string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

יהודים-ערבית

הפרויקט של ה"יהודי-ערבי" מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכו', אך במקביל מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. מחשבות על המושג
איתמר (טובי) טהרלב ותום מהגר

(איתמר) אני נזכר בפעם הראשונה שהתלוויתי לחבר להפגנה בשיח ג'ראח ופגשנו שם מכר מהאוניברסיטה. אז הייתי בתחילתו של תהליך חיזוק השפה הערבית, ואותו חבר ביקש ממני לתרגם עבורו משהו. המכר שמע אותי מנסה לתרגם לערבית ומיד אמר: "רגע אחד, אתה בעצם יהודי-ערבי". לא ידעתי מה לענות לו, פשוט חייכתי במבוכה. לאחר מכן תהיתי לעצמי למה פעילים מהשמאל, מזרחים ואשכנזים, כל כך מאוהבים בהגדרה ממוקפת, אקדמית-אמריקאית בעיקרה, מהותנית, הזרה כנראה לרוב היהודים המזרחים בישראל?

ראשית נציין, שעצם העובדה שיש בני אדם (גם אם מעטים) המרגישים ומזהים את עצמם כ"יהודים-ערבים" היא כבר מספקת לקיומה כזהות קיימת. בכל זאת, ננסה להתייחס כאן למושג "יהודים-ערבים" ונטען כי על אף שמדובר בניסיון הנתפש כמעניין, אינטלקטואלי-אקדמי, מתנגח ונועז מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית, זו הגדרה שאינה חפה מבעייתיות.

כידוע, מזרחים רבים קולפו מיסודות מורשת התרבות הערבית שהייתה מנת חלקם, ובמקביל היו צריכים להוכיח ציונו-יהדות ביתר שאת. קילוף זה של יהודים רבים מחלקים בתרבותם נעשה על מנת לשלבם כמנוצלים-מועילים בחברה הישראלית המתעשרת על חשבונם ובאמצעותם. החברה הישראלית, אז כמו היום, הציבה תרבות ונראות ערבית ביתר שאת כמאיימת על הפרויקט הציוני. כל סממן תרבותי ערבי – שפה, השכלה, מראה לא-אירופאי, שמות פרטיים ומשפחה מזרחיים, מוזיקה – עבר הנמכה ודיכוי סימבולי על ידי הממסד הישראלי מוטה הלובן. זהו דפוס קבוע במדינת ישראל שבה כל הון תרבותי המקושר למזרחים עובר ניסיונות מגויסים של הנמכה וטרור פסיכולוגיים. כך למשל, המוזיקה המזרחית שנחשבת נחותה על ידי מחנכים (ע"ע בני פרל) ושכתבות סוף שבוע בעיתונים תוקפות בנחישות את יוצריה ויוצרותיה.

תהליך-שפה1-01-980x1489
מתוך הפרויקט של לירון לביא טורקניץ', "ערברית", מערכת אותיות היברידית מקומית אשר משלבת בין עברית וערבית

כיום, בקרב מזרחים החיים בישראל ולהבדיל מדור הסבים והסבתות, לא מתקיים קשר עיקרי ובנאלי לשפה הערבית. הכוונה לשימוש שוטף וצרכני בשפה הערבית באופן יומיומי ותדיר. עובדה זו הופכת את ההגדרה יהודי-ערבי למנותקת למדי, וזאת מבלי להזכיר יהודים רבים, חלקם מארצות האסלאם שסובלים אף הם מהטרגדיה המזרחית, שכלל לא היו קשורים ישירות למורשת תרבותית דוברת ערבית (מאיראן, מהודו, מיוון, מבוכרה, מכורדיסטאן ועוד). חשוב לציין שישנם מקרים נוספים של יהודים שהיו קשורים תרבותית לשפה הערבית, וגם בלי קשר ישיר למדינת ישראל ולציונות כבר אינם דוברים אותה, כמו למשל הקהילה היהודית-ספרדית הגדולה והמשגשגת בצרפת.

הפרויקט של היהודי-ערבי מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכדומה. אך במקביל, פרויקט זה מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. לב-לבה של זהות ותרבות היא השפה. ממנה להבנתנו נגזרת ההיסטוריה, המורשת, המוזיקה, הספרות, הזיכרונות האישיים והקולקטיביים, ההקשרים וכל מה שמרכיב תרבות אנושית. אדם ששפתו הראשונה היא עברית הוא כנראה בפועל ובהווה בעיקר ישראלי. הניסיון להתקרב חזרה למורשת ערבית הוא ראוי, מרגש ומעניין, אך בהפחתת מרכיב השפה, לקרוא לעצמך "יהודי-ערבי" מעלה שאלות רבות ומשול לניסיון להתניע רכב שוב ושוב כאשר מיכל הדלק שלו ריק. הגדרה זו גם עשויה להפוך לפטרונית ביחס לערבים/דוברי ערבית, שכן היא מפחיתה בחשיבות קיומה של תרבות ושפה ערבית חיוניות ורלוונטיות בבסיס השאלה "מי הוא ערבי".

בנוסף, לדעתנו הגדרת ה"יהודי-ערבי" מטשטשת את שיח הזהויות ובכך פוגעת בהבנה ובאבחון של יחסי הכוח הדכאניים בין מזרחים לאשכנזים. מבחינת הרוב המוחלט של הישראלים, לא קיימת קטגוריה נגדית לעומתית לקטגוריה "יהודי-ערבי"; זו הגדרה תלושה מהקשר פוליטי רלוונטי-עכשווי, במובן של מאבק ודיכוי שנעשים על ידי קבוצה אחרת בחברה הישראלית העכשווית. הקטגוריה "מזרחי" היא הקטגוריה שכבר הובנתה היסטורית-חברתית כקטגוריה מנוגדת ל"אשכנזי", ובאופן זה, כאשר מציבים מזרחים מול אשכנזים, חושפים בבירור את קווי הדיכוי החותכים. לעומת זאת, השיח סביב הקטגוריה "יהודי-ערבי" מזמן דיבור שלא חושף את תיק הפריבילגיות והפעלת הדיכוי מצד אשכנזים כיום; נראה שהקטגוריה "יהודי-ערבי" מבטלת את שיח הדיכוי בהווה וזורקת את הדיון לעבר ולעתיד מדומיינים – למרות שהדיכוי מתרחש כאן ועכשיו.

אולם גם בהנחה שהיינו מקבלים על עצמנו לרגע את ההגדרה "יהודי-ערבי", זו המבקשת בין היתר נאמר ליצור חיבור בין הדיכוי שלנו כיהודים לא אשכנזים לדיכוי של הפלסטיני, נשאלת השאלה, האם אז בתור "יהודים-ערבים" אסור לנו להיות מסוכסכים עם "אחינו הערבי?" מי הבטיח שההגדרה הזו תיצור דווקא קרבה? האם מדובר בהנחה אוריינטליסטית הנפוצה בעיקר בשמאל (המונהג על ידי אשכנזים) לפיה אם מזרחים הם "ערבים", אז הם עכשיו בתור "ערבים", אמורים אנו להסתדר, לעשות כינוס אברים של מדוכאים ולשתף פעולה עם הערבים הפלסטינים באספקת שירותים לאליטה האשכנזית כמו הסעדה קולינארית, בידור אותנטי, ועוד עבודה זולה? בנוסף, נראה כי ההגדרה הזו מצמצת את ההבדלים בין הדיכוי הפלסטיני לדיכוי המזרחי, שלמרות הקווים הדומים ביניהם, היא בעיקר מפשטת אותם, מכלילה אותם וכך מבטלת את ההבדלים המהותיים ביניהם.

מעבר לזה, בפיהם של אנשי שמאל אשכנזים המושג "יהודי-ערבי" משמש לעתים כדי לכונן שוב מזרחים בתור טפשים, לאמור הם (המזרחים) שונאים ערבים כשהם "בעצמם ערבים". איזה אהבלים. שונאים את עצמם ומתנשאים על אנשים בדיוק כמוהם. דבר זה מוכיח שוב את הציניות והניכוס שבהגדרה האקדמית הזו אשר במקום לדבר על דמיון, שפה וקיום פוטנציאלי משותף היא מגיעה במקרה הגרוע, בקרב חלקים בשמאל, לכדי שימוש ציני ומתנשא.

לסיום, אנו סבורים שאם מישהו ילמד ערבית מדוברת, גם אם וכאשר יהפוך לדובר ערבית, כבר לא יעניין אותו לעסוק בהגדרות ממוקפות ואנינות כמו "יהודי-ערבי". הוא פשוט יהיה דובר ערבית. מי צריך יותר מזה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. צחי

    בשנה שעברה, במסגרת לימודית, כתבתי עבודה שעוסקת בזהות היהודית-ערבית או מזרחית. אני מעתיק את החלקים הרלוונטיים לכאן. לדעתי הם מהדהדים את הנאמר כאן ומגיבים אליו. לעבודה קראתי: איך לומר אני ללא תהודת זהות?
    אדוארד סעיד, בספרו אוריינטליזם, טוען כי לא זו בלבד שהקולוניאליזם האירופי ניצל את משאביהן של מדינות המזרח- האוריינט, אלא גם שסייע לקולוניאליסטים האירופים להגדיר את זהותם כניגוד לו. תפיסת האוריינט כאחר מבחינה אונטולוגית ואפסטימולוגית לא הייתה זרה וודאי לפחות לחלקם של היהודים האירופים. בהתוודעם ליהודים-הערבים החילו יהודי אירופה את תפיסת המזרח המובנת אותה הכירו מבית על יהודים אלו.
    מערך מורכב זה של מונחים ומושגים, בו אני עוסק לא לראשונה, ניתן להתרה באמצעות אימוץ זהות סיפית. זהות זו הינה זהות הנמצאת בין מקום למקום, זהות ממוקפת כמו כותרת הספר של שנהב אליו אני מתייחס- היהודים הערבים. זלי גורביץ' מתאר את זהותו של אברם כזהות מסוג זה. על פי גורביץ' זהותו ההרמונית של אברם, כמו גם של אדם וחווה, נקרעה והתפרקה לאחר שהאל ציווה כי ילך ממולדתו ומבית אביו. אולם התחלה חדשה זו אינה לוח ריק שעליו ניתן לכתוב שוב את הזהות מן הראשית אלא היא שומרת את עקבות האירועים שהתרחשו לפני השבר, לפני ההתחלה החדשה.
    התרה זו של הפרובלמה הזהותית בהקשר הציוני הינה במידת מה מדומיינת אף היא. כבר כתבתי שאיני מאמין בזהות מהותנית. אני מניח שליהודים שהגיעו מטריפולי שבלוב, הסבים שלי, הייתה תרבות משלהם, הם הושפעו במידת מה מהתרבות הערבית שסבבה אותם, אולם אפשרות הגישה שלי לתרבות זו כמעט ואינה קיימת. ישנם שני כתבי עת העוסקים בקהילת יוצאי לוב, "לבלוב" ו"עאדא", אולם אלו עוסקים לרוב ביוצאי העדה בעיקר בהקשר הדתי-פלוקלוריסטי-נוסטלגי ולא כחלק מהתרבות הערבית. בשונה מבני גילי שמשפחותיהם היגרו לישראל מפולין או גרמניה, בהן הם יכולים לבקר ולערוך "מסע שורשים", אני, בין השאר בעקבות הסכסוך המתמשך בין ישראל לעולם הערבי, איני יכול לבקר במדינות שהן ערש התרבות שלי.
    מכיוון שהזהות המזרחים נחשבה, ואף נחשבת כיום, כנחותה לעומת התרבות האירופית, נאלצתי, כמו ערבים-יהודים רבים אחרים, להתכחש ולהסוות אותה במידת מה.
    המוצא העדתי, הזהות הבראשיתית כביכול, מתקיימת במקום אחר ובזמן אחר. על אף שהזמן ההוא קרוב יחסית, 60 שנים בערך, הוא נדמה כמרוחק וכבלתי נתפס עבורי כיום.
    הזהות הממוקפת, יהודי-ערבי, אותה אני מאמץ כיום לא בלי הסתייגות מסוימת, היא מעין טריז בזהות הכפויה של הישראליות, הזהות המחוקה כביכול. זהות זו מאפשרת לי, כמי שגדל והתחנך במשפחה מזרחית ובסביבה מזרחית, לזהות את עצמי כחלק מקבוצה מודרת ואחרת בישראל. בשונה מהאירופאים, שמשיכה ודחייה לערבים היושבים בישראל/פלסטין שמשו בתודעה שלהם בערבוביה, אני, כתוצר מבולבל של מערכת החינוך הישראלית שמחנכת מחד למיליטריזם ולתחושת קורבנית ומאידך מחברתת את זהות התלמידים, בין אם הם אשכנזים או מזרחים, לזהות הציונית-אירופאית, יכול לראות עצמי כקשור תרבותית לא פחות, ולעיתים אף יותר, לפלסטינים אזרחי ישראל ולפלסטינים הנתונים תחת הכיבוש הישראלי.
    אווה אילוז כותבת במאמרה "עייפנו מהעדתיות" שחברה אשכנזייה שלה אמרה לה שהיא אינה מזרחית באמת מכיוון שהיא אוהבת את פרוסט, רילקה ושוברט. גם לי, בהיותי מזרחי שנהנה מקריאת פילוסופים מערביים כנטישה ורוסו, נהנה להאזין למוסיקה קלאסית ולרוק אמריקאי, עוסק בקריאת וכתיבת שירה, קראו, ואף קוראים, בחצי צחוק "משתכנז". תווי הזהות אותם מסוגלת לספוג בקרב היהודים-הערבים הם היעדר כושר אינטלקטואלי, עילגות, דתיות או מסורתיות, הצבעה מסורתית למלגות הימין ועוד. מזרחי שזהותו חורגת מתיחום זהותי זה יכונה "משתכנז" הן על ידי מזרחים הן על ידי אשכנזים. קבלת הבורות והנבערות של היהודים-הערבים
    כמאפיינת אותם, כמו גם החום והמשפחתיות, חמורה בעיני אף יותר מהזהות המזרחית כפי שזו ממוסגרת אצל היהודי האירופי. החלת זהות זו, מנושלת מעבר, מנוחשלת, מאפשרת את שעתוק הדגם הזה.

  2. ידידיה

    נכון מאוד! הדבר המעליב ביותר שאפשר להגיד ליהודי ספרדי – זה שהוא ערבי. זה כמו לקרוא ל'ייקים' נאצים.

  3. עמית

    ״יהודי-ערבי״ זו ״זהות״ ללא מזדהים שהומצאה עבור ניגוח פוליטי, לשם ניגוח פוליטי ולמען ניגוח פוליטי. העיוות ההיסטורי שנעשה על ידי המושג הזה הוא חמור, אך מה שחמור כפליים זה האופן שבו הוא משמש לשם ניגוח המזרחים עצמם, כפי שטהרלב הדגים במאמר קודם שלו. כך למשל איש שמאל וחבריו ״נפנפו בפניה״ של מזרחיה שיצאה בהערות ימניות במושג וקראו לה ״ערביה״. ראשית תוך מעין הנחה סמויה ש״ערבי״ זה שם גנאי ושנית מתוך תחושת התנשאות כפי שלא קיימת כלפי אף אוכלוסיה אחרת, שרק היא יכולה לכפות על מישהו ״זהות״ שהוא לא מזדהה איתה, בלשון המעטה.

  4. אסנת

    זה הרי רק כדי לעקוף את המילה גרמנים..ולמרות הכביסה הקטנה (יקים ולא גרמנים) קראו לאמי בקיבוץ חוה גרמניה. כמו כן סיפור השואה של יהודי גרמניה לא נמצא בנרטיב הישראלי בגלל הגרמניות שנדפה מהם. ראה ספרו החדש של צימרמן ועוד. אז זהו שהגדרות זהות עושות סדר גרוע במקום שעדיף בו בלגן מסוים.
    אני על פי השיטה הנ"ל יהודיה גרמניה או משהו דומה.

    1. איתמר

      ההשוואה לא מדויקת כי גרמניה זה לאום וערבים זה לא לאום, יותר בכיוון של עם ותרבות ושפה ערבית נראה לי.

      יש מדינות לאום ערביות מצרים, סוריה לבנון וכו. ככה שמול ההגדרה "ערבים" אם כבר צריך לעמוד סלאבים\גרמאנים\סקנדינאבים וכו'

  5. כפיר

    תודה רבה על הביקורת החשובה. זה אחד מהמושגים המופרכים ביותר שהופרחו לשיח האקדמי הישראלי-אמריקאי בעשרים השנים האחרונות.

  6. יצחק גורן

    יעני. לא מבין.
    מעולם לא שמעתי את ההגדרה יהודי-ערבי. מה זה?
    שמעתי יהודי אשכנזי
    יהודי- ספרדי
    יהודי-אמריקאי. פולני, צרפתי, מרוקאי, תוניסאי …
    אבל יהודי-ערבי?! סליחה. מי בכלל המציא את ההגדרה האוילית הזו.
    הורי הגיעו מרוסיה האירופית. הורי זקניי דיברו רוסית ואידיש, אבי ואמי דיברו עם סבי וסבתי ברוסית. אתי דיברו בעברית.
    במושבה בה גדלתי הכרתי ערבים וקלטתי כמה משפטים בשפתם. עם חברי וידידי הערבים אני מתעקש לדבר בלשונם. הם מתעקשים לדבר בשפתי .
    אשר על כן, לאיזו קטגוריה ישייך אותי זה האוהב להשתעשע בהגדרות אימבציליות? מה? מה אמרתם?

    1. איציק

      אפשר לשפר את הניסיון לאינוס האוריינטציה המערבית אם תלכו ממש מזרחה תגיעו גם ל"רוסיה האמריקאית".

    2. דןש

      קרא את ספרו של יהודה שנהב – שם הוא מדבר על היהודי הערבי.

      בכלל תרבותם של היהודים יוצאי מדינות ערב שונה מזו של היהודים יוצאי מדינות אירופה. נכון שבמהלך השנים ההבדל הולך ומטשטש. חבל רק שהכוון איננו מחזק את התרבות המערבית.

      1. איתמר

        אתה בטוח שקראת את הספר של יהודה שנהב? אנשים מניחים שקיימות שם מסקנות לפני שקראו אותו לעומק

  7. מאיר בביוף

    מאמר שעושה את ההבחנות הנכונות, לטעמי.

  8. דרור BDS

    קטגוריה נגדית לעומתית לקטגוריה "יהודי-ערבי" שאינה תלושה מהקשר פוליטי רלוונטי-עכשווי: "פרשננו לענייני בטחון היהודים-פרשננו לענייני ערבים".
    ההקשר הפוליטי הרלוונטי העכשווי קיים כמובן, אם טורחים להתייחס גם לפיל העומד במרכז פלסטין ולטענותיו בדבר הבעלות על הקרקעות. אם לא טורחים להתייחס לטענותיו של הפיל ומעדיפים לפנות לבית המשפט הציוני, מקבלים שופט ציוני ופסק דין ציוני ובא לציונים – לפחות לאשכנזים שבהם – גואל. אלא שהגאולה הזו היא בכפוף לשימוע.

    אסור לנו להיות מסוכסכים עם "אחינו הערבי? מותר לכם (ע"פ חוקי המשטר הציוני, לא ע"פ חוקי המשפט הבינ"ל). מותר אבל לא כדאי. הטעם לכך אינו מוסרי ואינו פוליטי אלא הישרדותי. כשכדור השלג ימשיך ויתגלגל האשכנזים יברחו מפה וישאירו אתכם להתמודד לבדכם עם כל מה שעשו הציונים, כולל מה שעשו פושעי המלחמה עמיר פרץ ושאול מופז.

    במקום לחפש את השלילה ואת הניגודים כדאי לאמץ את שני המושגים 'מזרחי' ו'יהודי-ערבי' כמושגים המשלימים זה את זה ולא כמנוגדים זה לזה.

  9. יוסי כ

    בעשור האחרון ניסיתי להסביר שהכינוי הקוקלקטיבי הכי פחות רע מסך אלו הקיימים לליהודים מ 10 מדינות ערביות הוא ״יהודי ערב״ לדוגמה כאן
    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/wp-content/uploads/2013/02/Politika-Behar-2005-Final.pdf

    הביטוי המקביל באנגלית שהוא הכי פחות רע מבין כ20 האלטרנטיביות הקיימות הוא
    Arabized Jews

    לדוגמה כאן
    http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/13504630903372488#.Ue58A9R5mSM

    1. עמית

      זה טוב שניסת להסביר, חבל רק שההסבר מתבסס על ראיות קלושות ביותר. מעניין לראות איך המאמר של משה בהר שקישרת אליו מתבסס כולו על פרשנויות של פקידים קולוניאיליסטים בריטים למצב במזרח התיכון, ואף לא מקור יהודי מזרחי אחד. בנוסף הוא מטעה את קוראיו בטענותיו לגבי היסטוריוגרפיה הישראלית. היסטוריונים ישראלים שעסקו בהיסטוריה של יהדות המזרח כגון גוטיין חוקר הגניזה המפורסם, היו יהודים גרמנים שדגלו במיתוס ה״הרמוניה״ לגבי יחסי יהודים- מוסלמים תחת שלטו האסלאם. מיתוס שהומצא במאה ה-19 בגרמניה על ידי היסטוריונים יהודים כדי להוקיע את החברה האירופית על יחסה ליהודים. אתה יכול לקרוא עוד על הנושא בספריו של ההיסטוריון מרק כהן.

      הקהילות היהודיות במזרח התיכון (״יהודי ארצות ערב״ הוא מושג אנכרוניסטי) היו קהילות מיעוט שחיו בקרב חברת רוב הגמונית מוסלמית. טרם העת המודרנית וצמיחת הלאומיות הערבית, ההגדרה ל״ערבי״ הייתה בעיקר ״מי שהגיע מחצי האי ערב״. כך למשל אם תקרא טקסטים של אבן ח׳לדון תבחין מיד שכאשר הוא כותב ״ערבים״ הוא משתמש במשמעות דיי דומה לזו של המילה ״בדואים״ כיום. בתקופה הטרום מודרנית כאשר בטקסטים יהודים התייחסו לתושבי קבוצת הרוב המוסלמים, השתמשו לרוב בשם ״ישמעאלים״. כך למשל בטקסטים של הרמב״ם ואבן עקנין מופיעים אמרות מהסוג ״אין אומה צוררת לנו יותר מהאומה ישמעאלית״. מנגד אפילו בתקופות שבהם היהודים נהנו משגשוג וביטחון יחסיים מופיעים אמרות מהסוג ״הזמנים טובים… אויבנו מניחים לנו..״. אין כל רמז לזהות כוללת משותפת, והדבר רק טבעי. השבוע נתקלתי במחקר של כותב מוסלמי על המעמד המשפטי של יהודים במחוז סוס במרוקו במאה ה-19 – מעניין לראות שהיהודים הוגדרו במערכת המשפטית המוסלמית שם כ״זרים״ או ״מהגרים״ (ולכן, היה מסובך מאוד עבורם להיות בעלים של אדמה) על אף שהם חיו באזור מאות שנים.. יש אומרים מאז תקופת בית שני. בחשיבה המוסלמית, כמו גם בחשיבה היהודית, היהודים היו קהילת מיעוט שבגלות מארצה.

      בתקופה המודרנית, עם עליית הלאומיות הערבית, מספר היהודים שהזדהו עם התנועה החדשה היה מיעוט זעיר ברוב קהילות המזרח התיכון. למעשה הזדהות עם הלאומיות הערבית פר סה נראה לי שאי אפשר למצוא למעט מספר קטן של יהודים בבגדאד של שנות ה-30 של המאה ה-20. בארצות אחרות מיעוט מהיהודים הזדהה לעתים עם הלאומיות הטריטוריטאלית המקומית. לעומת זאת האהדה למפעל היהודי בארץ ישראל הייתה רבה ומשותפת, הגם שבאה לידי מעט מאוד ביטויים מעשיים.

      1. רון י

        עמית השגריר שכח כמובן לציין שגם הציונות לא כל כך עניינה את יהודי ערב ועוד פחות מהלאומיות הערבית. אבל עמית שייך לאסכולה שטוענת שהרצל היה בעצם סמך טתניק…

        ולקבוע איתמר שהגרמנים הם לאום והערבים לא זו שטות. זו קביעה אידאולוגית שלך ולא מחקרית. במובן זה את שוגה כמו עמית שהציונות היא שמכתיבה את הנחותיו ומסקנותיו.

        1. עמית

          הציונות עניינה את יהודי ארצות ערב – במצרים לאחר הצהרת בלפור היו עצרות המוניות של יהודים בקהיר ואלכסנדריה, מסוריה עלו למעלה מ-10 אלף יהודים עוד לפני קום המדינה, תרומות כספיות נכבדות לקרנות ציוניות הגיעו מרחבי קהילות המזרח, לא הייתה מדינה אחת שלא פעלה בה תנועה ציונית מקומית, וברבות מהן ארגונים ציוניים הפעילו בתי ספר שבהם חונכו חלק ניכר מילדי הקהילה והציונות זכתה לאהדה מצד רוב גדול של העיתונים וכתבי העת היהודיים. אבל שוב, זו כלל לא הייתה הנקודה שלי. בין אם הציונות באה לביטויים מעשיים יותר או פחות – היא זכתה לסימפטיה נרחבת מצד ההמונים. אפילו המעטים שביטאו התנגדות גלויה לציונות הסבירו זאת לרוב בשיקולים פרגמטים, בנוסח ״חלום יפה אך אל לנו לתלות תקוות במשהו לא ריאלי״.

          1. רון י

            סחתיין על שינון החוברות של משרד החוץ עמית. כפי שאמרתי הרצל היה מרוקאי והמילים יהודי וציוני זה מילים נרדפות על פי תפיסתך. מעניין שמה שקרוי העליות ההמןןניות על העבדים המזרחים של ישראל הגזענית אשכנזית קרו רק בשנות החמישים. אם יהודי ערב היו ציונים כה מסורים כמו שאתה טוען כאן אז למה הם לא העבירו את עצמם לפלסטין ב 70 שנים של לפני 1948. רק עדינים ערבים טוענים כמוך שיהודי ערב היו בוגדים ציונים. לציונים אשכנזים כמוך ולחברי האחים המגלמים תמיד היה מכנה משותף עצום. אה ושחכתי את הקמפיין שיהודי ערב הם פליטים שחברך מנהלים עתה. אם הם פליטים אז איך הם ציונים? אנשים כמוך לא זו בלבד שחר נו את העם הפלסטיני אבל גם את המחקר האקדמי שעם ליברמן הפכתם אותו לתעמולה שקרית ציונית בשרות המתנחלים והטייקונים.

          2. עמית

            צר לי להיות הראשון שמעמת מולך בין המיתוסים שהשתרשו אצלך לאורך השנים לבין המחקר ההיסטורי. הרצל לא היה מרוקאי והמעורבות של בני עדות המזרח בתנועה הציונית הממוסדת הייתה מוגבלת. זה לא סותר את העובדה שהיא זכתה לסימפטיית ההמונים היהודים במזרח התיכון כתוצאה טבעית של הסולידריות היהודית ההיסטורית, תפישת הגלות הכלל יהודית וקשרי היהודים לארץ ישראל. לשאלתך – עשרות אלפי יהודים מארצות המזרח עלו לארץ טרם 48. על כל פנים, כפי שניתן לראות אצל יהדות ארה״ב כיום, עליה היא רחוקה מלהיות הדרך היחידה שבא אפשר לבטא ציונות.
            אתה מפגין בורות במספר מימדים – הראשון הוא שאתה מניח שאני ״אשכנזי״. למעשה, התפישה שלך היא בעלת שורשרים הרבה יותר ״אשכנזיים״. כאמור, היו אלה היסטוריונים יקים בני המאה ה-19 שהנפיצו את מיתוס ההרמוניה ביחסים יהודים-מוסלמים במזרח. דווקא יהודי המזרח, שאליהם אני שייך, הפגינו גישה מפוכחת בבואם לתאר את יחסי הרוב-מיעוט בארצות המוצא שלהם. מה שגרם לרבים מדוגלי מיתוס ההרמוניה להתעלם מדבריהם של יהודי המזרח בבואם לחקור את נושא…יהודי המזרח. המאמר של משה בהר שידידך קישר אליו הוא דוגמא טובה לכך- כמעט כל החלק ההיסטורי של המאמר מוקדש לציטוט פרשנויות של פקידי הממסד הקולוניאליסטי הבריטי, תוך התעלמות מופגנת מכל מקור יהודי מזרחי בן התקופה. למרות הכל הסטנדרטים המחקריים ניצחו, וכיום ״מיתוס ההרמוניה״ לגבי יחסי יהודים-מוסלמים בארצות המזרח התיכון (מושג שנטבע על ידי מארק כהן מפרינסטון) נדחה על ידי רובם הגדול של החוקרים.

            בורות נוספת אתה מפגין כשאתה רוטן על הקמפיין להכרה היסטורית בעוול שנעשה ליהודי ארצות ערב. לא ברור איפה אתה מוצא סתירה בין להיות פליטים לבין להיות ציונים – השילוב הזה בין עליה מטעמי ציונות לבין פליטות התקיים גם אצל מאות אלפי העולים מאירופה שהגיעו לארץ באותם שנים בדיוק. במקרה של יהודי המזרח, מצד אחד היה כוח שדחף החוצה את היהודים (Pushed) מארצות המזרח, ואלה היו הרדיפות על רקע אתני כנגדם. מצד שני היה מה שמשך (pulled) את היהודים לארץ ישראל – אהבת ציון וההתרגשות שהחזרה ההמונית של יהודים לארץ ישראל העלתה בהם. את העובדה שהיו 2 כוחות מנוגדים שפעלו לאותו כיוון מציין גם משה בהר במאמר שקרוב יותר לדעותיך מאשר לדעותי.

  10. יניב

    מאמר מעניין וחשוב.
    משני טעמים עיקריים, לדעתי: אחד, בהצביעו על הניכור שבין מזרחים, גם כאלה שגדלו באווירת פוליטיקת הזהויות של שנות ה-90' והאלפיים והתחנכו על ברכיה בחוגים הרלוונטיים באקדמיה, לבין המונח המיובא הזה. שניים, בהדגישו את השימוש ההגמוני, המבדל ולעתים מבזה, שנעשה במונח הזה דווקא על ידי מי שמכיר את ההקשר הזהותי שלו, שמאלנים אשכנזים מהאקדמיה.

    שתי הערות:
    1) המאמר לא נותן את ההיסטוריה של המונח (ולמחברים מן הסתם סיבותיהם שלהם, אולי לשם קיצור), אבל בהקשר של שימוש בשפה שווה להזכיר שהמונח נהיה פופולרי בשנות התשעים, בעיקר על-ידי או בזכות אינטלקטואלים "מדור הסבים" שפעלו בשתי השפות (שמעון בלס, ששון סומך) ולאחר מכן בשנות האלפיים, על ידי אינטלקטואלים צעירים יותר שרכשו את השפה הערבית (או חיזקו את הערבית מבית) בחייהם הבוגרים (יהודה שנהב, אלמוג בהר). מעניין לציין רבים מהאינטלקטואלים שקידמו את המונח חיו/פעלו גם בחו"ל, ומן הסתם לפוליטיקת הזהויות האמריקאית חובבת המקפים (hyphenated identities היה המונח הפופולרי בזמנו) היה מקום נכבד בכך.
    אילו הייתי יותר קונספירטיבי, הייתי אומר שלשאיפה של אותם אינטלקטואלים להתחבב על מממניהם היהודים-אמריקאים (עוד קטגוריה ממוקפת) הייתה יד בצמיחת הפופולריות של המונח. אבל מכיוון שאני לא כזה קונספירטיבי, אני מאמין שהיתה זו השפעה תרבותית 'תמימה' וחפה מאינטרסים כלכליים, לפחות מודעים.
    בכלל, יהיה זה פרוייקט מעניין לחשוב פעם על תרומתן, לטוב ולרע, של הקטגוריות הפוליטיות האמריקאיות למאבק המזרחי בישראל ("הפנתרים השחורים", כדוגמה ראשונה שקופצת לראש).
    ואגב – קישור ל'כתב-הגנה' אקדמי-אינטלקטואלי (עד לזרא) שכתבו שנהב וחבר על המושג: http://zmanpedia.com/index.php?title=%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D_-_%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%97

    2) אגב לא להיות קונספירטיביים, יש לי הצעה קצת אחרת למדוע המונח התחבב כל כך על פעילי שמאל, במיוחד אשכנזים: הם פשוט מנסים להשתמש במונח הכי "נכון" (/פוליטיקלי קורקט). לא תמיד זה נעשה בכוונה להתנשא או לבזות (אם כי אין ספק שלפעמים כך הוא).
    אתן דוגמה משדה קצת אחר: בעשור שעבר יצא לי לנכוח בקבוצה שבה ישבו יהודים וערבים, ואחת המשתתפות, מרצה באקדמיה ויהודיה (אשכנזיה) סיפרה על התלמידים שלה הפלסטינים. אחרי כמה וכמה דקות שהיא דיברה, עצר אותה מישהו (מיהודים) ושאל אם היא מתכוונת לפלסטינים אזרחי ישראל, ואחרי שהיא ענתה בחיוב, אחת המשתתפות הערביות שאלה (בעלבון) למה היא משתמשת בכינוי פלסטינים ולא ערבים, אם היא מדברת על אזרחים ישראלים…
    ככה זה, למישהו מקבוצת המיעוט ישנה הפריבילגיה המפוקפקת להשתמש בכינוי שנראה לה (מזרחים / יהודים-ערבים), לרבות בכינויים שייחשבו פוגעניים ע"י כל אחד אחר (השוו זמרי ההיפ-הופ שמשתמשים באופן חופשי בכינוי, האסור להשמעה בכל הקשר אחר, ניגרס; או הומואים שמדברים זה לזה, וזה על זה, בלשון נקבה). לעומת זאת, מישהו מקבוצת הרוב ייחשד תמיד כמתנשא, או יסתכן תמיד בפגיעה, בכל מונח שלא יבחר.
    זה לא סותר את הטענה ששמאלנים אשכנזים משתמשים במונח יהודים-ערבים באופן הגמוני (להיפך – השימוש במונח "הכי פוליטיקלי קורקט" בדיוק מתחבר לטענה שהשימוש נעשה כדי לטשטש את יחסי הכוח) ולעתים מבזה, אבל לא תמיד זה קונספירטיבי או אף מודע.

  11. איציק

    פסיכולוגי\פסיכיאטרי לגבי הזהות האשכנזית שאימצו לעצמם האוסטיודן מהגוש המזרחי

  12. שרה

    תודה רבה על המאמר. יש משהו בפרספקטיבה הזו שבהחלט מנסה לשנות את הזוית של השיח על הזהות המזרחית. אולם, נדמה לי שכמה מהטענות המוצגות במאמר דורשות בירור חוזר. למשל, הדיבור על הזהות המזרחית במונחים של יהודי-ערבי הוא דיבור שמבקש דווקא לפרק את הקטגוריות הבנאריות. אין לו שום עניין לכונן אחרות הומוגנית מוחלטת , בדיוק כפי שהזהות היהודית-ערבית היא לא הומוגנית, אלא וריאציות על גבי וריאציות של זהויות.

    וזה לא מובן מאליו כלל: הזהות הממוקפת עושה דבר אחד – דבר שהוא חשוב ביותר – נותנת בראש ובראשונה לגיטימציה לזהות הערבית – תהא הזהות הזו אשר תהא – לצד הזהות היהודית של יהודים שהגיעו מארצות ערב. והלגיטימציה הזו עושה בדיוק את המהלך ההפוך ממה שהכותבים טוענים; היא לא מטשטשת דבר, אלא דווקא חושפת את הדיכוי ויוצאת כנגדו.

    ממליצה לכותבים לקרוא את מאמרם של יהודה שנהב וחנן חבר שפורסם לאחרונה באנגלית ובעברית ועוסק בגנאולוגיה של המושג יהודים-ערבים.

    1. דרור BDS

      אין צורך להמליץ לכותבים לקרוא את מאמרם של שנהב וחבר היות והם כבר קראו את מאמרם של שנהב וחבר. הם גם קראו את ספרו של שנהב והם גם מכירים היטב את שירו של סמי שלום שטרית העוסק בזהות היהודית -ערבית, שיר בעל מסר פוליטי מובהק. ידועה להם גם פרשנותו הפוליטית של מאיר עמור לגבי המושגים אשכנזים ומזרחים ותביעתו הפוליטית לראות את המאבק המזרחי כמאבק אזרחי.
      לא חוסר ידע מנע מהכותבים להתעלם לחלוטין מהתזה המנוגדת לעמדתם במקום להתייחס אליה ולסתור אותה, כנהוג במאמרי דעה, אלא יהודוצנטריות בלבד. קל לזהות מהם המניעים המרכזיים להסתייגותם מההגדרה ההיברידית, הממוקפת. הנה הם מהקל לכבד, מהסחור-סחור אל עבר המרכז:

      ראשית, זהו קוריוז של מגדל השן ותו לא, ניסיון הנתפש כמעניין, אינטלקטואלי-אקדמי, מתנגח ונועז מבחינה פוליטית [זו הפעם הראשונה והאחרונה בא מוזכר המונח הזה, אח"כ מדובר על תרבות ושפה ומורשת ואולי על דיכוי כלכלי, חברתי וכו'] ואינטלקטואלית. תפקידם של האינטלקטואלים – גם על כך כתב שנהב מאמרים – לא רלוונטי עבור הכותבים.

      שנית, גרעין המאמר כולו, זהות זו "…פוגעת בהבנה ובאבחון של יחסי הכוח הדכאניים בין מזרחים לאשכנזים. …לא קיימת קטגוריה נגדית לעומתית לקטגוריה "יהודי-ערבי", זו הגדרה תלושה מהקשר פוליטי רלוונטי-עכשווי…".
      כידוע, מי שפוגעת בהבנה ובאבחון של יחסי הכוח הדכאניים בין מזרחים לאשכנזים היא הפורענות הציונית-אשכנזית מחד והממ"פ – מזדהים ומשתפי פעולה מזרחים (ביטוי של שטרית) המתעקשים להטמיע בציבור כי כולנו ישראלים (פרט לערבים שהם ערבים-ישראלים). אלו המשתמשים בביטוי יהודי-ערבי הם האחרונים שיטשטשו את ההבדלים בין מזרחים לאשכנזים, ודבר זה ידוע היטב לכותבים. לא מדובר כאן בבורות ולא בחילוקי דעות אלא בחוצפה. (אני לא מתייחס למה שמכונה השמאל האשכנזי, את אלה יש לשלוח לשתות ממימי ים המלח).

      שלישית, ומרכזי, ואני אטען אף היחיד, המניע היהודוצנטרי. "הקטגוריה "מזרחי" היא הקטגוריה שכבר הובנתה היסטורית-חברתית כקטגוריה מנוגדת ל"אשכנזי", ובאופן זה, כאשר מציבים מזרחים מול אשכנזים, חושפים בבירור את קווי הדיכוי החותכים. לעומת זאת, השיח סביב הקטגוריה "יהודי-ערבי" מזמן דיבור שלא חושף את תיק הפריבילגיות והפעלת הדיכוי מצד אשכנזים כיום; נראה שהקטגוריה "יהודי-ערבי" מבטלת את שיח הדיכוי בהווה וזורקת את הדיון לעבר ולעתיד מדומיינים – למרות שהדיכוי מתרחש כאן ועכשיו".

      מה שנותר לברר הוא באיזו דיכוי מדובר. האם הדיכוי הזה עומד בפני עצמו, תלוש הקשר מהפורענות הציונית בזמן ובמרחב, או אולי הצגה זו נועדה לשמש כלי שרת למימוש מטרתם של הכותבים. מיהם "כולם" כשמדובר בחלוקת העוגה (האפשרות הדמוקרטית שלא תהיה עוגה לא מוזכרת כלל. גם המזרחים כנראה לא ששים לוותר על פירורי הפריוילגיה).
      כותב דרור בורנשטיין: עניינו של בכטין הוא בעיקר באופן שבו כרונוטופים שונים מנהלים "דיאלוג" זה עם זה: מצטלבים, מצטטים זה את זה, מעירים הערות ביקורתיות זה על זה; "כרונוטופים יכולים לכלול זה את זה", הוא כותב, "לדור בכפיפה אחת, להשתרג זה בזה, להחליף זה את זה, להתייצב זה כנגד זה, להתעמת או לקיים ביניהם יחסי גומלין מורכבים יותר" (זמן לקרוא בכטין, הארץ ספרים).

      מי שימשיך להתעלם מהפיל שבמרכז החדר ייאלץ להדחק לבסוף אל אחד מצדדיו – ים או נהר. יללותיו והתבכינותיו בדבר מליחות המים לא יעניינו איש.

      1. תום מהגר

        שלוש הערות לדרור:
        מידת הצניעות מחייבת אותך, כמי שאינו מזדהה בשמו המלא, להימנע מתגובה במאמר שעוסק בזהות. הרי הפרקטיקה שלך להגיב שלא בשמך למעשה מאיינת את האפשרות שאנחנו ננהל איתך שיח פרודוקטיבי, שכן לא ברור לי מי אתה: גבר או אישה, יהודי או פלסטיני, אשכנזי או מזרחי. ההימור שלי: גבר אשכנזי.

        הערה שניה: תתפלא, לא קראתי את מאמרם של שנהב וחבר בנדון (נדמה לי שאיתמר קרא). וזו לא פעם ראשונה שמניחים פה באתר "העוקץ" שאני קראתי משהו או מכיר מישהו וכו'. אז לא, בהיותי מזרחי אני מרשה לעצמי לכתוב על הזהות של עצמי מבלי להידרש להון הפוליטי שמצפים ממני לשאת איתי.

        ושלישית: "הפיל במרכז החדר" מוכר לי היטב. למעשה אני כמעט בטוח שאני יכול ללמד אותך דבר או שניים על הפיל הזה. בזמנו הגבת על פוסט שלי בנושא מירי רגב וסתיו שפיר, וכל מי שעיניו בראשו וודאי שם לב שאני מכיר את הנושא וממש, אבל ממש, לא נמצא בצד הציוני שמנסה להעלים אותו מחוץ לסדר היום (וגם במאמר הנוכחי אנחנו מתייחסים אליו). מה שמפריע לי זה לא עצם העלאת הנושא הפלסטיני, אלא שאתה ושכמותך מחליטים בשבילי, ואולי גם בשביל הפלסטינים, כיצד עליי לחשוב ולדבר עליו, אפילו כאשר אני כותב פוסט שמופנה לקהילה שלי.

        בדרך כלל אנ מחבב אותך. הפעם אתה סתם מנג'ס.
        שבת שלום,
        תום

        1. דרור BDS

          1. אפשר לבדוק כאן ובמאמריך הקודמים למי אתה בוחר לענות ולמי לא. בדיקה כזו תלמד כי לא ההזדהות בשם מלא היא המניע להחלטתך לענות או לא לענות למגיב. רצוי להתייחס לתזה ולא לזהות המגיב במקרה ומחליט לא להזדהות, מה עוד שבמקרה של מגיבים קבועים אפשר גם לחפש את הקונטקסט לתגובות קודמות. בכל מקרה, טענתך כי "הפרקטיקה שלך להגיב שלא בשמך למעשה מאיינת את האפשרות שאנחנו ננהל איתך שיח פרודוקטיבי" הינה קשקוש מוחלט.

          אם אתה מתעניין במוצאי, הרי אני אשכנזי 4 צדדים – שני סבים ושתי סבתות. חצי ליטאי, רבע לטווי ורבע אוסטרו-הונגרי (סבתי, כמו גם הוריה, נולדו בארץ-ישראל).
          אם אתה מעוניין בשיח פרודוקטיבי, עדיף שתתעניין במידת הידע שלי בנושא המזרחי וביכולת שלי לנהל דיון עם מזרחים החושבים אחרת ממני.

          2. אני מתייחס אליך (למען הסר ספק: גם ע"פ מאמר זה) כאל בעל ידע והגיון בריא. לא בוחן אותך מבחני ידע אבל מניח כי מי שמתיימר לכתוב מאמר לא יתבזה כאחרון הציונים (חלילה לי לחשוד בך בציונות) ויכתוב אך ורק מהרהורי לבו, או בלשונך: "בהיותי מזרחי אני מרשה לעצמי לכתוב על הזהות של עצמי מבלי להידרש להון הפוליטי שמצפים ממני לשאת איתי".

          שלמה זנד: "אני ליברל עקבי בתחום המדומיין הזהותי. כל זמן שהגדרה עצמית זהותית אינה פוגעת באחרים היא תופעה לגיטימית בעיני וכל ניסיון לבטלה רק יעצימה ויעוותה". כאשר אתה או כל מזרחי אחר כותב עמיר פרץ ולא פושע המלחמה עמיר פרץ הגדרתך העצמית פוגעת באחרים: עם כל הצניעות, דבר זה פוגע בי, יותר ממני זה פוגע בילדי שדרות המשמשים מעבדת ניסויים למה שמכונה כיפת ברזל, ועל ילדים שנרצחים לצלילי מוסיקה קלאסית אינך מרחם כלל. לטענתי עניין זה מבטל את מידת הצניעות, שאני כה מצטיין בה בד"כ, ומאפשר לי, עם כל צניעותי כאשכנזי (וכחצי ליטאי!), כן להתערב בענייניהם הפנימיים של המזרחים.

          3. מעולם לא חשדתי בך בציונות. מה זה קשור לטענותיי? למשמעות הפוליטית של ההגדרות – מזרחי ויהודי-ערבי – לא התייחסת במאמר הנוכחי. אני ושכמותי לא מחליטים בשבילך, גם לא בשביל הפלסטינים, כיצד לחשוב ולדבר על ה"נושא הפלסטיני". אני ושכמותי, בעקבות דרישה של פלסטינים רבים, מחליטים בשבילך כיצד עליך לחשוב ולדבר על פושעי מלחמה ועל ציונים אחרים המשתמשים בזהות המזרחית כקרדום לחפור בו, אפילו כאשר אתה – ואפילו אתה אנטי-ציוני – כותב פוסט שמופנה לקהילה המדומיינת שלך.

          1. תום מהגר

            1. אני שמח שהזדהת. אני חושב שזה שונה לגמרי אם פלסטיני תובע ממני להציב את הפיל במרכז החדר או יהודי אשכנזי. מבחינתי הדרישה מצד פלסטיני תקפה יותר. אני לא מבין את הפרקטיקה של להגיב בשם עלום בנושאים ציבוריים, לא רק מצידך. למרות שאצלך זה כבר תפס יפה :)
            2. אני לא מזהה במאמר ולו שמץ של ניסיון להעלים או להלבין את פשעיהם של עמיר פרץ ושאול מופז. האם בכל פעם שאני מדבר על מזרחים אני מחוייב להזכיר אותם?
            באיזה אופן בדיוק הגדרתי העצמית כמזרחי פוגעת בפלסטינים? כתבנו "נראה כי ההגדרה הזו (יהודים-ערבים) מצמצת את ההבדלים בין הדיכוי הפלסטיני לדיכוי המזרחי, שלמרות הקווים הדומים ביניהם, היא בעיקר מפשטת אותם, מכלילה אותם וכך מבטלת את ההבדלים המהותיים ביניהם."
            לא רק שאין פה הכחשה, אלא יש פה שאיפה להכרה מורכבת וחדה יותר של המצב הפוליטי המזרחי והפלסטיני, כזה שאינו מכליל כלאחר יד את שתי הקבוצות בהיותן "ערביות".
            3. כל מי שביצע פשע נגד אזרחים, תהיי זהותו אשר תהיי, צריך לעמוד לדין. אין לי ספק שהכיבוש כרוך בפשעי מלחמה ולפני כעשר שנים סירבתי לשרת באיזה מחסום ארור של הצבא, ישבתי בכלא, ומאז לא שירתתי דקה בשטחים. עכשיו אני כבר משוחרר :)
            אבל אני לא מבין בדיוק כיצד זה קשור ל"יהודי-ערבי" לעומת "מזרחי"? כאילו שמי שמגדיר את עצמו "יהודי-ערבי" הוא בהכרח יותר מודע פוליטית לעוולות נגד פלסטינים? או, מצד שני, שאנחנו מלבינים את פשעי המזרחים פרץ ומופז? איפה כתבנו או רמזנו לכך?

          2. דרור BDS

            1. כפי שכתבתי לעיל, איני סבור שהזדהות בשם מלא עשויה להועיל במשהו לדיון כאשר המגיב מתעקש שיתייחסו אך ורק לדבריו בתגובה שנכתבה. אני אנונימי. חפש את שמי המלא בגוגל ולא תמצא שום מידע רלוונטי לתגובותיי כאן. בשביל מה להזיק לאחרים עם שם זהה לשלי שיזוהה בטעות כמי שמחזיק בדעותיי?

            "זה שונה לגמרי אם פלסטיני תובע ממני להציב את הפיל במרכז החדר או יהודי אשכנזי. מבחינתי הדרישה מצד פלסטיני תקפה יותר".
            נכון בהחלט. אך היות ושמי אינו שרון שחף (אילו נולדתי מזרחית, הארץ) וגם לא יוסי גורביץ, אני נוהג לקרוא מה פלסטינים מסוימים ומזרחים מסוימים אומרים לפני שאני מגבש דעה, כל דעה, בעניינם. אני גם מתעקש להביא את דבריהם, לצטט אותם, לפני כל הבעת דעה משלי בנושא.

            למשל, ב2009 החלטתי, על דעת עצמי, לשלוח את אבו מאזן לשתות ממימי ים המלח היות והכחיש כי אדם מסוים רצח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. נאלצתי לחכות יום שלם(!) עד שבל"ד הוציאה הודעה רשמית בעניינו.
            כך גם בעניין הפיל במרכז החדר שלטענתך הוא מוכר לך היטב. זוהי ביקורת שכתב מאיר עמור על ראיון עם יפעת ביטון, רוויטל מדר ומרב אלוש-לברון בדה-מרקר.
            ביקורת על מה שמכונה בגצ הקרקעות תוכל למצוא במאמרם של נאדים רוחאנא ואריז' סבאע' ח'ורי – כוחניות, מרחב הסובלנות והמצב הפריבילגי.
            על החשיבות העליונה לדידם של פלסטינים של ציון התואר פושע מלחמה תוכל לקרוא כאן
            http://electronicintifada.net/blogs/ali-abunimah/why-human-rights-group-btselem-proud-sponsor-j-street-gala-keynoted-war-criminal

            2. עמיר פרץ כמשל לסדום ועמורה, כתמרור אזהרה למה שקרה ולמה שעוד יקרה אם אינטלקטואלים מזרחים חסרי אחריות ידברו, כפי שאתה מציע, רק על הכאן ועכשיו ללא התייחסות היסטורית וללא ההשלכות העתידיות. בניגוד למה שנכתב, השיח של מצדדי הזהות "יהודי-ערבי" סביב הקטגוריה "יהודי-ערבי" לא מזמן דיבור שאינו חושף את תיק הפריבילגיות והפעלת הדיכוי מצד אשכנזים כיום; ההמשגה הכוזבת של הקטגוריה הזו – הציונים עושים זאת בכוונת מכוון (ראה למשל יהודה שנהב – הזהות המפוצלת של מזרחים במחוזות הזכרון הלאומי) ואילו מזרחים אחרים עושים זאת בהיסח דעת- היא הסיבה לדעתי שהקטגוריה "יהודי-ערבי" מבטלת את שיח הדיכוי בהווה וזורקת את הדיון לעבר ולעתיד מדומיינים.

            לכן, וזו השגתי העיקרית על המאמר, המשגה נכונה של המונח הזה – זו שיוצריה התכוונו אליה ולא זו שהאשכנזים משתמשים בה כקרדום לחפור בו – היא החשובה כאשר דנים בקטגוריה יהודי-ערבי. אתם למעשה נכנעים לפיגוע התעמולה האשכנזי ומאמצים את ההמשגה שלהם למונח. ההמשגה הנכונה שוללת את הטיעונים שהעליתם נגד הקטגוריה, כמו שההמשגה הנכונה של הקטגוריה "אשכנזי" שוללת את ההבלים של שרון שחף ושל יוסי גורביץ.

            3. מי שמגדיר את עצמו "יהודי-ערבי" הוא בהכרח יותר מודע פוליטית לעוולות נגד פלסטינים? לדעתי כן. לא במקרה ההגדרה הזו מקובלת בעיקר על תומכי בל"ד. השנאה והפחד מעקרונותיה של בל"ד זהה לזו שהפגינה שרון שחף כלפי ה"פירומנים המזרחיסטים אשר מנפנפים בדגל העדתית גם אם זאת אינה קיימת".

  13. אב"ש

    היו רק שלוש ארצות ערב שבהם היו היהודים "מסתערבים" ממש: תימן, סוריה, ועיראק. בשאר ארצות ערב היהודים למדו במערכות חינוך צרפתיות וברוב מקרים, לא תפסו את עצמם כבני תרבות ערבית בכל אופן ופנים והלשון שהם מתמצאים בה היה צרפתית וכך דיברו ערבית בינם ובין עצמם. נכון, דברו ניב ערבית ברחוב ואילו להשראה התרבותית היתה האורינטציה שלהם כלפי צרפת ושאר ארצות המערב.