של העשירים, תלויים בתנאים הקרובים לעבדות של מהגרי עבודה. מבט מקרוב מגלה קווי דמיון בסיסיים בין טורקיה ויוון: הפרטה, תיחום המרחב הציבורי, פירוק שירותים חברתיים, העלייה של פוליטיקה סמכותנית. ברמה יסודית, מפגינים יוונים וטורקים מעורבים באותו מאבק. הדרך האמיתית תהיה לתאם בין שני המאבקים, לדחות פיתויים 'פטריוטיים', להשאיר מאחור את האיבה ההיסטורית בין‎ שתי המדינות ולחפש בסיסים לסולידריות. עתיד המחאות עלול להיות תלוי בכך.

המאמר התפרסם במקור בלונדון ריוויו אוף בוקס

לקריאה נוספת:

סמנו עבורנו את פוליטיקת העתיד | אלן באדיו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יובל א

    1/ "הנישואין "הנצחיים" בין דמוקרטיה וקפיטליזם מתקרבים לגירושין."
    נישואין? באמת? לא פחות? הקפיטליזם ממש ביגמיסט אם כך, וגם הדמוקרטיה לא בדיוק טמנה ידה בצלחת

    2.

    http://www.youtube.com/watch?v=j1dJbqdG_UM

    1. אייל

      בהחלט. דבריו של חומסקי בקישור שצירפת מסכם את המאמר, כאשר קוראים את הניתוח של ז'יז'ק לא נותר אלא לקנא ביכולתו לכתוב כמעט אלפיים מילים מבלי לומר דבר.

    2. נועם א"ס

      (סליחה על האנגלית, אין לי את התרגום העברי):

      […]
      it was Jacques Ranciere who developed this structure as that of the politics of the "empty set", of the "super-numerary" element that belongs to the set but has no distinctive place in it. What, for Ranciere, is politics proper? A phenomenon that appeared for the first time in Ancient Greece, when the members of the demos (those with no firmly determined place in the hierarchical social edifice) not only demanded that their voice be heard against those in power, those who exerted social control – that is to say, they not only protested the wrong they suffered, and wanted their voice to be heard, to be recognized as included in the public sphere, on an equal footing with the ruling oligarchy and aristocracy; even more, they, the excluded, those with no fixed place within the social edifice, presented themselves as representatives, the stands-in, for the Whole-of-Society, for the true Universality ("we – the 'nothing', not counted in the order – are the people, we are All against others who stand only for their particular privileged interest").

      In short, political conflict designates the tension between the structured social body, in which each part has its place, and "the part with no-part" that unsettles this order for the sake of the empty principle of universality […]. Politics proper thus always involves a kind of short circuit between the Universal and the Particular: the paradox of a "universal singular", of a singular that appears as the stand-in for the Universal, destabilizing the "natural" functional order of relations in the social body.

      This identification of the non-part with the Whole, of the part of society with no properly defined place within it (or resisting the allocated subordinated place within it) with the Universal, is the elementary gesture of politicization, discernable in all great democratic events from the French Revolution (in which le troisieme etat proclaimed itself identical to the Nation as such, against the aristocracy and the clergy) to the demise of ex-European Socialism (in which dissident "forums" proclaimed themselves representative of the whole society against the Party nomenklatura). In this precise sense, politics and democracy are synonymous: the basic aim of antidemocratic politics, always and by definition, is and was de-politicization. That is, the unconditional demand that "things should return to normal"…

      […]
      Along the same lines, we should celebrate the genius of Walter Benjamin, which shines through in the very title of his early essay "On Language in General and Human Language in Particular". The point here is not that human language is a species of some universal language "as such", which also comprises other species (the language of gods and angels? animal language? the language of some other intelligent beings out there in space? computer language? the language of DNA?): there is no other existing language other than human language – but, in order to comprehend this "particular" language, one has to introduce a minimal difference, conceiving it with regard to the gap which separates it from language "as such" (the pure structure of language deprived of insignia of human finitude, of erotic passions and mortality, of struggles for domination and the obscurity of power).
      […]

      So, along the lines of Benjamin's title, one should describe the basic
      constellation of the social low as that of the "Law in general and its obscene super-ego underside in particular"… The "Part" as such is thus the "sinful" unredeemed and redeemable aspect of the Universal. To put it in actual political terms: every politics which grounds itself in the reference to some substantial particularity (ethnic, religious, sexual, lifestyle…) is by definition reactionary. Consequently, the division introduced and sustained by the emancipatory ("class") struggle is not the one between two particular classes of the Whole, but the one between the Wole-in-its-Parts and its Reminder which, within the Particulars, stands for the Universal, for the Whole "as such", as opposed to its parts.

      Zizek, 2003

      התמונות במאמר מהממות.

      1. נועם א"ס

        פסקה אחרונה, משפט שני –

        The "Part" as such is thus the "sinful" unredeemed and *un*redeemable
        aspect of the Universal

        כמובן

      2. יובל א

        יש קטע אחד של ז'יז'ק שדווקא ניתן יחסת להבין את שהוא אומר. וחבל:

        There is a will to accomplish the
        „leap of faith“ and step out of the global circuit that is at work here, the will whose extreme and
        10terrifying expression is the well-known accident from the Vietnam war: after the US Army occupied
        a local village, their doctors vaccinated the children on their left arm in order to demonstrate their
        humanitarian care; when, the day later, the village was retaken by Vietcong, they cut off the left arm
        of all the vaccinated children… although difficult to sustain as a literal model to follow, this
        thorough rejection of the Enemy precisely in its helping „humanitarian“ aspect, no matter what the
        costs, has to be endorsed in its basic intention.

        1. נועם א"ס

          אולי תפתח סניף של ליבראליזמוס-צדקניזמוס עם אסף שגיב.

          הקיבעון הצדקני על הפסקה הטחונה לעייפה הזו ("הנה משהו של ז'יז'ק שכן אפשר להבין!" מחרחר לעצמו בסיפוק איש הרוב-המוסרי) רק מדגים איך בכל פעם שבו שוב מציינים אותה, מי שמציין אותה *לא* מבין את מה שנדמה לו שהוא מבין.

          המצחיק הוא שז'יז'ק ירה לעצמו ברגל עם הטקסט הזה, לא בגלל הטיעון (האמיתי, לא המומצא) שלו, אלא שרוב מוחלט של הסיכויים שהסיפור הזה (הווייטקונג כורת את ידי הילדים המחוסנים) מעולם לא התרחש: המקור שלו הוא במונולוג (המעולה כמובן) של קולונל קורץ, הדמות של מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו". מי שאחראי על הסיפור הוא אחד, פרד רקסר, http://en.wikipedia.org/wiki/Fred_Rexer , יועץ התסריט של קופולה והתסריטאי ג'ון מיליוס ושהיה בגרין-בארטס במלחמת וויאטנאם וטען שהסיפור מבוסס על התנסות אישית (הגיע לכפר שבו בוצעו החיסונים וראה את הילדים כרותי הידיים). אולם ככל שהעניין נחקר לא היו הדברים מעולם (לא מוצא את הלינק). ג'ון מיליוס טוען שהדמות של מרטין שין ב"אפוקליפסה עכשיו" מבוססת על רקסר, אולי זה מצביע על משהו.

          האם אני ההדיוט זה שצריך להסביר את הנקודה של ז'יז'ק לאקדמאי מתחום הפילוסופיה? אולי נתחיל מלאמוד את המרחק בין האמירה הזו לבין זו של אחד תומס ג'פרסון, בוודאי מחביבי חוג המוסר הליבראלי הקוסמי של אסא כשר – "את עץ החירות יש להשקות מפעם לפעם בדמם של עריצים"? (ויש מרחק. מהו?). אני מבין שבשביל ליברלים מקצועיים שיאו של כל מאבק פוליטי, למעשה מהותו של כל מאבק פוליטי, נעוצים בניסוח החוקים הנכונים של מה מותר ומה אסור – וזהו, פחות או יותר. חוץ מזה למאבקים אין שום היבט אחר. הנה מופיע לפנינו "האדם החופשי" בכבודו ובעצמו – זה שנוצר מתוך רוחו הנעלה של החוק המוסרי: מין ווריאציה פילוסופית על מנהל מחלקת יחסי אנוש בתאגיד השיווק/השקעות/כוח האדם הקרוב לביתך. אבל מה לעשות שלחלק מאיתנו, אולי לאלה עם פחות תארים אקדמיים, יש גם עניין מסוים במאבק עצמו – ממה הוא עשוי? מה הוא מצריך? מהו "האדם החופשי" – לא רק בקונטקסט הנהדר של בית עם גינה לכל אזרח וחיסון מונע לכל מחלה – אלא גם בקונטקסט של הדיכוי, כלומר של זה שנדרש להיאבק, עם חיסון או בלעדיו? איך עליו להבין את עצמו, את מצבו שלו?מהו או מיהו האויב שלו? איך לזהות אותו? במילים אחרות, מהו "האדם החופשי" בקונטקסט של מאבק? ממה מורכבת "החירות" שלו כאדם בקונטקסט *הזה* (חוץ מהחוק המוסרי הקוסמי, כמובן)?

          (טיפ: אם אתה מתקשה להבין את הרקע של השאלות האלה, היוועץ עם הפסקאות שאני ציטטתי למעלה. יש סיבה לזה ש"אי אפשר להבין שום דבר ממה שז'יז'ק כותב" – הפסקאות האלה, ורבות אחרות, מנסות להמשיג את מה שביסודו אינו ניתן להמשגה כלל: הממשות, החירות, האדם. את מה שעצם ההמשגה שלו חותרת תחת המהות שאותה מנסים להמשיג. ההתנגדות שלהן, מלכתחילה, היא למקום שבו יושבים מול הספר הפתוח של החוק המוסרי, וקוראים בו שורה אחר שורה של הסדר הלינארי הבהיר והטוב, נטול הסיכונים והסתירות. כלומר כל מקום שהוא חוץ מהממשות עצמה. בכל מקרה, הן מקום טוב להתחיל ממנו).

          1. יובל א

            להגן על ג'יבריש בטענה שהוא מנסה לבטא את מה שאינו ניתן להמשגה זה מהלך חביב, אבל לא מציל את השטויות של ז'יז'ק מלהיות שטויות. ומה לעשות, ז'יז'ק מדבר בלשון בני אדם בעיקר כשהוא מדבר התפעלות מאלימות.

  2. עמית

    פחות או יותר כל דוגמא שהכותב השתמש בה שגויה.

    בשנת 73 היה את משבר הנפט העולמי ומחירי הנפט זינקו, ובעקבות זאת המשטר האיראני נהנה מהכנסות נפט עצומות ושגשוג כלכלי, וערך תכניות מודרניזציה שהיטיבו עם האוכלוסייה הכפרית באיראן. המהפכה האסלאמית באה רק אחרי שבסוף שנות ה-70 מחירי הנפט צנחו חזרה והמדינה נכנסה למשבר כלכלי.

    בטורקיה רפורמות ליבראליות הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים בשנות האלפיים, אך ההפגנות הנוכחיות פרצו רק אחרי שהצמיחה דעכה והכלכלה נכנסה למשבר. הסיבות לזה שהכלכלה הטורקית האטה הן רבות, בין השאר זה קשור לטירוף הניאו-עות'מאני של המשטר הטורקי הנוכחי, שבונה צבא אימפריאלי ורוכש מאות דגמים של מטוס הקרב היקר בעולם (F-35), ושלל צעצועים אחרים, וכל זה בעלות של עשרות מיליארדי דולרים על חשבון משלם המיסים הטורקי. באופן כללי טורקיה מעולם לא הייתה כלכלה מפותחת, על אף הצמיחה הכלכלית של שנות האלפיים, אלא לכל היותר היא התאוששה ממצבה כמדינת עולם שלישי.

    ביוון המשבר הכלכלי צמח לא על רקע שגשוג כלכלי ולא גן עדן, אלא על רקע כלכלת-מדינה שמתוחזקת באופן מלאכותי על חשבון הלוואות חסרות אחריות.

    בשלוש המדינות הנ"ל המשברים הכלכליים והמהפכות שעקבו אחריהם פרצו בעקבות מה שהתיאוריה הליבראלית חוזה שיקרה. שלוש המדינות התאוששו מכלכלה סמי-סוציאליסטית, היו בדעיכה כלכלית, ועם בירוקרטיה ממשלתית מושחתת שגרמה לריקבון בכל חלקה טובה שהייתה בהן. כל זה גם תקף לגבי מדינות ערב בהן התרחשו המהפכות.

  3. נועה

    ולמה לא צורף שמו של המתרגם המוכשר?!

    בבקשה להכניס את שמו.

    1. יוסי לוס

      טעות שלי ככל הנראה בגלל עומס של דברים. תודה על הסבת תשומת הלב. משתדלים להימנע מטעויות אבל גם זה קורה. תודה רבה לאלירן על התרגום ועל היוזמה. מאמר חשוב ומעורר מחשבה אקטיביסטית.