string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?

מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד
שושנה מדמוני-גרבר

English

בראיון מן הזמן האחרון ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, אמר ביל מויירס, עיתונאי אמריקאי עטור פרסים: "עניינה של העיתונות הוא במה שאנשים רוצה להסתיר. כל השאר זה יחסי ציבור". הטון ונקודת המבט של ירון לונדון במאמר "ואולי הילדים לא הועלמו?", שפורסם בסוף השבוע בתגובה למאמרה של נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן ועורר תגובות רבות, מדגימים להפליא את האמירה של מויירס; דוגמה שכמו לקוחה מספר לימוד אודות האופנים בהם מכונת ההגמוניה הציונית מבנה שיח ציבורי כדי לשמר את הסטטוס-קוו, כאשר בו בזמן טענות מנוגדות, על אף שהן לגיטימיות, מושתקות. ללונדון יש השפעה ניכרת על השיח הציבורי, אבל כמו עמיתיו בתקשורת הישראלית במקום להשתמש בהשפעה זו כדי לחשוף את הנסתר מן העין ולשאול את השאלות הראויות, הוא בחר להגן על המדינה. או כפי שאילנה דיין אמרה לירין קימור ב"פגוש את העיתונות" ב-1996, לאחר כתבתו ב"מבט שני" על הפרשה: "המדינה אינה זקוקה לך… אם אתה חושב שדבר לא קרה, עבור לנושא אחר!"

לונדון מודע לכך שהידע שלו על אחת הפרשות היותר טרגיות בהיסטוריה של ישראל מוגבל. אבל הן היעדר הידע והן חוסר היכולת שלו, ככל הנראה, לתפוס את גודל הטרגדיה, אינם מונעים ממנו להגיע למסקנה; ואין זה מפתיע כלל שמסקנה זו תואמת את מאמצי המדינה לטשטש את הנושא ולהסתירו באמירה: רובם מתו; לא הייתה זו אלא אי-הבנה אחת גדולה. כך, על אף מאות עדויות של הורים אשר סותרות אמירה זו, כולל אמהות אשר העידו שתינוקותיהן נחטפו בכוח מידיהן ממש כמו למשל נעמי גברא ומרים עובדיה, ועל אף מקרים ברורים כמו זה של מרים שוקר, אשר נחטפה ונמסרה לאימוץ בזמן שאביה דוד מחפשה בכל רחבי הארץ.

נעמי גברא.
הזמנה להצביע לכנסת ה-14 שקיבל ילד שנעלם עשרים שנה לפני כן לכתובת של הוריו. מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד-סטרית", שעסק בילדים החטופים

מסקנתו של לונדון זהה למסקנות שהוועדות השונות שמונו על ידי המדינה הגיעו אליהן. אגב, שתי הוועדות הראשונות לא היו ועדות חקירה: הראשונה הייתה ועדה בין-משרדית והשנייה הייתה ועדת בדיקה, ושתיהן היו חסרות סמכות להוציא צו הבאה (לזמן לעדות) ונעדרו כל כוונה לחקור. רק ועדת קדמי הוגדרה כוועדת חקירה ממלכתית. מה שכן, כל הוועדות כולל האחרונה "הצטיינו" באיטיות פעולתן ובנפח המועט של המידע החדש שיכלו לחשוף.

באותו הזמן, כלי התקשורת גילו חוסר עניין ראוי לציון בעימות שבין המדינה לבין זעקות המחאה של תימנים ומזרחים אחרים. למעט "העולם הזה" ב-67', סדרת כתבות ב"הארץ" וב"העיר" מאמצע ועד סוף שנות ה-90, ומספר תוכניות טלוויזיה, כמעט ולא התקיימה חקירה עיתונאית בעקבות המחאה הציבורית. משנות ה-60 ואילך ועד פרסום הממצאים של הוועדה האחרונה ב-2001, הייתה התאמה מעוררת תמיהה בין ההודעות לעיתונות של המדינה לבין הדיווח העיתונאי.

כאשר עבדתי על ספרי, "Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: the Yemenite Babies Affair" (המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי), בדקתי את הנרטיב התקשורתי ומצאתי שיח אוהד באופן גורף למאמצי המדינה להשקיט את הדיון בפרשה. כבר במאמרים הראשונים משנות ה-60, מחבריהם היו נלהבים לבטל טענות בדבר חטיפה. "אתם לא חושבים שאם ההאשמות האלה היו נכונות המשטרה כבר הייתה פותחת בחקירה?" ("מעריב", 9 באוקטובר, 1996). במלים אחרות, אם לא הייתה חקירה, כנראה שגם לא היה פשע. אחרים ביטלו את כל הדרישות לחקירה באומרם: "כל האנשים שעבדו במחנה ללא יוצא דופן היו אנשים ישרים" ("מעריב", 1 באפריל, 1966). או "אף פעם לא שוחרר ילד מבית החולים ללא תעודה מזהה" ("עיתון תל אביב", 20 בדצמבר, 1985).

"העיר" אוקטובר 95'
"העיר" אוקטובר 95'

במעט הכתבות שטרחו לעסוק בפרשה, הסתמן שעתוק של סטריאוטיפים גזעניים שליליים. עולים חדשים תימנים הוצגו כפרימיטיבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כראוי במקרה הטוב, וכמי שלא אכפת להם אם ילדם חי או מת, במקרה הגרוע. מאמר אחד ב"דבר" (24 בפברואר, 1966) תיאר את העולים התימנים כ"מציצים מהחלון ורואים בפעם הראשונה בחייהם איך לרחוץ תינוק ואיך להחליף חיתול". מאמר אחר בעיתון ציטט אחות שאמרה שהורים תימנים אדישים למותו של ילד. "אם ילד היה מת באוהל, הם היו רק אומרים אלוהים נתן אלוהים לקח" (26 בפברואר, 1966). מכאן ועד לתפיסה שהם לא מתאימים להיות הורים הדרך קצרה מאד. יתירה מזאת, רגשות גזעניים אלה, כמו שציינה קטיעי במאמרה ובצדק, הדהדו שנים מאוחר יותר בעדויותיהן של אחיות בפני ועדת החקירה הממלכתית והעיתונות. "אולי עשינו להם טובה", אמרה אהובה גולדפרב, בת 92, אחות ראשית לשעבר במחנות העולים, בראיון אתי ב-95'. אחות ראשית נוספת, סוניה מילשטיין, אמרה לוועדה שהורים תימנים "לא התעניינו בילדים שלהם". אחות זו היכתה אפילו את השופט המנומנם יהודה כהן בתדהמה כשבמהלך עדותה היא כינתה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות", והוסיפה, "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב".

הסוגייה החשובה ביותר כאן אינה שדו"ח ועדת קדמי ביטל כביכול את אפשרות קיומה של קונספירציה ממסדית, אלא שעבודת הוועדה הייתה בעייתית ביסודה. זו התרומה העיקרית של הניתוח של בועז סנג'רו שפורסם לפני כעשור ב"תיאוריה וביקורת", המערער באופן יסודי את סמכות עבודת הוועדה: "עבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: היעדר אפיסטמולוגיה של חשד" (עמוד 48). כל עיתונאי שיטרח לקרוא את דו"ח הוועדה יבחין שאין זו אלא, איך לומר זאת… פדיחה להשתמש בביטוי "קבעה בוודאות" ביחס לכל אחת ממסקנותיה.

סנג'רו מדבר בכנס שהוקדש לפרשת ילדי תימן באוני' בר אילן, בינואר האחרון:

אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד. אותה גישה גזענית שכפי הנראה הובילה למעשים הנוראיים הללו ממשיכה להניע את ההשתקה ארוכת השנים ואת דחייתה של הזעקה הלגיטימית לתשובות. הן הממשלה והן כלי התקשורת מעניקים לגיטימציה לגישות אלה. שם היה צריך לונדון למקד את מאמצי הדקונסטרוקציה שלו. מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?"

דו"ח קדמי, כמו זה של שתי הוועדות הקודמות, רווי בסתירות מהותיות ובשגיאות עובדתיות. רבות מדי לפירוט במאמר זה. קווי חקירה חשובים נזנחו כולל בארה"ב, עדויות קריטיות ניתנו מאחורי דלתיים סגורות ונותרו חסויות ל-70 שנים נוספות. תיקים מקוריים, ארכיונים של בתי חולים ורישומי קבורה שנעלמו באופן מסתורי ואף נשרפו,1 תיקי לידה שהוועדה ביקשה מבית חולים הלל יפה, למשל, "הושמדו בטעות" – לא בשנות ה-50 אלא בסוף שנות ה-90 ובמהלך עבודת החקירה לכאורה. במקום לסמן אירוע זה כראוי לבדיקה או לחקור מי השחית את הרישומים, הוועדה פשוט ביטלה את חשיבות העניין כ"תקלה מינהלית". אני שואלת, כמו סנג'רו, כיצד שיבוש כה בוטה של הליכי חקירה נותר ללא חקירה בעצמו? נראה לי שאפילו נער חסמב"ה היה יודע מה לעשות כאן.

מאמצי המדינה להשתיק את הביקורת התאפשר רק בעזרת שיתוף פעולה מלא ולפרק זמן ארוך של כלי התקשורת. כפי שקלריס חרבון ציינה במאמר הסקירה שלה על ספרי, פרשה זו היא גם חלק ממערכת גדולה יותר של דיכוי אשר מתוחזקת ומגובה באופן מודע על ידי המערכת המשפטית. מה שחרבון מציעה הוא דרך חדשה לבחון את הפרת החוק, "לתפוס זאת כשפה חיונית, כצורה לגיטימית של התנגדות, כמה שמזמן עקרונות גדולים יותר של צדק… ומכוון לתיקון של אי-צדק בהווה ומן העבר". חשוב להבין בהקשר זה שההשמצה וההגחכה של הרב עוזי משולם בתקשורת, והביטול המוחלט שלו, היו מכוונים ומושלמים במטרה לעשות דה-לגיטימציה למחאה שלו. המבט הציבורי התעניין בעיקר ב"אי השפיות" שלו כפי שהציגה אותו התקשורת, ולא במחויבות המוסרית של התקשורת ובתביעה הציבורית לתשובות לשאלה – מדוע ואיך נלקחו בכוח מאות או אף אלפי תינוקות מהוריהם ומעולם לא הוחזרו?

מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית
מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

בורות מעודדת גזענות

אי-ידיעה אינו נשקם של תיאורטיקנים של קונספירציות, כפי שלונדון מבקש שיאמינו קוראיו, פחות מאשר נשקם של אלה שמשתיקים את התביעה הלגיטימית לחקירה ראויה ומונעים אותה. חטיפה, או העברה בכוח של ילדים/תינוקות מקבוצה אחת לאחרת, אינה רק מעשה אלים אלא מוגדר על ידי האו”ם כג'נוסייד (ראו סעיף 2e). עובדה זו לבדה הייתה צריכה לא רק להניע את התקשורת לפעולה, אלא גם לעורר את כל המדינה למחאה.

אבל במקום להיות מונעים בידי מנה בריאה של חשד, כלי התקשורת עזרו למדינה להסתיר בלב חפץ ועל ידי מיחזור התירוץ הקלוש של "בלגן העלייה". תירוץ אשר באופן פרדוקסלי לא הפריע לוועדת קדמי להגיע למסקנה המכרעת, שלפיה כל המסמכים מאותה תקופה הם מדויקים. אז מה היה? בלגן או שמא דיוק? אבל למה לטרוח סביב טרמינולוגיה לא חשובה, כאשר כה קל להאשים את הקורבן? וזה בדיוק מה שוועדת קדמי עשתה. כפי שסנג'רו מציין: "לכל אורך הדוח אנו מוצאים תיאור יבש לגמרי של ממצאים חמורים ביותר, ללא שמץ של ביקורת… בדוח כולו לא נמצא ולו אחראי אחד בשר ודם… ואולם דווקא על ההורים הוועדה מוצאת לנכון למתוח ביקורת, בבחינת האשמת הקורבן" (עמודים 72-73).

מה שכל אזרח ישראלי, כולל עיתונאים, צריך לשאול את עצמו או את עצמה, הוא מדוע כחברה אנחנו מגלים סימפטיה לכאב אחד ומתעלמים מאחר? מדוע במקרה של יוסלה שוחמכר, הילד החרדי שנחטף על ידי סבו ב-62', כל המדינה, הממשלה והמוסד עמדו על הרגליים עד שהוא חזר להוריו? שום מאמץ לא נחשב מוגזם כדי להשיב ילד אחד, בעוד שמאות הורים תימנים לא נמצאו ראויים לשבריר של סימפטיה או נכונות למאבק?

אז מה בין שמיטה להר סיני? לונדון שואל, ואני עונה: חמלה ואנושיות. מאבק אמיתי נגד אי-צדק צריך לשים על סדר היום שלו את כל המערכות של דיכוי – הן כרוכות זו בזו. כמו שלוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג אמר ב-63': "אי-צדק בכל מקום מאיים על צדק באשר הוא". כאשר השמאל הישראלי ייאבק נגד אי-צדק וגזענות פנים-יהודים באותה ההתלהבות והתשוקה שבאים לידי ביטוי במחאה נגד הכיבוש, יהיה לנו סיכוי לעתיד טוב יותר.

———————————————————————————————————
1 לדוגמאות מפורטות יותר קיראו את ספרה של שוש זייד, הילד איננו, גפן (2001) ומאמריו הרבים של רפי שובלי בכתב העת אפיקים, כמו גם בספרי שלי.

*

שושנה מדמוני-גרבר היא פרופסור חבר ומרצה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת ספולק בבוסטון

 

לקריאה נוספת:

צבי בן דור על ספרה של שושנה מדמוני-גרבר

על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון | נעמה קטיעי ואיתמר טובי טהרלב

הגמוניה? אני? | ירון לונדון

על ספרה של אסתר מאיר-גליצנשטיין: יציאת יהודי תימן – מבצע כושל ומיתוס מכונן

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר בביוף

    כל מילה בסלע. ועדיין נשגה בבועת ההלוצינציות, שניתן לנהל דיאלוג רציונלי עם ממשיכיהם של מחוללי/ות שואת ילדי תימן? רק תיקון קטן: להערות של האחיות האשכנזיות בדבר הטובה הגדולה שנעשתה לאמהות התימניות מצדם של נאורי אשכנז, יש הגדרה יותר מדוייקת מגזענות: זוהי האנטישמיות (בה"א הידיעה) בהתגלמותה. ואגב, זכורה לי גם התבטאותה הנפשעת של פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, שבשנת 1991 המליצה לדחות תביעת פיצויים מהמדינה של תושב חאן יונס, אחרי שאשתו נהרגה בפעולה של צה"ל: "פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך…"

    אלבק, שבינתיים גם היא התפגרה, הייתה בתו של ד"ר ארנסט נבנצל, מבקר המדינה לשעבר, יליד פרנקפורט.

  2. שרה ס.

    תודה שושי. את עושה עבודת קודש, לא פחות.
    כפי שזכור לי ירון לונדון היה הקריין בתכנית על ילדי תימן בערוץ 1 שנעשתה בשנת 1986, בזמן שהערוץ לא היה רק הראשון אלא גם היחיד. בתכנית המבישה ההיא, כמובן שהאשימו את התימנים הפרמיטיבים באובדן ילדיהם. כשותף בעשיה, כנראה שלירון לונדון קשה להשתחרר מ"העובדות" שכביכול הוצגו בתכנית.
    לעולם לא אשכח את מבטה הנעלב והכועס של אימי כאשר התימנים הוצגו ככאלו שלא ידעו לטפל בילדיהם ולכן הם מתו. ולזכרה, גם נכדיה לא ישכחו את מה שנעשה ליהודים התימנים במדינת ישראל, וכפי הנראה גם הדורות הבאים לא ישכחו כי הפרשה מעולם לא טופלה כראוי.
    לונדון, אם חשוב לך כל כך למצוא ילד חטוף אחד, נא צפה בתכנית "עובדה" מיום 13 בפברואר 1996. בתכנית מראים את דוד שוקר, אבא לילדה חטופה שחיפש אותה במשך שנים רבות, נפגש עם האם המאמצת והיא ברב "עדינותה" אומרת לו: בוא נישכח את הכל, העיקר שטיפלתי בילדה טוב…
    דוגמא נוספת של ילדה שנמצאה היא צילה לוין שעברה בדיקת רקמות באוניברסיטה העברית בירושלים, ונמצאה תואמת לבדיקה של אמה התימניה שגם היא חיפשה אותה במשך שנים רבות. באותה שנה פעלה הועדה שלישית לבדיקת פרשת ילדי תימן, והיא זימנה את צילה לוין לבצע בדיקת רקמות נוספת במכון המשפטי באבו כביר. וראה זה פלא, פרופ' היס "הידוע" ביושרה המקצועית שלו, הכריז כי צילה לוין אינה בתה של האמא התימניה. דרך אגב, הפרופסור הערבי-ישראלי, שביצע את הבדיקה הראשונה, נדרש לחזור בו מהתוצאות והוא סרב. מיותר לציין כי לא המשיך לעבוד באוניברסיטה העברית.
    במסגרת תחקיר שביצעתי בקשר לפרשה, דיברתי עם אח של ילדה חטופה והוא סרב לספר את סיפורו מכיוון שאוים ע"י קצין משטרה שאם הסיפור יפורסם יאונה לו רע. וסיפורים כאלה יש למכביר!
    ירון לונדון, אם אתה שואב את האינפורמציה שלך מהערוץ שמתייחס לאביו של ראש הממשלה כאילו היה מאור הגולה ומשקיע כספים בסרטים ותכניות שיפארו את שמו, כאילו היינו בקוריאה הצפונית, אזי מצבך גרוע. ואם המדינה לא התבגרה מספיק כדי "לאוורר" את פשעיה, אזי אין לה זכות קיום.

  3. פנתר שחור

    מזרחים יקרים שלי, מספיק עם זה,
    האשכנזים שעוטפים אתכם (שופטים, קולגות באקדמיה ועוד) לא יציעו לכם חמלה ואנושיות. הן מעדיפות ללכת להפגנה בכיכר רבין ואחר כך לאכלן סושי עם חברות ב"אונמי".
    די כבר, עם זה, תתבגרו,
    רוצים שהמדינה תפתח בועדת חקירה? תבעירו את המדינה
    ואל תקחו אתכם את הקולגות האשכנזיות שלכם. האתיקה שלהן שונה משל המזרחים

  4. גל לוי

    לו הייתי לונדון, הייתי ממשיך ומתעלם גם מכל מה שנכתב על הפרשה הכאובה הזו מאז תגובתו האידיוטית לנעמה קטיעי. כי לו הייתי לונדון לא הייתי רוצה לשבת ולקרוא דברים נכוחים וברורים ועוד כאלה הנכתבים בידי מזרחים שלמדו וטרחו בדיוק כדי שאנשים נפוחים וריקים כמו לונדון לא יעזו להכפיש אותם. אבל ללונדון לא איכפת כי הוא לא צריך לדעת על מנת שתהיה לו עמדה. רק מזרחים נדרשים לדעת כדי להעז ולהביע דעה…
    לו הייתי לונדון, הייתי ממשיך לשבת על כסא המנחה הזחוח לצד ידידו שהדבר המרגש ביותר שהוא מסוגל לעשות היום זה לרדוף אחרי צ׳יטות, ומהכיסא הזה שלהם ה יושבים, לועגים, לא מקשיבים אלא לעצמם, ורואים עצמם זקני הכפר ובעלי החכמה.
    עיתונאים עלאק.

  5. סמי שלום שטרית

    תודה לשושי שהכניסה סדר בדברים והביאה בדיוק את האספקט הזה שנוגע בלונדון ובתקשורת – השתפ וההכחשה. כפי שעשתה בספרה המלומד והמדויק. חבל שהספר לא מתורגם ומפורסם בעברית. ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק את פרטי הפרשה, אלא בעיקר איך התקשורת תמיד הייתה של המדינה. זה כמו בסיפורים על אסירי x שיעני מתגלים עכשיו. המדינה חוטפת בסתר ומחסלת ישראלים ולא רק ערבים. כאשר אין להם יותר מה לומר להגנת פשעיהם הם פשוט הורגים. כך עשו לצעירי מע״צ וכך עשו לדני סעיל ועוד. אין ספק שהתימנים פחדו פחד מוות במשך שנים רבות. כך הושתק משולם זצ״ל עד שמת אלוהים יודע ממה. גם על גירושם מכינרת הם שתקו שמונים שנה. על שעבודם לאיכרים האשכנזים לפני מאה שנה כולל אונס נשותיהם ובנותיהם הם מעולם לא פצו פה. עד היום. אדרבא יש תימנים רבים שמבקשים להשתיק הכל כדי להמשיך בחיים בשקט. טרגי.

  6. שרלי

    שימו לב שהסיפור החדש הופך להיות הטיוח של כל המערכת ושל התקשורת שמשתפת פעולה עד היום

  7. שרלי

    למה השמאל, הרי אנשי השמאל מגנים על אבותיהם וסביהם בשר ודם ואין לראות בתגובה שלהם אלא המשך של מה שעשו בני משפחותיהם.

    מה שלא ברור הוא למה הימין לא מוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, הרי אלה מעשים של מפאי ורק של מפאי. האם בישראל השיוך השבטי האשכנזי חזק מכל פוליטיקה?

    אני מצפה מהליכוד על כך בוחריו המזרחים משך דורות לחשוף את הכל, גם מישראל ביתינו אני מצפה לנצל את ההזדמנות ולהכריע אחת ולתמיד את מפלגת העבודה ואת עברה. זה מה שכל מפלגה היתה עושה בכל מקום בעולם. אבל בישראל להיות אשכנזי זו כבר עמדה פוליטית.

    1. ג. אביבי

      השמאל האשכנזי הציוני היה שותף למפא"י ושותף לאותה תפיסה גזענית כלפי הלא אירופאים, הימין האשכנזי ידע ושתק (ברובו), הדתיים הלאומיים (האשכנזים) היו שותפים מלאים לפשעים הנוראים והיום הם ימינה מהימין. גם גאולה כוהן האולטרה-ימנית וחצי תימניה, מיעטה להתייחס לפרשה ובעיקר הכחישה (למרות אמירה אחת או שתיים בעד חקירת אמת).
      היחידי בימין שלא שתק, העיתונאי המוכשר ברוך נאדל (אשכנזי), הוחרם ע"י התשקורת הישראלית ולמעשה גלה מארצו בגין דעותיו. עוד אחד בשמאל שידע והזכיר זאת, אורי אבנרי, למעשה מצדיק את החטיפות ("טובת הילד"), ובכך הוא מבטא עמדת רוב היודעים-ושותקים שבקרב האשכנזים.
      התמונה ברורה.
      בישראל קיים מנגנון טיוח והסתרת עובדות מהציבור – ועדת העורכים. זהו מנגנון הלקוח ממשטרים אנטי-דמוקרטיים, לו שותפים כל בכירי העיתונות/התקשורת, הממסד הפוליטי ובעיקר מנגנוני האופל של מדינת הציונים האשכנזית. כך קבוצה קטנה של אנשים קובעים/ מכתיבים את התודעה העדרית של 5 – 6 מיליון אזרחים יהודים בישראל. פרשת ילדי תימן, מן הסתם, היא עוד נושא המטופל ביעילות ע"י המנגנון האנטי דמוקרטי הזה לשרות ההגמוניה האשכנזית.
      כדבריך, "בישראל להיות אשכנזי זו כבר עמדה פוליטית" – זה בעיקר בגלל השיטה הזאת.

    2. חליק משמות

      איפה היו כל אנשי הימין של התקופה ההיא , הרי אם הם היו רוצים הם היו יכולים לעשות מסיפור החטיפה הזה מטעמים ( פשוט לכסח את הצורה של מפא"י והקיבוצים ). סביר להניח שאנשי ימין כיהנו בתפקידים ציבוריים כמו חברי כנסת , עיתונאים בעיתונות הימנית , מנהלי בתי ספר , מורים , אחיות , ראשי מועצות , חברי מועצות , איך זה יתכן שאף אחד לא שמע כלום …

  8. אזרח הגון

    ההכחשה שנמשכת של חטיפת ילדי תימן כמוה כמו הכחשת השואה.

    אני יכול להבין את הטענות שבאותם ימים לא היה חוק אימוץ, שהיו תופעות דומות בעולם, שהכוונות היו טובות, לטובת הילדים ולטובת ההורים המאמצים שגורל השואה היכה בהם. אז אין בעיה: תצהירו את זה בפרהסיה ותבקשו סליחה על כך שאמות המידה שהיו אז לא עומדות במבחן הזמן ותעשו איזה שהוא מאמץ לאפשר למשפחות ולמי שחושב שאולי הוא נחטף בילדותו להציג דגימות DNA ולנסות לדעת מה קרה. לא חובה, רבים אולי כבר לא ירצו בזה. אבל צריך לאפשר את זה.

    אני מלין על ההכחשה. על כך שממשיכים להעלים את העובדות ולשכתב את ההיסטוריה. עדויות אותנטיות על חטיפת ילדים למאות ואלפים מטואטאות מתחת לשטיח. עדויות אחרות קיבלו חסיון עד 2066, שנה בה מקווה שלא יישאר שריד לאחי ואחיות הנחטפים. כל עוד זה נמשך, אני מרגיש שאני חי במדינה עם כתם גדול על מצחה ושתיקתי היא מחדל הגובל בשיתוף פעולה עם העוול הנורא הזה.

    אז כן, כל עוד לגיטימי להכחיש את העוול שנעשה לעולי תימן בחטיפת ילדיהם, מותר בה במידה להכחיש את השואה. זה מרכך את הכעס שלי על אחמדיניג'אד ועל דומיו, כי גם המדינה שלי לא נקייה מהרוע הנסוך בפרשיה זו.

    אגב, מהדיווחים שקראתי עולה שיצחק רבין רצה לפצות את המשפחות התימניות הפגועות ואילו שמעון פרס חתר להפיג עיסוק בנושא. וראו היכן הם עכשיו…

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X