• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מסעותיו של היי הג'יפ

בישראל פגשו היהודים המזרחים שלטון פוליטי שדרש צייתנות גם כשזה הגיע לענייני תרבות. כולם היו צריכים להתאים את עצמם למודל הצבר המיוחל ששר מוזיקה "עברית" סטייל נעמי שמר ולהקת הנח"ל. ואז התחילה מוזיקת הקסטות. מסע מוזיקלי, פרק ב'
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

English

את המוזיקה הציונית פגשנו בגני הילדים, בבתי הספר ובתנועות הנוער בדמות אקורדיוניסטים שניגנו לרוב שירים צחיחים. המורים לזמרה בבתי הספר לא חשבו שכדאי ללמד גם מוזיקה קלאסית כלשהי, לא מערבית ולא ערבית, ובטח שלא פיוטים מהמסורת היהודית הספרדית או אפילו זו האשכנזית. המוזיקה החלוצית הזאת היתה קשה לעיכול, ולא רק בגלל שלא צמחה באופן אורגני מהורינו או מהוויי חיינו, אלא בגלל כפייה פוליטית אובססיווית של השלטונות. לעומת זאת, מקום המדינה ועד היום שמענו בהרחבה מפורטת ובגילוי לב, מה קורה למייסדי המדינה ולצאצאיהם כשהם מקשיבים למוזיקה שלנו, זאת שהביאו הורינו עמם מהגולה וזאת שנוצרה כאן. אבל לא נכתב, מה חשבו והרגישו היהודים המזרחים כשהקשיבו למוזיקה שנחתה עליהם במפתיע בבואם לישראל, ואיך הרגישו ילדיהם שנולדו כאן למוזיקה הזאת. ייתכן כי לו ניתנה התייחסות רצינית לפרספקטיבה שלנו, היהודים המזרחים, ולזו של הפלסטינים, היה הקול המרכזי של התרבות בישראל פחות נידח, אטום ובינוני ממה שהוא היום.

בתחנות הרדיו הישראליות בשנות השישים והשבעים רעמו שירי הלהקות הצבאיות או להקות דומות להם כמו בצל ירוק והתרנגולים. היו שירי התנחלות כמו "חורשת האקליפטוס", עם התוקפנות הסמויה שלהם, והיו שירי מלחמה מופנמים, מונוטוניים וחסרי חיים, שעוררו תחושה של סגירות ודיכאון. הנה "הוא לא ידע את שמה", שבו נוסעים הזמרים בג'יפ בין חורבות כפר ערבי, ו"שלווה" המושר בצורה מיופייפת. כשהתפרצה השמחה בשירים האלה כמו למשל ב"קרנבל בנחל", היא נשמעה בעיקר כמו גסות מתלהמת. והנה "כיתה אלמונית", שירם של המלחין משה וילנסקי ושל יחיאל מוהר ששרה להקת הנח"ל ב-58', והזכיר לי תמיד שירים מפחידים צבאיים בקצב המארש ששמעתי בילדותי בתחנות רדיו ערביות. אבל אצל הערבים זו היתה מוזיקה זניחה ביותר בשוליים – פרופגנדה של השלטון, ולא מרכז היצירה. בישראל, לעומת זאת, מדובר בלהקה הכי נחשבת במוזיקה הישראלית למעלה מעשרים שנה. בזכות היו-טיוב אפשר להיחשף גם לקליפ ולראות את הלהקה צועדת בסך בעיניים רושפות מאיימות ובפנים אטומות.

שירתה של שושנה דמארי, שהיתה אמורה להקל עלינו את ההלם של הפגישה לאין קץ עם המוזיקה העברית הזקופה, רק החמירה את המצב. בכל פעם שהזמרת פצחה בשיר בטלוויזיה של תחילת שנות השבעים, היה אבא שלי, בחיוך אירוני מתחת לשפמו העיראקי הדק, מפטיר בהשתאות "מה קרה?" לנוכח הבומבסטיות של זמרת המלחמות.

אפשר להבין למה חשקו המהפכנים הציונים במוזיקה צבאית פטריוטית, מארשים ושירי אדמה מזרח-אירופיים שיתאימו לאורח חייהם הכוחני החדש. אבל גישה שתלטנית זו גרמה להלם ליהודים המזרחים ולמוזיקאים שלהם, שכפי שכתבתי בפרק א' של סדרת מאמרים זו, היו חלק פעיל במוזיקה הערבית הגדולה. מוזיקאים אלה התרגלו לפעול בחירות תרבותית ובאווירה הקוסמופוליטית, טרום המהפכות הצבאיות, של המטרופולינים כמו מרקש, קהיר ובגדאד. ידיהם של אבותינו גם לא עסקו במגל או בחרב, מהצורף בצנעא ופקיד השלטון האנגלי בעיראק ועד לסוחר השטיחים מפרס וסוחר הבדים ממרקש. כי בניגוד לתעמולה שהשתרשה לה עד היום בטעות בישראל, רוב יהודי המזרח חיו במרחבים עירוניים.

בג'יפ בין חורבות כפר ערבי
בג'יפ בין חורבות כפר ערבי

בישראל פגשו היהודים המזרחים שלטון פוליטי שחדר לכל האספקטים של חיי האזרחים, פיקח עליהם ודרש מהם צייתנות מלאה גם כשזה הגיע לעניינים כמו תרבות ומוזיקה. כולם היו צריכים להתאים את עצמם למודל הצבר המיוחל ששר מוזיקה "עברית", דהיינו מוזיקה מזרח-אירופאית עם מוטיבים מהמזרח שנושאיה היו שירי הלל לחקלאי העובד את אדמתו ולחייל הגיבור. התזמורת הערבית של רשות השידור, שם הועסק רק חלק זעיר מהמוזיקאים במשכורות זעומות, הוקמה רק כחלק משידורי התעמולה לאויב הערבי ולא לצרכים פנימיים.

גם "שירי מולדת" שניסו לשאוב השראה מהמזרח לא משכו אותנו כלל. לא הבנו מה כל כך מזרחי במוזיקה המונוטונית שלהם. לפעמים התגנבו גם שירים מפעימים כמו "יפה נוף", מילותיו של רבי יהודה הלוי שהלחין ינון נאמן המוכשר, תלמידה של שרה לוי תנאי. כשנחמה הנדל מבצעת אותו בקול הפעמונים שלה הוא נשמע כמו שיר לדינו ישן. הנדל הענוגה, שהוחרמה לתקופה גם היא על ידי הממסד התרבותי, שרה את הלחן היידי המקסים "אל הציפור", מאותם שירי הנשמה הגלותיים שהצליחו להתגנב לעתים לרדיו הישראלי. השיר נשמע לי אז הולם יותר את צערם של האשכנזים ניצולי השואה שגרו בשכונתנו מאשר שועלי שמשון.

היו גם יוצאים מן הכלל, כמו יוסף הדר שיצר שני שירים נצחיים: "תפוח חינני" ו"ערב של שושנים" שזכה לפרסום בינלאומי. רבות מעשרות הגרסאות הנפוצות באינטרנט של השיר אינן כלל של ישראלים או של יהודים, אלא רק של חובבי מוזיקה באשר הם.

בתחילת שנות השישים, מאסו גם צאצאי המייסדים במוזיקה החלוצית בעקבות עליית כוחה של הבורגנות העירונית בישראל ושאפו לצאת מן ההסגר שכפו על עצמם, להתחבר לעולם המערבי הגדול. המלחינה הלאומית של ישראל, נעמי שמר, נעזרה רבות בין השאר בשאנסונים הצרפתיים של ז'ורז' ברסנס, ובשיריו של פאקו איבנז הספרדי. אפשר ללמוד רבות על המצוקה המוזיקלית של המלחינה, ילידת הקיבוץ, דרך ההשפעה המכרעת של המוזיקה הזאת על שיריה בשנות השישים. שומעים זאת לא רק בלחן של שירה הלאומי של ישראל, "ירושלים של זהב", שנלקח משיר עם באסקי ששר פאקו איבאנז, "פיו חוספה", אלא גם לדוגמה בשיר "על כנפי הכסף" – שיר תהילה פטריוטי שכתבה שמר לטייסי חיל האוויר. הפראזה הכי יפה בשיר (דקה 0:36) נלקחה משירו של ברסנס, La mauvaise réputation (דקה 0:33). האירוני הוא שברסנס שר בכלל על נון-קונפורמיסט הנשאר במיטתו ביום העצמאות הצרפתי, ולמעשה כל השיר הוא המנון לנון-קונפורמיזם.

גם הנוער המזרחי היה במצוקה בשנות השישים. ברדיו הם שמעו אמנים ממשפחות מזרחיות-ספרדיות ותיקות, כמו יוסי בנאי הדגול ששר את ברסנס בדרכו הכובשת (בתרגומה של שמר), את יהורם גאון בלדינו ואת צמד הפרברים. היו גם מהגרים חדשים כמו ג'ו עמאר שעוד הגניבו מסורת אבות לרדיו, אבל השאר עמדו בפני שוקת שבורה. לא הייתה להם את החירות התרבותית לנבור במסורת הוריהם וליצור משהו חדש משלהם.

מזוהר לוי לזוהר ארגוב

כדי להימלט משירי הקוזאקים וההוֹרות האזין הנוער המזרחי, כמו צאצאי המייסדים, לרדיו רמאללה, שם יכלו להתעדכן בתרבות הנוער בעולם המערבי אותה גינה הממסד הפוליטי-תרבותי בישראל. אלביס פרסלי שקולו ספוג בגוספל שחור, השפיע עמוקות על הנוער המזרחי. על שפת הים ובהפסקות של בית הספר היו מתכנסים חבורות במחיאות כפיים למקצב רוק, בכיס האחורי של מכנסיהם היה תמיד אפשר למצוא מסרק הקטן לסירוק שיערם המשוח בברילנטין ותמונה צבעונית קטנה של המלך. הם היו מפליאים בשירתם במילים חסרות שחר שהמציאו בעצמם לשירי הרוקנרול.

הנה אהובה עוזרי, בת הדור ההוא, בחפלה משנות השמונים, מתופפת ונותנת דוגמה קטנה ומקסימה של סול מזרחי לאלביס (המורכב מהרבה קללות מצחיקות בתימנית) ומקנחת במוואל תימני (דקה 01:18), והקלטה ישנה של אלמוני לאלביס של "רוק בבית הסוהר" במבטא מרוקאי. והנה שימי תבורי מבצע את Don't Let Me Down של הביטלס עם גיטרה, אחרי ששר את "יא יומא" של פריד אל אטרש, מתוגבר בזמר אורי חתוכה (דקה 10:00).

אין ספק שגם אם לא הפליאו אמנים אלו בשליטה במילות השירים, הרי שבפיל ובגרוב הם שלטו כאילו נולדו על גדות המיסיסיפי. בדיסקוטקים באזור התעשייה שברחוב המסגר וברמלה היו המזרחים ובני מעמד הפועלים האחרים מבלים לעת ערב, אחרי שעבדו שם במשך היום. למוזיקת הרוק-פופ שהתפתחה בישראל מאז ועד היום היו בני המזרחים שותפים פעילים. כאן הצ'רצ'ילים עם הסולן דני שושן בקאבר לביטלס.

זוהר לוי
זוהר לוי

דרך המתופף והמלחין זוהר לוי, אחד מחלוצי מוזיקת הרוק בישראל, שהלחין למחזאי חנוך לוין את "מלכת אמבטיה" ב-1970, אפשר לראות נקודת מפנה מוזיקלית. לוי גם ייסד את אחרית הימים, להקה נחשבת בתולדות הרוק הישראלי. כאן מבצע גבי שושן, הסולן של אחרית הימים ואחיו של דני שושן, את "פתחי לי הדלת", בלחן של לוי עם מעט גרוב מזרחי. במוזיקה של לוי אולי אפשר לשמוע השפעות של המחזמר "שיער" או של להקת ג'פרסון איירפליין, אבל אין בה כמעט מבגדאד שם נולד.

לכאורה, כאשר בשנות ה-70 רצו צאצאי המייסדים לאמץ את תרבות הנוער המרדנית במערב, היה מתבקש שחנוך לוין הנועז והאמיץ בתיאטרון יהיה המודל. המוזיקה החדשה הייתה צריכה לפנות עורף לרעיונות המוזיקליים המופרכים של הממסד ולמנטליות שלו התובעת ציות. אך יוצרים מחוננים כמו מתי כספי, אריאל זילבר (בתקופה ההיא) ושלום חנוך לא באמת התכוונו לעשות אביב ציוני; הם לקחו אולי את טכניקות הנגינה והקצב ממוזיקת הרוק, ואת הרעיון הישראלי הזעיר-בורגני שכל מה שעושים בבירות העולם המערבי הוא הכי טוב. הרעיון היה לקשט את המוזיקה העברית במעט רוק פופ. כלומר, רק מזרחים כמו זוהר לוי נדרשו על ידי סביבתם החברתית לנטוש כליל את מסורת הוריהם כדי להתקדם. לוי מסמל מעבר מיצירה השואבת מהמרחב הערבי המקומי לחיקוי מערבי בלבד – כלומר עוד התמוטטות בתרבות המוזיקלית של היהודים המזרחים בישראל. שהרי הלחנה היא לב-לבה של ההתרחשות המוזיקלית. אפשר לראות כאן כבר את התבוסה, כי אי אפשר להתחרות באמריקאים ובבריטים ביצירת מוזיקת רוק אותנטית וטובה (אפילו ארצות דוברות אנגלית כמו קנדה ואוסטרליה ניגפות בתחרות הזאת).

אם נתבונן בבני דורו הערבים של זוהר לוי, כמו זיאד אל-רחבני הצעיר ממנו מלבנון ואילהם אל-מדפעי העיראקי המבוגר ממנו, נבין את השבר של הדור המזרחי הצעיר. לרחבני המלחין, הפסנתן, כותב המחזות והשחקן אין שום בעיה לעשות אינטגרציה בין מורשתו המוזיקלית לבין מוזיקת הג'אז והרוק שעניינה אותו. הנה "אבו עלי" שכתב ב-72' – בערך זמן פעילותו של זוהר לוי. גם לאל-מדפעי אין בעיה להכניס מקצבי פלמנקו למוזיקה העיראקית. רחבני ואל מדפעי, אגב, מרבים להופיע ברחבי העולם. מהצלחתם של בני דורו הערבים אפשר ללמוד כי לוי לא היה צריך כלל לנטוש את מורשתו כדי להתקדם עם אמנותו, אלא להיפך – להעמיק בה. בסופו של דבר הקריירה המוזיקלית של לוי הייתה קצרת ימים והוא לא הפך זיאד אל-רחבני הישראלי, למרות נתוניו המרשימים. מי שכן עשו סוג כזה אינטגרציה לאחר מכן, היו לדוגמה יהודה פוליקר ושלמה בר.

למעשה, המוזיקאים החדשים של "המוזיקה העברית" השאירו את עגלת המוזיקה הישראלית שקועה בבוץ החרשות הסלקטיבית האופיינית לה. זה היה הזמן לא רק להעריץ את המוזיקה השחורה כי החיפושיות והאבנים המתגלגלות עשו זאת, אלא לנסות ולחפש בתרבות המוזיקלית של המדוכאים אצלם בבית, וזה כולל מוזיקה יידית. כדי להבין כמה חמורה בעיית הניתוק וההסתגרות של האמנים הישראלים החשובים, נציין שמתי כספי למרות כישרונו הרב ומלומדותו, פסל את עופר לוי ששר בערבית בבחינות ללהקה צבאית. כל מי ששמע את עופר לוי שר א-קפלה בצעירותו לא יוכל להבין שיפוט זה כלל. אבל זוהי הייתה תמצית המפגש של הדור השני. עופר לוי מבין את מתי כספי ומתי כספי לא מבין כלל את עופר לוי.

מוזיקת הקסטות שהתפתחה החל מסוף שנות השישים ורשומה בטאבו על שמם של היהודים המזרחים, היא כבר אינטגרציה של מוזיקה מקומית עם פופ-רוק. אנשי החפלות ניגנו פרשנות שלהם למוזיקה מזרחית וציונית, בכלים של להקת רוק. מאחר ובישראל כבר אי אפשר היה ללמוד מוזיקה מזרחית במוסדות חינוך, והרעיון ללמוד אצל המוזיקאים מהגולה נחשב אז כפרימיטיבי ושלילי, היה הגיטריסט יהודה קיסר מתגנב להופעות של אריס סאן היווני כדי ללמוד ממנו את סודות הגיטרה החשמלית. חלוצי מוזיקת הקסטות שרבים מהם נולדו למשפחות תימניות ותיקות בארץ וחונכו בקיבוצים ובפנימיות, כבר לא ידעו לנגן בכלים קלאסיים של תזמורת מזרחית או מערבית (היו גם יוצאי דופן כמו אהובה עוזרי שניגנה בבולבול טרנג ומשה משומר במנדולינה). מוזיקאים במדינות ערב בני גילם, לעומת זאת, המשיכו ללמוד לנגן בכלים קלאסיים מזרחיים ומערביים.

אם מתבוננים ברפטואר של מוזיקת הקסטות, רואים שלצד פתיחות וסקרנות עצומה לסגנונות המזרחיים והים-תיכוניים ואפילו לסגנון החסידי, לקחו המייסדים שירים רבים מהמוזיקה ה"עברית" ונתנו פרשנות מוזיקלית ומקצב ייחודי משלהם. בסדרת הטלוויזיה "ים של דמעות" שכתבתי בשנות התשעים וסקרה את תולדות מוזיקת הקסטות בישראל, אמרה אהובה עוזרי שהיא ניסתה "לפלפל את השירים" כדי שיהיו ערבים לאוזנם של המזרחים, כלומר עשתה את עבודת התיווך בין הממסד למזרחים. באופן פרדוקסלי, דווקא מוזיקאים אלה, שגרמו למזרחים לחבב סוף-סוף את המוזיקה הציונית, הכניסו את הממסד התרבותי בישראל לפאניקה.

דווקא כאן בשיא ההצלחה, אפשר היה להמשיך ולראות איך לבנת הלחן המזרחי ממשיכה להתמוטט ברעש מחריד. הפעם לטובת מוזיקה מושאלת, בעיקר בגלל דחיקתם של המוזיקאים בני דור ההורים כלא-רלוונטים, שיצרה ואקום מוזיקלי. מספר המלחינים בסגנון המוזיקלי החדש הזה היה זעום והם היו חסרי הכשרה כלית מוזיקלית ברובם (חוץ מעוזרי). עוזרי יחד עם אביהו מדינה והזמר אבנר גדסי, לא הצליחו לספק את הביקוש. מדינה העיד פעמים רבות שמודל ההערצה שלו כמי שהתחנך בקיבוץ, הייתה נעמי שמר, פחות המלחינים אהרון עמרם וסלאח אל-כוויתי שישב בשכונת התקווה ומכר כלי בית. ב"כבר עברו השנים", למשל, אפשר לשמוע את מקצב ההורה בחלק הראשון של בתי השיר. מוזיקת הקסטות הייתה למעשה הפשרה שיצרו בני הדור השני המזרחי כדי להתקבל על ידי הממסד התרבותי והפוליטי ולהיות מושמעים על ידי כלי התקשורת. אחרת מר היה גורלם כמו האמנים מפרק א'. אך גם פשרה זאת לא הייתה לשביעות רצונו של הממסד, שחבט באמנים אלה להנאתו במשך שנים רבות.

מוזיקת הקסטות סבלה באותם ימים מהפקה מוזיקלית ירודה. הקלטות עם נגנים באותם ימים היו יקרות מדי עבור זמרי הקסטות ורק אמני הממסד התרבותי פונקו בהן. כמובן שאיכות ההפקה שימשה כאחד התירוצים הדחוקים להחרמת המוזיקה הזאת. גם הטקסטים כמו אלו שכתב מדינה בעברית התנ"כית המליצית שלמד בבית, הביעו אאוטסיידריות מזרחית. אם נשווה אותם לאווירה הסחבקית-שכונתית של להקת כוורת בת דורו, שידעו היטב את כל הקודים החברתיים כדי לבצע לוליינות מילולית, אין ספק שהמזרחים לא הרגישו בבית בישראל.

אם נבדוק באתר מרכזי של שירי הציונות, זמרשת, נראה כמה עשרות שירים ציוניים כשרים ביצעו אנשי החפלות. לתרבותניקים הישראלים לא היה צל של מושג על כך. מעניין שהשירים ששבו את לבם של אנשי החפלות לא היו שירי מלחמות או מארשים, אלא דווקא הרומנסות העצובות. הנה חן כרמי מבצע את "סורו מני" של אלכסנדר פן ללחן לא ידוע ולעומתו הנה האינטרפרטציה של רמי דנוך מלהקת העוד.

במידה רבה של צדק הפכה מוזיקת הקסטות על כל יופיה ופגמיה לז'אנר המקורי היחיד שנולד בישראל, ולמעשה היה הכי מעודכן בזמנו להתרחשויות המוזיקליות בעולם: מוזיקת פופ המזקקת בתוכה בהצלחה בליל של סגנונות אתניים.

מתרווחים במשאלות לבם

לפני כמה שנים כתב אריאל הירשפלד, חוקר התרבות והספרות הישראלית, רשימה על המלחין משה וילנסקי בשם "חלודת המובן מאליו", שבה הוא מתאר את וילנסקי כמלחין הגדול ביותר של של התרבות הישראלית ומפציר בקוראים להאזין לו שוב ולנסות "להוריד את חלודת המובן מאליו" מפזמוניו. מילותיו של הירשפלד משקפות בבירור את המרחק בין אלה שהמוזיקה שלהם מובנת מאליה, לבין אלה שהמוזיקה שלהם כבר חדלה להיות מובנת מאליה.

שיטוט ביו-טיוב מאפשר לנו להבחין כמה המייסדים הציוניים וצאצאיהם מתרווחים במשאלות לבם על טעמם הטוב ויפי מנגינותיהם. הטענה הייתה שאלמלא היו תקועים במזרח התיכון, אין ספק שכל העולם היה מתאהב במוזיקה שלהם. אך הנה הם השירים זקופי הקומה מוטלים שורות-שורות ביו-טיוב, ומי מאזין להם מחוץ לקהל הישראלים? התשובה היא: כמעט אף אחד. אין ממש יוזמות להעלאת "מוזיקה עברית" בידי גולשים מחו"ל. לרבים מן השירים יש רק כמה אלפי צפיות, כאשר התגובות הן רק בעברית.

אפילו בסרטונים מתקופות מאוחרות של מה שנקרא מוזיקה ישראלית חדשה, כמו "עטור מצחך", הנחשב על ידי אי אלו כלי תקשורת לשיר הישראלי החשוב ביותר, עם זמר רב קסם כמו אריק איינשטיין ויותר מ-500 אלף צפיות, התגובות הן רק של ישראלים, למעט סקרן אחד. בהעלאת השיר בערוץ בשפה האנגלית על ההיסטוריה המוזיקלית של ישראל, המצב מחמיר עם 1,300 צפיות בלבד. גם אמנים שקיבלו הזדמנות לייצג את המדינה בתחרות האירוויזיון (בשנים שוועדה מטעם המדינה בחרה את המתחרים) ולזכות בחשיפה של מיליוני צופים, לא הצליחו בחו"ל. גם לא מי שנשלחו מטעם המדינה לסיבובי הופעות. ללהקה הכי נערצת ברוק הישראלי, כוורת, כאן ב"נתתי לה חיי" בשנת 74', יש פחות מ-35 אלף צפיות בערוץ של האירוויזיון באנגלית. ואילו לשיר "המגפיים של ברוך" יש רק 29 אלף צפיות ומעט תגובות, רובן בעברית ושל יהודים אמריקאים שבילו בישראל בשנות השבעים. לאחר מהפך 77' נשלחו לאירוויזיון נציגים מזרחים שנבחרו על ידי שיפוט הקהל. ב-78' ניצח יזהר כהן, שזוכה עד היום למאות-אלפי צפיות של גולשים מחו"ל, כמוהו גם דנה אינטרנשיונל.

כוורת-8

גם לשלמה ארצי, שנשלח לאירווזיון ב-75' עם השיר "את ואני", אין כמעט העלאות של לא-ישראלים, למעט שירו "איסלנד" שביצע  הזמר והשחקן היהודי-צרפתי פטריק ברואל בטלוויזיה בצרפת בעברית, עם כ-120 אלף צפיות. לארצי יש גם די מעט העלאות בערוצים בספרדית ובאנגלית המוקדשים לשירי ישראל ולהם צפיות מעטות. לשירו של ארצי "מנגב לך את הדמעות", יש 1,600,000 צפיות בערוץ הרשמי של הזמר, כאשר הוא זוכה רק לתגובות של גולשים ישראלים (בהם גם גולש אחד ערבי מישראל). בגירסה שעלתה עם כותרת באנגלית בערוץ לשירים ישנים בעברית לעומת זאת צפו רק כ-26 אלף איש.

כך שאם משווים בין יצירות של מלחינים יהודים אמריקאים דגולים כמו אירווינג ברלין, ג'ורג' גרשווין ומוזיקאי כמו בני גודמן, שינקו בצימאון את כל מה שיכלו למצוא במולדת החדשה שלהם – במיוחד ממוזיקת השחורים המדוכאים – וביטאו במוזיקה שלהם רעיונות אוניברסליים של הקיום האנושי לבין המלחינים היהודים הציוניים, רואים כי בני המהפכה השמרנית לא הגיעו רחוק עם סגירותם התרבותית וקנאותם האידיאולוגית.

מסתבר כי דווקא נידחי המוזיקה הישראלית עוברים לקדמת הבמה על ידי אזרחי העולם. ניקח לדוגמה את עפרה חזה, זאת שמלחינים וכותבים של מוזיקה "עברית" סירבו לכתוב לה שירים עד סוף שנות השבעים. כאן היא שרה את "אם ננעלו" יחד עם סדנת שכונת התקווה בתחילת שנות השבעים, בקטע הלקוח מהטלוויזיה הישראלית: יותר מ-2,200,000 צפיות בשיר התימני שאת לחנו כתב אהרון עמרם (זה מפרק א'). השיר בעיבודו המעודן של יגאל חרד קרוב ברוחו למקור. העליבות התרבותית של הממסד מתגלה כבר אחרי הדקה הראשונה של השיר, כשבמאית התוכנית, רינה הררית, מעלה את כותרות הסיום על פניה של חזה. לסרטון יש יותר מ-3,200 תגובות מתפעלות – רובן ככולן לא מישראל בכלל. הגירסה הזאת של סדנת שכונת התקווה זוכה ליותר צפיות מהרמיקס שפירסם את חזה בעולם באמצע שנות השמונים (1,300,000 צפיות). מסתבר שלא היה צריך לחשמל את השיר כדי לחבב אותו על מיליוני אנשים בעולם.

יהיו מי שיתחכמו ויגידו כי חזה היא זמרת ידועה בעולם וכל מה שתשיר יזכה לצפיות, ולא היא: ברגע שחזה שרה "שירי מולדת", היא מקבלת אחוז צפיות זעום ביותר. הנה לדוגמה "התחדשות" של נעמי שמר, כ-9,000 צפיות, או "כל יום בשנה" של אהוד מנור ונורית הירש עם 23 אלף צפיות. ככל שנטשה חזה את שירי השיבולים ושירי הפופ, לקראת סוף ימיה, וגבר בה בטחונה בעושרה המוזיקלי, כך השביחה יותר. הנה בפסטיבל הג'אז של מונטריי היא שרה "קדיש", אותו חיברה יחד עם בצלאל אלוני – יותר ממיליון צפיות, המגיבים רובם ככולם בשפות זרות, הם אינם ישראלים והם לאו דווקא יהודים לפי התגובות. אין עין שלא תדמע. והנה עוד דוגמה מקסימה ללחן של אהרון עמרם: שירלי צפרי עם אמה מרים צפרי ואחינועם ניני ב"צור מנתי", שנלקח מערוץ "מצו" על ידי גולש ישראלי – יותר מ-1,200,000 צפיות. לשיר של עמרם יש כפול ופי שלוש צפיות מאשר שירים אחרים ששרה ניני, כמו שיר הנושא של הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני או "אווה מריה". כל ההעלאות של גולשים מחוץ לישראל.

יש עוד ז'אנר מוזיקלי פופולארי בקרב גולשי העולם הנמנה על נידחי התרבות הישראלית – מוזיקת הכלייזמר החסידית. הנה הכנר הווירטואוז יצחק פרלמן ביחד עם חבורת כלייזמר מארה"ב, זוכים לרייטינג גבוה עבור נגינתם המופלאה: יותר מ-1,300,000 צפיות. אולי תגובה אחת בעברית מתוך אלף תגובות. אבל לא רק פרלמן המפורסם זוכה להאזנה, גם סתם כלייזמר אלמוניים. הנה מוזיקה יהודית מצמררת מרוסיה של רב שעיה. רובם של חצי מיליון הגולשים הנלהבים אינם ישראלים ואינם יהודים לפי תוכן התגובות. לאור ממצאים אלה יהיה קשה לטעון את הטענה הישראלית הטיפוסית הרואה בכל דחייה של תקרובת ישראלית כאנטישמיות. אולי כדאי להרהר במסקנה אחרת והיא, כי צירוף בין השתעבדות לחרב, סגירות תרבותית וקנאות אידיאולוגית לאומנית מקשה על יצירת מוזיקה משמעותית.

לקריאת חלק א': כשזהב הדורות עוד התגלגל בשכונות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    התזה של המאמר היא סך הכל נכונה, העולם אכן מעדיף זמרים אתניים אותנטים על פני מוזיקת רוק מקומית, אך לצד זאת הרבה מהרטוריקה וההכללות במאמר מיותרים. כשהכותבת מתיימרת לתאר מה הרגשנו ״אנחנו המזרחים״ כשהקשבנו לשירי הלהקות הצבאיות עם עלייתנו לארץ, רוב התיאורים שלה (״תוקפנות״, ״מיליטריזם״, ״התנחלות״) באים מעולמה כפעילת שמאל, ולא בדיוק משותפים למזרחים ״כולנו״. שירת הלהקות הצבאיות הייתה פופולארית בישראל בקרב הציבור הכללי ולווא דווקא נכפתה מלמעלה – לא לשווא, כפי שמציינת הכותבת, רבים מהשירים בקסטות היו ״שירי ארץ ישראל״ במקור.

    במאמר הקודם הופיעה סקירה עשירה של יצירה מוזיקאלית מסוגה אחת, חבל שכעת עברנו לניסיון להוכיח עליונות של יצירה מוזיקאלית אחת (מוזיקה אתנית אותנטית) על יצירה מוזיקאלית אחרת (מה שמכונה ״שירי ארץ ישראל״), דרך מספר הצפיות לקליפים ביוטיוב..

  2. מאיר עמור

    תודה רבה שושנה גבאי. הניתוח שלך הוא עוצר נשימה. איך אפשר באמצעות הקשבה לראות כל כך רחוק? התובנות שלך מהפכות את את הבטן, הלב והראש. כבר הרבה זמן לא חשתי את ההתפעמות של גילוי, של אמירת אההה…. איך לא הבנתי זאת עד עכשו! מאמר עוצר נשימה. תודה רבה.

  3. אשר עידן

    שני מאמרים נפלאים. תודה לך שוש. אני עוד זוכר אותך משנת 1982 כסטודנטית מבריקה לפילוסופיה מזרחית (הודית, איסלאמית, סינית), ואחר כך כשבאנו לדירתך קבוצה מהקשת יחד עם האמרגן של אייל גולן והשמעת לנו דיסק של אום קולתום אינתא עומרי. בצפון אפריקאית אומרים יא'חסרה. גם בעיראקית?

  4. דן

    מה שכותבת המאמר מסרבת להבין הוא שבשנות החמישים והשישים ניסו ליצור פה במדינה שזה עתה נולדה זהות תרבותית אחידה שאמורה הייתה לגבש את מליוני המהגרים מארצות שונות לעם אחד. מעניין שמאוד נוח לא לזכור שגם שפת האידיש (השפה האשכנזית רחמנא ליצלן) הוחרמה אז בדיוק באותה תקופה. היו קשיים גדולים ביותר לארגן מופעים באידיש כי היה איזשהו חוק שאסר על קיומם… המכנה המשותף שניסו בדוגמת "כור ההיתוך" ליצור כאן היו בדיוק אותם שירי ארץ ישראל שירי "השיבולים והחרב". עכשיו "אתם" נזכרתם שאתם לא רוצים את השירים האלה – לא צריך! תמשיכו להאזין לשירים הערביים-יהודים שלכם ואנחנו (האשכנזים) נאזין בכיף לשירים באידיש וברוסית וכל פלג בעם יתמוגג לו מהשירים שלו דרך אגב מכל המאמר הזה נודף ריח גזעני של שנאה לאשכנזים ותרבותם וזה מאוד מצער.

    1. שושנה גבאי

      וחבל שאתה לא קורא היטב . אנא הסתכל על החלק המתאר את נחמה הנדל על החלק המתאר את התעלמות מלחינים מצויינים כמו כספי וחנוך מהמוזיקה האידית וכן החלק האחרון המתאר את הפופולאריות של המוזיקה האידית בעולם לעומת חוסר ההתעניינות במוזיקה הציונית. כמעריצה של משוררים וסופרים כמו יצחק בשוויס זינגר ואברהם סוצקעבר אני מוחה על כך שאתה בכלל שם אותם בחבילה אחת עם נעמי שמר. אין שום קשר ביניהם ואת זה לא רק אני טוענת אלא כל גדולי הציונות מאז ועד היום .

      1. שלומית

        בתור מזרחית (לפי המשתמע,מקצועית) יש לך זכות קונצנזוס על המזרחיים כולם?
        למה לא כותבת אני,אצלי בבית,בסביבתי הקרובה, ככל הידוע לי או מיני אלו לידעתך,בתור מזרחית, וכמי שבאה מבית מזרחי בו המוזיקה המזרחית הקלאסית(אום כולתום פאריד אל עטרש איסמהאן פיירוז עבד אל וואהב ועוד )היתה מוזיקה הכי נשמעת והכי מושרת תוך שטיפת כילים כך גם היתה המוזיקה "האשכנזית מזרחית" וכן מה לעשות המזרחיים שאני הכרתי התחברו למקצבים מסויימים (וחלקם אגב גם לא יש כאלה שמאד אוהבים ואהבו את השירים כפי שהיו בגרסתם המוזיקלית ה"אשכנזית" את יודעת יש גם מזרחים שמתחברים למוזיקה לא מזרחית רחמנא לצלן!) רובם היו ציוניים עם התחברות לרעיון תחיית העם בארצו זה שממנו את סולדת כל כך ונדמה שכל התאוריה שלך בדמות האפליה התרבותית(שכן היתה) באה כדי לשלול רעיון זה. המזרחיים נעדרו חריפות ממפת התרבות הכוללת,וכן היתה שלילה של תרבותם עד כדי הכחשה עצמית של חלקם נכון הזמרים המזרחים נאלצו להתמודד עם ממסד מתעב אך עם המונים אוהבים והם אגב אהבו גם את פזמוני השיבולים ואת החזרה אל בורות המים ואל ארצנו האהובה וחלקם גם לא אבל אל תרמזי שמה לעשות פזמוני הקסטות זה איזשהו זיוף מזרחי אשכנזי נחות בעל מלל (כפי המשמע מטון המאמר) פשיסטי אשכנזי זר כי את טועה ואולי את הטמעת מושג ערכים שמאלני אשכנזי(הכללה גסה מצטערת אני יודעת אבל אני מדברת עכשיו לפי הסטיגמה ברור לי שזה לא כולל) מהפלג הטראומטי זה שרואה בכל הבהוב מדים השלכה של (להבדיל!) המדים הנאצים הסובייטים וכיו"ב ואולי גם לא. אולי את פציפיסטית מטבעך או פשוט הגעת למסקנות כאלה וזאת זכותך ואולי עוד מיליון תאוריות אבל דבר אחד ברור אין בין ההדרה התרבותית המזרחית הקיצונית דבר וחצי דבר למאמרך נעמי שמר היתה אהודה (ועדיין!) על הציבור המזרחי כפי שהרבה רואים והיא הפכה לשנואת הממסד האשכנזי שהיתה חלק הטרוגני ממנו בעקבות דעותיה שהיו עכשיו לא מתאימות לאגנדה השמאלנית החדשה (שגם היא היתה רובה אשכנזית) ומקובלת בהכללה גסה דווקא יותר על עדות המזרח כי כפי שאנחנו יודעים האליטה האשכנזית עברה מהפך רעיוני מרעיון כור ההיתוך של העם היהודי בארצו לכור היתוך כמה שפחות יהודי בארץ שגזלנו. (בפשטנות)
        בנוגע לתרבות הקסטות זה היה אך פתרון טבעי ללהקות שיצרו מתוך מה שקיבלו (כן מתוך השילוב של מה שהוטמע להם בביה"ס אם רצו ואם לאו לבין המקבצים המזרחיים המורגלים וכן לרעיונות העם בארצו! ולחזרה אל ציון לאחר 2000 שנות גלות! ואם את הרעיון הזה את כל כך מתעבת לדעתי את הפלג היוצא דופן מתוך התרבות המזרחית וזאת זכותך אבל בטח שלא להפוך היוצרות.. והשילוב בקלטות היה נחמד מאד לדעתי לקחו את מה שאהבו ויצרו ממנו בהתאם למקום והרי רוח המקום היתה רוויה אשכנזיות אז חלקם אהבו והשתמשו חלקם הורגלו והשתמשו וחלקם הביעו את מורת רוחם על קלקול המזרחיות בסדר.. תמיד יש מי שאוהב מי שלא ומי שיוצא כנגד. בתור מישהי שמאד אוהבת מוזיקה תימנית (ואני מרוקאית) אני אוהבת מאד את הרימיקסים של עפרה חזה כמו גם את ציון גולן וגילה בשארי נו אז ונכון יש עיבודים שהורסים והרבה פעמים היופי טמון דווקא בדבר האותנטי המזוקק עצמו אז אי אפשר לנסות ולשאוב ממנו? ולגבי הצפיות ביוטיוב היום יש נהירה חזרה סוג של אביב עמים חדש בכל העולם המחפשים את האותטי המקורי את בטח מכירה את האוריינטליזם באמנות אז די קרוב (וגם אני חלק מזה) כמו כן בד בבד התקרבות לשורשים שלי עצמי אך בעת ובעונה אחת גם כמיהה אל האקזוטי השונה המקורי והבתולי זה דברים שקשורים לדעתי לנהירה ביוטיוב (יכולה להעיד על עצמי לפחות) וזה בשום אופן לא מוזיל.ואגב פחות ראיתי אותך מדברת על איכות החומר נניח בהשוואה כמו שהיום תשווי את דודו אהרון עם הפופ המזרחי למזרחי הקלאסי אלא יותר על הקונספט הציוני תקראי לילד בשמו ותגידי שציונות מפריעה לך. ובמיוחד שאפילו שהודרו, המזרחיים כפי שאני מתארת רצו וכמהו להיות חלק מבניית הבית החדשה והאמינו באידיאל זה ולכן הזדהו עם נעמי שמר שנואת נפשך ועם שירי הארץ היפה והטובה וכן , גם רעיון הגנת העם בארצו. עם המארשים אולי קצת פחות 🙂 למרות שסבתותי והסביבה הקרובה וממה שאני מכירה מזרחים אני רואה ערגה לנושא.. :)) ואגב לאום כולתום כפי שאת בוודאי יודעת יש השפעה בריטית ידועה! מה גם שהיא לא בדיוק חסכה משיריה את כמיהתה לישראל (טוב שלא זכתה!)

    2. סמולן

      המבנה האידיאולוגי הכללי של המאמר בהיר מאד. הוא כורך בין אשכנזיות גלותית ומזרחיות גלותית. כללית, הטענה היא שהיתה תרבות יהודית בארצות אשכנז, ושהיא היתה עשירה, עמוקה ומרגשת (תרבות מוזיקלית, כן?). התרבות הזו היתה נבדלת מזו של הלא-יהודים בארצות ההן, כי ככה. במקביל, היתה תרבות יהודית בארצות המזרח (מוסיקלית, שוב), והיא דווקא כן היתה קשורה ומאד לתרבות הלא-יהודית שם. כי ככה. שתי התרבויות הללו, אם או בלי קשר ביניהן (ויש במאמר רמזים על קשרים כאלו, אבל הם לא המוקד), אחלה וסבבה.

      לידן מופיע דמותה האפלה של הציונות, ולא רק מוסיקלית אבל בעיקר מוסיקלית. הציונות בונה מוסיקה שמושפעת מהלא-יהודים המרושעים ביותר שבארצות אשכנז, וגם מחקה אותם באופן גרוע. שים לב שמדובר בטענה עמוקה: העיסוק במוסיקה לא יהודית כמעט בלתי שפיט עבור יהודים אשכנזים, כי הם מגיעים ממסורת שהמוסיקה האפיינית שלה היא מגודרת ונבדלת. לעומת זאת, המהלך של התחככות והפריה הדדית עם העולם הלא-יהודי מוכר ומאד ליהודי ארצות ערב, ובאופן פשוט – הם ממש מבינים בו. לכן, המזרחים יודעים לומר את מה שהאשכנזים לא יודעים: שהמוסיקה הציונית היא לא הפריה הדדית איכותית, אלא סתם חיקוי סוג ד'. וזה בנדיבות. המתודה הכללית ששימשה לחיקוי הזה היא כל כך בעייתית עד שכאשר ניסו זמרים מזרחיים (מענפים שונים) לבצע שירים עבריים, הביצועים שלהם לא תפסו כלל בארץ, אם כי פה ושם דווקא הלך להם בעולם. הקריטריון המשמעותי העיקרי ליצירה תרבותית משותפת עם העולם, לפי הכותבת ובשחזור שלי, הוא שהעולם יגיב ליצירה הזו באופן משמעותי. כמו שהמוסיקה העירקית לא ניתנת לתיאור (עיין חלק א') בלי היהודים העיראקים. עצם ההתלהבות בעולם האשכנזי ממוסיקה ציונית אינה קשורה להערכה משמעותית שלה, לפי הגישה הזו, היות והאשכנזים פשוט קיבלו טעימה משמעותית מהעולם שבחוץ, כאשר היא עטופה במבנה שמעניק לה לגיטימציה להיות מוכרת כפנימית ושלנו (כמובן שזה לא היה פשוט כלל, אבל התוצאה יכולה להיות מנוסחת בפשטות).

      כמובן שהרוע נמצא כרגיל כולו אצל הציונים. כמובן שהתיזה הכללית על נחיתות המוסיקה שלהם (כולל ובפרט נעמי שמר) היא מוקצנת מאד. ברור שהיו הרבה זמרים מזרחים שחשבו אחרת לגמרי מהכותבת על הזמר העברי, על פניהם הקפואות של להקת הנח"ל, ועל שושנה דמארי. אבל, בכללי, צריך לומר עוד משהו: התמונה הכללית שעולה פה היא מאד ציונית. היא אפילו ותיקה מאד. באשכנז גרים בגיטאות, במזרח גרים באופן שמחובר יותר לגויים – פורח איתם וקמל איתם, תרבותית וכלכלית. אלו תיאורים ותיקים מאדדדד של הדיכוטומיה. במובן הזה, מדובר אולי במסה ציונית מפוכחת: המצב היהודי הוא כך וכך, אבל הציונות שגתה והגזימה וכו כאשר חשבה שהיא מחזיקה פתרון מושלם עבורו. במצב הזה, היו אומרים פעם הציונים שצריך כנראה תמורה בטרם פורענות, וצריך ציונות אחרת, וכן הלאה. היום הציונים למדו לשתוק על הציונות שלהם, ולעבוד עבורה בשתיקה תיאורטית והתמקדות בדיונים ביצועיים. במקרה הנוכחי, יש מוסיקה טובה בארץ, אבל הפסדנו את ההובלה המוסיקלית של העולם הערבי, ולא פיתחנו שום חלופה לה. בעסה. ככה אני קורא את המאמר, ולא שאני מסכים איתו או מחבב את הציונו-באשינג האוטומטי הזה. המאמר ממש טוב.

      1. שאול סלע

        הדברים שנאמרו ונכתבו על ידי סמולן ומשה גרנות מצדיקים "לברך" אותם בברכת המינים שהיא הברכה ה 19 בתפילת שמונה עשרה. במקום לשנות את הנוסח בסידור משתמשים ביריקה על "הזמר העברי"

    3. שאול סלע

      ז'ורדי סבאל שחתום על הביצוע הטוב ביותר של הרקויאם של מוצארט עושה מוסיקה מזרחית מחומרים בני אלף שנה ויותר. דמותו של ישוע היא מרכזית במתיאוס פאסיון והמשיח של הנדל ,לפיכך היא לא כוס התה של יהודים. העובדה היא שיהודים כן שומעים אותה ,ובהרבה ביצועים. באך והנדל כתבו מוסיקה שהפכו לאוניברסלית, הזמר העברי בניגוד למקאמים העיראקים רלוונטי רק לציונים.

      בניגוד לטענתו של דן על תכנים גזענים בפוסט של גבאי, שוש כתבה רק דברים עובדתיים על נחיתותו של הזמר העברי.

    4. יובל

      תקנה מטרידה אחת שאני מודע לה הייתה הצורך לבקש אישור כל מספר חודשים כדי להעלות מופע ביידיש (אפילו אם מדובר באותו מופע). הקמת קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית נדחתה ב 24 שנים עקב התנגדות ציבורית וממסדית למרות שהוצעה תרומה של 100,000 דולר כדי להקים אותה.
      מעבר לכך אני מתרשם שהייתה ליידיש בעיית תדמית חמורה יותר משל הערבית משום שהיא זוהתה עם היהודים הגלותיים ולא עם אף אחד אחר. הערבית הייתה שפה שדיברו יהודים שבאו מהגלות, אבל היא גם הייתה השפה שביטאה היכרות עם המרחב וזיקה אליו.

  5. זבולון שלו

    לצערי אני מצטרף לעמית, בניגוד לסקירה מוזיקלית מלבבת ופוקחת עינים ברובה (בטח עבור אלו שלא הכירו את כל האמנים המוזכרים קודם לכן) במאמר הראשון, הרי שהפעם אני קורא בעיקר שצף קצף של זעם-כעס-האשמות ומיני תאוריות והסברים שחלקם סותרים את עצמם, וחלקם בקלישותם גורמים לי לזוז בחוסר נוחות בכסאי כשאני קורא אותם (כמובן שיש להם זכות קיום כדעת יחידה אך לא בחסות מאמר שמתימר להיות מבוסס ומלמד בבחינת – מ.ש.ל). לטעמי כתבה מוחמצת ברובה, חבל, אהבתי הרבה יותר את הגזר.

  6. יועד וינטר

    "כך שאם משווים בין יצירות של מלחינים יהודים אמריקאים דגולים … שינקו בצימאון … במיוחד ממוזיקת השחורים המדוכאים … לבין המלחינים היהודים הציוניים, רואים כי בני המהפכה השמרנית לא הגיעו רחוק עם סגירותם התרבותית וקנאותם האידיאולוגית."
    את זאת מסיקה שושנה גבאי ממה? ממספר ההורדות של שלמה ארצי ביו-טיוב. אכן הגיון ברזל. אני יכול לשלוח לך כמה לינקים של יצירות מופת של מוזיקה אפריקאית מסורתית שמקבלת עוד פחות הורדות משלמה ארצי. אז מה? זה אומר שהאפריקאים השמרנים גם הם לא הגיעו רחוק? נראה שלפי גבאי, יוטיוב נותן מסקנות תרבותיות תקפות כשמדובר בזכר לבן ציוני, אבל לא אם מדובר באישה שחורה מאפריקה הפוסט-קולוניאלית.

    גם פרנץ שוברט היה קצת "סגור תרבותית". מה לעשות, הוא לא הספיק לטייל הרבה. אז שנלך לבדוק כמה "הורדות" יש לזכר הווינאי הפרובינציאלי ההוא? למה כל המאמר הזה מרגיש לי כמו תחרות בהורדת ידיים? איזה טעם יש לקשור בין עוולות הציונות לבין מספר ההורדות של שלמה ארצי או מי שזה לא יהיה? והאם הפשעים שהציונות ביצעה קשורים באיזשהי צורה לעובדה שרוב השירים בזמרשת נוראאאא מעצבנים את גבאי? בלי קצת כבוד לתרבות ש*אינה* שלך, ש*לא* מזיזה לך בכלל, או אפילו ממש *עולה לך על העצבים*, לעולם לא נגיע רחוק בדיון הזה

  7. סמי שלום שטרית

    תודה שוב שוש יקרה.
    שני המאמרים מלאי פנינים וטענה מוצקה – אין תרבות ומוסיקה בראשה שאינם במקור מזרחיים. הציונים אכן הרגו את תרבות האידיש וזוהי התאבדות, אך על הדרך ניסו לרצוח את תרבות המזרח והמגרב. ללא הצלחה למזלנו כולנו. כפי שגם כלה מהסדרה ים של דמעות, כל מוסיקה שהוציאה את ישראל מהגטואיזציה הציונית אשכנזית היא ביוזמת מזרחים, ללא יוצא דופן. כולל רוקנרול, פופ וכמובן התחברות למרחב המזרח תיכוני והים תיכוני. המזרחים, כפי שהוציאו את ישראל מהבולשביזם אל דמוקרטיה רב מפלגתית והשתתפותית, כך חילצו את התרבות ובמוזיקה בראשה מהפרובינציה אל העולם. חוץ ממתנ״סים יהודים באמריקה איש לא מעוניין במוזיקת הפרובינציה. אני ממתין לפרק על המוסיקה הערבית, הפרסית והאנדלוסית ששמו את ישראל על מפת העולם כמוזיקה אותנטית ורלוונטית לישיבתנו במזרח התיכון (למי ששכח). חזקה וברוכה תהיי.

  8. שאול סלע

    מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":/עמוס נוי

    מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":
    =======================================

    חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני שר התרבות של ישראל (!). חלמתי שאני נושא נאום, קודם בעברית ואחר כך בערבית (אולי אפילו ערבית-יהודית-עיראקית. ככה זה בחלום). חלמתי שאני אומר ככה:

    כידוע, הכריזה אונסק"ו על המקאם העיראקי (المقام العراقي) כ"מורשת לא-מוחשית עולמית", תואר השמור לאוצרות תרבות לא חומריים.

    ההכרזה הזו היא תעודה של כבוד גם למוסיקאים היהודים של עיראק שמילאו תפקיד מכריע בגיבושה של מורשת עולמית זו – אלה שניגנו, שימרו, יצרו, הרחיבו, העשירו ולימדו את המקאם העיראקי במהלך מחציתה הראשונה של המאה העשרים.

    אי-אפשר לדמיין כלל את המקאם העיראקי בלי שיתוף הפעולה הפורה בין מוסיקאים מוסלמים, נוצרים, ויהודים בעיראק. במשלחת של עיראק לקונגרס המוסיקה הערבית בקהיר ב 1932 היו כמעט כל הנגנים יהודים: נברך ונזכיר, בין רבים אחרים, את יוסף חוג'י פתאו, סאלח שמולי, יוסף זע'רור, עזרא אהרון (אהרון עוזרי – שזכה במקום ראשון מכל העולם הערבי בתחרות העוד בקהיר!), יהודה שמאס, איברהים סאלח, נחום יונה, יוסף אפנדי חורייש, ג'אמיל אל עזאמי , דאוד וסאלח אלכוויתי, יוסף אל עוואד, שפיק סלמן, סלים אל-נור, הזמרות סלימה מוראד, סולטנה יוסף, נד'ימה איברהים… ועוד רבים אחרים.

    אמנם, שום תוצר תרבותי של מדינת ישראל לא נמצא ראוי עדיין להכרה דומה על ידי אונסק"ו. אבל כמדינה מזרח תיכונית שרבים מיהודי עיראק מצאו את דרכם אליה, אנו חשים גאווה מסוימת על ההכרה הזו בתרומתם של חלק מאזחינו לתרבויות האזור.

    ברכות לעם העיראקי!
    ברכות ליהודים העיראקים באשר הם!
    כבוד ויקר למורשת התרבותית המשותפת שנוצרה וטופחה על-ידי יהודים וערבים!
    זה היום נגילה ונשמחה בהכרה של אונסק"ו במורשת הזו – המאפשרת לנו לחלום, לקוות, ולפעול למען חידושה של היצירה המשותפת, ההפרייה, הכבוד ההדדי, והשיתוף במרחב תרבותי רבגוני ותוסס, למרות חשבונות הדמים ומלחמות ההווה!
    —–

    ואז התעוררתי וגיליתי (שוב) שאני סתם טיפש חסר השפעה, במדינה שהמשטר, הממשלה והשרים שלה רואים בכל דבר ערבי – גם כשהוא יהודי – אוייב שטני ו/או נחות. מדינה שעליה אמר נגן העוד יוסף אל-עוואד (יוסף שם-טוב) "העלייה לישראל היתה המכה הכי גדולה שקיבלתי… כל יום הוא גיהנום". זו המדינה שמיד עם הקמתה הדיחה את אהרון עזרא, נגן העוד והפסנתר (שניגן בוירטואוזיות את שוברט וצ'ייקובסקי) מתפקידו המנדטורי כאחראי על כלל המוסיקה בשירות השידור, ודחקה אותו למשבצת "המוסיקה בערבית" (והוכיחה שהשאלה אינה מזרח-מול-מערב מדומיינים, אלא בין מי שמסוגל להכיל את שניהם, לבין מי ששולל צד אחד כדי להאדיר צד אחר). זה המשטר שהפך את הפסקול הכי אינטימי של יהודי עיראק למסוכן, לא ראוי, מבוזה, נלעג. זה המקום שבו הסרט היפה "צ'לרי בגדד" מעלה רק דמעות ואכזבה. לא כבוד ולא גאווה.

    אוי, חלומות של טיפש. שוא, שוא ידברו…..

  9. איציק כהן

    היא שרה כל כך יפה. מה עשו לה האשכנזים הציונים?

  10. שרה ס.

    תודה על המאמר המקורי, מאיר עיניים ובעיקר מרגש עד דמעות

  11. אייל

    סוג אומנות הבנויה על מניפולציה בוטה יותר מכל אומנות אחרת, מה שעוד יותר יפה זה שאפשר לקחת ולהמציא איזו תיאוריה שרוצים, שתשלב את מה שאנחנו תומכים בו ותקרא את מה שלא מתאים… סתם כתבה… לקחת את המוזיקה ממלכת אמבטיה, להוסיף ג'ו עמר לתבל באלביס ולוודא ששום שושנה דמארי לא נכנסת… חרטוטים…

  12. יניב

    תודה על עוד מאמר מאלף – חכם, רגיש, דק-אבחנה.
    אני לא יודע אם נהניתי יותר מחלק א', שפתח לי צוהר לעולמות מוזיקליים שלא הכרתי, או מחלק ב', שארגן מחדש את העולם המוזיקלי המוכר והכניס בו סדר הגיוני שמתאים להיסטוריה החברתית המוכרת.

    ולמרות כל זאת, אם יותר לי להביא כמה דברי ביקורת, לא מתוך אי-הסכמה עם רוח הדברים, אלא בעיקר לצורך דיוק, השלמה והעשרה ופתח לדיון נוסף:
    – ההגדרה שלך ל"מוזיקה ציונית" כוללת את שירי הלהקות הצבאיות ולהקות דומות להן, אבל זו הגדרה צרה מדי. מה שיכול להיחשב "מוזיקה ציונית" הוא רחב בהרבה, והוא כולל – עוד מלפני קום המדינה ומשנותיה הראשונות – שירים מסוגים אחרים, לא רק מארשים צבאיים ושירי להקות, אלא שירים שונים, בעיקר בלחנים רוסיים ומזרח-אירופיים שונים. הם שונים בתכלית מהשירים שציינת שהייתה בהם תוקפנות סמויה, מופנמות ומונוטוניות. דוגמאות בולטות: אני מאמין ("שחקי שחקי"), שיר העמק ("באה מנוחה ליגע"), דוגית נוסעת, על שפת ים כינרת – ועוד ועוד. אפשר אולי להתווכח על איכותם המוזיקלית, אבל הם בהחלט לא עונים למאפיינים שמנית של שירי הלהקות הצבאיות.

    – גם בשירי הלהקות הצבאיות אפשר למצוא לא מעט השפעות של מוזיקה מחו"ל – רשימה חלקית מאוד: "אילו ציפורים" של להקת הנח"ל (שנסון צרפתי שתרגמה נעמי שמר), "באביב את תשובי חזרה" (השיר המקורי של שארל אזנבור) – ועוד. וכמובן, גם כאן שירים כאלה ואחרים עם לחן בהשפעה רוסית מובהקת ("חופים" שהלחין נחום הימן).

    – היו גם השפעות אחרות באותה התקופה על המוזיקה העברית, ולא רק על שירי הלהקות, גם אם הושרו באותם דיקציה ופאתוס (שאולי נשמעים היום מגוחכים) כמו שירי הלהקות. השפעה יידית למשל היא השיר (שוב, תורגם על ידי נעמי שמר) "על הדרך עץ עומד" (צילה דגן), או למשל השפעה של פולק אמריקאי בלהיט משנת 1960 של האחים שלם, גם הם מקבוצת כנרת – "מיכל שלי מיכל" http://www.youtube.com/watch?v=AB5kyiL2xmQ.

    – הקישורים להקלטות ה"מזרחיות" של מוזיקת רוק הם נהדרים. אבל משתמע ממה שכתבת כאילו רק בני הנוער המזרחים הקשיבו והושפעו מהמוזיקה הזו. והרי ברור שלא כך הוא. מוזיקת הרוק השפיעה על כולם, כולל על יוצאי הלהקות הצבאיות שבסופו של דבר אימצו אותה והטמיעו אותה בתוך מה שנחשב ל"מוזיקה ישראלית שורשית" (כוורת, למשל, וגם שלום חנוך). גם הם המציאו מלים מטופשות לשירי הרוק המערביים – הנה, למשל, אריק איינשטיין הצעיר בקאבר לביטלס מ-1966: http://www.youtube.com/watch?v=zdzT1VN0UxE, בתקליט שכלל גם "שירי ארץ ישראל" כמו ערב של שושנים. אגב, מעניין שהוא עושה בשיר מבטא מזרחי. זה אולי מחזק את טענתך שבתחילה מוזיקת הרוק נחשבה לבזויה על-ידי הממסד ולכן הקישור עם המבטא.
    אבל עצם ההכללה של השיר בתקליט מראה על כך שהיא הלכה ונטמעה, לא רק כ"קישוט למוזיקה העברית", אלא כאחת מאבני היסוד: שלוש שנים אח"כ הוציא איינשטיין את האלבום "פוזי" שנחשב לאלבום הרוק הישראלי הראשון ,וכלל קאבר נוסף לביטלס ("היה לנו טוב, נהיה לנו רע" על אובלדי אובלדה). מצד שני את כותבת שבעוד שלבני המייסדים לא הייתה בעיה להוסיף קישוטים רוקיסטיים-מערביים למוזיקה ששמעו בבית, היוצרים המזרחים נדרשו לוותר כליל על מסורת הוריהם באימוץ הרוק. אבל את סותרת את עצמך כשאת כותבת – ובצדק רב – שמוסיקת הקסטות היא היא האינטגרציה של מוסיקה ערבית ובלקנית עם פופ-רוק.

    אולי יהיה מדוייק יותר לומר כך: השפעתה של מוזיקת הפופ-רוק על המוזיקה העברית בשנות השישים והשבעים נחלקת לשלושה: כאשר בוצעה ע"י יוצאי הלהקות הצבאיות והקיבוצים ועורבבה עם הסגנון הזה, היא נכנסה לפנתיאון של מוזיקה עברית (איינשטיין, חנוך, מאיר אריאל, אריאל זילבר, החלונות הגבוהים); כאשר היא בוצעה ע"י זמרים מזרחים ועורבבה עם סגנונם היא הוכנסה לגטו התרבותי של "מוזיקת הקסטות"; וכאשר היא בוצעה בסגנונה המקורי, רק בעברית – בין אם ע"י אשכנזים ובין אם ע"י מזרחים (האריות, הצ'רצ'ילים, אחרית הימים) – היא נותרה כתחום נפרד (אך לגיטימי).

    – לעניין ההצלחה של סוגי מוזיקה ישראלית בעולם – אינני בטוח על מה זה מעיד. הגויים וגם היהודים בתפוצות אוהבים את הישראלים שלהם "אותנטיים" ו"מזרח תיכוניים". ראי, למשל, אחינועם ניני. אבל להגיד על עופרה חזה שהיא הייתה מ"נידחי המוזיקה הישראלית" זה בהחלט לא לדייק. לפני שתי אלה, הייתה זמרת אחרת מאוד מצליחה בחו"ל – אסתר עופרים. אמנם יש לה איזה מוצא סורי ברקע הרחוק, אבל נראה לי שסוציולוגית יותר נכון לתייג אותה כשייכת לממסד האשכנזי. אבל מה זה אומר? דווקא איני מתנגד למתודת ספירת הצפיות ביוטיוב כדי להעיד על פופולריות, אבל מן הפופולריות אין לבוא ולהסיק מסקנות על איכותה של המוזיקה. אגב, מספר שתיים ברשימת השירים הפופולאריים של עופרה חזה (עם כ -1,800,000 צפיות) הוא ירושלים של זהב. אז מה זה אומר?

  13. יובל

    לצערי הפוסט הזה מכליל באותה מידה שהוא מעניין. מצד אחד אני מזדהה עם הביקורת על התרבות הישראלית שהיתה חביבה על הממסד, אם כי למרבה האירוניה צינזר שר הבטחון דאז דווקא את המנון המאצ'ואיזם הישראלי – הסלע האדום. מצד שני, כפי שכבר הוזכר כאן, היו שירים מקובלים ממסדית וציונית שבהחלט לא נופלים לקטגוריית השירים המגוייסים והמגייסים. "אני מאמין" הנהדר כבר הוזכר כאן, "יש לי גן" ו "יא חלילי יא עמלי" שמבוססים על לחנים עממיים ערביים, "יד ענוגה", "השמלה הסגולה" ו"היה היה פנס בודד" של סשה ארגוב, "הן אפשר" הבלתי מלחמתי בעליל, ואלו רק דוגמאות שקופצות לראש עכשיו.

    גם האיזכור של יזהר כהן וזכייתו תמוה משהו – מה בדיוק מזרחי בשיר "אבניבי"?

  14. רינה

    הרבה שירים כתבה והלחינה נעמי שמר
    למשל, משירי להקת הנחל:
    בהאחזות הנח"ל בסיני
    אני לא האמנתי לעיני
    כשפתאום פגשתי בפינה
    את ארץ ישראל הישנה.

    את ארץ ישראל האבודה
    והיפהפיה והנשכחת,
    והיא כמו הושיטה את ידה
    כדי לתת ולא כדי לקחת

    היתה למילים האלה משמעות כשהן הושרו מפי חיילים ששרו בלהקה, לחיילים עייפים בגזרות שונות, וגם לכל ישראל כי חברי להקת הנחל היו כוכבים לכלל הישראלים . מי חושב ככה היום, בצורה אידאליסטית של לתת ולא לקחת, ששיר עם מילים אלה יהיה שלאגר היום? כולם חושבים מה המדינה חייבת להם, מה האליטות חייבות להם ומה מישהו עשה להם רע בארץ הזאת.